בס"ד. ש"פ אחרי, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

דודי לי ואני לו הרועה בשושנים1, הנה, ברש"י ומד"ר2 פירשו שקאי על יצי"מ שבחודש ניסן, שאז הי' דודי לי תחילה, כי, פעם כתיב3 אני לדודי ודודי לי, ר"ת אלול4, שאז הוא זמן התשובה, שהיא מלמטה למעלה, ולכן אני לדודי תחילה, אבל ביצי"מ בפסח הי' דודי לי תחילה, שזהו מלמעלה למטה, כמ"ש5 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, והיינו שמצד מעמדם ומצבם של בנ"י הי' צורך בענין של דילוג, שזהו גילוי מלמעלה למטה, ולכן הי' תחילה דודי לי (מלמעלה למטה) ואח"כ אני לו (מלמטה למעלה). ומביא כ"ק אדמו"ר מהר"ש במאמר דשבת הגדול תרכ"ז6 (לפני מאה שנה), מה שאמרו רז"ל2 על הפסוק דודי לי, הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לאב שנאמר כי אתה אבינו7, כי הייתי לישראל לאב8, ואני לו לבן, בני בכורי ישראל9, בנים אתם להוי' אלקיכם10, הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה11, ואני לו לצאן, שנאמר12 ואתן צאני צאן מרעיתי. וצריך להבין הדמיון בין אב ובן לצאן ורועה, שהרי ההשגחה והחביבות של רועה לצאן אינה בערך להשגחה וחביבות של אב לבן. אך הענין הוא, שאב ובן זהו בזמן הגאולה, ולכן הובא הפסוק כי הייתי לישראל, שרישי' דקרא הוא בבכי יבואו, שקאי על הגאולה העתידה, וגם הפסוק בני בכורי ישראל נאמר למשה בתחלת שליחותו אל פרעה לגאול את בנ"י. אבל בזמן הגלות נמשלו נש"י לבחי' צאן, והקב"ה כביכול לבחי' רועה. וממשיך בהמאמר, שלהבין מהו ענין המשל מצאן ורועה, יובן בהקדם מה שנתבאר עוד במדרש בפירוש הפסוק דודי לי, לכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, שנאמר13 ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו', וכשהי' לו דבר לא תבע אותו אלא ממני ומידי, שנאמר דברו אל כל עדת ישראל לאמר גו' ויקחו להם איש שה גו'14, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה15. וצריך להבין, דבשלמא כשהי' לי דבר, שקאי על כנס"י בגלות, לא תבעו אלא מידו כו', אבל איך שייך לומר למעלה כן, כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, הלא אנת הוא שלימותא דכולהו16, ואיך שייך לומר כשהי' לו דבר כו', שחסר לו דבר כביכול.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור החילוק בין יחיד ואחד17, כמו שאומרים18 יחיד חי העולמים מלך, ובק"ש אומרים שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד19, שיחיד פירושו שהוא יחיד ומיוחד שאין בדוגמתו כו', ואחד היינו כמ"ש הב"י20 בשם הסמ"ק שאות ח' רומזת על שבעה רקיעים וארץ (כללות הענין דלמעלה ולמטה), ואות ד' רומזת על ד' רוחות העולם, ואחד היינו שכל ד' סטרין ומעלה ומטה בטלים אל האלף (האות הראשונה שבתיבת אחד), אלופו של עולם. והיינו, שאחד הוא כמו ראשון, שמכריח שיש לאחריו שני, אלא שיש אחד שעליו נאמר21 שאין שני גם בן ואח אין לו, כי תיבת אחד מורה על האחדות, אבל מ"מ ישנה גם מציאות העולם, אלא שהוא בטל כו'. משא"כ יחיד היינו כמו שהוא בפני עצמו, ובפרט לפני כללות הבריאה וההשתלשלות.

