התוועדויות תשי"ב

ביאור הכתוב "ששת ימים תיעשה מלאכה": ההתעסקות בעניני פרנסה צריכה להיות באופן של "יגיע כפיך" דוקא, ולא יגיע הראש והלב, ואז הרי זה כאילו המלאכה נעשית בדרך ממילא. וכאשר ההנהגה היא באופן זה – אזי "ביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון גו'", כמארז"ל "לעולם יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשוי'".

ולכן נאמרה פרשה זו למחרת יום־הכיפורים, כי הנהגה זו היא תיקון על חטא העגל (לאחר הסליחה על החטא ביום־הכיפורים) – כדברי הרמב"ם שהתחלת ענין הע"ז היתה בהשתחוואה לשמש ולירח בתור ממוצעים כדי לקבל מהם השפעה בלבושי הטבע (היפך ההנהגה ד"יגיע כפיך").

ותוכן הענין בעבודה הרוחנית – שהעבודה צריכה להיות "שלא על מנת לקבל פרס", דהיינו מתוך קבלת עול, ולא מצד הרגש התענוג בתורה ומצוות. וענין זה הוא תיקון על חטא העגל, שעל־ידו חזרה הזוהמא דחטא עץ הדעת, שהו"ע ההרגש (כמ"ש "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו'").

ומאחר שיסוד סדר ההשתלשלות הוא על ג' הענינים דעולם שנה נפש – נמנו כאן ג' ענינים אלו: "כל עדת בני ישראל" – בחי' נפש; "אלה הדברים אשר צוה גו'" – "אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני", בחי' עולם, שעל־ידם פועלים את הכוונה דדירה בתחתונים ומתקשרים ("צוה" מלשון צוותא וחיבור) עם העצמות; "ששת ימים תיעשה מלאכה גו'" – העבודה בזמן, בחי' שנה

התואר "זה" (כלומר שהדבר הנראה הוא מהות הדבר) שייך על עניני קדושה בלבד, מאחר שאינם אמצעים לדבר אחר, אלא תכליתם היא בהם עצמם; משא"כ על שאר הענינים אי־אפשר לומר "זה", כי מה שנראה הוא רק החיצוניות שבהם, שהיא טפלה לכוונה ולתכלית שבהם (שהיא מהותם האמיתית).

התואר "זה" שייך גם בישראל, מצד התקשרותם ודביקותם בעצמות א"ס ב"ה (הנמשכת בישראל ע"י משה, כמארז"ל "יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו"). אלא שבהם נמשך ענין זה בלשון נקבה ("עם זו"), כי ההתקשרות בהעצמות היא דוקא כשקיום התורה והמצוות הוא בקבלת עול, דהיינו שכל ענינו של האדם הוא היותו כלי קיבול, בחי' נקבה.

וזהו "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו": דוקא כשהעבודה היא בבחינת "עם זו" – קבלת עול – אזי יכול להיות "תהלתי יספרו" לפי הכוונה העליונה (משא"כ כשהעבודה היא על־פי טעם ודעת – הרי זה בבחי' "מאן דמחוי לי' במחוג כו'").

בחי' "זה" שנתגלתה בעולם הזה ("זה א־לי ואנוהו") היא בחי' זעיר אנפין, ואינה בערך לבחי' "זה" שתתגלה לעתיד לבוא, שאז יאמרו ב' פעמים "זה": "הנה אלקינו זה" – זעיר אנפין, "זה הוי' קוינו לו" – עתיקא קדישא

ענין התורה הוא המשכה מלמעלה למטה, שאינה תלוי' בעבודת התחתונים; וענין התפלה הוא מלמטה למעלה, שלפי ערך העבודה כך היא ההמשכה.

ובפרטיות ישנם ב' בחינות אלו הן בתורה והן בתפלה: בתורה – לימוד שלא לשמה (שנרגש בו שהוא הלומד והוא המחדש, מלמטה למעלה), ולימוד לשמה (שהוא כעונה אחר הקורא, מלמעלה למטה); ובתפלה – נוסף על ענין התפלה מלמטה למעלה, ישנה מדריגת "תפלה אריכתא", שההמשכה על־ידה היא בדרך מלמעלה למטה (כמו ע"י התורה).

וזהו תוכן הבקשה "אדנ' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – שתהי' תפלתו במדריגת "תפלה אריכתא", שהקב"ה הוא שיפתח את שפתיו וימשיך לו ("יגיד" – מלשון המשכה) בדרך מלמעלה למטה את התפלה ("תהלתך" – תהלתו של הקב"ה, ולא של המתפלל).

