Introduction

In the sichah to follow, the Rebbe uses a question provoked by the Torah reading as an introduction to a concept of greater scope. The Torah reading relates that after Yosef’s brothers admitted their guilt and expressed remorse for selling Yosef, Reuven told them, “Didn’t I tell you…, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen? Behold, his blood, too, is being demanded!”1

Seemingly, Reuven’s words are out of place. Why would he cause his brothers further pain and increase the weight of their guilt?

The Rebbe answers this question by explaining that Reuven’s intent was to motivate his brothers to genuine teshuvah and to explain the nature of the repentance required of them. To clarify that point, the Rebbe raises a question concerning Rambam’s Hilchos Teshuvah. In the midst of that work, Rambam devotes two chapters to the subject of free choice. Since Rambam regards free choice as “a great fundamental principle… it is the pillar of the Torah and its mitzvos,2seemingly, he should have stated it earlier, at the very beginning of Sefer HaMada, for example, in Hilchos Yesodei Torah, “the Laws that are the Foundations of Our Faith.”

In resolution, the Rebbe explains how free choice and teshuvah are inherently connected. Free choice involves taking personal responsibility for one’s conduct, understanding that one’s acts are not predetermined but the results of one’s own choice.

When a person comes to this realization, he can turn to G‑d in true and whole-hearted teshuvah. His remorse for his undesirable conduct is complete and his commitment to improve, genuinely sincere. As the “first to open the path of teshuvah,3 Reuven felt it was his responsibility to teach his brothers how to reach true teshuvah.

Gentler Words Would Have Been More Appropriate

And the brothers said to one another, “Indeed, we are guilty because of our brother, for we witnessed the distress of his soul when he begged us, and we did not listen. This is why this trouble has come upon us.”

Reuven answered them, saying, “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen? Behold, his blood, too, is being demanded!”4

א

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש"1.

The commentaries to the Torah5 explain the words of the brothers and Reuven’s response as follows: According to the brothers, Yosef deserved execution according to Torah Law (for the reasons the various commentaries explain in detail).6 Therefore, the brothers emphasized that “the primary reason for their guilt is… ‘when he begged us… we did not listen.’?…” They did not mention their guilt in seeking to kill Yosef, because they did not think that they were guilty for seeking to kill him, selling him, or casting him into the pit.”7

Reuven responded to their words:

“Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth’??” He was saying, Yosef was still like a youth; i.e., he was not of age to be considered liable for punishment by the Heavenly Court. Therefore, he was not liable for execution. As such, you are liable for two sins: For the Holy One, blessed be He, is seeking retribution from you for the trait of cruelty, i.e., your being deaf to his entreaties…. In addition, ‘his blood, too, is being demanded.’?”

וכתבו המפרשים2 בביאור דברי "איש אל אחיו" ומענת ראובן ע״ז, שלדעת האחים הי׳ יוסף חייב מיתה ע״פ תורה [וכפי שהאריכו3 בהטעמים על זה], ולכן הדגישו בדבריהם ש״עיקר4 האשמה היא . . שלא שמעו בהתחננו אליהם . . ולא הזכירו שבקשו להרגו לפי שחשבו שמצד בקשת ההריגה או המכירה וההשלכה לבור אין עליהם אשמה". וע״ז ענה להם ראובן: "הלא אמרתי אל תחטאו בילד, מאחר שהוא כילד ואינו בר עונשין עדיין בב״ד של מעלה א״כ אין לו משפט מות וא״כ יש בידכם שתי עבירות כי הקב״ה דורש מכם מדת האכזריות . . ונוסף על זה גם דמו הנה נדרש".

Clarification is required: What benefit did Reuven seek to gain by stating at this time that not only were the brothers guilty of cruelty, but that Yosef’s blood was being demanded – for by selling him, it was as is if they shed his blood? On the surface, since the brothers were already confessing that they were guilty and deserving of the difficulties they were facing, what point would there be in telling them now that they committed an additional sin (and their punishment should therefore be more severe)?

וצריך להבין: מהי התועלת שאותה רצה ראובן להשיג באמרו עכשיו, שיש בידם לא רק חטא האכזריות אלא גם החטא של "דמו גו׳" (דזה שמכרוהו נחשב להם כאילו שפכו דמו)? דלכאורה, מאחר שהשבטים עומדים ומתוודים כי אשמים הם ומצדיקים על עצמם את הדין – מה מקום לבוא עתה בדברים המוסיפים עוד חטא על חטאם (שלכן – גם עונשם חמור יותר)?

