בס"ד. שיחת ש"פ תזריע, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. מהפסוק1 "החודש הזה לכם" – שעל שמו נקראת הפרשה והשבת בשם "פרשת החודש" – למדים (לדעת ר' שמעון בן גמליאל) ש"שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח .. שתי שבתות .. שהרי משה עומד בראש החודש ומזהיר על הפסח, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (ו"החודש הזה נאמר לו בר"ח .. שאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש"), וכתיב2 דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'"3, והיינו, שבר"ח ניסן מתחילים כבר עניני הפסח.

ומזה מובן, שכן הוא גם בנוגע ליום השבת שבו קורין בתורה פרשת החודש – שאז מתחילים כבר עניני הפסח.

ובהקדמה – שכל עניני בנ"י מתחילים מהתורה, שהרי "אתם קרויים אדם"4, ע"ש "אדמה לעליון"5, ולכן כשם שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, כך בר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא6, והיינו, שה"עולם" של יהודי נעשה ע"י התורה.

ובפשטות – שדוקא ע"י לימוד התורה יודעים בנ"י את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה7,

– כולל גם בנוגע לעניני הרשות, שבהם גופא יש ענינים אשר לא תעשינה – מצד הענין ד"קדש עצמך במותר לך"8, וכדברי רבינו הזקן בתניא9 "שהוא מדאורייתא", וכידוע פתגם רבינו הזקן10: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך; וכיון ששני הענינים באים בחדא מחתא, הרי מובן, שגם מה שמותר אלא שלא צריך, הרי זה באותו אופן כמו מה שאסור –

ועד שכאשר יש ספק בידיעה, שיהודי אינו יודע לאיזה סוג שייך ענין פלוני, אין זה נחשב לספק (כדברי הפוסקים שספק ידיעה אינו נחשב לספק11).

ומזה מובן שהתחלת עניני הפסח היא מאז שקורין פרשת החודש בתורה, כיון שכל עניני בנ"י מתחילים ונמשכים ע"י התורה.

[ובפרט בנוגע לחג הפסח – כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר12 שבעת עריכת ה"סדר" יש צורך לעיין ב"סידור" או ב"הגדה" כדי לידע מה שצריך לעשות].

ועד"ז בנוגע להמשכה על כל השנה כולה – כידוע מ"ש רבינו הזקן בלקו"ת13 בנוגע לענין הביטול שביו"ט, "לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך"14, ש"מכל רגל ויו"ט הי' נמשך הביטול עד הרגל הבא אחריו", החל מחג הפסח, ר"ה לרגלים (כדברי הגמרא15 בפירוש דברי המשנה16 "באחד בניסן ר"ה .. לרגלים", "רגל שבו ר"ה לרגלים") – שגם ענין זה מתחיל כבר מיום הש"ק שבו קורין פרשת החודש, גם כאשר הקביעות דר"ח ניסן אינה בשבת, אלא לאחרי השבת (כקביעות שנה זו), מצד הקריאה בתורה "החודש הזה לכם וגו'".

ב. ויש לבאר תחילה הענין של ר"ח ניסן, שהוא ממוצע בין חודש אדר לחודש ניסן, כמו כל ר"ח שהוא ממוצע בין החודש הקודם לחודש הבא:

ענינו של חודש אדר הוא היו"ט שבו – פורים, בי"ד וט"ו; וכמו"כ ענינו של חודש ניסן הוא היו"ט שבו – חג הפסח, בי"ד וט"ו (שחיטת הפסח – בי"ד, ואכילתו – בט"ו, כמבואר בפרשת החודש).

והחיבור של ב' הימים טובים – שצריכים להיות בסמיכות זל"ז, כמובן מזה שא' הטעמים לכך שבשנה מעוברת חוגגים פורים ב"אדר (שני) הסמוך לניסן", לפי ש"מיסמך גאולה לגאולה (פורים לפסח) עדיף"17 – הרי זה ע"י ר"ח ניסן, שהוא הממוצע בין שני החדשים, אדר וניסן.

