Mikeitz: Knowing When to Share Information

See pp. xiv and 226.

See Likkutei Sichos, Vol. 10, p. 13; Vol. 13, p. 105; and Vol. 14, p. 94.

When, by contrast, there is a matter that requires explanation and yet Rashi does not offer one, he refers to the problematic point and states, “I don’t know” or the like. See Rashi to Bereishis 28:5, and other examples, which are cited in Likkutei Sichos, Vol. 5, p. 1, footnote 2.

See Ramban’s commentary, Bereishis 42:9, that of Rabboseinu Baalei HaTosafos, ibid. 42:1; Akeidas Yitzchak, towards the end of shaar 29; Or HaChayim, Bereishis 45:26, et al.

In their commentary, Rabboseinu Baalei HaTosafos (see also Akeidas Yitzchak, loc. cit.) state: “When Yosef was a servant, he did not desire to inform Yaakov that he was alive because that would cause him even greater suffering. The same applied when Yosef was in prison.”

However, according to a straightforward understanding of Scripture, this explanation is insufficient, because by notifying Yaakov that he was alive, Yosef would have enabled Yaakov to cease mourning, even though he would still be aggrieved. Moreover, the thought that Yosef was not alive caused Yaakov grief for another reason, as Rashi comments to Bereishis 37:35, “Yaakov had been given this sign… ‘If one of my sons does not die in my lifetime, I am assured that I will not see Gehinnom.’ ”

Therefore, it is necessary to say simply that, as stated in the main text, while Yosef was a servant and when he was imprisoned, he was powerless and could not notify Yaakov at all. (Indeed, had Yosef been allowed to notify him, that would have raised the possibility that Yosef would demand to be released, as he later claimed (ibid. 40:15), “I was kidnapped from the land of the Hebrews.”

Regarding the other resolutions Baalei HaTosafos offer, see footnotes 6 and 15 below.

This is particularly true, since Canaan “is close” to Egypt, as Rashi states in his commentary to Shmos 13:17. Rabboseinu Baalei HaTosafos, loc. cit., state that Chevron is approximately a four- or five-day journey from Egypt. Ramban, loc. cit., states that it is approximately a six-day journey.

Rabboseinu Baalei HaTosafos, loc. cit., explain that Yosef did not notify his father after he became the viceroy to the king, because Yaakov would not believe him, as evidenced by the fact that even after the brothers told Yaakov that Yosef was alive, initially, Yaakov did not believe their report.”

Nevertheless, according to the straightforward meaning of Scripture, this is not sufficient reason for Yosef not to notify his father, for ultimately Yaakov believed the report that Yosef was alive because of the sign that Yosef sent, as Rashi states in his commentary to Bereishis 45:27. Similarly, beforehand, Yosef could have sent a sign with an agent or with a caravan.

Ramban, loc. cit. offers the following resolution:

Yosef did not want to tell his brothers, “I am Yosef your brother,” and tell them, “Hurry, ascend to my father,” … as he told them the second time, even though undoubtedly his father would have come immediately…. However, Yosef did everything at its proper time, so that his dreams would be fulfilled, for he knew that in truth they would be.

Also, when employing the second tactic, hiding his goblet in Binyamin’s sack, Yosef did not intend to cause them distress. Instead, he suspected that perhaps they bore animosity to Binyamin….

Consult that text.

Rashi did not offer this resolution: Firstly, because it only explains why Yosef did not notify Yaakov after his brothers already came to him. The question why Yosef did not notify his father during the seven years before his brothers came remains unanswered. Also, even regarding the time after his brothers’ arrival, according to the straightforward meaning of the verses, it is not reasonable for Yosef to have left his father suffering and mourning so that his dreams would be fulfilled. (See Akeidas Yitzchak, shaar 29 and Chasam Sofer al HaTorah, which raise this question.)

This difficulty also applies regarding the conclusion of Ramban’s statements, that Yosef was “hoping that the fulfillment of his dreams would take place in Egypt because when he saw the great success he had there – which applied all the more so after he heard Pharaoh’s dream – it became clear to him that his family would all come there and all of his dreams would be fulfilled.” Why would Yosef leave his father to suffer so that his dreams would be fulfilled?

HaMe’asef (end of Hashmatos to Tractate Berachos of the Talmud Yerushalmi, Vilna printing) offers the resolution that Yosef believed that his father had “commanded his brothers to punish him for his blustering… and his father had instructed them to sell him as a slave. Therefore, Yosef did not inform him that he attained prominence so that it would not appear that he was challenging him.” That text concludes, “This explanation is simple and straightforward.”