When a person finds himself, G‑d forbid, in a difficult and trying situation that evokes heartfelt remorse and motivates him to recognize that his own actions brought these woes upon himself, simple human decency demands that his fellowman speak comfortingly to him in a heart-warming manner.8 Certainly, one should not do the opposite and cause the other person further pain by speaking of matters that increase the weight of his guilt. How much more so is such conduct not appropriate for Reuven, Yisrael’s firstborn, in relation to his brothers!

– והרי כאשר מישהו נמצא באיזו צרה וצוקה ר״ל המביאתו לשבירת הלב ולהכרה שהוא עצמו גרם לזה במעשיו כו׳ – הנהגה אנושית מחייבת להשתדל לדבר על לבו ולנחמו5 כו׳, ולא להיפך להוסיף צער על צערו בדברים המגדילים כובד אשמתו כו׳ – וכ״ש וק״ו, שאינה הנהגה המתאימה לראובן בכור ישראל, וכלפי אחיו!

The Need to Confess

On the surface, it is possible to explain Reuven’s intent as follows: The brothers were voicing their realization of their guilt and that it was the cause of the difficulties they were facing. Accordingly, they justified their sufferings,9 affirming that He is “A faithful G‑d, without injustice; He is righteous and upright.”10Therefore, they stated, “This is why this trouble has come upon us.” Afterwards, Reuven brought a further point to their attention – that merely acknowledging that their sufferings were justified was not sufficient; they must also repent. Indeed, the reason they had been confronted with the difficulty was so that they would repent.11 To quote Rambam:12

This practice is one of the paths of repentance: When a difficulty arises, and the people cry out to G‑d and sound the trumpets, everyone will realize that the difficulty occurred because of their evil conduct…. Calling out in this manner will cause the removal of the difficulty.

ב

לכאורה אפשר לבאר כוונת ראובן בזה: כאשר האחים הביעו רק הכרת אשמתם שהיא הסיבה לצרתם ולכן הצדיקו עליהם את הדין6, אשר "א־ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"7 וכו', וכמו שאמרו "על כן באה אלינו הצרה הזאת" – בא ראובן להוסיף, שלא די רק להצדיק את הדין על צרתם, אלא עליהם גם לעשות תשובה, והיינו שהצרה שבאה עליהם היא בכדי שישובו8. ובלשון הרמב״ם9 ש״מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עלי׳ ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן . . וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".

It is possible that this is the intent of the wording of the verse, “Reuven answered them, saying.”13Laimor, translated as “saying,” literally means “so that the listener should speak.” Reuven’s intent was to hint to the brothers that they should speak, i.e., that they should confess that they “sinned against the youth.” It is as if he told them, “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin…,’ but you did not listen?” Therefore, it is necessary for you to speak, to confess that you sinned, and to repent, for the reason why “this trouble has come upon us” is so that you should confess your sin and repent.

[ויש לומר, שזהו ג״כ דיוק לשון הכתוב "ויען ראובן אותם לאמר"10, שכוונת ראובן בזה היתה לרמז שעליהם (על האחים) "לאמר" – להתוודות שחטאו בילד (וכאילו אמר: הלא אמרתי לכם אל תחטאו גו׳ ולא שמעתם גו׳, לכן עליכם "לאמר" ולהתוודות שחטאתם ולשוב בתשובה) – כי זה ש״באה . . הצרה הזאת" הוא בכדי שיתוודו על חטאם ויעשו תשובה על זה].

Therefore, Reuven had to emphasize that the brothers committed two sins: not only did they show cruelty to Yosef, but they also sold him, as Reuven emphasized, “?‘Do not sin against the youth’… Behold, his blood, too, is being demanded!” This would motivate them to repent for this sin as well.

ולכן הוכרח להדגיש ש״שתי עבירות" בידם – לא רק "מדת האכזריות", אלא גם העובדא דמכירת יוסף ("אל תחטאו בילד . . וגם דמו הנה נדרש״) – כדי שישובו גם על חטא זה.