ג. והענין בזה:

אע"פ שפורים ופסח הם בסמיכות (ושייכים) זל"ז, "מיסמך גאולה לגאולה" – הרי הם שני ימים טובים בפני עצמם שחלוקים זמ"ז, ועד שגאולת פורים אין לה ערך לגאולת פסח, כי:

גאולת פורים היתה באופן שגם לאח"ז "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (וכפי שמתבטא גם בהלכה, שלכן אין אומרים הלל בפורים)18 – שזהו למטה אפילו מגאולת פרס ומדי ויון כו', שעכ"פ חלק מבנ"י יצאו מהגלות ונכנסו לארץ ישראל, משא"כ בפורים, שכל בנ"י נשארו "עבדי אחשורוש", שעליו אמרו חז"ל19 "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדירה" (אפילו קודם הגזירה, ועאכו"כ בשעת הגזירה);

ואילו גאולת פסח היתה גאולה שלימה – שהרי אף אחד מבנ"י לא נשאר בגלות, ועד שגם בעולם לא נשאר מציאות של גלות, שזהו"ע בירור ניצוצות הקדושה כו', כמ"ש20 "וינצלו את מצרים", "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. (ו)כמצולה שאין בה דגים"21,

ועד שהגאולה מצד עצמה – אם לא הי' מתערב ענין חדש, ענין החטא כו' – היתה יכולה להיות גאולה שאין אחרי' גלות22.

וא"כ אינו מובן, איך יכול להיות הענין ד"מיסמך גאולה לגאולה", שמגאולת פורים באים מיד לגאולת פסח – לכאורה צריך להיות ענין הגאולה בסדר והדרגה: גאולת פורים, ואח"כ גאולת פרס ומדי ויון כו' (שהיא באופן נעלה יותר מגאולת פורים, כנ"ל), ורק לאח"ז גאולת פסח; אבל איך יתכן שמגאולת פורים באים מיד לגאולת פסח, בה בשעה שיש ביניהם חילוק שלא בערך?!

ד. והביאור בזה – שזהו מצד ענינו של ר"ח:

ענינו של ר"ח הוא – שדוקא ע"י הענין ד"יפקד מושבך"23, היינו, שהלבנה היא באופן של נקודה בלבד, ועד שמתעלמת לגמרי, אזי נעשה "ונפקדת"23, שזהו"ע מולד וגילוי הלבנה מחדש24, ועד שקשור גם עם גילוי השמש, כמבואר בדרושי חסידות25 שמולד הלבנה בר"ח הוא ע"י יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי כו'.

ונמצא, שר"ח מחבר ב' קצוות: העלם וגילוי – שהרי לפני ר"ח ישנו ענין ההעלם, לא רק בנוגע לשמש, אלא אפילו בנוגע לירח, שזהו תכלית ההעלם, "כי יפקד"23; ודוקא עי"ז באים לענין הגילוי, "ונפקדת", כולל גם גילוי השמש!

וכמו בכל ר"ח – הרי זה גם בר"ח ניסן, שפועל החיבור של פורים (ענינו של חודש אדר) עם פסח (ענינו של חודש ניסן):

בפורים הי' מעמד ומצב ד"אנכי הסתר אסתיר פני"26, וכמודגש בכך שבכל המגילה לא נזכר שם הוי'27, ואפילו לא שם אלקים שבגימטריא הטבע28 (כמבואר בשער היחוד והאמונה29 השייכות דשם אלקים לענין הטבע), ועד שהנס דפורים הי' מלובש בדרכי הטבע – שזהו ע"ד העלם הירח (שקשור עם שם אלקים או שם אדנ-י30) שבענין דר"ח.

ואילו בחודש ניסן ישנו גילוי השמש, שזהו"ע גילוי שם הוי'30 ("שמש הוי'") – כמבואר במאמרי אדמו"ר מהר"ש31 (שהשנה היא שנת המאה לשנה הראשונה של נשיאותו), שבי"ב חדשי השנה מאירים י"ב צירופי שם הוי', אלא שבשאר החדשים הצירופים אינם כסדרם, ואילו בחודש ניסן מאיר צירוף שם הוי' ככתבו, המרומז בפסוק32 "י.שמחו ה.שמים ו.תגל ה.ארץ", ר"ת הוי'33, והיינו, שבחודש ניסן מאיר שם הוי' בגילוי (משא"כ בשאר החדשים, כי, הא גופא שהצירופים אינם כסדרם, הרי זה ענין של העלם והסתר).

אך הענין הוא – שכדי לבוא לגילוי שם הוי' בחודש ניסן, שאז היא הגאולה דפסח, תכלית הגילוי, צ"ל תחילה המעמד ומצב ד"אנכי הסתר אסתיר פני" שבפורים, שגם הגאולה שבו היא באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן".