ולכן אומרים פסוק זה לפני תפלת שמונה־עשרה דוקא, כי ענין י"ב האמצעיות דשמו"ע הוא התפלה על ההמשכה בגשמיות, וכדי שתהי' ההשפעה בגשמיות בלי עיכוב צריכה התפלה להיות במדריגת "תפלה אריכתא"

ב' סוגי נסים: נסים שלמעלה מדרך הטבע ונסים המלובשים בטבע. ובנסים המלובשים בטבע גופא ב' סוגים: נסים שהנס ניכר בהם, ונסים שלבושי הטבע מעלימים על הנס שבהם ("אין בעל הנס מכיר בנסו"), ששרשם נעלה ביותר ("נפלאות").

ב' ביאורים במעלת הנסים המלובשים בטבע: (א) גילוי אוא"ס הבל"ג בהעולם עצמו, ע"י המשכתו מעצמות אוא"ס שנמצא גם בהגבול; (ב) גילוי שליטתו ית' על הטבע עצמו. וכנגדם ב' מעלות בנסים שלמעלה מהטבע: (א) שהנסים הם בגילוי; (ב) שהשליטה היא לא רק על אופן הטבע אלא גם על מציאות הטבע.

גם התמידיות שבהנהגת הטבע הוא ע"י המשכת הגילוי דאוא"ס הבל"ג, אלא שהמשכה זו היא ע"י אור הקו ששרשו מתפארת הנעלם, ולכן כולל ומחבר ב' ההפכים דבל"ג וגבול. ועפ"ז שני הסוגים שבנסים הם באוא"ס הבל"ג שלמעלה מהתלבשות בגבול, אלא שבנסים המלובשים בטבע הוא כמו ששייך ונותן מקום לגבול, ובנסים שלמעלה מהטבע הוא כמו שהוא למעלה מגבול.

נסים המלובשים בטבע ונסים שלמעלה מהטבע – ע"ד הביטול דקב"ע (שהוא רק בנוגע למעשה בפועל ולא בכל מציאותו) והביטול דיחו"ע (שהוא בכל מציאותו, אבל הוא מצד המציאות ולא מצד אלקות).

החידוש ד"אראנו נפלאות" – שלעת"ל יהיו ב' המעלות: הגילוי יהי' בהטבע עצמו, ולאידך לא יהי' שום מציאות שהוא היפך הגילוי. וכמו שלעת"ל תהי' הנשמה ניזונית מהגוף, כיון שיהי' בו הן מעלת הביטול דהנשמה (שהוא בכל מציאותו) והן מעלת הביטול דהגוף (שהוא מצד אלקות). ולכן הגילוי דלעת"ל תלוי במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, שאז העבודה היא בביטול דקב"ע.

וזהו "כימי צאתך מארץ מצרים" – לשון רבים, שכולל גם קריעת ים סוף, שנכלל בזה גם בקיעת הנהר לעת"ל, שהו"ע החיבור דאוא"ס הבל"ג עם הגבול דטבע העולם (וזהו "והדריך בנעלים", שהו"ע העבודה לרכך את טבע הגוף ונה"ב ע"י הביטול דקב"ע). אלא שביצי"מ הי' זה בהעלם, ולעת"ל יהי' בגילוי. וזהו ש"אראנו" קאי על משה, שפתח את הצינור גם לנפלאות דהגאולה העתידה (ועד"ז בנוגע למשה שבכאו"א מישראל)

"הקב"ה יושב ומשחק עם לויתן" – היינו שהקב"ה מתענג מעבודת הנשמות, שענינם הוא לחבר את העולמות עם אלקות (מלשון "הפעם ילוה אישי אלי").

"לויתן" – הנשמות דעלמא דאתכסיא, שהם בבחי' ביטול במציאות למקורם, בדוגמת הברואים שבים, שאינם נפרדים ממקור חיותם; "שור הבר" – הנשמות דעלמא דאתגליא, שאינם בטלים במציאות, בדוגמת הברואים שביבשה, שהם מציאות בפ"ע ויכולים להיות נפרדים ממקורם.

וב"שור הבר" גופא ג' סוגים: צדיקים – "בר" מלשון בירור וזיכוך; בינונים – "בר" מלשון תבואה, "ורב תבואות בכח שור"; רשעים – "בר" מלשון חוץ.