Nevertheless, this interpretation is not acceptable, for the verse explicitly states that Yaakov sent Yosef for a different reason (Bereishis 37:14): “Please go and see the welfare… and bring a report to me,” and it is not logical to say that Yaakov would deceive Yosef.

Rashi to Bereishis 37:34, based on Megilah 17a.

Gur Aryeh makes a similar statement with regard to Yaakov’s sons. See footnote 32 below.

The question is even stronger because Yosef knew that Yitzchak and Rivkah sent Yaakov to Padan Aram to take a wife from Lavan’s daughters (Bereishis 28:2). Hence, Yaakov’s separation from them was with their consent.

See the section entitled, “Trying to Fathom G‑d’s Intent” and footnote 34 below.

Obviously, all the above is not at all relevant to: a) the halachicdiscussion of whether Noachides are obligated in the mitzvah of honoring their parents (see Rashi’s commentary at the end of Parshas Noach) and see Likkutei Sichos, Vol. 5, pp. 147, 153, which focus on this subject, and b) whether notifying Yaakov in this manner would have been considered as fulfilling the mitzvah of honoring one’s father. See a letter from the Alter Rebbe (Meah Shearim 4a) that relates to this matter.

However, without even considering whether notifying his father would have constituted a mitzvah or not, it is obvious that Yosef would not cause anyone pain – and certainly not such great pain and for so many years. How much more so does this apply with regard to Yaakov his father!

To cite a somewhat parallel concept: In Tanya, Iggeres HaKodesh, Epistle25, the Alter Rebbe writes: Although it was already decreed from Heaven that a person who suffered harm would be harmed, nevertheless, “the Omnipresent has many agents,” and a person who harms his fellow will be punished for making a wrong choice.

Bereishis 37:33.

The second printing of Rashi’s commentary states: “But Yitzchak, who was not there, did know that Yosef was alive. However, he said: ‘Since the Holy One, blessed be He, does not desire to reveal it to him, I will also not reveal it.’”

A similar conclusion is apparent from the commentary of Rabboseinu Baalei HaTosafos to Bereishis 37:35:

From this, it can be proven that when the community agrees to reinforce a matter by issuing a ban of ostracism, and there is one protester among them, even if he says, “I will not join them in the ban of ostracism,” he is included in that covenant against his will. Proof of this is that Yosef did not join the ban of ostracism… and yet Yosef did not want to reveal the matter and inform his father that he was alive.

Similarly Rabbeinu Bachya [Berei­shis 37:33] explains that Binyamin did not reveal the matter to Yaakov because “all nine brothers together with the Holy One, blessed be He, agreed that the matter not be revealed to Yaakov.”

In Parshas Mikeitz Bereishis 42:1, Rabboseinu Baalei HaTosafos state:

They established a ban of ostracism among themselves. They had the Holy One, blessed be He, join them and they also made Yosef swear that he would not reveal the matter. This interpretation is borne out by Scripture (Bereishis 45:1), which states, “Remove every person from my presence.” This was necessary since Yosef did not desire to reveal the matter to others because of the oath.

Panei’ach Raza (Bereishis, op. cit.) offers a similar interpretation, stating that Yosef was also included in the ban and the oath not to reveal that he was sold.

However, according to a straightforward reading of the narrative, it is difficult to say that while selling Yosef, even though they “witnessed the distress of his soul when he begged” (Bereishis 42:21), they nevertheless caused Yosef to join the ban and even take an oath against his will. (And it is even more difficult to say that the ban would take effect against him even though it was possible that, by revealing the matter to Yaakov, Yaakov would redeem Yosef from Egypt.)

Moreover, it is difficult to say that the reason Yosef did not notify Yaakov was because Yosef was included in the ban is so simple and straightforward that Rashi did not have to explain or even hint at it because a young child in the initial stages of his study of the Torah would understand it.

It cannot be said that, had G‑d not been included in the ban, He would not have been required to comply with the ban. This is not true because even when the brothers sought to have the Holy One, blessed be He, included in the ban, they could not force Him to accept it and refrain from revealing the matter, as stated later in the main text and in the commentary of Yafeh To’ar, cited in footnote 24.

This question was raised by Rav Eliyahu Mizrachi in his supercommentary to Rashi. The resolution Rav Eliyahu Mizrachi proposes is discussed below in the section entitled, “Trying to Fathom G‑d’s Intent,” and in footnote 27, below.

Maskil LeDavid in his supercommentary to Rashi states:

“Since the Holy One, blessed be He, agreed to their ban of ostracism, no man could transgress it. This resembles the law (Moed Kattan 16a), “When one is under a ban of ostracism applying to a teacher, it must be observed by a student.” This explains Yitzchak’s statement, “How can I reveal it to him when the Holy One, blessed be He, does not desire to reveal it to him?” Yitzchak was saying, Since G‑d is observing the ban, I am also included in the prohibition.”