ונקודת הענין – שדוקא ע"י תכלית ההעלם, "יפקד מושבך", באים לתכלית הגילוי, "ונפקדת", וכידוע34 שדוקא לאחרי הירידה למטה מטה עד שאי אפשר לירד למטה יותר, אזי נעשה ענין העלי' עד למעלה מעלה.

וכפי שמצינו בפורים גופא – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה וקבל היהודים35 מ"ש36 "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", "דעתה בזמן הגלות (בימי הפורים) הם קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה", והיינו, שלמרות גודל המעלה שבזמן מ"ת, שאז הי' אלקות בגילוי וכו', הי' אז רק התחלה ("החלו לעשות") בלבד, ואילו גמר הקבלה הי' בימי הפורים דוקא, כשהיו בנ"י בגלות ובתכלית השפלות כו', שזהו לפי שדוקא אז הי' אצלם ענין המס"נ – שזהו בהתאם להאמור לעיל שדוקא ע"י המטה מטה (העלם הגלות) באים למעלה מעלה (ענין המס"נ).

[ולהעיר גם מהמבואר בתניא37 ש"כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה כו'", שזהו"ע שנוגע עד נקודת היהדות, בחי' החכמה שבנפש שבה מלובש אור א"ס ב"ה, שאז אינו יכול להשלות את עצמו ("זיך איינרעדן") ש"בעבירה זו עודנו ביהדותו"38, אזי מתעורר "לעמוד בנסיון באמונת ה' .. למסור נפשו", שלא לנגוע "בקצה טומאת ע"ז ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד, אפילו בלבושי' החיצונים שהם דבור או מעשה כו'", והיינו, שהגילוי של נקודת היהדות, מעלה מעלה, נמשך ופועל עד למטה מטה, שזהו"ע המעשה בלבד].

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בלשון חז"ל "מיסמך גאולה לגאולה" – כי, "מיסמך" משתמע לתרי אפי: (א) מלשון סמוך, (ב) מלשון "סומך ה' לכל הנופלים"39, והיינו, שגאולת פורים היא באופן שסומכת ופועלת את הגאולה דפסח, כי, דוקא ע"י המטה מטה יכולים לבוא למעלה מעלה.

ה. וההוראה מזה:

יהודי יכול לטעון40, שכיון שנמצא במעמד ומצב של תכלית ההעלם, "עבדי אחשורוש אנן" – איך יתכן שלפתע ("מיט אַמאָל") יוכל לדלג לדרגא נעלית ולבוא למעמד ומצב של גאולה?!

וכמו"כ ישנם הטוענים, איך יכולים לומר שמשיח בא תיכף, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה הידועה41 ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"42, וצריכים רק "לצחצח את הכפתורים" – בה בשעה שנמצאים בשפל המצב?!

והמענה לזה – כאמור לעיל שאדרבה: דוקא עי"ז שנמצאים למטה מטה, שאז ישנו ענין המס"נ כו', אזי יכולים לבוא לתכלית העילוי.

וזהו גם מה שמצינו בפרשת החודש, שכאשר משה רבינו צוה לבנ"י אודות קרבן פסח, אמר להם "בעשור לחודש הזה ויקחו להם גו' שה גו' ושחטו אותו גו'"43, היינו, שכאשר נמצאים עדיין במצרים, קודם הגאולה, יקחו את הע"ז של מצרים44, על מנת לשחטו – שזהו ענין של מס"נ בהמעמד ומצב דמטה מטה, שדוקא עי"ז יכולה להיות לאח"ז הגאולה ממצרים45.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים" – "אראנו נפלאות"46 בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו וכו'.

* * *

ו. דובר בהתוועדות דפורים47 מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בפורים תרצ"ו48, אודות הפורים שהי' אצל רבינו הזקן בשנת תקמ"ז (לאחרי הבר-מצוה של אדמו"ר האמצעי):

הקביעות היתה אז כמו בשנה זו, שתענית אסתר חל ביום חמישי, ושבת פ' זכור הי' ערב פורים, ופורים הי' ביום הראשון.

ביום השבת אמר רבינו הזקן מאמר ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק, וביאר, שעמלק בגימטריא ספק (ובגימטריא ברזל)49, ונאמר בו50 "אשר קרך", שפועל קרירות51, ועד שמטיל ספק אם העבודה היא עבודה.