Nevertheless, this explanation does not correlate entirely with Reuven’s words. If his intent was merely to inform them that their conduct constituted a sin and they should therefore confess and repent, he should have said concisely, “You sinned against the youth’… Behold, his blood, too, is being demanded!” or something similar. Why the lengthy statement, “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen?” It appears as if he is trying to justify his own actions, i.e., they should now realize that he had spoken correctly, and it was they who had sinned by not listening to his words.14

אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו של ראובן – דאם כוונתו רק להודיע שחטאו בהנהגתם (שלכן עליהם להתוודות ולשוב) הול״ל בקיצור: "הלא חטאתם בילד וגם דמו גו׳״ וכיו״ב – ומהו טעם האריכות: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם", שנראה כאילו בא להוכיח להם את צדקתו, דעכשיו הרי רואים שהוא צדק בדבריו והם היו אלה שחטאו (שלא שמעו לדבריו)11!

It is very perplexing: How is it possible that at the time the brothers were stating, “We are guilty…,” and justifying the difficulties they were experiencing, Reuven came and emphasized his praiseworthy conduct when compared to the sins of the brothers?

ותמוה ביותר: כיצד יתכן, אשר בשעה שאחיו אומרים: "אבל אשמים אנחנו וגו׳״ ומצדיקים עליהם את הדין – יבוא ראובן בטענה של הדגשת שבח עצמו לעומת חטא אחיו כו׳?

Choosing to Repent

It is possible to explain the entire narrative as follows: When the brothers said, “We are guilty…,” they were not merely justifying the difficulties that they were experiencing, admitting that the difficulties were warranted. Instead, their statement was primarily a declaration of repentance.15 By telling them, “Didn’t I tell you…, but you did not listen?”, Reuven intended to explain the nature of the repentance desired and required of them.16

ג

ויש לומר נקודת הביאור בזה:

גם כוונת השבטים באמרם "אבל אשמים אנחנו גו׳" היתה לא (רק) להצדיק עליהם את הדין (שהצרה הזאת באה עליהם בדין), אלא (בעיקר) אמירת תשובה12 – וראובן, באמרו להם "הלא אמרתי גו׳ ולא שמעתם", התכוון לחדש ולבאר את אופן התשובה הרצוי׳ הנדרשת מהם13.

The above can be understood on the basis of Rambam’s teachings in Hilchos Teshuvah. Rambam devotes several chapters to the explanation of the particular details of teshuvah: who must repent, what is the nature of teshuvah, what is the manner in which it is carried out, the times for teshuvah, and the sins that hinder it, etc. Afterwards, in ch. 5, he proceeds to state that all of man’s actions are performed as a result of his free choice:17

Free will is granted to all men. If one desires to turn himself to the path of good and be righteous, the choice is his. Should he desire to turn to the path of evil and be wicked, the choice is his.

He concludes, postulating that since:18

The Creator does not decree that a person should be good and refrain from being evil. Accordingly, it is the sinner himself who causes his own loss.

Therefore, it is proper for a person to cry and mourn for his sins and for what he has done to his soul, the evil consequences he brought upon it. This is implied by the following verse:19 “Of what should a living man be aggrieved? A man of his sins.”

The prophet continues explaining, since free choice is in our hands and our own decision is what prompts us to commit all these wrongs, it is proper for us to repent and abandon our wickedness, for this choice is presently in our hand. This is implied by the following verse:20 “Let us search and examine our ways and return to G‑d.”

ויובן זה בהקדם דברי הרמב״ם בהל׳ תשובה, דלאחרי שמבאר בכמה פרקים פרטי עניני תשובה (החייבים בה, מהותה, אופנה, זמנה, דברים המעכבים בה וכו׳) ממשיך לאח״ז (בפ״ה) שכל מעשי האדם הם בבחירתו החפשית, ומתחיל "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", ומסיים (שם בה״ב) "וכיון שכן הוא ("שאין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע") נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב14 . . מה יתאונן אדם חי וגו׳. וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו15 נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו'".

Careful analysis appears to be required: Rambam included in his Sefer HaMada (The Book of Knowledge) “All of the mitzvos that are fundamental to the faith of Moshe our teacher.”21 Why, then, did he write about free choice – which is “a great fundamental principle… it is the pillar of the Torah and its mitzvos22 – in Hilchos Teshuvah, which is at the end of Sefer HaMada? Since free choice is “fundamental” and a “pillar” for the Torah and its mitzvos as a whole (including the mitzvah of teshuvah), why, then, was it discussed at such a late stage in Sefer HaMada? Seemingly, it should have been mentioned much earlier on.

