בס"ד. פורים, ה'תשכ"ז
(הנחה בלתי מוגה)
וקבל היהודים את אשר החלו לעשות1, ומבאר רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו2, דעתה בזמן הגלות (בימי אחשורוש) הם קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה, וכאמרם ז"ל3 ע"פ4 קיימו וקבלו היהודים, דקיימו עתה מה שקבלו כבר בזמן דמ"ת (כי בנוגע למ"ת נאמר מכאן מודעא רבה לאורייתא, והקיום על זה הי' בימי אחשורוש). ומדייק בזה, דלכאורה הוא דבר נפלא (תמיהה גדולה), דבמ"ת היו ישראל בתכלית העילוי כו', והיינו, שהיו ברום המעלה, הן בגשמיות, שזה עתה יצאו ממצרים ביד רמה5, וברכוש גדול6, ועד שגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים7, וכן ברוחניות, דכתיב8 ויחן שם ישראל נגד ההר, ויחן לשון יחיד, כי, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן9, ולכן הי' אצלם רק לב אחד לאביהם שבשמים10, ואעפ"כ, הי' הענין דמ"ת רק התחלה, החלו לעשות. ואילו הגמר והקיום הי' בזמן הגלות דוקא, שענין הגלות בכלל הוא באופן שאותותינו לא ראינו גו' (ולא אתנו יודע עד מה)11, והיינו, שענין האותיות (אותותינו), מלשון אתא בוקר12, שמביא וממשיך אור והארת הבוקר, הוא באופן שלא ראינו, היפך הגילוי, ובפרט הגלות בזמן ההוא, שגזרו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים גו' מנער ועד זקן טף ונשים13, שזוהי גזירה שלא היתה כמוה, שלכן היו בנ"י במעמד ומצב שהעיר שושן נבוכה14 (ככל פרטי הדבר), ואעפ"כ, הנה דוקא אז קיימו מה שקיבלו כבר במ"ת, שאז הי' רק באופן דהחלו.
ומסיים בהמאמר15, שיש ענין בזמן הגלות שהוא נעלה יותר מכמו שהי' בזמן הבית, דאף שכללות החילוק ביניהם הוא, שבזמן הגלות גלה כבוד ישראל16, שהרי בזמן הבית היו העשרה נסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק17, וכאשר בנ"י עלו לביהמ"ק בשלש רגלים הי' הענין דיראה כל זכורך את פני הוי' אלקיך18, וכמבואר בלקו"ת19 שמכל רגל הי' נמשך גילוי זה עד הרגל הבא אחריו, משא"כ בזמן הגלות שהוא כמו גלות מצרים (כדאיתא במדרש20 שכל הגלויות נקראו ע"ש מצרים), שעז"נ ויעבידו מצרים את בני ישראל גו' בעבודה קשה וגו'21, עד שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה22, מ"מ, דוקא בזמן הגלות ישנה מעלת העבודה דמסירת נפש, ולכן בזמן הגלות דוקא קיימו מה שקבלו כבר, מה שהחלו במ"ת.
אמנם הא גופא צריך להבין, הרי כללות ענין המס"נ הוא בבחי' הרצון, אבל ישנו ענין העונג שהו"ע פנימי שלפנים מן הרצון, ויתירה מזה, שענין המס"נ הוא היפך העונג, ובפרט ענין המס"נ כפי שהי' אז, כנ"ל שאותותינו לא ראינו, ובנ"י עמדו בתנועה של כיווץ (מיט אַ פאַרקוועטשטקייט), שזהו היפך העונג שענינו הוא התפשטות, כמ"ש23 שמועה טובה תדשן עצם, וזהו גם כללות החילוק שבין זמן הבית, בחי' פנים, כמ"ש24 יראה גו' את פני הוי' אלקיך, לזמן הגלות, בחי' אחור25, כמ"ש26 לכתך אחרי, שזהו ע"ד החילוק שבין תענוג לרצון27. וא"כ, מהו גודל העילוי בזמן הגלות שאז העבודה היא באופן של מס"נ דוקא.