Nevertheless, according to the straightforward interpretation of Scripture, it is not necessary to say that because G‑d agreed to their request to join in the ban with them, a prohibition also took effect on all people, preventing them from revealing the matter. Furthermore, Rashi’s wording that Yitzchak said, “How can I reveal it to him?, and not “How may I reveal it to him?” indicates that he was not included in the prohibition against revealing the matter.

It is not appropriate to say that prayer alone would not have ensured that G‑d would not reveal the matter and therefore they had to include Him in the ban. After all, even though they sought to include Him, there is no certainty that G‑d would agree to join with them, as explained above.

By contrast, the Midrash and other sources do mention the ban being lifted. See Midrash Tanchuma, Parshas Vayeishev, sec. 2, which states that Yaakov’s sons “released the ban.” Rabboseinu Baalei HaTosafos make similar statements in their commentary to Bereishis 37:35, as does the Baal HaTurim, Bereishis 45:26. This concept is also quoted by Beis Yosef (Yoreh Deah 228) in the name of Rashbatz and is also found in other sources.

See Gur Aryeh, loc. cit., which states, “Nevertheless, from the words of the Midrash….”

Midrash Tanchuma, loc. cit. See also Zohar, Vol. I, p. 183b, and the commentary of Nitzotzei Oros to that passage.

Rabbeinu Bachya cites the wording of Rashi: “Why didn’t the Holy One, blessed be He, reveal it to him? Because Yaakov’s sons issued a ban of ostracism and a curse against anyone who would reveal the matter to Yaakov and they had the Holy One, blessed be He, join together with them,” in the name of Pirkei DeRabbi Eliezer and not Midrash Tanchuma. However, the standard published text of Pirkei DeRabbi Eliezer that includes the commentary of Radal, ch. 38, states the concept slightly differently.

This, however, does not correlate with the wording of the Midrash that states: “They made the Holy One, blessed be He, a partner in the ban of ostracism so that He would not tell their father.”

See Gur Aryeh and Levush HaOrah to Rashi, loc. cit. See also Yafeh To’ar to Bereishis Rabbah 91:1, which – based on the statement of the Midrash there that “it was revealed to Yaakov that Yosef was alive” – states: “Even though Yaakov’s sons issued a ban of ostracism… and had the Holy One, blessed be He, join them, ruach hakodesh (Divine inspiration) was not compelled to comply with the ban.”

Levush HaOrah, loc. cit., explains that “one of the brothers descended to the Divine chariot and asked whether if they would do this, i.e., sell Yosef, would it be agreed to from Above… and they received the answer that they should do so.” It is obvious, however, that this is not a simple, straightforward understanding of the Torah.

Bereishis 15:13. The covenant established at that time foretold the Egyptian exile.

See the commentary of Rav Eliyahu Mizrachi, who offers this explanation. However, he interprets Rashi’s statement that “they had the Holy One, blessed be He, join them,” in a way that departs from its simple, straightforward meaning, stating: “Midrash Tanchuma comments that Yaakov’s sons had received the tradition from their ancestors that they would descend to Egypt because one of Yaakov’s sons would be sold there. Accordingly, they were certain that the Holy One, blessed be He, would not reveal this secret.” Nevertheless, this explanation is not quoted by Rashi.

Rav Eliyahu Mizrachi brings support for his interpretation from the fact that, “when the brothers saw that through the message sent by Yosef to his father to descend to Egypt, the decree issued bein habesarim was being fulfilled, they revealed the matter to Yaakov their father without releasing the ban.”

Nevertheless, the support he cites requires explanation, for Midrash Tanchuma – on which his interpretation is based – explicitly states that the ban was released (as stated in footnote 20 above).

Maharik, responsum 37, quoted by Gur Aryeh. Levush HaOrah also cites this as a rationale for why G‑d consented to the ban not to reveal the matter to Yaakov. However, that text cites the rationale mentioned by Rav Eliyahu Mizrachi – that Yaakov’s sons had received the tradition that they would descend into exile because one of them would be sold – as the reason the brothers thought G‑d would consent to their ban.

Gur Aryeh.

Rabbeinu Bachya, loc. cit.

Furthermore, Rashi does not mention or allude to any of these explanations. Instead, he explicitly states: “Why didn’t the Holy One, blessed be He, reveal it to him? Because Yaakov’s sons issued a ban of ostracism against and cursed anyone who would reveal the matter to Yaakov and they had the Holy One, blessed be He, join together with them.” Rashi does not mention any other reason.