ולכאורה יש לדייק – מדוע כותב הרמב״ם ע״ד בחירה חפשית בסוף ספר המדע שכותב בו "כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע״ה"16 (בהלכות תשובה)? והרי ענין הבחירה הוא (כלשון הרמב״ם17) ״עיקר גדול . . והוא עמוד התורה והמצוה״ – היינו שהוא "עיקר" ו״עמוד" של כל התומ״צ (וביניהם גם של תשובה)!

It is possible to explain that free choice and teshuvah are inherently connected, sharing a more intrinsic bond than that which exists between free choice and the other mitzvos. To explain: Free choice is “a great fundamental principle” with regard to the entire Torah, for were there to be no free choice, there would be no concept of Divine commandments, nor of reward and punishment, as Rambam explains.23

וי״ל, כי השייכות בין בחירה לתשובה היא בעצם מהותם. כלומר: זה שבחירה חפשית ה״ה "עיקר גדול" בכל התורה הוא בזה, שלולא ענין הבחירה לא יתכן ענין הציווי ולא הענין דשכר ועונש (כפי שביאר הרמב״ם שם18), אבל תתכן המעשה של מצוה; משא״כ תשובה, הרי בחירה חפשית שייכת לגוף עשיית התשובה, דאם אין האדם מרגיש את עצמו אשם במעשיו, הרי אין מקום לחרטה (מלאה) על מעשיו הלא טובים.

Nevertheless, even so, man could still perform the actual deeds required by G‑d’s commandments.24 By contrast, free choice is essential to the very act of teshuvah. If a person does not feel responsibility and guilt because of his conduct,25 there is no possibility for full-hearted regret over his misdeeds.

Nevertheless, it is possible to say that Rambam is alluding to an even deeper concept, as will be explained below.

אבל יש לומר, שהרמב״ם מרמז בזה ענין עמוק יותר, כדלקמן.

When There Is No External Cause

The true expression of teshuvah is when a person is aroused to return to G‑d on his own initiative, not because of an external factor that compels (or even motivates) him to turn to G‑d in teshuvah, as in an instance when a person repents out of fear or weakness.26The rationale is: Complete teshuvah involves a person reaching a state at which “?‘He Who knows the hidden’ will testify concerning him that he will never return to this sin again.”27 If the person’s teshuvah is dependent on an external factor, it is impossible to be absolutely certain that “he will never return to this sin again.”28

ד

תשובה לאמיתתה היא כאשר האדם מתעורר מצ״ע לשוב אל ה׳, ולא מפני סיבה מבחוץ שהכריחה (או עכ״פ גרמה) שיעשה תשובה (כגון שעושה תשובה "מיראה" או "מכשלון כח״19), כי כיון שענין התשובה הוא עד ש״יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"20, הרי אם הייתה סיבה חיצונית לתשובתו אין כאן "בטחון" גמור "שלא ישוב לזה החטא לעולם".

For this reason, Rambam elaborates concerning free choice in Hilchos Teshuvah, for true teshuvah is possible only when motivated by a person’s free choice, and not when motivated by fear, weakness, or any external factor.29

ולכן מאריך הרמב״ם כאן אודות ענין בחירה חפשית, כי תשובה אמיתית באה רק מצד בחירתו החפשית של האדם ו"לא מיראה ולא מכשלון כח״, לא מאיזה סיבה צדדית21.

This is the implication of the precise wording Rambam employs. After he elaborates for two chapters (chs. 5 and 6) regarding man’s free choice, he states at the beginning of ch. 7: “Since free choice is granted to all men as explained, a person should always strive to do teshuvah and to confess verbally for his sins, endeavoring to dislodge sin from his hands.” Rambam chooses this specific wording because he is referring to the approach to teshuvah he began to explain in ch. 5, teshuvah that comes entirely as a result of man’s free choice. Accordingly, when saying “a person should always strive to do teshuvah,Rambam is emphasizing that teshuvah must come as a result of a person’s independent striving and desire, as a product of his entirely free choice, as explained above. On his own initiative, he must “dislodge sin from his hands.”30 Obviously, this cannot come because he is compelled from Above to repent.31

וזהו דיוק לשון הרמב״ם, שלאחר שמאריך בב׳ פרקים (פרק ה־ו) ע״ד בחירה חפשית של האדם כ׳ (ברפ״ז) "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כו׳" – דמ״ש כאן דוקא לשון זה, הוא מפני שכוונתו היא לאופן התשובה שהתחיל לבאר (בפ״ה), שבאה אך ורק מבחירתו החפשית של האדם, ולכן "ישתדל אדם לעשות תשובה", כלומר ענין התשובה צ״ל תוצאה מהשתדלותו ורצונו של האדם מצ״ע, בחירתו החפשית לגמרי (כנ״ל), שהאדם מצ״ע מנער כפיו מחטאיו22, ופשיטא שאינו בא מחמת שהכריחו אותו (מלמעלה) לעשות תשובה23.