ב) ויש להקדים תחילה ביאור הענין דפנים ואחור בעבודת האדם, ומזה יובן גם הענין דפנים ואחור כפי שהוא בספירות, כידוע שיש ספירות שהם בבחי' פנים ויש ספירות שהם בבחי' אחור28. והענין בזה, דהנה כתיב29 כי פנו אלי עורף ולא פנים, והיינו, שלא נוגע כ"כ ריחוק המקום, אלא יכול להיות גם שנמצאים בקירוב מקום, ובאופן שפנו אלי, ואעפ"כ, הרי זה באופן של עורף, שהוא היפך הפנים. ועד"ז הוא גם החילוק בין זה לכה, כמארז"ל (בספרי30) כל הנביאים נתנבאו בכה, נוסף עליהם משה שנתנבא בזה, והו"ע אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה31, וענינו בעבודה, שכאשר מאיר בחי' הפנים, אזי הגילוי הוא באופן דזה, שמראה באצבע ואומר זה א-לי32, אבל יש אופן שאין רואים מהות הדבר ועצמותו, וצריך לחפש ראיות כו' (כמבואר בתו"א33 המשל על זה), ולכן נקרא רק בשם כה (ולא זה), כמו כ"ף הדמיון, היינו, שאין זה אצלו בוודאות, כיון שרואה רק דמות הדבר. וענינו בספירות, דהנה34 ידוע שספירת המלכות נקראת בשם כה, וזהו שכל הנביאים נתנבאו בכה, כידוע ששרש ענין הנבואה הוא מבחי' המלכות (דאצילות) כפי שמתלבשת בבחי' נצח והוד דבריאה (ולמטה מזה)35, משא"כ משה שנתנבא בזה, שנבואתו היתה מבחי' ז"א.
אמנם בתקו"ז36 איתא שגם ספירת הבינה נקראת בשם כה, וברע"מ37 איתא שהאות כ' דכה הוא בחי' כתר. ואף שמבואר במק"א38 שבינה נקראת בשם כה בערך החכמה שלמעלה הימנה, וכן בנוגע לכתר, שחיצוניות הכתר נקרא בשם כה בערך לפנימיות הכתר (והרי החילוק בין חיצוניות הכתר, שנקרא כה, לפנימיות הכתר, שנקרא זה, הוא ע"ד החילוק בין רצון לתענוג), מ"מ, סוכ"ס נקראת בינה (וכן כתר) בשם כה, ואילו ז"א נקרא בשם זה, שבחי' זה הוא למעלה מבחי' כה, אף שדבר ודאי הוא שבינה היא למעלה מז"א.
ג) ויובן בהקדם הביאור שבחי' ז"א נקרא בשם זה, שמורה על ענין הגילוי (כנ"ל), לפי שמכל עשר הספירות הנה עיקר הגילוי הוא ע"י הז"א דוקא39. וכידוע שז"א הוא סוף עולמות הא"ס40, ופירוש הדבר, שכל הענינים שבעולמות הא"ס נמצאים בז"א ומתגלים על ידו, לפי שענינו הוא בחי' זה, ענין הגילוי.