See, however, Maharik, loc. cit., and Gur Aryeh, which explain that the ban of ostracism was effective in that Yaakov and Yitzchak would not be able to nullify the decree through prayer, but not that G‑d or anyone else would be unable to reveal the matter.

With regard to the refutation of the first rationale in the main text, see footnote 27. See also Gur Aryeh, which states that, were that to be the rationale, “after 22 years when the Holy One, blessed be He, desired that Yaakov descend to Egypt, it would have been appropriate that the Holy One, blessed be He, inform him.”

With regard to the refutation of the second rationale in the main text – that the separation came because Yaakov was to be punished for 22 years – see Gur Aryeh which rejects that rationale saying, “Were that to be true, what were Yaakov’s sons thinking? They certainly did not know of the punishment Yaakov was supposed to suffer. Why would they think that G‑d would consent to their ban?”*

With regard to the refutation of the third rationale in the main text, see the beginning of Levush HaOrah, which rejects that rationale, stating that, when revealing the matter to Yaakov, G‑d could have adjured him not to curse his sons.

* The explanation Levush HaOrah gives for why the brothers thought that G‑d would consent to their ban – that, “as stated by Rav Eliyahu Mizrachi, Yaakov’s sons had received the tradition from their ancestors that they would descend to Egypt because one of Yaakov’s sons would be sold there and therefore, they thought that G‑d would consent” – is not cited or even alluded to by Rashi.

On the surface, it could be said that Rashi’s intent was that the brothers issued a ban of ostracism against and cursed only someone who would reveal that they sold Yosef, not someone who would reveal that he was alive. This can be deduced from Rashi’s careful choice of words: “Yitzchak, however, knew that Yosef was alive, nevertheless, he did not tell Yaakov, but said, ‘How can I reveal it to him when the Holy One, blessed be He, does not desire to reveal it to him?’ ” The implication is that, since the ban of ostracism in which G‑d participated was only not to reveal to Yaakov that the brothers sold Yosef,* and yet G‑d did not reveal to Yaakov that Yosef was alive (even though the ban did not cover this matter), Yitzchak understood that G‑d did not want to reveal the matter.** Therefore, he said, “How can I reveal it to him?”

Nevertheless, it is not logical to assume that the brothers issued a ban of ostracism only against revealing to Yaakov that they sold Yosef, but not on revealing that Yosef was alive, for they brought Yosef’s outer garment to Yaakov after dipping it in blood, leading Yaakov to the conclusion that “a wild animal devoured him.”

It was necessary for the brothers to lead Yaakov to the conclusion that “a wild animal devoured him” – and therefore for them to issue a ban of ostracism against also revealing that Yosef was alive – because there was a strong basis to suspect them. After all, Yaakov had sent Yosef to them and now, Yosef was not to be found. Therefore, they tried to lead Yaakov to the conclusion that “a wild animal devoured him.”

* Such an understanding is implied by the wording found in the manuscript copies of Rashi, “they issued a ban of ostracism against and cursed whoever would reveal the secret, i.e., the sale of Yosef.” Nevertheless, this wording is not found in any of the printed texts of Rashi’s commentary.

** According to this explanation – that revealing that Yosef was alive was not covered by the ban – we are left with the question: why didn’t G‑d reveal to Yaakov that Yosef was alive?

The above question was raised regarding this rationale by Gur Aryeh as well(when speaking of the punishment of Yaakov).

Levush HaOrah attempts to resolve that question, stating: “Who revealed to him (i.e., Gur Aryeh) that it would be sufficient punishment for Yaakov to suffer the pain of knowing that his son was alive, but that he was lost to him and he would not know where he was? Maybe G‑d desired to punish him more severely and cause him additional pain, i.e., that Yaakov would think that Yosef had died and be in greater pain.”

Nevertheless, according to a straightforward understanding, punishment is meted out measure for measure. Hence, just as Yitzchak knew that Yaakov was alive, even though he was living apart from them, so too would it be sufficient punishment for Yaakov to be separated from Yosef even though he would know that he was alive. (See an early manuscript of Rashi’s appended to his commentary at the end of Parshas Toldos.) Rashi already taught that punishment is meted out measure for measure (see Rashi, Bereishis 7:11; see also Rashi, Shmos 18:11, Bamidbar 5:24, et al.) In particular, this is true because Yitzchak and Rivkah instructed Yaakov to journey to Charan to marry, as stated in footnote 9. Hence, it is difficult to say that Yaakov would receive so severe a punishment.

See Gur Aryeh, which explains that, according to this rationale, “If Yaakov would have known that Yosef was alive, he would have understood by his own logic that his sons sold him, because it would be obvious that their ruse implying a wild animal had devoured Yosef was false.”* Nevertheless, Gur Aryeh did not explain his words.

