כי מראש צורים, י"ב תמוז, ה'תש"כ

בס"ד. י"ב תמוז, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו1, הנה כתוב זה קאי על כל אחד מעם בנ"י, שרואים אותם כפי שהם בבחי' ראש צורים וגבעות. ואיתא במד"ר פרשת בא2, כי מראש צורים אראנו, אלו האבות כו', מוצאים אנו מתחלה הי' המקום מבקש לכונן העולם ולא הי' מוצא עד שעמדו האבות. משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה, גזר וחיפשו מקום לבנות בו המדינה, בא ליתן היסוד, והיו המים עולים מן התהום ולא היו מניחים לעשות את היסוד, שוב בא ליתן את היסוד במקום אחר והיו המים מהפכים, עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר, כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו. כך מתחלה הי' העולם מים במים3, והי' האלקים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחים כו', בדורו של אנוש כו' עלו המים והציפום כו'4, וכן דור המבול כו' עלו המים כו', כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב"ה על אלו אני מכונן את העולם.

וזהו גם מ"ש5 לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו6, שכדי שיהי' בנין העולם עי"ז שתהי' הארץ על המים (ולא כמו שמתחלה הי' העולם מים במים, עלו המים והציפום כו'), הנה על זה צריך להיות לעולם חסדו, וכמ"ש הבחיי על הפסוק7 יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, שהוצרך לגזור שיקוו המים מתחת השמים שהם גבוהים אל מקום אחד שפל למטה, ושיעלה העפר למעלה עד שתראה היבשה, שתי גזירות בהיפך מטבעם, כי טבע העפר לרדת למטה וטבע המים לעלות למעלה, ועתה גזר על המים כו' שירדו למטה כטבעו של עפר כו' וגזר על העפר שיעלה למעלה כטבע המים, וז"ש לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, כי זה חסד לעולם, כדי שיהי' קיום העולם.

ב) וביאור הענין, הנה מה שמתחילה הי' העולם מים במים הרי זה כללות ענין עולם התוהו, שבו היו אורות מרובים וכלים מועטים8, היינו, שהאורות הם באופן שאינם שייכים להכלים, והכלים הם באופן שאינם שייכים להאורות. ולכן, אע"פ שהי' ענין של בנין, הרי זה באופן דבונה על מנת לסתור9, שזהו שהיו המים עולים כו' ולא היו מניחים לעשות את היסוד כו'. וממשיך במדרש: עד שבא כו' ומצא שם צור גדול, דקאי על אברהם, האדם הגדול בענקים10, שהוא ראש צורים (אלו האבות), להיותו ראש לאבות11, שממנו התחילו שני אלפים תורה (לאחרי שני אלפים תהו)12, בחי' עולם התיקון13, וכמארז"ל14 על הפסוק15 והארץ היתה תהו גו' וחושך גו', אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה, ויאמר אלקים יהי אור16, זה אברהם.

והנה גם לאחרי שנעשה עולם התיקון, ישנו הענין שמי הים מציפים את הארץ כו'. והענין בזה, דהנה, מי הים שהם מלוחים ואינם ראויים לשתי', קאי בכללות על עניני העולם, עניני הגוף ונפש הבהמית, שנקראים מים רבים17, שאינם מניחים שיהי' בנין המדינה, שהו"ע הדירה לו ית' בתחתונים18. אמנם, גם מי הים המלוחים, כאשר עולים מן התהום ובוקעים ויוצאים דרך הארץ, הנה ע"י הלחץ והדוחק במעבר גידי האדמה, נעשים מים מתוקים. וכן הוא בנשמת כאו"א מישראל שנקראת באר מים חיים19, שכאשר נפש האלקית מתלבשת בנה"ב, אזי ממתקת את המים מלוחים שאינם ראויים לאדם שיהיו מהם מים מתוקים. ויתר על כן, שעי"ז שנה"א עובדת עבודתה בנה"ב, מתעלית גם נה"א לעבודה כזו שמצד עצמה לא היתה יכולה להגיע אלי'.