Not Because of Punishment

On this basis, it is possible to explain the subject at hand – the brothers’ statement “we are guilty because of our brother.… This is why this trouble has come upon us,” and Reuven’s response, “Didn’t I tell you…, but you did not listen?”

ה

וזהו גם ההסבר בעניננו – אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו גו׳ על כן באה אלינו הצרה הזאת" ומענה ראובן "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו גו׳ ולא שמעתם גו׳":

The brothers’ statement “we are guilty” is an expression of teshuvah and a confession of their sins. Nevertheless, this teshuvah was an outgrowth of the difficulties with which they were being confronted.32Indeed, this is reflected in their words: “we are guilty because of our brother…. This is why this trouble has come upon us.” Such an arousal of teshuvah does not demonstrate that they desired to do teshuvah and repent for their sins out of free choice. This is easily understood: When a person confesses his wrongdoing because he is in a situation of difficulty and stress, this does not reveal (to that great an extent) his inner desire to do teshuvah; it is just that suffering “humbles a person’s heart.”33

אמירת השבטים "אבל אשמים אנחנו וגו"׳ היא אמנם ענין של תשובה והתוודות על חטא, אבל תשובתם זו היא תוצאה מהצרה שבאה עליהם24 (כפי שמשמע גם מהמשך דבריהם "אשמים אנחנו גו׳ על כן באה אלינו הצרה הזאת"), ואין בהתעוררות תשובה כזו הוכחה שרוצה לעשות תשובה ולשוב מחטאיו מבחירתו החפשית. וכ״ה בפשטות, אשר דברי וידוי שהאדם אומר ע״י ומתוך מצב של צרה וצוקה, אינם מגלים (כ״כ) פנימיות רצונו לעשות תשובה, אלא שהיסורין "מכניעין לבו של אדם"25.

To express this concept in different words: When teshuvah stems from an incidental factor (and, obviously, when it is motivated by difficulty and suffering) that arouses regret and remorse, the teshuvah is not entirely the person’s own. The true concept of teshuvah is when it comes as a result of a person’s free choice; he chooses to repent and come close to G‑d. Then, the teshuvah is entirely the person’s own. His teshuvah reflects his intent to genuinely turn to G‑d.34

ובסגנון אחר: כשיש להתשובה סיבה צדדית (ופשיטא – כאשר היא באה ע״י צרה ויסורין), והיא המעוררת בו חרטה ותשובה, אזי אין התשובה מתייחסת (לגמרי) להאדם; אמיתית התשובה היא דוקא כאשר באה כתוצאה מבחירתו החפשית של האדם, שבוחר לשוב ולהתקרב אל ה׳, שאז הרי היא מתייחסת כולה להאדם, שתשובתו היא בכוונה לשוב באמת אליו ית׳26.

It is possible to say that this was the intent when Reuven answered them, saying, “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen?”

וי״ל שזהו מה ש״ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם":

Reuven was the one who “first opened the pathof teshuvah.”35 Therefore, it was he who was able to teach the brothers the path of true teshuvah.36 He was telling his brothers that teshuvah motivated by the difficulty with which they were confronted was not the teshuvah required of them, and obviously, it was not a consummate expression of teshuvah. Instead, the brothers had to remember and be mindful of what Reuven told them continually,37 “?‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen?” Reuven was telling them that they should repent because of the awesomeness of the sin they committed, as he explained to them at that time.

ראובן שהוא "פתח בתשובה תחילה"27, לכן הוא הוא זה שלימדם דרכה של תשובה אמיתית28. והיינו, אשר תשובה שסיבתה היא הצרה שבאה עליהם, אינה התשובה הנדרשת, ופשיטא שאין זה אמיתית ענין התשובה, אלא עליהם לזכור ולהכיר במה שאמר להם (ראובן) כל הזמן ("לאמר") "אל תחטאו בילד ולא שמעתם", כלומר, עליהם לחזור בתשובה מחמת עצם (גודל) החטא שהסביר להם אז.