ואח"כ בפורים אמר רבינו הזקן מאמר ד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא, והביא הפסוק52 "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", שנת מלכו של עולם53, וביאר, שכיון שההתהוות היא מאור א"ס, הרי מצד האור – שהוא מעין המאור – לא יכול להיות ענין של גלות אצל בנ"י, מפני שניכרת חשיבותם כו', ורק כשישנו ענין השינה למעלה, אזי יכול להיות ענין הגלות, שלא ניכרת חשיבותם של בנ"י כו'. וזהו"ע "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – שנתבטל ענין השינה למעלה, וענין זה נעשה עי"ז שבנ"י עמדו במצב של מס"נ במשך כל השנה54, וכתוצאה מזה בא הנס דפורים.

ובשנת תרע"ט הזכיר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אודות מאורע זה, שפעל על אדנ"ע לומר (במקום המאמרים שחשב תחילה לאמרם) את המאמרים ד"ה זכור וחייב איניש55, על יסוד המאמרים של רבינו הזקן הנ"ל.

ואז דיבר אדנ"ע אודות פעולתו של צדיק לטובתו של יהודי56 – שבהיותו מלובש בגוף, אזי פועל על יהודי באופן דמלמטה למעלה, שתחילה פועל על בחי' נר"נ המלובשים בגוף, ואח"כ פועל בבחי' חי', ועד שפועל בבחי' היחידה; אבל כאשר נשמתו של הצדיק אינה מלובשת בגופו, אזי פועל על יהודי מלמעלה למטה – תחילה על בחי' היחידה, ואח"כ בבחי' חי', ועד שמכה גם בבחי' נר"נ, ופועל שזולגים דמעות.

כאשר אדנ"ע אמר זאת, הי' אחד שבכה בדמעות, והביט עליו אדנ"ע ואמר:

הרבי – כאשר אדנ"ע הי' אומר "רבי" סתם, היתה כוונתו לרבינו הזקן – אמר, ש"עמלק" אינו כפשוטו, אלא יכול להיות שמאיר גילוי אלקות במוחו, ואעפ"כ אינו פועל בלב, בגלל שהחליט שלא להשתנות!...

ז. ולכאורה אינו מובן:

במאורע זה היתה הפעולה של אדנ"ע על החסיד מלמעלה למטה – ע"י ההכאה דבחי' חי' על בחי' נר"נ, שפעלה ענין הדמעות. וכיון שנשמת אדנ"ע היתה אז מלובשת בגוף, היתה הפעולה צריכה להיות באופן דמלמטה למעלה?!

ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר:

כיון שאדנ"ע רצה לומר מאמרים אחרים, ושינה ואמר מאמרים שמיוסדים על מאמרי רבינו הזקן – היתה זאת פעולה של רבינו הזקן, שפעל ע"י תורתו.

ובהקדמה – שכיון ש"צדיקים דומין לבוראם"57, הנה כשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמאמר58 "אנא נפשי כתבית יהבית", כמו"כ הכניס רבינו הזקן את עצמותו בתורתו. ולכן כאשר אדנ"ע חזר מאמר של רבינו הזקן, הנה הפעולה שנפעלה עי"ז היתה פעולתו של רבינו הזקן.

וכמדובר פעם59 אודות פתגם אדנ"ע שאמר קודם הסתלקותו60: "איך גיי אין הימל, און די כתבים לאָז איך פאַר אַייך"61 – שב' חלקי הפתגם אינם ענינים שונים, אלא הם קשורים זב"ז, באופן שענין אחד מחליף את הענין השני, והיינו, שה"תיקון" על הליכתו השמימה הוא ע"י שמשאיר לנו את ה"כתבים", כיון שע"י הכתבים יש לנו אותו בעצמו ("דורך די כתבים האָט איר מיר").

וכיון שהפעולה שע"י אמירת המאמר היתה פעולה של רבינו הזקן – נשמה שאינה מלובשת בגוף – לכן היתה הפעולה באופן דמלמעלה למטה, הכאה בנר"נ שהביאה לידי דמעות.