והענין בזה, כידוע ומבואר בכ"מ בארוכה20, שאע"פ שעוד קודם ירידתה למטה היתה הנשמה עומדת בעבודה תמידית לפני הוי', כמ"ש21 חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, מ"מ, הרי כל זה אינו אלא עבודה בבחי' בכל נפשך22, עבודה שע"פ טעם ודעת, עבודה שבמדידה והגבלה, עבודה שמצד בחי' ממכ"ע. אך ע"י הירידה למטה, שזוהי ירידה לבירא עמיקתא23, הנה ירידה זו היא צורך עלי', שעי"ז מגעת לעבודה דבכל מאדך22, למעלה ממדידה והגבלה. וטעם הדבר, כי, בירידתה למטה מתלבשת הנשמה בגוף ונה"ב, שמצד עצמם יש בהם תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, כיון ששרשם מעולם התוהו24, שבו היו אורות מרובים וכלים מועטים, שלכן לא הי' שייך שהאורות יתלבשו בכלים, להיותם מרובים, וכן הכלים מצד עצמם היו מועטים, שלא שייך שיקבלו אורות באופן של התלבשות. ומצד זה הי' ענין שבירת הכלים ונפילת הניצוצות למטה, והיינו שהאור לא קיבל את המדידה והגבלה של הכלים, ולכן נפלו ניצוצות קדושה ונתלבשו בדברים נמוכים ביותר, וכידוע המשל שכל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר25. ולכן, הנה דוקא הגוף ונה"ב יש בהם ענין של העדר המדידה והגבלה, כיון ששרשם הוא מעולם שהוא במהות ואופן כזה. ולכן, העבודה בהגוף ונה"ב פועלת תנועה זו (העדר המדידה והגבלה) גם בנה"א, שתמורת זה שעד עתה היתה עבודתה (בשלימותה, אבל רק) בכל נפשך, בבחי' ממכ"ע, הנה ע"י ירידתה למטה מגעת לבחי' בכל מאדך, למעלה מהמדידה וההגבלה שלו, אע"פ שזהו רק בכל מאדך, מאד שלך, ואילו לגבי הזולת הרי זו עבודה שבמדידה והגבלה. וע"ד שאמרו26 מים שאין להם סוף, שנקראו כן לפי שהאדם העומד אינו רואה את הקצה, והיינו, שאע"פ שהכל יודעים שהמים יש להם סוף, מ"מ, כיון שהוא אינו רואה, הרי זה נקרא מים שאין להם סוף. וכן הוא בענין מאד שלך, שכיון שאצלו נעשה ענין של יציאה ממדידה והגבלה, הרי זה מגיע ומעורר גם למעלה בבחי' שלמעלה ממדידה והגבלה (בלי גבול האמיתי)27, בחי' הרצון ותענוג העליון דעצמותו ומהותו ית'.

אמנם כדי להגיע לזה שהמים המלוחים יהיו מים מתוקים, שהו"ע בירור נה"ב, ועד שעי"ז תהי' גם בנה"א עצמה העלי' מהעבודה דבכל נפשך לעבודה דבכל מאדך, צריכים להבטיח (באַוואָרענען) שהמים לא יציפו את היסודות. וזהו שבא הקב"ה במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר, כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו, מראש צורים, שהם האבות, כידוע28 שראש צורים הו"ע שרש האבות בבחי' המדות כפי שהם בשרשם למעלה מן השכל, למעלה מטו"ד, שאין בהם המדידה וההגבלה דשכל. וכיון שהמדות מצד עצמם יש בהם ענין התקיפות, יש בכחם לעמוד נגד המים רבים דלעו"ז שמציפים ואין מניחים לעשות את היסוד, ועי"ז יוכל להיות בנין המדינה. וענינו בעבודה, שהאדם מעורר בעצמו מה שקיבל בירושה מהאבות (צורים), ובכללות הו"ע האהבה מסותרת שנכלל בה גם דחילו29, כללות המדות, וכפי שהם במקורם ושרשם למעלה מהשכל (ראש צורים), שזוהי כללות העבודה שלמעלה מטו"ד, שעי"ז נעשה בירור נה"ב כו'.