וזהו שלעתיד הלויתן ישחט את שור הבר, דהיינו שהנשמות שמעלמא דאתכסיא יפעלו המשכה והעלאה ("אין ושחט אלא ומשך") גם ברשעים ("בר" מלשון חוץ), להעלותם מרשות הקליפה לרשות הקדושה. ועי"ז נעשית עלי' גם בצדיקים שבבחי' לויתן עצמם.

והטעם שענין זה יהי' לעתיד לבוא דוקא (אף שעיקר המלחמה היא בזמן הזה) – כי הכח לנצחון המלחמה הוא מן העצמות דוקא, ולכן דוקא לעתיד – שאז יהי' גילוי העצמות – יהי' הנצחון בפועל (משא"כ עתה, שהעצמות הוא בהעלם – הרי מצד קושי המלחמה אי־אפשר לדעת מי ינצח)

"קנין" – קאי על עולם האצילות ("ברוך קונך"), שאינו התהוות חדשה יש מאין, אלא בא מן ההעלם אל הגילוי בלבד. וזהו "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו", דקאי על פעולת הקנין בעניני העולם שלמטה, עד שיתעלו להיות "בעולמו" (עולם האצילות).

וב"קנין" זה ישנם שני אופנים: משיכה – העלאת עניני העולם לקדושה בדרך אתערותא דלתתא; וכסף – המשכת האהבה ("נכסוף נכספתי") בדרך אתערותא דלעילא.

התחלת קנינים אלו היא – "תורה קנין אחד", שבזה שני פירושים: (א) התורה היא מבחי' המוחין, וצריך להמשיכה בעולם שהתהוותו מבחי' המדות, ועי"ז מתעלה גם העולם להיות "עולמו" של הקב"ה ("שמים וארץ קנין אחד"); (ב) התורה עצמה היא חלק מה"חמשה קנינים" שהם כללות המדות, והיא מדת הגבורה ("מפי הגבורה שמענום").

ונוסף על פעולת התורה בעולם, צ"ל גם פעולת הקנין בתורה עצמה – לימוד התורה באופן שיורגש שהיא תורתו של הקב"ה, ע"י עבודת התפלה ולימוד פנימיות התורה.

ולאמיתו של דבר קאי ענין הקנין גם על העלי' לבחי' יחיד (שהרי הקנין נעשה ע"י משיכה לרשות היחיד), למעלה מאצילות שהוא בחי' אחד. וענין זה הוא הן בעולם והן בתורה, כמארז"ל שדוד הי' מחבר את התורה שלמעלה (אצילות) בהקב"ה (בחי' א"ס שלמעלה מאצילות)

אמיתית הענין ד"עולמו" קאי על בחי' "עקודים", שלמעלה מאצילות. וזהו "תורה קנין אחד", שפעולת הקנין היא גם בתורה כפי שהיא באצילות, להעלותה לדרגא שלמעלה מאצילות.

וענין זה נעשה דוקא ע"י עבודתם של ישראל כפי שנתלבשו בגופים, כי ע"י הירידה למטה להתלבש בגוף מגעת הנשמה לדרגא נעלית יותר מכפי שהיתה קודם הירידה.

וטעם הדבר – כי עי"ז שמעוררת אהבה ויראה בנפש הבהמית שלמטה מטעם ודעת, נעשית התעוררות האהבה והיראה בנפש האלקית באופן שלמעלה מטעם ודעת (בחי' אהבה רבה), למעלה מהאהבה והיראה שבנשמה שלמעלה שהם ע"פ טעם ודעת (בחי' אהבה זוטא).

יתרה מזו: ע"י בירור נפש הבהמית מתעלית נפש האלקית (בחי' תיקון) למדריגה שלמעלה גם משורש נפש הבהמית (בחי' תוהו שלמעלה מתיקון), כי הכח לבירור נפש הבהמית נמשך ממדריגה שבה תוהו ותיקון שוים ("הלא אח עשו ליעקב"), ועד שתיקון הוא למעלה מתוהו ("ואוהב את יעקב"). וזהו "ישראל קנין אחד".

וגם "תורה קנין אחד" נעשה ע"י בירור נפש הבהמית דוקא, כדמצינו שמתן־תורה הי' דוקא לאחרי הקדמת ספירת העומר, שענינה בירור נפש הבהמית

"נשמע" – לשון הבנה והשגה, עבודה שעל־פי טעם ודעת; "נעשה" – קבלת עול וביטול להרצון שבמצוות; "הקדמת נעשה לנשמע" – קבלת עול וביטול לבעל הרצון, עד שאינו מציאות לעצמו כלל, ולכן אין אצלו שום חילוק בין מצוה לחברתה.