ג) והנה ב' הבחינות דיחיד ואחד הם ע"ד ב' הבחינות דקדוש וברוך שמצינו בשם הקב"ה. והענין בזה, דהנה ידוע22 שקדוש הוא לשון מובדל, וברוך הוא לשון המשכה. ובענין הספירות23 הנה ברוך קאי על ספירת המלכות, וקדוש קאי על ספירת התפארת. ולמעלה יותר, הנה ברוך קאי על ספירת החכמה, כמאמר הזהר24 איהו ברוך ואיהי ברכה, פי', איהי היינו מלכות נקראת ברכה, ואיהו היינו יסוד אבא נקרא ברוך25, וקדוש קאי על הכתר. וגם לפי פי' הא' שקדוש קאי על תפארת, הרי זה לפי ששרש הת"ת הוא מבחי' הכתר26, כי הוא מקו האמצעי, וזוהי מעלת התפארת על ב' הקוין, וכידוע27 שאף שכל הספירות שרשם מבחי' הכתר, מ"מ, שרש התפארת הוא מפנימיות הכתר28. ובענין העולמות הנה קדוש שקאי על בחי' כתר הוא קדוש ומובדל מהשתלשלות העולמות, וברוך שקאי על בחי' החכמה הו"ע עולם האצילות, שגם הוא בכלל בחי' ההשתלשלות.

ד) וביאור הענין29, דהנה, אף שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מעולמות בי"ע, וכידוע בענין ד' עולמות אבי"ע שהם כנגד ד' היסודות, שאצילות הוא כנגד יסוד האש30, וכמ"ש31 כי הוי' אלקיך אש אוכלה, דכשם שיסוד האש מובדל משאר היסודות בכך שטבעו לעלות למעלה, וצריך לעשות כמה תחבולות בכדי להמשיך את האש וישאר למטה, כך עולם האצילות הוא מובדל מעולמות בי"ע, מ"מ, הוא בבחי' השתלשלות עם עולמות בי"ע, וכמו שיסוד האש הוא א' מד' היסודות, שמזה מובן שיש לו ערך ושייכות אליהם. וזהו גם מה שד' עולמות אבי"ע הם כנגד ד' אותיות שם הוי'32, ועולם האצילות הוא כנגד אות יו"ד, והיינו, לא רק כנגד קוצו של יו"ד (כדאיתא במק"א33), שהוא קוץ בלבד, שבא בהעלם וברמז בלבד, אלא כנגד האות יו"ד עצמה, שהיא אות שבאה בגילוי, ומורה על השייכות לענין המציאות כו'. והנה כמו שהוא בכללות ד' עולמות אבי"ע, כן הוא גם בנוגע לאבי"ע שבאצילות גופא, כידוע שאצילות שבאצילות היא בחי' החכמה, ובי"ע שבאצילות הם בחינות בינה ז"א ומלכות, הנה גם ספירת החכמה שייכת כבר לענין המציאות כמו שהוא בבחינות שלמטה הימנה. והענין בזה, דהנה, התהוות הבינה מהחכמה היא בדרך יש מאין, שהרי בינה היא בחי' יש, וחכמה היא בחי' אין, והיינו, שחכמה היא בחי' אור בלי כלי, כי בחכמה גם הכלי הוא כמו האור, וכידוע בענין איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד34, שא' הפירושים בזה35 הוא שחיוהי קאי על בחי' החכמה, והיינו, שגם כלי החכמה הוא בחי' חיוהי (אורות), ואין בחכמה בחי' גרמוהי (כלים), והתחלת ענין הכלים הוא מספירת הבינה. ושרש הענין הוא, דהנה, אצילות הוא בחי' האור, והיינו האור שלמעלה מהכלים, וכידוע36 שבכלים יש ג' מדריגות, שהם בי"ע, ובאור יש ד' מדריגות, דהיינו ג' מדריגות באורות המתלבשים בהכלים, ומדריגה הד' היא בחי' האור שלמעלה מהכלים, והחילוק שביניהם, שהאור המתלבש בכלים הרי הוא בא בהגשמה לפי מהות הכלים, אבל האור שלמעלה מהכלים הוא האור כמו שהוא בעצם, וזהו ענין בחי' החכמה, בחי' אצילות שבאצילות. אמנם, גם בחי' האור שלמעלה מהכלים יש לו שייכות וערך אל הכלים. וכמו שרואים בכחות הנפש, שאע"פ שעצמות השכל מובדל מן המדות, ועאכו"כ שמובדל ממחשבה דיבור ומעשה, מ"מ, כיון שיש הסתעפות מזה לזה, היינו, שמהשכל נולדים המדות, ומהמדות נמשך למחשבה דיבור ומעשה, יש קצת ערך ושייכות ביניהם. וזהו גם שהחכמה נקראת ראשית, והרי הלשון ראשית גופא מורה שיש לו שייכות אל האחרית37, והיינו, שבחי' החכמה (ראשית) יש לה שייכות אפילו עם בחי' המלכות (אחרית), וכנ"ל שגם עצמות השכל יש לו שייכות אפילו למחשבה דיבור ומעשה, שבכללות הו"ע המלכות. ונמצא, שעולם האצילות הוא בכלל ענין ההשתלשלות והמציאות. וזהו שעל ע"ס דאצילות נאמר אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין38, דאפיקת הו"ע הגילוי, והרי ענין הגילוי בכל מקום מורה על מציאות והגבלה. ועם היות שאפילו הכלים דאצילות אינם בבחי' גבול ממש, אלא רק כח הגבול, וכמו הגבול בהעצם שאינו בבחי' גבול עדיין, מ"מ, הרי זה בחי' כח הגבול. ולכן הנה הכלים והאורות דאצילות באים ונמשכים בבי"ע, ועם היות שאין זה בחי' אור העצמות דאצילות, רק בחי' האור שבכלים דמלכות דאצילות, מ"מ, הרי בחי' הכלים והאורות דאצילות באים ונמשכים בבי"ע. ואף שהמשכתם היא ע"י הפרסא, הרי ענין הפרסא הוא רק הגשמת האור והעלמו בלבד, ואין זה שינוי במהות האור שהוא האור דאצילות (ומ"ש בע"ח39 שהאור דבריאה הוא אור של תולדה בלבד, הרי מבואר במ"א40 די"ל שזהו בחי' אורות דנפש ורוח, אבל אור הנשמה הוא בחי' אצילות).