ג) והנה מלבד הענין דצורים (מראש צורים אראנו) צריך להיות גם ענין הגבעות (מגבעות אשורנו). והענין בזה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בלקו"ת30 שגבעות הם במדרגתן למטה מבחי' הרים, כי גבעות אינון אמהן (כדאיתא במדרש31 שהרים וגבעות הם אבות ואמהות), שמקבלים מן ההרים, והוא בחי' אהבה בחיצוניות הלב הנלקח מטעם ודעת והתבוננות כו', אבל בחי' ומדרגת הרים היא בחי' האהבה שלמעלה מן הטעם ודעת כו'. וזהו גם שבצורים נאמר אראנו ובגבעות נאמר אשורנו. דהנה, התרגום דאשורנו הוא סכיתי', והוא ג"כ תרגום של הבטה32. והנה, ההפרש בין ראי' (אראנו) להבטה (אשורנו) הוא כפירש"י33 שראה אותו היינו ראי' בעלמא, והביט היינו מביט בו בכוונה. וכן איתא במדרש34 הבטה מקרוב (שלכן הרי זה באופן שמביט בו בכוונה) וראי' מרחוק (שלכן הרי זה באופן של ראי' בעלמא). והענין בזה, שבחי' צורים, דקאי על המדות שלמעלה מהשכל, הנה עז"נ אראנו, בראי' בעלמא, שאין שם השגה כ"כ, ולכן הרי זה ראי' מרחוק. ובחי' גבעות, דקאי על המדות שע"פ השכל, הנה עז"נ אשורנו, שבחי' זו מושג ונתפס בנפש, וזהו כענין הבטה מקרוב ובכוונה כו'. והוא כענין ההפרש בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, שבעלמא דאתכסיא (שדוגמתו בעבודה הו"ע המדות שלמעלה מטו"ד) לא שייך הבטה ממש, שהרי אפילו הנבראים שבעלמא דאתכסיא הם מכוסים כו'. ורק בעלמא דאתגליא (שדוגמתו בעבודה הו"ע המדות שע"פ טו"ד) שייך הבטה ממש.

וזהו כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שאע"פ שהגבעות הם בחי' המדות שע"פ השכל (שלכן נקראים בשם גבעות בלבד, שאינם בתוקף וגובה כ"כ כמו ההרים), שהם רק מקבלים מבחי' המדות שלמעלה מהשכל, ע"ד שהאמהות מקבלים מהאבות, מ"מ, לא מספיק הענין דראש צורים, שהו"ע המדות כפי שהם בשרשם למעלה מהשכל, אלא צריך להיות גם הענין דמגבעות אשורנו. וטעם הדבר, כיון שהתכלית היא שתהי' שלימות העבודה לא רק מצד כחות מקיפים, בכל מאדך, אלא שמזה יומשך בכל עשר כחות הנפש ואח"כ גם בשלשת הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, שזוהי כללות העבודה שע"פ טו"ד. והיינו, שתכלית העבודה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ובשביל זה יש צורך בעבודה מסודרת בכחות פנימיים, ועד לכללות העבודה דתומ"צ הקשורים עם הגוף ונה"ב, ובאופן שכל הענינים יחדרו בהבנה והשגה לא רק של נה"א, אלא גם של נה"ב, ועד שיומשך גם בלבושי הנה"ב, ועד למחשבה דיבור ומעשה של הגוף. ולכן, הן אמת שצריכה להיות הקדמת העבודה שלמעלה מטו"ד, מראש צורים אראנו, אבל עדיין אין זו התכלית, אלא לאח"ז צריך להיות נמשך מבחי' ההרים לבחי' הגבעות, וע"ד ההמשכה מבחי' עלמא דאתכסיא שיהי' הגילוי בבחי' עלמא דאתגליא, והיינו, שתהי' העבודה בבחי' מגבעות אשורנו, באופן של הבטה מקרוב, בכוונה ובסדר מסודר, שעי"ז דוקא נעשית דירה לו ית', בעלמא דאתגליא. וזהו גם מה שמבואר בלקו"ת35 בענין מדלג על ההרים (אבות) מקפץ על הגבעות (אמהות)36, שההפרש בין דילוג לקפיצה הוא שדילוג הוא ברגל א' (שעדיין אין זה יציאה לגמרי מסדר השתלשלות), וקפיצה היא בב' רגלים37 (שזוהי יציאה לגמרי מסדר השתלשלות), כי, אף שלכאורה האבות הם במדריגה נעלית יותר מן האמהות, מ"מ כתיב38 כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, והיינו, לפי שדוקא ע"י עבודת האמהות, מגבעות אשורנו, נעשית דירה לו ית', היינו, שבסדר השתלשלות גופא פועלים ענין של יציאה מסדר השתלשלות לגמרי (קפיצה בב' רגלים), שהרי ענין הדירה הוא39 כמשל הדר בדירת חבירו כמו שדר בדירת עצמו, בכל עצמותו ומהותו (כמשנת"ל במאמרים שלפנ"ז40), וענין זה נעשה בתחתונים דוקא.