Moreover, even if Yaakov would have suspected that his sons sold Yosef, “how could any person think” – to quote Levush HaOrah – “that G‑d would suspect Yaakov our Patriarch… would curse all his sons because of Yosef alone due to his rage and thereby cause himself to lose all his sons on the same day….”

* True, Rashi, Bereishis 42:36, states, “Yaakov suspected that his sons killed or sold Shimon, like Yosef.” However, as Maskil LeDavid states, it was only “at this time,” after Shimon did not return with the others, that Yaakov also suspected that they had a hand in Yosef’s disappearance. Furthermore, even then, this was only a suspicion; “it was not clear to him.”

Bereishis 42:21.

See Pirkei DeRabbi Eliezer, loc. cit., which states: “They said, ‘Let us issue a ban of ostracism among ourselves that not one of us tell the matter to Yaakov our father until we all consent.’ ”

Rashi, Bereishis 38:1.

On this basis, we can appreciate the precise wording used by Rashi: “they had the Holy One, blessed be He, join together with them” and not “they had the Holy One, blessed be He, join in the ban of ostracism.”

See the responsum of Maharik, loc. cit., which states, “Their ‘having the Holy One, blessed be He, join with them’ was done conditionally, i.e., perhaps G‑d would agree with them. And, indeed, it was clarified afterwards that He did agree with them, as evidenced by the fact that He did not reveal the matter to Yaakov our Patriarch.”

Bereishis 42:1.

The Hebrew word, שבר, which in the verse is translated as “[grain] being sold,” can also be translated as “hope.”

Ibid. 42:3.

The brothers did not inform Yaakov that Yosef was alive immediately upon hearing of this vision, because they were certain that he would not believe them – as actually happened afterwards (ibid. 45:26). Therefore – as would have been logical regardless – they first desired to find Yosef, redeem him, and then bring him to Yaakov.

See Rashi’s commentary to ibid. 42:14.

Ibid. 45:4.

ראה לקו״ש ח״י ע׳ 13 ובהנסמן בהערה 1 שם.

כשאין תירוץ (על דרך הפשט) כותב רש״י "איני יודע" (תולדות כח, ה. ועוד בכמה וכמה מקומות, ראה לקו״ש ח״ה ע' 1 הערה 2).

ראה רמב״ן פרשתנו מב, ט. רבותינו בעלי התוספות מב, א. עקידה פרשתנו (שער כט קרוב לסופו). אור החיים ויגש (מה, כו). ועוד.

ברבותינו בעלי התוספות שם (וראה גם בעקידה שם), ד״כשהי׳ עבד לא רצה להגיד לו כי יותר הי׳ מצערו וכן כשהי׳ בבית הסהר". אבל בפשוטו של מקרא אין זה מספיק, כי על ידי זה שיודיע לו הרי על כל פנים לא יהי׳ "מתאבל" עליו עוד אף שעדיין יהי׳ לו צער (וראה פרש״י (וישב לז, לה) סימן זה הי׳ מסור בידי כו׳ אם לא ימות כו׳ מובטח אני שאיני רואה גיהנם). ובפשטות צריך לומר כבפנים, שבהיותו עבד ובבית הסהר לא הי׳ ברשות עצמו כלל להודיע את יעקב (ובפרט שעל ידי זה יתעורר חשש תביעה לשחרורו וכטענת יוסף: כי גונב גונבתי מארץ העברים (וישב מ, טו)). בשאר התירוצים שברבותינו בעלי התוספות ראה לקמן הערות ו, יד.

ובפרט ש״קרוב הוא" (ריש פרשת בשלח). – מצרים קרוב לחברון כמהלך ד' או ה׳ ימים (רבותינו בעלי התוספות שם), כששה ימים (רמב״ן שם).

ברבותינו בעלי התוספות שם: "וגם כשהי' מלך לא יאמין לו כי אפילו לבסוף כשספרו לו אחיו לא האמין". אבל מובן שעל פי פשוטו של מקרא אין זה טעם מספיק שיוסף לא יודיע לאביו, דהרי סוף־סוף האמין יעקב על ידי הסימן שמסר להם (פרש״י ויגש מה, כז) על דרך זה הי׳ אפשר למסור איזה סימן על ידי שליח ושיירא וכו'.

ברמב״ן שם: "ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי כו׳ כאשר עשה עמהם בפעם השני׳ כי הי׳ אביו בא מיד בלא ספק כו' אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שהי׳ כוונתו לצערם אבל חשב שאולי יש להם שנאה בבנימין כו'״. עיי״ש.