אמנם כל זה הוא בנוגע להמשכה מאצילות לבי"ע שיש להם ערך ושייכות זל"ז, אבל בנוגע להאצלת ע"ס דאצילות מהבחי' שלמעלה מאצילות, הרי כיון שאין ערוך ביניהם כלל, צריך להיות ענין הצמצום, שאינו כמו פרסא שהיא רק הגשמת האור והעלמו, אלא הוא בחי' התעלמות האור לגמרי בבחי' העדר האור, וכלשון הע"ח41 שסילק אורו לגמרי ונשאר חלל ומקום פנוי. ונוסף לזה צריך להיות גם ענין הפרסא, כמו הפרסא דא"ק כו'. ואף שאיתא בע"ח42 בענין צמצום ופרסא דא"ק, שהצמצום הוא בשביל האצילות והפרסא היא בשביל הבריאה, מ"מ, הרי גם אור האצילות נמשך ע"י פרסא, והיינו, שהפרסא פועלת גם על האור דאצילות. ולאחר שבא האור ע"י צמצום ופרסא, אזי אח"כ יכול להסתעף מאתו מציאות האצילות. וגם אז צריך לבוא השפע מאתו ית' ע"י בחי' ממוצע, שזהו בחי' הכתר, שהוא ממוצע בין עצמות אוא"ס לנאצלים, וכל ממוצע בהכרח שיש בו מן העליון והתחתון, והיינו שבכתר יש מבחי' תחתונה שבמאציל, בחי' עתיק, שהוא בבחי' העתקה והבדלה לגמרי מבחי' ההשתלשלות, ויש בו גם בחי' ראש ומקור לנאצלים, בחי' אריך.