ד) והנה האמור לעיל הוא כללות ענין עבודתם של ישראל, שזהו מ"ש41 ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, היינו42, שעבודתם של ישראל בהמשכת אלקות (שלכן נקרא אלקי ישראל) היא להמשיך מן העולם ועד העולם, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא43. ומקדים בכתוב ברוך הוי', ברוך מלשון44 המבריך את הגפן45, שהסדר בזה הוא שכופים את ענף הגפן למטה מטה ומכסים אותו בעפר, ומזה צומח גפן חדש. וזהו גם ענין ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, ע"ד ההמשכה מבחי' צורים לבחי' גבעות, שזוהי המשכה מלמעלה למטה, ומ"מ, הנה דוקא עי"ז נעשה הענין דמקפץ בב' רגלים, שנעשה דירה לו ית', למעלה מסדר השתלשלות לגמרי, בתחתונים דוקא.

וביאור הענין, דהנה מבואר במ"א בארוכה46 שהחילוק בין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הוא ע"ד החילוק שיש בעוה"ז (עלמא דאתגליא) גופא בין ברואים שבים לברואים שביבשה [והיינו לפי שהתורה כללות ופרטות נאמרה47, ולכן יש כללות ופרטות גם בעולם, שהפרט גופא כולל כו"כ פרטים, ולכן, בעלמא דאתגליא גופא ישנם ברואים שבים שהם בדוגמת הברואים שבעלמא דאתכסיא]. דהנה, הברואים שבעלמא דאתכסיא הם בדוגמת דגים שבים, שכיון שפורשים ממקור חיותם שהוא הים, מיד מתים48, משא"כ הברואים שבעלמא דאתגליא, ביבשה, הרי אע"פ שנבראו מן הארץ, הכל הי' מן העפר49, וגם מקבלים כל צרכיהם מן הארץ, כמ"ש50 ארץ ממנה יצא לחם (ומ"ש לחם קאי על כל צרכי הנבראים, שנכללים בשם לחם51), מ"מ, הרי הם במציאותם הן כאשר נמצאים על הארץ והן כאשר שטים בים או פורחים באויר. וכן הוא גם ברוחניות (ואדרבה, רוחניות הענינים היא הסיבה לכך שכן הוא בגשמיות52), שאופן המציאות בעלמא דאתכסיא היא שהנברא יודע ומשיג את בחי' האין המהווה, וכיון שיודע שהוא מהווה ומחי' ומקיים אותו, לכן אינו יכול לפרוש ממקור חיותו. משא"כ בעלמא דאתגליא הרי אופן הבריאה הוא שהנברא נעשה דבר נבדל, ועד שיכול להיות שהדבר הנבדל יהי' גם דבר נפרד, ואעפ"כ ישאר במציאותו, לפי שאינו יודע שישנו ענין שמהוה ומחי' ומקיים אותו. וליתר ביאור, הנה גם בעלמא דאתכסיא הרי מבואר ומובן שאי אפשר לנברא להשיג בחי' האין המהווה אותו, שאז הי' מתבטל ממציאותו53. אמנם, ענין זה הוא רק בנוגע להשגת המהות, היינו, שאילו הי' הנברא שבעלמא דאתכסיא משיג את המהות דדבר הוי' שמהווה אותו, אזי הי' מתבטל ממציאותו. ומ"מ, להיותו בעולם נעלה יותר (עלמא דאתכסיא), יש לו ידיעת המציאות עכ"פ, היינו, שיודע שישנו דבר אלקי שמחי' אותו, ואף שאינו יודע מהות מציאות זו, כי אם מציאות המציאות בלבד, הנה ידיעה זו עצמה נמשכת ופועלת גם בהרגש שלו, ואינה מניחה אותו לפרוש ממקור חיותו. משא"כ בעלמא דאתגליא, שהבריאה היא באופן של הבדלה שיוכל להיות מציאות נפרד, ועד שיכול להיות מציאות שאומרים לא ידעתי את הוי'54, ולמטה מזה55, אני ואפסי עוד56.