והענין בזה, דהנה, כאשר עלה ברצונו להאציל, שזהו בחי' הכתר, הרי בודאי שאין זה שייך כלל לגילוי, ואדרבה, עז"נ41 ישת חושך סתרו, ויתירה מזה, שאפילו ההארה שלו (כפי ששייך ענין של הארה בבחי' זו42) אינה בגדר גילוי, וכידוע בענין אתה קדוש ושמך קדוש43, שיש חילוק בין הקדושה דשמך להקדושה דאתה, שהקדושה דשמך, עלי' נאמר44 כי נשגב שמו לבדו, שהוא באופן של קדושה והבדלה, אבל אעפ"כ, הודו (זיוו והארתו של שמו) על ארץ ושמים, היינו, שהארת השם באה בבחי' גילוי בארץ ושמים, משא"כ הקדושה דאתה היא קדושה נעלית יותר (שלכן נאמר בה קדוש בפ"ע, ולא נאמר אתה ושמך קדוש), שגם הודו וזיוו של אתה הוא באופן של קדושה, שאינו בגדר גילוי. ובכללות הרי זה בחי' עתיק, וכידוע הדיוק מה שנקרא בשם עתיק יומין, שאפילו בחי' יומין, שהם ז' תחתונות דעתיק שמתלבשים באריך, הרי הם באופן של העתקה והבדלה. וזוהי בחי' הי"א שבקדושה. דהנה, אף שבקדושה ישנו הכלל דעשר ולא תשע עשר ולא י"א45, מ"מ, מזה גופא ששוללים את הענין דאחד עשר, מוכח, שגם בקדושה ישנו הענין דאחד עשר, אלא שאין זה באצילות. ובכללות ה"ז בחי' עתיק46, אבל, לא בחי' עתיק שאינו מתלבש באריך (שבו לא שייך אפילו לשלול ולא אחד עשר), אלא בחי' עתיק יומין, דהיינו ז"ת דעתיק שמתלבשים באריך, שאף שמתלבשים באריך, מ"מ, הם באופן של העתקה והבדלה, ולכן הם בבחי' י"א (שאינו מתערב עם הע"ס). וזהו גם ענין אחד עשר יום מחורב47, כדאיתא במדרש48 שקאי על י"א יום שהיו עם הקב"ה במעמד ומצב דמתן תורה, שעי"ז מהפכים את הענין דאחד עשר יום מחורב כפי שקשור עם הענין די"א שבלעו"ז (כפי' הב' במדרש49), י"א אלופי עשו50. וזהו גם שמבחי' זו נמשך להיות סליחת עוונות, שלכן, נקודת הענין דיוהכ"פ, יום סליחה ומחילה וכפרה51, שהיא עבודת הכהן גדול בקדש קדשים, הו"ע עבודת הקטורת שיש בה י"א סממנים דוקא.
ויתירה מזה, שאפילו כשנמשך בבחי' אריך אנפין, היינו, שאין זה כמו בבחי' המאציל (מצד עצמו), אלא נעשה כבר שורש לנאצלים, שזהו שנקרא (אריך) אנפין מלשון פנים, שהו"ע הפנימיות, הרי זה באופן של אריך (אריכות)52, בלי מדידה והגבלה, ולכן לא שייך שיהי' בבחי' גילוי, כיון שמצד הגילוי תתבטל מציאותו של המקבל. ואפילו לאחרי שנמשך בבחי' חכמה ובינה, הרי זה למעלה מבחי' העולמות, כמאמר53 אלפים שנה קדמה תורה לעולם, היינו, שבחי' אלפים, מלשון אאלפך חכמה אאלפך בינה54, שהו"ע המוחין55, הרי הם באופן של קדימה לעולם, שלא שייך עדיין מציאות העולם. וכמו שרואים למטה שהאדם יכול להיות חכם ומבין לעצמו, אע"פ שאין מציאות של זולת.
וזהו שהתחלת ענין הגילוי הוא בבחי' ז"א, שזהו שנקרא זעיר אנפין, אנפין הו"ע הפנים והפנימיות, כנ"ל (משא"כ בינה שהיא שרש המקיפים56), וזעיר אנפין היינו שענין הפנים והפנימיות הוא באופן של מדידה והגבלה, שלכן הרי זה באופן שיכול לבוא אצל המקבל בבחי' גילוי. וזהו שבחי' ז"א הוא סוף עולמות הא"ס, כי, תכלית ענין הבריאה (עולמות) הוא כדי שידעו כחותיו ופעולותיו57, וענין זה נעשה ע"י ז"א, שעל ידו מתגלים כל הענינים, ולכן נקרא ז"א בשם "זה".