ג' ענינים אלו הם ג' הכתרים שהיו במתן־תורה, שהם כנגד ג' המקיפים – תורה, עבודה וגמילות חסדים – שעל־ידם נעשה קיום העולם במתן־תורה.

וזהו שאמרו רז"ל "משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות .. נטל א' ונתן בראשו ושתים נתן בראש בניו":

את שני הכתרים הראשונים – הכתר שכנגד "נעשה" והכתר שכנגד "נשמע" (המקיפים דתורה וגמילות חסדים) – נתן בראש בניו, כי שני מקיפים אלו הם מבחי' העיגולים שנמשכו דרך מעבר הצמצום, ולכן ענין זה שייך לנשמות ישראל כפי שהן במציאותן;

ואת הכתר השלישי – הכתר שכנגד הקדמת נעשה לנשמע (המקיף דעבודה) – נטל לעצמו, כי העבודה בבירור נפש הבהמית (שהיא ענין המס"נ לאמיתתו, משא"כ עבודת הנפש האלקית שמצ"ע רצונה הוא באלקות) מגעת בשרשה של נפש האלקית כפי שהיא מושרשת בהעצמות (בחי' א"ס שקודם עליית הרצון, ששם לא נגע הצמצום), ששם מציאות נשמות ישראל אינה אלא מציאות העצמות.

וג' כתרים אלו שייכים למתן־תורה דוקא, כי גם נשמות ישראל כפי שהם בשרשם (ששם הם למעלה מהתורה) צריכים לתורה, כי התגלות מעלת הנשמה היא ע"י התורה דוקא

החילוק בין קרבנות לנסכים: קרבנות ענינם אש ("את קרבני לחמי לאשי"), העלאה מלמטה למעלה, עד לדרגא נעלית ביותר – "רזא דאין סוף"; משא"כ נסכים ענינם המשכה מלמעלה למטה, עד למטה מטה ביותר – השיתין היורדים עד התהום. ולכן זקוקים הקרבנות לנסכים, כי תכלית הכוונה היא ההמשכה למטה דוקא.

והענין בעבודת האדם – ע"פ מארז"ל "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים": קריאת שמע ענינה ההרגש ד"הוי' אחד", שהוא העלאה ויציאה מגדר הכלים; משא"כ תפילין ענינם המשכת הרגש זה ד"הוי' אחד" למטה, בדיו גשמי על קלף גשמי דוקא.

ולכן במדבר לא הי' ענין הנסכים אלא קרבנות בלבד, כי ענין המדבר הוא העלאה בלבד, היפך ההתיישבות וההמשכה; ורק משנכנסו לארץ ישראל, ולאחר ירושה וישיבה דוקא, שהו"ע ההמשכה למטה – התחיל גם ענין הנסכים

ג' מדריגות בענין הבטחון, המיוסד על אהבת הקב"ה לישראל: (א) כפי שהוא מצד האהבה שבבחי' המדות, שבזה יכולה להיות התנגדות מצד מדת הגבורה; (ב) כפי שהוא מצד המוחין, שגם בזה אפשר שלא יימצא לו זכות; (ג) כפי שהוא מצד הכתר, שבמדריגה זו הבטחון הוא בשלימות.

ג' אופנים בעבודת האדם: (א) עמידה – עבודה שע"פ טעם ודעת, שגם בה ישנם עליות, אלא שהעליות הם בערך; ועבודה זו מגעת בבחי' ז"א, ממלא כל עלמין. (ב) הילוך – עבודה שלמעלה מטעם ודעת, יציאה מהמיצר וההגבלה דשכל ומדות, אלא שגם עבודה זו באה מצד חיוב ההשגה, ולכן יש לה שייכות לטעם ודעת; ועבודה זו מגעת בבחי' אריך, סובב כל עלמין. (ג) דילוג – יציאה מטעם ודעת לגמרי שלא בדרך טענה אלא בדרך בריחה; ועבודה זו מגעת בבחי' עתיק, ועד להעצמות.