ויובן החילוק שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא בתוספת והרחבת הביאור, ע"פ הדוגמא בנפש האדם מהחילוק שבין מחשבה ודיבור. דהנה, כללות ענין הדיבור הוא מצד הזולת, שהרי לולי הזולת, מצד עצמו, הנה גם כאשר כל הענינים ישארו במחשבה, ולא יבואו לדיבור כלל, לא יחסר אצלו דבר. וגם כאשר מצוה לזולתו למלא צרכיו, שאז זקוק הוא להדיבור כדי שיתוסף אצלו מה שחסר לו, הרי אין זה באופן שיש לו צורך בהדיבור מצד עצמו, כי אם, שזהו ענין שמעורב בו מציאות הזולת (שזקוק להזולת שיעשה עבורו דבר זה), ולכן, הנה גם בנפשו צריך להיות ענין הקשור עם הזולת, אבל בענינים שבהם אין התערבות הזולת, היינו, שאינו זקוק להזולת, כיון שיכול לעשותם בעצמו, אזי אינו צריך לענין הדיבור. אמנם, ענין המחשבה הוא לעצמו דוקא, דהנה, עם היות שמחשבה נקראת בשם לבוש57, היינו שהמחשבה אינה עצם השכל או עצם המדה, אלא היא כמו משרת ולבוש אליהם, מ"מ, הרי רואים שכדי שהאדם יבין וישיג היטב את המושכל שבשכל שלו, בהכרח שתהי' ההתלבשות בכח המחשבה, ולולי זאת אי אפשר להיות ההבנה וההשגה. ומצד החילוק הנ"ל בין מחשבה לדיבור, הנה המחשבה היא לבוש הקרוב ולבוש פנימי, שאינה יוצאת לחוץ, אלא נשארת מאוחדת עמו, ועד כדי כך, שכשם שהנפש היא תמידית, כך המחשבה משוטטת תמיד, להיותה קשורה בנפש, ועד שמקבלת את התכונה שאין לה הפסק. משא"כ הדיבור הוא לבוש נפרד, שנפרד הימנו ומתגלה אל הזולת.

והנה נת"ל שתכלית הכוונה היא שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, והרי זוהי גם תכלית הכוונה בבריאת האדם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, היינו, שכל מציאות הזולת והחוצה תהי' דירה לו ית', ובשביל זה צריך לענינים גשמיים, כמו תפילין בקלף גשמי (ועד"ז בשאר המצוות, ציצית בצמר גשמי וכיו"ב, שהרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין58), וכמו"כ צריכה להיות ההמשכה ממחשבה לדיבור, ועד שיומשך למעשה, כדבר המשנה59 שהמעשה הוא העיקר, שעל ידו נשלמת הכוונה העליונה. אלא, שאין מספיק שיהי' הדיבור ועאכו"כ המעשה כפי שהוא לעצמו, שהרי אז יכול הדיבור להיות דבר נבדל ונפרד לגמרי, ועאכו"כ ענין המעשה, כמשנת"ל במאמרים שלפנ"ז60 שכח העשי' הוא דבר הנבדל ונפרד ועד ששייך גם בבעלי חיים כו'. ולכן צריך להיות הענין דברוך הוי' גו' מן העולם ועד העולם, להמשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, ועד שיהיו דבר אחד, רשות אחת, דיחידו של עולם61.