והטעם שרש״י לא תירץ כן, יש לומר ד(נוסף על זה שהנ״ל מתרץ רק זה שלא הודיעו אחרי שכבר באו אליו אחיו, אבל עדיין קשה מדוע לא הודיע לאביו במשך שבע השנים קודם שבאו אחיו למצרים, הנה) גם בנוגע לזמן זה אין מסתבר בפשוטו של מקרא דיניח יוסף את אביו בצער ובאבילות כדי שיתקיימו החלומות (וכמו שהקשה בעקידה (שער כט, סוף פרשה וישב מקץ) ובחתם סופר על התורה שם). ועל דרך זה קשה במה שמסיים (שם) "והי׳ מקוה להיות שם במצרים כי בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו".

המאסף (בסוף ההשמטות למסכת ברכות דירושלמי וילנא, תרפ״ב. ניו יארק, תשי״ט) מתרץ דיוסף קא סלקא דעתיה דבודאי אביו ציווה לענשו על שמתגדל כו׳ ולמוכרו לעבד ולכן לא הודיעו שעלה לגדולה שלא יתראה כמתגרה בו כו׳, ומסיים: כן נראה לומר הדבר פשוט (!) – אבל מפורש בקרא: לך נא ראה גו׳ (לז, יד).

לז, לד. והוא ממגילה יז, א.

ראה על דרך זה בגור אריה (הובא לקמן הערה ל) בנוגע לשבטים.

ובפרט שידע שיצחק ורבקה שלחו אותו פדנה ארם ליקח אשה מבנות לבן (תולדות כח, ב).

ראה לקמן בפנים ס״ה ובהערה לב.

מובן שאין לכל זה שייכות להשקלא וטריא האם בני נח מחוייבים בכיבוד אב ואם (ראה פרש״י (ס״פ נח). וראה לקו״ש ח״ה ע׳ 147, 153 ואילך ובהנסמן שם), והאם הודעה כזו נכללת בכבוד אב ואם (להעיר ממכתב אדמו"ר הזקן (נדפס במאה שערים ד, א)), דהרי בכל אופן פשיטא דלא הי׳ יוסף מצער את מי שהוא במשך כמה וכמה שנים ובפרט צער גדול כזה וביחיד את אביו יעקב!

ועל דרך מה שנתבאר באגרת הקדש (סי׳ כה) שאף שעל הניזק נגזר עליו מן השמים, מכל מקום הרבה שלוחים למקום והוא נענש על רוע בחירתו.

שם, לג.

בדפוס שני של רש״י (ואדי אל־חג׳ארה, רל״ו): אבל יצחק שלא הי׳ שם יודע הי' שהוא חי ואמר הקב״ה אינו רוצה לגלות לו אף אני לא אגלה.

על דרך זה משמע מרבותינו בעלי התוספות (וישב לז, לה): מכאן יש להוכיח כי כאשר הקהל מסכימין בדבר אחד בכח החרם ויש סרבן אחד מהם שאף על פי שאומר כו׳ לא אכנס עמהן בחרם שגם הוא באותו הברית בעל כרחו שהרי יוסף לא נכנס בחרם ואף על פי כן לא רצה יוסף לגלות ולהודיע לאביו כי הוא חי. וראה גם רבינו בחיי (שם, לג בסופו): בזה שלא גילה בנימין "שכן הסכימו כל התשעה והקב״ה בצירוף עמהם שלא יתגלה הדבר ליעקב".

וברבותינו בעלי התוספות בפרשת מקץ כתב: אלא שהטילו חרם ביניהם וגם שתפו להקב״ה וליוסף נמי השביעו שלא לגלות והכתוב מוכיח דכתיב (ויגש מה, א) הוציאו כל איש מעלי שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה. וכן כתב בפענח רזא (ויגש שם): שגם הוא הי׳ בכלל החרם והשבועה שלא לגלות שמכרוהו. אבל בפשוטו של מקרא קשה לומר שביחד עם מכרם את יוסף אף שראו "צרת נפשו בהתחננו" (מב, כא) שתפו את יוסף בכלל החרם (או גם השביעו אותו) בעל כרחו (ושחרם זה חל אף שאפשר שעל ידי שיגלה ליעקב – יגאלנו ממצרים!). ועוד לומר שכל זה פשוט עד כדי כך – שאין רש״י צריך לרמזו אפילו, ואפילו לבן חמש!

ואין לומר שאז אין הקב״ה מוכרח לקבל החרם שלא לגלות, כי גם כששתפו להקב״ה אינו מוכרח כביכול לקבל זה ושלא לגלות כדלקמן בפנים. וכביפה תואר שבהערה כג.

כמו שהקשה ברא״ם, על־דבר תירוצו – ראה לקמן ס״ה ובהערה כה.