וכשם שיציאת מצרים היתה בדרך דילוג דוקא, ע"י גילוי העצמות – כן הוא בנוגע לכללות ענין היציאה מן המיצר אל המרחב (ששרשו ביציאת מצרים), שצ"ל ע"י גילוי העצמות דוקא. וזהו "מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה" – שדוקא מצד המיצר נעשית העבודה בדרך דילוג, שעל־ידה ממשיכים את העצמות.

וזהו "בטחו בהוי' עדי עד": הבטחון צ"ל עד בחי' "עד" (ולא עד בכלל) – עצמות שלמעלה מעולמות; ואזי הבטחון הוא בשלימות, שהוי' יוציאנו מן המיצר אל המרחב.

וזהו ביאור הכתוב "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל": "ומספר את רובע ישראל" (כלומר שישראל הם בגדר מספר עכ"פ) – קאי על ההמשכה דסובב כל עלמין, השייכת לבחי' ישראל ("לי ראש", כולל בחי' הגולגולת המקיף על המוחין, בחי' הילוך, בדוגמת אור הסובב); ו"מי מנה עפר יעקב" (כלומר שאינם בגדר מספר כלל, בדוגמת העפר שהוא גוש אחד) – קאי על המשכת העצמות, השייכת לבחי' יעקב ("יו"ד עקב", העבודה דקבלת עול ומסירות נפש, בחי' דילוג)

ענין שכר המצוות הוא המשכת אור הסובב, ולמעלה יותר – אור א"ס שלפני הצמצום. ולכן המשכה זו אינה ניכרת בגילוי בעולמות (כמארז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"), כי אור הסובב אין בו התחלקות, ואם יתגלה בעולמות שיש בהם התחלקות – יתבטלו ממציאותם.

וכעין זה הוא ענין הנסים שלמעלה מהטבע (כמארז"ל "ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו", שמזה מובן שהם ענין אחד), שענינם המשכת אור הסובב שלמעלה מהעולמות בתוך העולם כפי שהוא במציאותו.

ובעומק יותר – ענין הנסים הוא המשכת דעת עליון (שם הוי') בדעת תחתון (שם אלקים), שעי"ז נמשך בו בחי' אמת לאמיתו (דאף שגם דעת תחתון הוא אמת, מ"מ אינו אמת לאמיתו). והכח להמשכה זו הוא מצד כח העצמות שבנבראים, כי שורש יש הנברא הוא מיש האמיתי שמציאותו מעצמותו.

וזהו "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה", שהנסים פועלים רוממות בשם אלקים, עי"ז שנמשך בו בחי' שם הוי', שהוא אמת לאמיתו ("קושט").

וזוהי שייכות ענין הנסים לענין הנסיונות (כפירוש התרגום בפסוק זה), כי תכלית ענין הנסיונות אצל צדיקים הוא כדי שיבטלו אותם וימשיכו את אור הסובב שלמעלה מהטבע בטבע

הקליפות כמו שהם מצד הבריאה – אינם מנגדים לקדושה, אלא ענינם הוא כמו הקליפה השומרת על הפרי; ולכן היו אז הקליפות מתחת כל העולמות, ולא במקום הקדושה, כשם שקליפת הפרי מקומה מחוץ לפרי. וע"י חטא עץ הדעת נעשה ענין תערובת טוב ורע, ועי"ז נעשו הקליפות מנגדים אל הקדושה.

וזוהי שייכות חטא עץ הדעת לענין הורג נפש (כמארז"ל שאדם הראשון גלה כדין הורג נפש בשגגה) – כי ע"י חטא עץ הדעת נעשה תערובת טוב ורע, שהו"ע המשכת חיות מקדושה לקליפה ("שופך דם האדם" – דקדושה, "באדם" – בליעל).

ההבדל בין קדושה לקליפה הוא בג' ענינים: (א) בשורש התהוותם – התהוות הקדושה היא מצד "דין הניין לי'", והתהוות הקליפות היא מצד "דין לא הניין לי'"; (ב) בהתהוות עצמה – בקדושה מאיר החיות האלקי, משא"כ בקליפות החיות הוא בבחי' גלות בתוכם, מאחר שאינם בטלים לאלקות; (ג) ועי"ז נעשה הבדל גם באופן קיומם – בקדושה פועלת החיות קיום עצמי, משא"כ קליפה אין לה קיום עצמי.

ומאחר שהקליפה אין לה קיום עצמי – לכן משתדל היצר הרע בתחבולות שונות להחטיא את האדם, כדי לקבל עי"ז תוספת חיות.