ומכל זה מובן בענין קדוש וברוך, שברוך הוא בחי' חכמה, שבזה שייך בחי' ברכה והמשכה, להיות שזהו בחי' ראשית הגילוי, אבל בחי' הכתר נקרא קדוש, שמובדל מבחי' ההשתלשלות. ובדרך כלל הנה כללות הכתר נקרא קדוש, גם בחי' אריך שהוא ראש לנאצלים, מפני שבתוכו מלובש בחי' עתיק, אבל העיקר הוא בחי' פנימיות הכתר, בחי' עתיק, שמובדל לגמרי כו'.

ה) והנה כדי להמשיך מבחי' קדוש, הנה עז"נ43 שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת ד"ה צאינה וראינה44 (וכן במאמר של הצ"צ שנדפס לאחרונה45), שהמשכת בחי' קדוש צריכה ברכה והמשכה תמיד, להמשיך מחדש קדושתו ית', והמשכה זו היא מבחי' קדש העליון, שהוא למעלה מעלה מבחי' קדוש בוי"ו, שהו"ע ההמשכה להיות ממכ"ע וסוכ"ע, משא"כ קדש בלא וי"ו (קדש מלה בגרמי'46) אינו בגדר עלמין כלל, והוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, וזהו לשון הקב"ה, שהקדוש בוי"ו, שהו"ע ההמשכה להוות ולהחיות הנבראים, הוא ברוך ונמשך מקדש העליון. אך הגורם להשפיע שפע ברכה והמשכה מקדש העליון להיות קדוש בוי"ו, הם ישראל, ע"י העבודה דשאו ידיכם, ב' ידים, שהם ב' פסוקים הראשונים דק"ש, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד47, שהם העיקר דק"ש, שלכן צריכים כוונת הלב לעכב48, וענינם הוא יחודא עילאה (שמע ישראל גו' הוי' אחד) ויחודא תתאה (בשכמל"ו)49, והיינו, דעם היות שבברוך שם כו' לא נזכר בפירוש ענין היחוד, מ"מ, הרי ועד הוא אחד בחילופי אתוון50 (כמבואר באמרי בינה51 ענין חילופי אותיות אלו). ולאחרי שנמשך מקדש העליון להיות קדוש בוי"ו, אזי נמשך למטה יותר בבחי' ברוך, שזוהי ההמשכה מסוכ"ע לממכ"ע.

ו) אמנם כל זה הוא כאשר ישנה העבודה דשאו ידיכם קדש, אבל בהעדר העבודה, לא נמשך מקדש העליון להיות קדוש בוי"ו, אלא נשאר למעלה, וזהו ענין הגלות שאז קוב"ה סליק לעילא ולעילא52, היינו, שקוב"ה, סוכ"ע (קדוש) וממכ"ע (ברוך) מסתלק לבחי' יחיד, אשר שם כחשיכה כאורה53, וזהו השרש לענין הגלות. והענין בזה, דלכאורה יפלא ואינו מובן כלל איך שייך שיהי' אצל בנ"י ענין של גלות, הלא הם עיקר כל המציאות, ועד שבנים אתם להוי' אלקיכם10, ובני בכורי ישראל9, וא"כ, איך יתכן שאוה"ע שהם טפלים תהי' להם שליטה על בנ"י שהם העיקר. אך הענין הוא, שכאשר חסר בענין העבודה כו', אזי מפני חטאינו גלינו מארצנו54, והיינו, שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, בבחי' יחיד, ואז יכול להיות ענין הגלות. וכמבואר בדרושי פורים55 שזמן הגלות הוא כמו ענין השינה, כמשל האדם הישן שאז יכולים להיות אצלו ענינים שאינם ע"פ השכל, דבשעה שהוא ער אזי הנהגתו היא ע"פ השכל שממנו נמשך עד למחשבה דיבור ומעשה, משא"כ בעת השינה שאז מסתלק השכל כו', ועד"ז למעלה, שכאשר ההנהגה היא ע"פ השכל, אזי ניכרת מעלתן של ישראל, משא"כ בעת השינה כביכול, אזי יכול להיות ענין הגלות. וכל זה הוא לפי שקוב"ה סליק לעילא ולעילא בבחי' יחיד, דאף שגדלה מעלת בחי' יחיד שהו"ע יחו"ע, מ"מ, אינו נמשך בבחי' אחד, שיהי' בגילוי למטה בז' רקיעים וארץ וד' רוחות השמים, והיינו, שאף שנמצא גם למטה, הרי זה בהעלם, וכמ"ש56 אותותינו לא ראינו גו', ואין בעל הנס מכיר בניסו57. ומזה מובן, שכדי לבטל ענין הגלות, יש צורך להמשיך מבחי' יחיד לבחי' אחד. וענין זה נעשה ע"י עבודת המס"נ58, שמגעת בבחי' יחיד, ופועלת להיות ויקץ כישן הוי'59, וכמו בימי הפורים, שבלילה ההוא נדדה שנת המלך60, מלכו של עולם61, ועי"ז נעשית גאולת פורים, ומיסמך גאולה לגאולה62, מגאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' שלימות הענין דאחד, כמ"ש63 ביום ההוא יהי' הוי' אחד, כיון שאז תושלם הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים64, דירה לעצמותו, בדוגמת דירת האדם שעצם האדם דר בהדירה65, והרי המשכת העצמות היא ע"י העבודה דמס"נ.