ד) אך עדיין אינו מובן, דלכאורה הרי זה היפך הענין שז"א הו"ע המדות, שהרי נוסף לכך שענין המדה הוא מדידה והגבלה [שענין זה אינו בסתירה לענין הגילוי, ואדרבה, כמשנת"ל שבבחי' אנפין יש מעלה בענין המדידה וההגבלה (זעיר), שמצד זה יכול להיות ענין הגילוי], ישנו גם פירוש הב' במדות שהוא מלשון מדו בד58, שהו"ע הלבוש, והרי ענין הלבוש הוא לכאורה ענין של העלם, היפך ענין של הארה וגילוי. אך הביאור בזה, שבלבושים גופא יש כמה אופנים, יש לבוש המעלים ומסתיר, ויש לבוש שענינו הוא לגלות דוקא.
והענין הוא, דהנה, כללות ענין הלבושים קאי על עשר הספירות, כמאמר59 בעשרה לבושים ברא הקב"ה עולמו, שהם הע"ס, ובלבושים אלו יש לבוש שהוא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי'60, שלא זו בלבד שאינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה, על ידו מתגלה המלובש בו, וכן הוא בבחי' ז"א (ובפרט פנימיות ז"א, כדלקמן ס"ה), וכנ"ל שכל הענינים שבעולמות הא"ס מתגלים ע"י ז"א, שאף שנקרא בשם מדות, שהו"ע הלבושים, הרי זה לבוש המיוחד עם העצם, ולכן הוא בבחי' אור וגילוי, שאף שאינו מעין העצם (כידוע ומבואר במק"א61), מ"מ, על ידו מתגלה העצם (מציאות העצם, אף שאינו מתגלה המהות). וכידוע הדוגמא לזה במדות שבנפש האדם, ממדת האהבה והחסד שהם בדוגמת אור וכלי (לבוש), שענין החסד הוא בדוגמת לבוש למדת האהבה, הרי אין זה באופן שעשיית החסד מעלים ומסתיר שהוא אוהב, אלא אדרבה, שע"י עשיית החסד מתגלית אהבתו, ועוד זאת, שהתגלות האהבה ע"י עשיית החסד היא לא רק באופן כללי, אלא באופן פנימי, בכל הפרטים, שלפי אופן האהבה תהי' גם עשיית החסד באותו אופן, והיינו, שכאשר האהבה היא מוגבלת אזי תהי' גם עשיית החסד באופן מוגבל, וכאשר האהבה היא בלי הגבלה, כמו אהבת האב לבנו יחידו וכיו"ב, אזי תהי' גם עשיית החסד לבנו בלי מדידה והגבלה כלל. וכן הוא בבחי' ז"א שנקרא בשם לבוש, שהוא בדוגמת הלבוש שעל ידו מתגלה (גיט זיך אַרויס) המלובש בו, ועד שיכול להיות בו (לא רק ידיעת המציאות, בחי' כה, אלא גם) ידיעת המהות, שלכן נקרא בשם "זה".
וזהו גם מ"ש בע"ח62 (ומבואר בדרושי חסידות בכ"מ63) שההשפעה מז"א למלכות היא ע"י נקב, ולא כמו ההשפעה ממלכות לעולמות בי"ע שהיא ע"י מסך, שהחילוק ביניהם הוא, שמסך הו"ע המסתיר ומעלים ממש, משא"כ נקב שעל ידו בא גילוי האור, אלא שבא באופן של זעיר, ויתירה מזה, שכאשר האור נמשך ע"י נקב, אזי יכולים להרחיב את הנקב שיומשך על ידו גילוי אור יותר, וכמו בהשפעת השכל, שכאשר ההשפעה היא (לא ע"י חידה, ואפילו לא ע"י משל, אלא) ע"י אותיות השכל, הנה לאחרי ארבעין שנין קאי אדעתי' דרבי'64, היינו, שהתלמיד מרחיב את הנקב שעל ידו קיבל את ההשפעה, ומקבל יותר מעומק תבונת רבו, ועד שקאי אדעתי' דרבי', שעומד על מהות שכל הרב. ודוגמתו בבחי' ז"א, שנקרא זה, שהוא בחי' גילוי שלא ע"י הסתר והעלם, ומתגלה האור בבחי' גילוי המהות.