במשכיל לדוד: "דכיון דהקב״ה הסכים בהחרם לא יוכל שום אדם לעבור ודומה למאי דקיימא לן מנודה לרב מנודה לתלמיד כו׳ וזהו שאמר יצחק האיך אגלה והקב״ה כו׳ ממילא גם אני בכלל האיסור", אבל בפשוטו של מקרא אין הכרח לאמר דכיון דהסכים הקב״ה לבקשתם שישתתף עמהם – חל איסור על כל אדם לגלות. נוסף על זה: מלשון רש״י "אמר האיך אגלה כו׳" משמע שלא הי׳ בכלל האיסור שלא לגלות.

ואין לומר שעל ידי תפלה לא יהי׳ אצלם בודאות שהקב״ה לא יגלה ולכן הוצרכו לשתפו, שהרי גם כששתפוהו, אין ודאות שהקב״ה מסכים להשתתף עמהם, כנ״ל.

מה שאין כן במדרש וכו׳ ראה תנחומא וישב ב: "והתירו את החרם". וכן הוא ברבותינו בעלי התוספות שם. בעל הטורים ויגש כה, כו. הובא גם בבית יוסף יו״ד סי' רכח (ד״ה והרשב״ץ) בשם הרשב״ץ. ועוד.

ראה גור אריה שם: "אמנם מדברי המדרש כו׳".

שם. וראה גם זח״א קפג, ב. ובניצוצי אורות שם.

ברבינו בחיי הובא ל׳ רש״י "ולמה לא גילה לו הקב״ה לפי שהחרימו וקללו כו׳ ושתפו להקב״ה עמהם" בשם פרקי דרבי אליעזר, אבל בפרקי דרבי אליעזר שלפנינו (עם פירוש הרד״ל) בפל״ח הוא באופן אחר.

אבל מלשון המדרש "שתפו להקב״ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם" לא משמע כן.

ראה בגור אריה ובלבוש האורה. וראה גם יפה תואר (ב״ר רפצ״א) שכתב על מה שכתוב במדרש שם: ליעקב נתגלה שיוסף קיים "ואף על גב שהשבטים החרימו כו׳ ושתפו גם להקב״ה מכל מקום אין רוח הקדש מחויבת לקבל החרם".

בלבוש האורה תירץ שאחד מהם ירד למרכבה ושאל אם יעשה דבר זה שימכרוהו אם יסכים עמהם כו׳ ובאת להם התשובה שיעשו כו' עיי״ש. אבל מובן שאינו פשוטו של מקרא.

רא״ם שם. אבל הוא מפרש מה שכתב רש״י "ושתפו להקב״ה עמהם" שלא כפשוטו, שכתב "תנחומא פירש שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידים שירדו על ידי מכירת אחד מהשבטים במצרים וכיון שכן בודאי שלא יגלה הקב״ה זה הסוד" אבל לא הובא זה בפרש״י. ומביא ראי׳ מזה ד״כשראו שבשליחות יוסף לאביו לרדת למצרים מתקיימת בה גזירת בין הבתרים גלו הסוד ליעקב אביהם בלתי שיתירו החרם". אבל אינו מובן ראייתו דהרי בתנחומא (שממנו הוא יסוד פירושו) מפורש "והתירו את החרם" (כנ״ל הערה יט).

מהרי״ק שרש לז. הובא בגור אריה. וכן כתב בלבוש האורה הטעם על מה שהקב״ה הסכים בחרם שלא לגלות. אמנם הטעם שהשבטים חשבו שהקב״ה יסכים כתב שם, כיון שהי׳ מקובל מאבותיהם שעתידים שירדו על ידי מכירת אחד מהשבטים, כברא״ם.

גור אריה.

רבינו בחיי.

וגם: הלא מפורש ברש״י "ולמה לא גלה הקב״ה לפי שהחרימו וקללו ושתפו להקב״ה עמהם", ולא מטעם אחר. אבל ראה מהרי״ק שם וגור אריה שתירצו שהחרם הי׳ מועיל שלא יוכל יעקב (ויצחק) לבטל הגזירה בתפילתו.

בנוגע לטעם הא׳ ראה הערה כה. וראה גם בגור אריה דאם כן "בסוף כ״ב שנה כאשר רצה הקב״ה שירד יעקב למצרים הי׳ ראוי שיגיד לו הקב״ה". ובנוגע לטעם הב׳ (מפני עונש יעקב כ״ב שנה) ראה גור אריה שם "אם כן קשה מה עלה על דעת השבטים בודאי הם לא ידעו עונש יעקב ומאי סלקא דעתן שיהי׳ הקב״ה מסכים עמהם״*.