ז) וזהו גם ענין שבת הגדול, שאז הי' הציווי בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'66, דכיון שהיו עדיין בגלות, הוצרכה להיות אצלם עבודת המס"נ, והיינו ע"י לקיחת השה שהי' הע"ז של מצרים67, וע"י המס"נ הגיעו בבחי' יחיד, ופעלו שיומשך משם בבחי' אחד, ועי"ז היתה הגאולה ממצרים. וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהנה, איש קאי על כאו"א מישראל (ע"ד מארז"ל68 אתם קרויין אדם), ופירוש ויקחו להם איש שה, היינו, שאצל כאו"א מישראל צריך להיות העבודה דבחי' שה69, דשה מורה על ענין הביטול והמס"נ שלמעלה מטו"ד, וכמ"ש70 כשה לטבח יובל, והכח על העבודה דמס"נ הוא מהאבות, כידוע שענין המס"נ הוא בירושה מהאבות71, שזהו מ"ש שה לבית אבות. וזהו גם מה שישראל והקב"ה נמשלו לצאן ורועה, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שיש בזה מעלה גם לגבי אב ובן, הוא לי לאב ואני לו לבן, כי, אע"פ שהתגלות האהבה היא בבן דוקא, מ"מ, יש מעלה יתירה בצאן מצד ענין המס"נ, וזוהי המעלה שבזמן הגלות דוקא, שאז העבודה היא באופן של מס"נ. וע"י עבודת המס"נ (שה לבית אבות) פועלים ויקחו להם איש, כמארז"ל72 ויקחו להם איש זה הקב"ה, דכתיב בי'73 הוי' איש מלחמה. והענין בזה, דלכאורה צריך להבין, הלא כתיב74 כי א-ל אנכי ולא איש, וכאן נאמר הוי' איש, וגם לעת"ל כתיב75 ביום ההוא גו' תקראי אישי. אך הענין הוא, דמ"ש כי א-ל אנכי ולא איש, קאי על בחי' הגלות, כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד, למעלה מהעולם, וצריך להמשיך מבחי' א-ל אנכי ולא איש להיות הוי' איש גו', כפי שנמשך בעולם בבחי' ציור אדם, כמ"ש76 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכידוע77 שגוף האדם הוא בציור שם הוי', דראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הוא בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, וענין זה (המשכת ויקחו להם איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש) נעשה ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול במס"נ. ובזה יובן מאמר המדרש הנ"ל (ס"א) כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דלכאורה, כלום חסר דבר למעלה, אך הענין הוא, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו, והיינו ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול והמס"נ.