וזהו "והקריתם גו' ערי מקלט", שהם התיקון לכללות ענין החטא (שהוא בדוגמת הורג נפש, כנ"ל), ועד שפועלים בירור וזיכוך בפנימיות ("מקלט" – לשון קליטה)

שני דרכי עבודה – תורה ותפלה:

תורה – ענינה המשכה מלמעלה למטה, שהרי התורה ניתנה בדרך מתנה מלמעלה, שלא מצד עבודת הנבראים. ומאחר שהמטה אינו תופס מקום אצלה, לכן בירידתה למטה היא בבחי' ביטול עצמי.

תפלה – ענינה עבודה מלמטה למעלה לפי ערך הנבראים, ולכן אינה בבחי' ביטול עצמי אלא בבחי' ביטול היש בלבד. ולכן גם הסדר בתפלה הוא באופן של עלי' מלמטה למעלה: "מודה אני" – הודאה כללית שאינה שייכת לפנימיות; "הודו להוי' קראו בשמו" – הודאה כללית באופן שנרגשים הכחות פנימיים; פסוקי דזמרה – התפעלות ללא השגה; ברכות קריאת שמע – השגה בשורש נפש הבהמית; קריאת שמע – השגה בשורש נפש האלקית; שמונה עשרה – ביטול במציאות.

והטעם שישנם שני דרכי עבודה אלו – כי העבודה ניתנה לאדם, שהוא מחובר מנשמה (שהיא בטבע העלי') וגוף (שהוא בטבע הירידה), וצריך לפעול בכל אחד מהם היפך טבעו. וענין זה הוא גם בעבודת התשובה, כי גם עבודת התשובה צריכה להיות באופן השייך אל הגשמיות, ולכן צריכה להיות בה המזיגה הנכונה של נשמה וגוף.

וזהו "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים": "הרועה בשושנים" הוא נתינת כח מלמעלה לעבודת התשובה שבחודש אלול, שצריכה להיות בשני אופנים אלו (אף שכללותה הוא עבודה מלמטה למעלה). וזהו ענין ב' הפירושים בתיבת "שושנים": (א) "מה שושנה אית בה תריסר עלין כו'" – י"ג מדות הרחמים, שהו"ע התפלה; (ב) "ששונים בתורה" – י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, שהו"ע התורה

ג' עניני כריתת ברית: כריתת הברית דנח – על קיום העולמות; כריתת הברית דאברהם – על נתינת הארץ, וברוחניות קאי על התומ"צ ("ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה"); כריתת הברית דמשה – על ענין התשובה.

והחילוק ביניהם: כריתת הברית דנח ודאברהם – קשורים עם זיכוך העולם, ולכן ניתן עליהם סימן גשמי; משא"כ כריתת הברית דמשה היא על ענין התשובה שלמעלה מהעולם, ולכן לא היתה לה אחיזה בגשמיות העולם.

ג' ענינים אלו בעבודת האדם: ההודאה הכללית ד"מודה אני" – בדוגמת כריתת הברית דנח (שענינה זיכוך כללי בעולם); עבודת התפלה – בדוגמת כריתת הברית דאברהם (שבאה ע"י עבודה ויגיעה); עבודת התשובה – בדוגמת כריתת הברית דמשה.

הטעם שענינים אלו צריכים להיות באופן של כריתת ברית דוקא – כי התהוות העולמות היא למעלה מטעם ושכל, ולכן זיכוך העולם מצ"ע אינו מכריח שיהי' קיום לעולמות, ודוקא מצד כריתת הברית נעשה קיום העולמות. ועד"ז בעבודת האדם – העבודה מצד עצמה אינה בערך כלל לגבי הבלי גבול שלמעלה, ולכן ההמשכה הבאה עי"ז היא מצד כריתת הברית בלבד.

וזהו "אתם נצבים היום כולכם גו' לעברך בברית גו'": "היום" קאי על ראש השנה, שבו חוזרים כל הענינים לקדמותם, ומסתלק גם ענין כריתת הברית; ולכן צ"ל כריתת הברית מחדש, שהו"ע המשכת בחי' המלוכה. וענין זה נעשה ע"י העבודה ד"אתם נצבים היום כולכם גו'" – שכל עניני העבודה, החל מ"ראשיכם שבטיכם גו'" (טו"ד ולמעלה מטו"ד) ועד "חוטב עציך ושואב מימיך" (העבודה הפשוטה דאמירת אותיות התורה) הם בהשתוות ("כולכם")