ח. וההוראה מזה – כמדובר כמ"פ62 שכל סיפור ששומעים לא צריך להשאר סיפור סתם, אלא יש ללמוד ממנו הוראה בפועל, ובפרט שכ"ק מו"ח אדמו"ר חזר וסיפרו בשנים שלאח"ז (בשנת תרצ"ו), הרי בודאי שצריך לבוא בנוגע לפועל:

גם כאשר מצד ההכאה בנר"נ ישנו ענין הדמעות, ולא דמעות סתם, אלא דמעות אמיתיות (כמובא בהשיחה בענין פרטי הדרגות בדמעות63) – צריך לדעת שאין זה אלא מותרי מוחין (כידוע64 שענין הדמעות הוא מצד כיווץ המוח, שאינו יכול לסבול כו'), כך, שזהו רק מצד המוח, ועדיין יכול להיות ענינו של עמלק – שכל זה אינו פועל הזזה בלב!

והעצה לזה – לימוד התורה, כמארז"ל65 "בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין". ובפרט בנוגע לעמלק, כפי שדרשו חז"ל66 על הפסוק67 "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", "לפי שרפו ידיהם מדברי תורה", ומזה מובן, שכאשר יש התחזקות בלימוד התורה, אזי מתבטלת הסיבה לבואו של עמלק, ובמילא בטל גם המסובב.

ויש להוסיף ולבאר הדיוק ש"רפו ידיהם מדברי תורה"68 – דלכאורה, הרי ענין התורה הוא הבנה והשגה – כי, "ידים" מורה על ענין המדות שבלב, "חסד דרועא ימינא" ו"גבורה דרועא שמאלא"69, שמהם נמשך גם המעשה בפועל ב"סור מרע ועשה טוב"70, שהרי לבא פליג לכל שייפין71, לכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שכנגדם הם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה72, שעל ידם נעשה הענין ד"תמים תהי' עם הוי' אלקיך"73. וזהו כל ענין התורה – שמההבנה וההשגה יומשך גם במדות שבלב, ועד למעשה בפועל (ובלשון הכתוב74: "לנטוע שמים וליסוד ארץ", ש"המצות .. הן בחי' ארץ .. ותורה היא בחי' שמים"75, וצ"ל ההמשכה משמים לארץ – מתורה למצוות).

ואדרבה: דוקא כאשר ענין ההבנה וההשגה בא לידי מעשה בפועל, שזהו ה"בכן" (כמבואר בשיחה הידועה76), הרי זה מוכיח שאכן היתה אצלו הבנה והשגה אמיתית.

וכמבואר בהמשך תרס"ו77, שבידעו שזהו ענין שנוגע למעשה בפועל, אזי הלימוד הוא מתוך יראת שמים וביטול, שאז נרגשת אצלו החביבות שבתורה, כנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולכן מבטל את מציאותו ורצונותיו – שלא להעמיד ולקיים את סברתו דוקא (שאז יכול להיות ח"ו באופן ד"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"78), אלא לעמוד על אמיתת הענין, ואז נעשה הענין ד"הוי' עמו"79, "שהלכה כמותו"80, שמכוון לאמיתתה של תורה.

ט. וענין זה מודגש גם בשייכות לפסח ופורים:

ענינו של חג הפסח הוא יצי"מ, וכיון שהתכלית של יצי"מ היא הענין דמ"ת, כמ"ש81 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", נמצא, שהענין דמ"ת מתחיל כבר בחג הפסח.

וגם פורים קשור עם מ"ת – שהרי "הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב82 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר" (כיון שבמ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", ו"מכאן מודעא רבה לאורייתא")83, וכנ"ל (ס"ד) שזהו מ"ש "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", ש"קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה".

וההכנה לזה הוא ע"י ענין המס"נ: בחג הפסח – ע"י המס"נ שהיתה בלקיחת והקרבת הפסח שהי' הע"ז של מצרים (כנ"ל ס"ה), ובפורים – עי"ז שעמדו במס"נ במשך כל השנה כולה ולא עלתה להם מחשבת חוץ54 (כמבואר בהמאמר84); והרי ענין המס"נ בעבודה הוא מסירת הרצון, היינו, שמסלק את כל רצונותיו, וכל כוונתו אינה אלא לקיים את הרצון העליון, ועי"ז מצליח בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור.

ואז זוכה לברכת ה' בכל המצטרך, כמ"ש85 "אם בחוקותי תלכו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות המנויות בפרשה, עד לסיום הברכות: "ואולך אתכם קוממיות"86, בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד46 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בקרוב ממש.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם.

* * *

יא. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז שהביאור בפירוש רש"י יהי' על הפסוק יב, ד.