ה) אמנם, ספירת הבינה, אף שהיא למעלה מז"א (וכנ"ל (ס"ג) שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם, ובינה היא שרש המקיפים), מ"מ, נקראת בשם כה (כנ"ל (ס"ב) מתקו"ז). ויובן ע"פ המשל הידוע מהבעש"ט ז"ל65 מהבלולות66 הנק' שווינדל טרעפּ67, שהן מדריגות הסובבים את העמוד, ובראשו של העמוד נמצאת צורה חקוקה, הנה כשהי' במדריגה התחתונה ראה את הצורה שהיא נכחו בגובה העמוד, וכשעולה במעלה הב' הוא מאחורי העמוד, ואינו רואה את הצורה עד שעולה במעלה הג', והרי בהיותו במעלה הב' הוא גבוה יותר מכמו שהי' במעלה הא', ומתקרב יותר אל הצורה, אלא שאינו רואה אותה, להיותו בבחי' אחור. ועד"ז נקראת הבינה בשם כה, בחי' אחור, אף שהיא למעלה מז"א שנקרא זה.
והענין בזה, דהנה, ענין הבינה הוא הבנה והשגה, שזהו ענין נעלה ביותר, ועד שכל ענין בריאת העולמות הוא בגין דישתמודעון לי'68, כדי שיהי' הבנה והשגה באלקות, ומעלת האדם על הבהמה היא בענין השכל שבו, ולא בענין המדות. ואף שלא מספיק ענין ההבנה וההשגה, אלא צריך להיות נמשך במדות שבלב, וכמ"ש69 וידעת גו' והשבות אל לבבך, הרי כדי שתהי' התגלות המדות שבלב צריך להיות וידעת, הבנה והשגה דוקא, ונמצא, שבענין המדות (והשבות אל לבבך) גופא ניכרת מעלת ההבנה והשגה דוקא. אבל אעפ"כ, הרי ענין ההבנה וההשגה הוא באופן שבא בתפיסא ע"י ששה קצוות כו', שזהו"ע של העלם והסתר, ובאופן שמגיעים אל הדבר ע"י השערה, הבנה והשגה והסברה כו', שכל ענינים אלו אינם תופסים במהות הדבר אלא רק במציאותו. ולכן נקראת הבינה בשם כה, בחי' אחור, שזהו היפך בחי' הפנימיות, ובפרט פנימיות ז"א, כמבואר בדרושים70 בענין אז יבקע כשחר אורך71, יעקב אותיות יבקע72, שבפנימיות ז"א נמשך הפנימיות שלמעלה, ונמשך בהפנימיות דכנס"י למטה כו'. ואעפ"כ הרי הבינה היא למעלה מז"א, מצד מעלת ההבנה וההשגה, שהו"ע בגין דישתמודעון לי', ודוקא ע"י הבנה והשגה נעשה והשבות אל לבבך, כנ"ל. ועוד זאת, שלפעמים הנה ע"י הבנה והשגה, ובפרט ע"י השגת השלילה באופן של הרחבה, ששולל כו"כ פרטים כו', יכולים לבוא גם לידיעת המהות (כמבואר הענין בארוכה במק"א73), ודוקא עי"ז יכולים לבוא לבחי' החכמה שלמעלה הימנה, ועד לבחי' ראי' דחכמה, שהחכמה נקראת זה (ועאכו"כ שע"י הבינה, שנקראת כה, נעשה והשבות אל לבבך, ענין המדות, בחי' ז"א, שנקרא זה). ומכל זה מובן, שאף שהבינה נקראת כה, בחי' אחור, להיותה בחי' ידיעת המציאות בלבד, הרי היא למעלה מבחי' המהות דז"א שנקרא זה, וכמשל השווינדל טרעפּ, שהמדריגה הב' שמאחורי העמוד, בחי' אחור, היא למעלה ממדריגה הא' שבה רואים את הצורה שבראש העמוד. ועד"ז גם בכתר וחכמה74, שחכמה נקראת בשם זה (להיותה ענין עצמי, כי החכמה מאין תמצא75, שנמצאת ממקורה לא בדרך גילוי והתפשטות אלא בבחי' עצמי), וכתר נקרא בשם כה, ומ"מ, גדלה מעלת הכתר לגבי חכמה, כי, גם חיצוניות הכתר, בחי' אריך אנפין, בחי' הרצון, היא חיצוניות של מדריגה נעלית יותר, ועל ידה יכולים לבוא אח"כ למדריגה זו – בחי' פנימיות הכתר, בחי' מוחא סתימאה (כמבואר הענין בארוכה במק"א76).