ה) וע"פ הנ"ל יובן גם ענין מצות עירובין62 שתיקנו רבנן63, וכפסק רבינו הזקן בשו"ע64 שמצוה לחז(ו)ר אחר עירובי חצירות, וצריך לברך עליו אקב"ו על מצות עירוב, כמו שצריך לברך על כל מצוות של דבריהם. והענין בזה, דהנה, פעולת העירוב היא ברשויות היחיד שהם נפרדים זמ"ז, לעשותם רשות אחת. והיינו, שאע"פ שכל רשות מצד עצמה היא רשות היחיד, ליחידו של עולם, מ"מ, אפשר שיהיו ב' רשויות שמובדלים זמ"ז, זה לעצמו וזה לעצמו, ולכן, אף שכל אחת בפני עצמה היא רשות היחיד, מ"מ, אסור לטלטל מרשות לרשות, כיון שכאן מסתיימת המדידה וההגבלה של רשות אחת, וכאן מתחילה המדידה וההגבלה של רשות אחרת, ויש צורך בענין העירוב, שענינו הוא עירוב הרשויות. והענין בעבודת האדם, דהנה, יש עבודה שמצד החסד, ויש עבודה שמצד הגבורה, וכיון ששתיהן בקדושה, הרי הם בבחי' רשות היחיד. אמנם, כל זמן שהעבודה היא בקו אחד בלבד (חסד או גבורה), קיומא דחד סמכא65, הרי עדיין אין זה תכלית העבודה. ועל זה ניתנה מצות עירוב, שענינה הוא העירוב דחסד וגבורה יחד, שזהו כללות ענין מדת התפארת, שכוללת חסד וגבורה ועושה מהם מציאות אחת. וענין זה מרומז גם בשם עירוב, כדאיתא במאורי אור66 (והובא בחסידות67) שעירוב בגימטריא חסד וגבורה, כי, אותיות רי"ו שבתיבת עירוב הם בגימטריא גבורה68, ואותיות ע"ב הם גימטריא חסד, וצירופם יחד לתיבה אחת מורה על החיבור והעירוב דחסד וגבורה שנעשים רשות אחת. וכידוע גם מאמר הרב המגיד69 בביאור מארז"ל70 על הפסוק71 המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, מיכאל שר של שלג וגבריאל שר של אש ואינם מכבים זה את זה, שמיכאל שענינו מדת החסד וגבריאל שענינו מדת הגבורה הם בדוגמת שני שרי המלך שמצד עצמם הם הפכיים זמ"ז, והיינו, שעם היותם שרים של מלך אחד, הרי הם במדידה והגבלה, שלכן, הנה כאן מסתיים ענינו של שר זה, וכאן מתחיל ענינו של השר השני, ומ"מ, בעמדם לפני המלך, הנה מצד ענינו של המלך נעשה שלום במרומיו, ששניהם שוים, ואינם מכבים אלא סובלים זה את זה. וענינו בשמות, כידוע72 ששם א-ל בחסד, שם אלקים בגבורה, ושם הוי' בתפארת, והיינו, ששם הוי' שהוא שם העצם73 הוא דוקא במדה השלישית, מדת התפארת, שעי"ז עושה שלום במרומיו. ובפרטיות יותר, הנה בענין העירוב (שמורה על החיבור דחסד וגבורה) יש ב' בחי', עירובי מבואות ועירובי חצירות, ואיתא במאו"א66 (והובא בחסידות67) שעירובי מבואות, בתי גוואי, הו"ע התפארת שמערב חסד עם גבורה, ועירובי חצירות, בתי בראי, הו"ע היסוד שמערב נצח והוד.