It is possible that the final point he added, “Behold, his blood, too, is being demanded,” was intended to allude to the concept that the difficulty with which they were being confronted at that time was an additional matter – as reflected by the phrase “Behold, his blood, too,38 is being demanded.” Reuven was telling them: The explanation you sought to give for the difficulty – “We are guilty…. This is why this trouble has come upon us” – is not sufficient. There is an additional factor involved.

[וי״ל דזהו מה שהוסיף "וגם דמו הנה נדרש", לרמז, שצרה זו שבאה עליהם עכשיו ה״ז ענין נוסף, "וגם (בו׳ המוסיף) דמו הנה נדרש", לא כפי אמרם "אבל אשמים אנחנו גו׳ על כן באה אלינו הצרה הזאת", שמחפשים להסביר סיבת הצרה].

Accepting Responsibility for One’s Conduct

To add a deeper explanation, based on prefacing the analysis of the wording used by Rambam in the passage cited above:

The prophet continues, explaining: Since free choice is in our hands and our own decision prompted us to commit all these wrongs, it is proper for us to repent and abandon our wickedness, for this choice is presently in our hands. This is implied by the following verse,39 “Let us search and examine our ways and return to G‑d.”

It is possible to explain that Rambam’s intent is not merely to cite prooftexts and sources in the verses that Yirmeyahu authored in Eichah for the concepts he stated previously (as is the simple meaning of his words). Instead, Rambam is also emphasizing a further point: Not only is true teshuvah motivated by man’s free choice, but also, when turning to G‑d in teshuvah, a person must also recognize that he sinned as a result of his free choice, to use Rambam’s words, “Our own decision is what prompted us to commit all these wrongs.”

ו

וי״ל בעומק יותר, ובהקדם דיוק בלשון הרמב״ם הנ״ל "וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו שהרשות עתה בידינו הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה", די״ל שכוונתו כאן היא לא רק להביא הראי׳ והמקורות בהפסוקים שאמר ירמי׳ (באיכה) לכל דבריו שכתב לפנ״ז (כפשטות לשונו) – אלא (גם) להוסיף עוד הדגשה, שלא רק שהתשובה האמיתית היא בבחירתו החפשית של האדם, אלא שבשעת התשובה עליו להכיר שגם החטא הי׳ בבחירתו החפשית, ובלשונו (של הרמב״ם) "ומדעתנו עשינו כל הרעות".

To explain: As long as a person has an explanation and excuse that enables him – even to a slight degree – to justify his sin, his teshuvah will not be complete. True, he recognizes his guilt. However, he maintains that there were also other factors that influenced him to a certain degree and led him to sin; he lays the blame on his surrounding environment as a whole or on a particular matter that happened to him, and maintains that he could not refrain from sinning as a result. Such a person’s teshuvah is not totally genuine; it is not clear that he truly and whole-heartedly desires to abandon his wickedness and turn to G‑d, since he does not have a clear recognition of his sin40– that he consciously and willingly abandoned G‑d.

והביאור:

כל זמן שיש לאדם תירוץ ואמתלא וכו׳ לתלות בהם (סיבת) חטאו (אפילו בדקות דדקות), ואפילו אם מכיר שהוא אשם בזה אלא שחושב שהיו גם גורמים אחרים שהשפיעו והביאו אותו (במקצת) שיחטא (אם מצד סביבתו בכלל, או מחמת מצב או סיבה פרטית שאירע לו, ולכן לא הי׳ יכול להנצל מהחטא, וכיו״ב) – אין תשובתו של האדם תשובה אמיתית, שירצה לעזוב רשעו ולשוב אל ה׳ באמת ובלב שלם, מאחר שאין אצלו הכרה ברורה בחטאו29, שהוא מדעתו, ומרצונו עזב את ה׳.

It is only when a person has a clear awareness of his sin, recognizing that “our own decision prompted us to commit all these wrongs,” that he can turn to G‑d in true teshuvah and abandon his wickedness. It is specifically then that he turns to G‑d in teshuvah out of free choice, to borrow Rambam’s words, “for this choice is presently in our hands.” Teshuvah performed in such a manner belongs entirely to the penitent; he chose to abandon his wickedness and truly and wholeheartedly turn to G‑d.