ו) וכן הוא גם בעבודת האדם, שזהו ההפרש בין תורה ומצוות77. וכן גם כללות העבודה באופן דאחרי הוי' אלקיכם תלכו78, אחרי דייקא, וכמ"ש26 זכרתי לך חסד נעוריך (שכדי לבוא לזה צריך להיות) לכתך אחרי במדבר79, שיש בזה מעלה אפילו לגבי העבודה שבבחי' פנים. וזוהי גם המעלה שבענין המס"נ לגבי ענין התענוג, אע"פ שתענוג הו"ע הפנימיות, ומס"נ שבבחי' הרצון הו"ע החיצוניות (וכפי שרואים שאף שהביטול הוא בכל מציאותו, מ"מ הרי זה נעשה ללא תענוג בדבר, ואין זה אלא באופן שמבטל מציאותו לגמרי). וזהו גם מה שמבאר בארוכה בהמאמר2 מעלת העבודה שבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, בחי' שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו80, שאז החושך הוא כפול ומכופל, הנה דוקא אז ישנו ענין המס"נ ביותר. ועד"ז הי' בימים ההם, בימי אחשורוש, שבמשך כל השנה כולה עמדו בנ"י בתנועה של מס"נ, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו (כמבואר בתו"א81), ומס"נ זו היתה אצל כל בנ"י, אנשים נשים וטף, כמובא בהמאמר82 מ"ש במדרש83 שאפילו תינוקות של בית רבן עמדו בתנועה של מס"נ. וענין זה נעשה ע"י מרדכי, כדאיתא במדרש84 שהי' שקול בדורו כמשה בדורו (וכידוע שאתפשטותא דמשה בכל דרא85), מה משה כו' אף מרדכי כן כו', שהשריש בהם ענין המס"נ (כמבואר בארוכה בהמאמר86), ועי"ז נעשה ביטול הגזירה.
ז) וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שע"י המס"נ דפורים נעשה הגמר והקיום דמ"ת שאז רק החלו לעשות, דאף שענין המס"נ הוא בחי' אחור, בדוגמת המעמד ומצב דזמן הגלות שהוא בחי' אחור לגבי המעמד ומצב שהי' במ"ת, שאז פנים בפנים דיבר הוי' עמכם87, וכמובא בהמאמר88 שמזה נעשה שם הוי' בכל אחד ואחד מישראל89, מ"מ, כיון שכללות הענין דמ"ת הי' באופן של אתערותא דלעילא, הרי זה רק החלו לעשות, ודוקא בימי הפורים קיימו וקבלו היהודים, כיון שהי' זה ע"י עבודת המטה. וכמו בימים ההם כך גם בזמן הזה, שישנו ענין המס"נ מתוך הרחבה – ע"י מסירת הרצון, שעוסקים מתוך מסירה ונתינה בלימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט בהנוגע לחינוך תינוקות של בית רבן (כמבואר בהמאמר), להעמיד דור ישרים מבורך, שעמהם נצא לקראת משיח לומר ראו גידולים שגידלנו, ובאופן שהם הכירוהו תחילה90, בדוגמת ימי צאתך מארץ מצרים91, וכמו"כ אראנו נפלאות91 בגאולה האחרונה, שתהי' באופן שאף אחד מישראל לא ישאר בגלות (כדברי רבינו נשיאינו92), ומשם יצאו ברכוש גדול6, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בשמחה ובטוב לבב, בקרוב ממש.
______ l ______
Start a Discussion