ו) וזהו גם מ"ש ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שהו"ע ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, והיינו, שלמרות ריחוק הערך שביניהם, שהרי עלמא דאתכסיא, כמים לים מכסים74, הו"ע שלמעלה ממדידה והגבלה, ואילו עלמא דאתגליא הרי כל ענין של גילוי הו"ע של מדידה והגבלה, מ"מ, מחברים ביניהם ומערבים אותם (ע"ד עושה שלום במרומיו) באופן שנעשים מציאות אחת, והיינו ע"י המשכת שם הוי', ברוך הוי', שעושה שלום במרומיו, ועי"ז יכולים לקיים (אשר קדשנו במצוותיו וצונו) מצות עירוב, לערב ולחבר עלמא דאתכסיא עם עלמא דאתגליא באופן שנעשים מציאות אחת. וענין זה נעשה ע"י עבודתו של יעקב דוקא, שזהו גם הדיוק ברוך הוי' אלקי ישראל גו'. ובהקדים, שבענין האבות (ראש צורים) ישנם ג' אופני עבודה. יש עבודת אברהם שענינו הי' מדת החסד, וכידוע מאמר ספר הבהיר75. ויש עבודת יצחק שהיא מצד מדת הגבורה, כמ"ש76 ופחד יצחק הי' לי. אך עדיין אין זה תכלית השלימות, וכמארז"ל77 אברהם יצא ממנו כו' יצחק יצא ממנו כו', שאפשר להיות יניקה ללעו"ז, כי, כל זמן שחסר פרט בהרצון הרי זה חסר בכללות הענין78, ולכן יכולה להיות יניקה ללעו"ז. אך השלימות היא בעבודת יעקב, שהיתה מטתו שלימה79, ללא יניקה ללעו"ז, כי, מדתו של יעקב היא מדת התפארת, הנקרא80 בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה81, ועד שהוא למעלה מקצוות, שלכן מחבר עצמותו ומהותו עם תחתונים שיהיו דירה לו ית'. ובפרטיות יותר, הנה נוסף על החיבור דחסד וגבורה ע"י תפארת, ישנו חיבור ב' הקוין כפי שהוא בבחי' ראש צורים, ראשית ותחלת ושרש המדות, שזהו"ע הכתר שמחבר חכמה ובינה (השרש דחסד וגבורה), וכמו"כ ישנו חיבור ב' הקוין כפי שהוא בבחי' מגבעות אשורנו, שהו"ע היסוד (מדתו של יוסף) שמחבר נצח והוד (ע"ד ב' הבחי' שבעירוב, בבתי גוואי ובבתי בראי, כנ"ל). וזהו ברוך הוי' אלקי ישראל גו', שזוהי עבודתו של יעקב, שענינו הוא קו האמצעי שמבריח מן הקצה אל הקצה, שעי"ז נעשה חיבור עלמא דאתכסיא עם עלמא דאתגליא (מן העולם ועד העולם), ועד שעושים דירה לו ית' בתחתונים.

ז) והנה כללות החילוק שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, שדוגמתו בעלמא דאתגליא גופא הוא החילוק שבין ים ליבשה (כנ"ל ס"ד), הרי זה גם החילוק בין ב' האופנים שבהנהגת העולם, הנהגה נסית והנהגה טבעית82, הנהגה נסית שמצד מדת החסד, שהיא למעלה ממדידה והגבלה, והנהגה טבעית שמצד מדת הגבורה, אלקים (מדת הגבורה) בגימטריא הטבע83, שהיא במדידה והגבלה. ונוסף לזה ישנו גם חיבור ב' ההנהגות, שזהו שאמרו רז"ל84 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף בו מדת הרחמים, שזהו"ע האותות ומופתים שבעולם (כמבואר בשער היחוד והאמונה85 דהיינו התגלות אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה), שזהו עירוב ב' ההנהגות להיות מציאות אחת, שבעולם גופא תהי' מציאות הנס (ע"ד ברוך גו' מן העולם ועד העולם). וכידוע שבנסים גופא יש כמה חילוקים, נסים גלויים, נסים המלובשים בטבע, ויש נסים עליונים ביותר, שבתוך הטבע ישנו נס גלוי באופן שראו כל אפסי ארץ86, וע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן באגרתו87 בצאתו מפטרבורג, שהפליא הוי' והגדיל כו' בעיני כל השרים וכל העמים כו'. וכללות הענין דשיתף עמו מדת הרחמים נמשך בגלוי באלף השלישי בהענין דמתן תורה (שאז התחילו שני אלפים תורה, ולאח"ז שני אלפים ימות המשיח12), כולל ובמיוחד ע"י מצוות דרבנן, שחמורים88 וערבים89 עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה, כמו מצות עירובין (כנ"ל), ועד שנמשך בכל דור ודור ע"י צדיקי ונשיאי הדור, שפועלים בעבודתם הענין דברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, עי"ז שיומשך מפנימיות הנפש בכחות הגלויים ועד למחשבה דיבור ומעשה, ובחי' סתים דנשמתא ידרוש ויבקש את הסתים דאורייתא, וימשיכו בגליא דנשמתא וגליא דאורייתא, ועד שיומשך בסתים וגליא שבעולם.