ורק כאשר ישנה אצלו הכרה ברורה בחטאו, "מדעתנו עשינו כל הרעות", אזי יכול לחזור באמת בתשובה ולעזוב רשעו, ודוקא אז ה״ז תשובה בבחירתו החפשית, "שהרשות עתה בידינו", שתשובה כזו היא כל כולה של האדם, שהוא הוא העוזב רשעו ושב אל ה׳ באמת ובלב שלם.

This is also reflected in the prooftext Rambam cites: “This is implied by the following verse: ‘Let us search and examine our ways and return to G‑d.’?” The “return to G‑d” comes as a result of “searching and examining our ways.” Through such introspection, even when it initially appeared to a person that he was not entirely responsible for his sin, he will see and realize that in truth, “our own decision is what prompted us to commit all these wrongs.”

True, there might have been other reasons and causes for the sin. Nevertheless, since even at that time the person was given the strength from Above to overcome these factors and obstacles, ultimately, the person’s wrongdoing resulted from his own decision and choice.41

וכמו שהביא הרמב״ם הראי׳ "הוא שכתוב אחריו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו׳״, ש״נשובה" בא עי״ז ש"נחפשה דרכינו ונחקורה", ואז גם אם מתחילה הי׳ נדמה בעיניו שאין החטא באשמתו לגמרי, יראה ויכיר שבאמת מדעתנו עשינו כל הרעות (כי גם אם היו סיבות וגורמים להחטא, הרי כיון שגם אז ניתנו לו הכחות להתגבר על הסיבות והמניעות, הרי סו״ס עשיית הרעות היא מדעתו ומבחירתו)30.

This also explains Reuven’s words, “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen? Behold, his blood, too, is being demanded!” Reuven was telling his brothers: In addition to the fact that you must repent on your own initiative and not because of the difficulties confronting you, a further step is necessary. Your teshuvah must come from a clear (additional) realization that the sin came as a result of your decision and desire, for “Didn’t I tell you, saying, ‘Do not sin against the youth,’ but you did not listen?”

וזהו גם ביאור דברי ראובן "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם": נוסף על זה שעליהם לעשות תשובה מעצמם ולא מפני הצרה הזאת שבאה עליהם, הרי עוד זאת, שהתשובה צריכה להיות מתוך הכרה ברורה, ש(גם) החטא הי׳ מדעתם ומרצונם, "אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם".

To Resemble G‑d

To explain the connection between the two concepts of free choice and teshuvah from an inward perspective: As is well known, in Hilchos Teshuvah,42with regard to free choice, Rambam cites the verse:43 “Behold, man has become unique as ourselves.” The Alter Rebbe explains44 that free choice is rooted “in a very lofty rung of G‑dliness.” Just as “no one can restrain G‑d from doing as He desires,” so too, “man was given free choice to the extent that no one can restrain him.” Since “the second soul within the Jews is an actual part of G‑d from Above,”45 “man has become unique as ourselves,” like the Holy One, blessed be He, Himself, as it were. ” Just as “no one can restrain G‑d,” so too, man was given free choice to act as he desires.

ז

ביאור השייכות בין שני הענינים – בחירה חפשית ותשובה – בפנימיות הענינים:

ידועים דברי הרמב״ם בהל׳ תשובה כאן31 שעל ענין הבחירה נאמר32 "הן האדם הי׳ כאחד ממנו", ומבאר רבינו הזקן33 דהוא מפני שהבחירה שרשה "מבחי׳ גבוה מאד", דכמו שהקב״ה "אין מעכב על ידו" כך היא "הבחירה שניתן לאדם עד שאין מי שמעכב על ידו", כלומר: מכיון ש״הנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש"34, לכן הרי הוא "כאחד ממנו", בדומה להקב״ה כביכול, וכשם שהקב״ה "אין מעכב על ידו", כך יש להאדם בחירה חפשית במעשיו.

The primary revelation of this power of totally free choice – that “no one can restrain him” – is specifically in the Divine service of teshuvah. When a person is estranged from G‑d to the extent that he has separated himself from the entire sphere of holiness because of sin, it would seem that his situation does not allow for the possibility – under ordinary circumstances – that he draw close to G‑d, His Torah, and His mitzvos. Nevertheless, because a person has free choice and “no one can restrain him,” he is capable of overcoming even the most difficult obstacles standing in the way of his connection to G‑d, and through his efforts develop a new thrust of conduct, drawing close to G‑d (in contrast to his previous situation in which he cast off the yoke of G‑d’s Kingship).