יב. בהמשך להאמור לעיל (ס"א) ש"שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח .. שתי שבתות", ומתחיל כבר משבת פרשת החודש – יש להזכיר גם אודות חלוקת מצה שמורה, עבודת יד, ועגולה וכו', לחברים, ידידים ומכרים (כמדובר פעם בארוכה, וכבר נדפסו הדברים בקיצור87), וכל המרבה הרי זה משובח.

ויה"ר שתהי' פעולת המצה – מיכלא דמהימנותא ומיכלא דאסוותא88 – הן אצל המחלקים והן אצל המקבלים, ויזכו לחג הפסח כשר ושמח, ובאופן שיומשך על כל השנה כולה.

* * *

יג. הביאור89 בפירוש רש"י על הפסוק90 "תשב", "אין תשב אלא לשון עכבה, כמו ותשבו91 בקדש, וישב92 באלוני ממרא",

– ששם אי אפשר לפרש (כמו ברוב המקומות93) מלשון ישיבה או התיישבות (בקביעות)94, שהרי בנ"י היו בדרכם לא"י, ואברהם הי' צריך לקיים הציווי95 "קום התהלך בארץ"96. ועיקר ההוכחה היא ממ"ש "ותשבו בקדש", שהתעכבו בניגוד לרצונם (בגלל שלא נעלה הענן), משא"כ באברהם, כיון ששהה מרצונו, הי' מקום לפרש שהוא מלשון התיישבות וקביעות.

וזהו "(תשב) בדמי טהרה"90 – ש"אע"פ שרואה טהורה", והיינו, שמתעכבת ונמנעת מלהטמא ע"י ראייתה. ואף שמדובר אודות "דמי טהרה", "שם דבר כמו טוהר", כך, שאין כאן דבר שיגרום לטומאה, מ"מ, כיון שבדרך כלל מביאה ראיית דמים לידי טומאה, שייך לומר כאן "תשב (לשון עכבה) בדמי טהרה", אע"פ שדמים אלו טהורים (ומוכח בעיקר ממ"ש "וישב באלוני ממרא" – דאף שבודאי הי' טעם שבגללו הוצרך אברהם לדחות את הציווי "קום התהלך בארץ", מ"מ שייך לומר על זה לשון עכבה, כיון שישנו ענין שמצד עצמו הי' צריך להביא למצב אחר).

וכיון ש"ימי טהרה" הם "ימי טוהר שלה", לא רק לגבי בעלה, אלא בכל הענינים, גם בנוגע לקודש ומקדש, צריך לבאר הטעם ש"בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא"90 – "לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה, ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה".

ולכן, בהכרח לפרש "לא תגע"90, "אזהרה לאוכל, כמו ששנוי' ביבמות" – דכיון שהיא טהורה גם לגבי קודש, הרי אי אפשר לומר שהיא אסורה בנגיעה בקודש, בה בשעה שאפילו טמא ממש מותר בזה97, ועכצ"ל שזוהי "אזהרה לאוכל"; וזהו גם ההכרח ש"בכל קדש"90 "לרבות את התרומה" – שלאחר מלאת ימי טהרה (לאחר שקיעת החמה של יום ארבעים) אסורה רק באכילת קודש, ואילו במשך ל"ג הימים אסורה גם בתרומה (משא"כ אם הפירוש ד"לא תגע" הי' כפשוטו, הי' אפ"ל שבמשך ל"ג הימים אסורה אפילו בנגיעת קודש, ולאחר שקיעת החמה של יום ארבעים אסורה רק באכילת קודש).

וה"יינה של תורה": ב' פירושים בענין הישיבה למעלה98: (א) ירידה והשפלה – באור הממלא99, (ב) העדר השינוי – באור הסובב. ו"אין ישיבה אלא לשון עכבה"100 – כי כללות ענין האור, גם האור שלפני הצמצום, בא ע"י עכבה. אך כללות ענין ההעכבה והצמצום הוא בשביל הגילוי101 – הפיכת102 חושך הצמצום לאור וגילוי103, כמרומז ב"דמי טהרה", "שם דבר כמו טוהר", שהדם גופא נהפך ונעשה טהור –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 80 ואילך.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה עבור המלוה-מלכה לטובת ה"מעמד"104, באמרו, שיהי' בהצלחה, ובשמחה וטוב לבב].

______ l ______