ח) ויש לקשר זה עם מ"ש90 אנכי הוי' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. והענין בזה, כמ"ש הבחיי91 בפירוש הכתוב92 ואנכי ה' אלקיך מארץ מצרים, שבשתי מדות הוציאם ממצרים, היינו מדת הדין ומדת הרחמים ע"ש (וכמארז"ל93 נגוף למצרים ורפוא לישראל), וזהו אנכי הוי' אלקיך המעלך, ב' שמות דהוי' אלקים. ויש לומר, שענין זה נעשה ע"י בחי' אנכי, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, ועי"ז עושה שלום במרומיו, להיות הצירוף דהוי' אלקיך, ולכן היתה העלי' מארץ מצרים באופן של שני הפכים (חסד וגבורה) בבת אחת. וממשיך בכתוב, הרחב פיך ואמלאהו. והענין בזה, כפי שמבאר המהרש"א בחדא"ג בדברי הגמרא במסכת ברכות94 שהרחב פיך ואמלאהו בדברי תורה כתיב: וסמיך לי' אנכי הוי' אלקיך המעלך מארץ מצרים, שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל שאלתך, הרי אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים אשר ראית שם היכולת בידי למלאות כל משאלותך בדברי תורה. ומבואר בדרושי חסידות95, שהפירוש דכל שאלתך הוא ע"ד שביקש דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך96, שהו"ע גילוי פנימיות התורה וסודות התורה [כפי שניתוסף בזה במשך ל"ג השנים97], ועז"א שלא לחשוב שלא אוכל למלא כו', הרי אנכי כו', פי' כי במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה98, והעלם על כנפי נשרים99, עד שבחמשים יום זכו לקבל התורה פנים בפנים100, כמ"כ לא יפלא ממני למלא שאלתך בדברי תורה. ונוסף לכך שנעשה הרחב פיך ואמלאהו בענינים רוחניים, נמשך להיות הרחב פיך ואמלאהו גם כפשוטו, בנוגע לענינים גשמיים, כמבואר במפרשי התנ"ך101: הרחב פיך לשאול ממני כל תאוות לבך, שתבקש בפיך כל רצונך ומשאל לבך, היינו, לא רק ענינים פעוטים, אלא בהרחבה כו', ואז ואמלאהו, ככל אשר תשאל אמלא [וכמבואר במ"א102 כיצד לא יוקשה מדברי הגמרא בברכות הנ"ל, בשאלה שאני (שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה), בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאהו, ההוא בדברי תורה כתיב]. וזהו גם כללות הענין ששיתף בו מדת הרחמים כפי שנמשך בגלוי במ"ת, שע"י המשכת ענין התומ"צ במעשה בפועל, בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו103, ואזי ונתתי גשמיכם בעתם104, שגם גשמיות העולם105 תהי' בהרחבה, ויהי' הרחב פיך ואמלאהו בעולם הזה, וכמ"ש106 ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ, כפי שנמשך ע"י יעקב לכל בנ"י עד לדור האחרון, דרא דעקבתא דמשיחא, ונמשך בגילוי ממש ע"י האותות והמופתים דצדיקי ונשיאי הדור, וכפי שהי' גם אופן הנס דגאולת י"ב-י"ג תמוז, שאף שהי' מלובש בדרכי הטבע, הי' זה נס גדול ביותר, שנקבע להתוועדות ולשמחה ולגאולה על כל השנים הבאים לאח"ז107, וגם יקרב וימשיך למטה מעשרה טפחים את הגאולה האמיתית והשלימה בביאת מלכא משיחא, והוא יוליכנו קוממיות לקבל פני משיח צדקנו.