ו(עיקר) גילוי כח זה של בחירה חפשית לגמרי – אין מעכב על ידו – הוא בעבודת התשובה דוקא. דכאשר האדם הוא מרוחק מהשם, עד שהפריד את עצמו ח״ו מכל עניני קדושה, הרי לכאורה מצבו אינו נותן מקום ואפשריות שיוכל (ע״פ טבע כו׳) להתקרב אל ה׳ ולתורתו ולמצותיו; אלא שע״י זה שיש לו בחירה חפשית, ש״אין מי שמעכב על ידו", ביכולתו להתגבר ולחדש בעצמו תנועה של התקרבות לה׳ (היפך מצבו שפרק מעליו עול מלכותו ית׳).

The above concepts can be connected with the festival of Chanukah – which always falls (at least partially) in the week of Parshas Mikeitz – based on the verse,46 “For a mitzvah is a candle, the Torah is light, and heeding ethical rebuke is the path of life.”

The question presents itself:How is it possible that there be a path of life other than the Torah and its mitzvos that were mentioned previously in the verse?”47

In resolution: “The path of life” refers to the Divine service of teshuvah48 (as reflected in the conclusion of the clause, “heeding ethical rebuke is the path of life”). Complete teshuvah from the depths of one’s heart allows for the revelation of the life stemming from the inner dimension of the soul (which is bound with the Holy One, blessed be He, “the Fountainhead of all life”).

ויש לקשר זה עם תוכן ענין חנוכה – שלעולם חל (חלק מימי) חנוכה בפרשת מקץ – ע״פ המבואר על הפסוק35 "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ – דלכאורה, "איזה דרך חיים הוא מלבד התורה והמצות האמורה למעלה בפסוק״36? – אלא ש״דרך חיים" קאי על עבודת התשובה37 (שזהו ההמשך "ודרך חיים תוכחות מוסר"), שעל ידי תשובה שלימה מעומק הלב מתגלים חיים מפנימיות הנשמה (הקשורה בהקב״ה, חיי החיים).

This is also the theme of the Chanukah lights – not only do they project light, “the candle of mitzvah and the light of Torah”49 – they also reflect the elevated rung of teshuvah, “heeding ethical rebuke, the path of life.” Indeed, this is the message of the miracle of Chanukah, which – like teshuvah – highlights specifically light that comes from the darkness.50 The wicked Greek kingdom achieved power and “imparted impurity to all the oil in the Sanctuary,”51 markedly intensifying spiritual darkness to the extent that they “attempted to nullify the Jews’ faith and refused to allow them to observe the Torah and its commandments.”52Afterwards, “the sons of the Chashmonaim overcame them,”53 standing firm with self-sacrifice against more powerful and more numerous foes.

They also influenced the people of their generation to sacrifice their lives in sanctification of G‑d’s name54 to avoid violating their faith in any way. The strength to adopt such a stance came from the inner dimensions of their souls, the level on which “no one can restrain him.” This inner dimension reflects “ethical rebuke, the path of life,” a spiritual thrust that is loftier than “the candle of mitzvah and the light of Torah.”

וזהו גם כן ענינם של נרות חנוכה – שאינם רק ענין של אור בלבד, "נר מצוה ותורה אור"38, אלא יש בהם גם העילוי של "ודרך חיים תוכחות מוסר", כי זהו תוכן נס חנוכה – האור הבא מתוך החושך דוקא39, שלאחרי שגברה מלכות יוון הרשעה, ו״טמאו כל השמנים שבהיכל"40, התגברות החושך ביותר, עד ש״בטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות״41 – הנה "גברו בני חשמונאי"42, ועמדו במסירת נפש להלחם נגד גבורים ורבים, וגם פעלו באנשי דורם למסור נפשם על קדה״ש43 שלא לעבור על הדת בשום אופן, שתוקף זה בא מפנימיות נפשם ש״אין מי שמעכב על ידו", דפנימיות זו זהו ה״דרך חיים תוכחות מוסר" שלמעלה מ״נר מצוה ותורה אור".

Likkutei Sichos, Volume 30, p. 198ff. (Adapted from sichos delivered on Shabbos Parshas Mikeitz, 5741 [1980] and Shabbos Parshas Ekev, 5728 [1968])

(משיחות ש״פ מקץ תשמ״א, ש״פ עקב תשכ״ח)