וזהו גם מ"ש78 אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, שדרשו רז"ל79 על יצי"מ שהיתה בחודש האביב, חודש שהוא כשר לצאת, דהנה, יחידים קאי על הקב"ה וכנס"י, שהקב"ה הוא בחי' יחיד, שהוא יחיד ומיוחד כו', וכנס"י היא ג"כ בחי' יחידה, כמ"ש80 אחת היא יונתי גו', שזהו מצד בחי' היחידה שבנפש81, שהו"ע המס"נ. אמנם, בזמן הגלות הרי יחידים אלו הם רחוקים זמ"ז, כי בחי' יחיד אינו מאיר כו', וכנס"י היא בגלות כו'. וענין הגאולה הוא שמושיב יחידים ביתה, שמתייחדים ב' בחי' יחיד, הקב"ה וכנס"י, בבחי' בית. ועוד פירוש במ"ש מושיב יחידים ביתה, דקאי על ההתחברות דבחי' יחיד עם בחי' אחד, למהוי אחד באחד82 (שגם בבחי' יחו"ת יאיר בחי' יחו"ע), וכמ"ש83 אחד באחד יגשו. וכנ"ל שענין זה נעשה ע"י הביטול והמס"נ שבזמן הגלות.

ח) והנה ידוע שכל הענינים שהיו ביצי"מ יהיו גם בגאולה העתידה, עלי' נאמר84 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו הענין דקרי"ס שהי' ביצי"מ, שיהי' גם בגאולה העתידה. דהנה כתיב85 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. וידוע שבפסוק זה יש ב' פירושים. פי' הא', כמ"ש בתו"א86 שכל הפסוק קאי על קריעת ים סוף, שאז הי' התגלות מהותו ועצמותו ממש, כמ"ש87 זה א-לי, שהיו מראין עליו באצבע כו', וזהו שם נשמחה בו, במהותו ועצמותו ממש. ופי' הב', כמ"ש בשער האמונה88 שרק הפך ים ליבשה (בלשון עבר) קאי על קרי"ס, אבל בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו (לשון עתיד) קאי על בקיעת הנהר בגאולה העתידה לבוא, שאז דוקא תהי' השמחה בו, במהותו ועצמותו ממש. ויש לבאר הקשר והשייכות של ב' פירושים אלו (שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים89, ובודאי אינם בסתירה זל"ז, ואדרבא כו'), ע"פ המבואר בתניא90 שלעתיד לבוא יתגלה אור ה' בלי שום לבוש, כדכתיב91 ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ומוסיף, שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כו', אבל רק מעין זה, ואילו אמיתית הגילוי יהי' לעת"ל דוקא. ועד"ז מובן בנוגע להענין דקרי"ס שהי' הכנה למ"ת92 (נוסף לכך שכללות הענין דיצי"מ הוא הכנה למ"ת, כמ"ש93 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה), שעיקר השלימות בזה תהי' לעת"ל, שאז יהי' עיקר ושלימות הענין דשם נשמחה בו, במהותו ועצמותו ממש, ומעין זה הי' גם בקרי"ס בעת יצי"מ.

ומזה מובן, שכשם שביצי"מ הנה עוד בהיות בנ"י במצרים הי' אצלם ענין המס"נ, שה לבית אבות, ועי"ז זכו לגאולה ממצרים, כן הוא גם עכשיו, שגם כאשר נמצאים בזמן הגלות ישנו ענין המס"נ (אלא שהמס"נ היא מתוך הרחבה כו'), באופן דצאן ורועה, ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' המשכת וגילוי העצמות, שהו"ע הדירה בתחתונים, כנ"ל, שכל זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות94, כיון שהמשכת העצמות היא ע"י העבודה דמס"נ, שזוהי העבודה שבזמן הגלות דוקא, ועי"ז באים לאמיתית ושלימות הענין דתומ"צ כפי שיהי' לעת"ל, כמ"ש95 ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך, ויקויים היעוד ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך96.

______ l ______