ובטעם הג' שלא יקלל את בניו כו', ראה לבוש האורה בתחלתו.

*) ומה שתירץ בלבוש האורה "שכבר כתב הרא״ם שהיו מקובלים מאבותיהם שעתידין שירדו על ידי מכירת אחד מן השבטים למצרים ולכך חשבו כו׳״ – לא הובא זה (גם לא ברמז) בפרש״י.

לכאורה אפשר לומר שכוונת רש״י היא שהחרימו וקללו רק את מי שיגלה שהם מכרו את יוסף, ולא את המגלה שהוא חי, וזהו מה שדייק רש״י "אבל יצחק הי׳ יודע שהוא חי אמר האיך אגלה והקב״ה אינו רוצה לגלות לו", היינו, שמכיון שהחרם שבו שתפו הקב״ה הי׳ רק על זה שלא לגלות ליעקב שהם מכרוהו*, ובכל זה אין הקב״ה מגלה ליעקב שהוא חי (אף שבזה לא הי׳ החרם) מובן שאין הקב״ה רוצה לגלות**, ולכן "אמר האיך אגלה". אבל– אין מסתבר כלל שעשו חרם רק על זה שלא לגלות ליעקב שהם מכרוהו ומותר לגלות שהוא חי, שהרי הם הביאו ליעקב כתנת יוסף טבולה בדם שפירושו ש״חי׳ רעה אכלתהו".

ומה שהוצרכו לזה (שיאמר יעקב שחי׳ רעה אכלתהו ובמילא – לעשות החרם שלא לגלות גם זה שהוא חי) כי מכיון שיעקב שלח את יוסף אליהם, ואיננו – מקום לחשד חזק שהם אשמים בזה כו' – ולכן השתדלו שיאמר שחי׳ רעה אכלתהו.

*) כן משמע לכאורה מהגירסא שברש״י כתב־יד: שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה הסוד. אבל בכל הדפוסים אינו.

**) אבל על פי זה אינו מובן הטעם למה לא גילה הקב״ה שהוא חי.

כן הקשה על טעם זה גם בגור אריה (בשביל עונשו של יעקב). ובלבוש האורה מתרץ: "מי גילה לו (להגור אריה) שהי' די בזה צער ליעקב כשידע שבנו חי והוא נאבד ממנו ואינו יודע אי׳ הוא שמא השם יתברך רצה לצער מאד בעונשו שיסבור יעקב שהוא מת שבזה יהי׳ לו צער יותר כו׳". אבל על פי דרך הפשט מובן שעונש הוא "מדה כנגד מדה" (וראה גם בשם "רש״י ישן" בס״פ תולדות). וכבר למדנו על־דבר זה (ראה פרש״י נח ז, יא. וראה גם פרש״י יתרו יח, יא. נשא ה, כד. ועוד). ובפרט שכאן ציוו יצחק ורבקה לילך לשם ליקח אשה כנ״ל הערה ט.

בגור אריה, דלפי טעם זה "אם ידע שהוא חי הי׳ יודע מעצמו שהשבטים מכרו אותו דהא לא אכלה אותו חי׳ רעה" אבל לא ביאר דבריו*. וגם אם יחשדם שמכרוהו "האיך יעלה על דעת שום אדם שיחשוד השם יתברך את אבינו יעקב שמתוך רוגזו כו׳ מחמת יוסף לבדו יקללם חס ושלום כל בניו וישכל עצמו מכולן ביום אחד כו׳״ – לבוש האורה עיי״ש.

*) בפרש״י (פרשתנו מב, לו): "מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף" אבל ראה משכיל לדוד שם "שחשדן עכשיו גם כן על יוסף" (וגם זה "לא הי׳ ברור לו").

מב, כא.

ראה גם בפרקי דרבי אליעזר שם: "אמרו נחרים בינינו שאין אחד מהם יגיד הדבר ליעקב אבינו עד שיהי׳ ברשות כולנו".

לח, א.

ועל פי זה יומתק לשון רש״י "ושתפו להקב״ה עמהם" ולא "שתפו הקב״ה בהחרם".

ראה תשובת מהרי״ק שם: דמה ששתפו הקב״ה עמהם הי׳ על ספק שאולי יסכים הקב״ה עמהם כאשר הוברר הדבר למפרע שהסכים שהרי לא גלה ליעקב אבינו.

מב, א.

פרש״י שם, ג.

ומה שלא הודיעו ליעקב מיד – כי בודאי לא הי׳ מאמין להם – וכמו שהי׳ אחר כך. ולכן (ובלאו הכי מובן ש)מקודם רצו למצאו ולפדותו ולהביאו ליעקב.

ראה פרש״י שם, יד.