בס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב (מאמר א), ה'תשכ"ו
(הנחה בלתי מוגה)
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'1, ואיתא בזהר2 פקודא דא לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. והיינו, שלדעת הזהר (בשם רעיא מהימנא, משה רבינו) למדים מהפסוק ואכלת ושבעת וברכת גו' שיש חיוב מן התורה לברך על כל מאכל ומשקה וכן על כל דבר הנאה שבעולם, ודלא כפסק ההלכה בשו"ע3, וכן בשו"ע של רבינו הזקן4, וגם בסדר ברכת הנהנין5 [ששייך לסידור שהוא בבחי' משנה אחרונה, שהלכה כמותה גם לגבי השו"ע6, ומתאים יותר ע"פ חסידות7], שרק ברכת המזון היא מן התורה, ואילו הברכה שלפני האכילה, וכל ברכות הנהנין, אינם אלא מדברי סופרים. וכדעת הזהר מצינו גם בגמרא במסכת ברכות8, דתנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו'. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן (בתמי'). רבי אומר אינו צריך (לקל וחומר זה), (שהרי נאמר) ואכלת ושבעת וברכת. ואף שבתוס'9 ובשיטה מקובצת10 איתא שקרא אסמכתא בעלמא, הרי כתב הרשב"א11 שרבי (ועוד תנאי שם) ס"ל דהויא דאורייתא, אלא שלא קיי"ל הכי כו'. והרי מצינו בכ"מ בזהר שנקט כדעה אחת בגמרא, אף שאין הלכה כמותה, כיון שאלו12 ואלו דברי אלקים חיים13.
ב) ויש לבאר הטעם שלדעת הזהר יש חיוב מן התורה לברך גם לפני האכילה, אף שההלכה היא שהברכה שלפני' היא רק מדברי סופרים. ובהקדים הביאור במארז"ל בנוגע למחלוקת ב"ש וב"ה שסופה להתקיים14, כידוע הקושיא בזה15, איך אפשר לומר שסופה להתקיים, הרי אמרו16 שב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ומה שתירצו17 משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש לדברי בית שמאי ג"כ שרש למעלה באצילות, אין זה תירוץ מספיק על לשון סופה להתקיים, כי, פשטות הלשון סופה להתקיים הוא בנוגע להקיום בעוה"ז, שהרי התורה לא בשמים היא18, ולא די בכך שיש לזה שרש למעלה כו'. אך הביאור בזה19, כפי שפירש האריז"ל20 שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כבית שמאי (כי, הב"ד דלעת"ל, שיהי' גדול יותר בחכמה ובמנין, יוכל לבטל את הפס"ד הקודם שב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ולחזור ולפסוק הלכה כב"ש21), וזהו סופה להתקיים ממש. ועד"ז י"ל בנדו"ד, שזה שפסק ההלכה שהחיוב לברך על כל מאכל ומשקה ועל כל מה שנהנה מעוה"ז הוא רק מדברי סופרים, ולא מן התורה, הוא מפני שבזמנינו, לאחרי החורבן כו', לא זכינו שיהי' פסק ההלכה כדעת רבי ושאר התנאים שס"ל דהוי דאורייתא, אבל מצד פנימיות התורה, אפשר שפיר לומר שיש חיוב מן התורה לברכא לי' לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא. ולכן, כאשר איש ישראל עומד בדרגא כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה, אזי כל ברכות הנהנין חשובים וחמורים אצלו כמו ברכת המזון שחיובה מן התורה.
ויש לבאר זה ע"פ המבואר בלקו"ת22 בענין חיוב ברכת המזון מן התורה, שע"י אכילת הלחם מבררים את ניצוצות הקדושה שבלחם ששרשם מעולם התהו שלמעלה מתיקון כו', ועי"ז יש בכחו לברך את הקב"ה כו'. ועפ"ז י"ל, שכאשר איש ישראל נמצא בדרגא נעלית, שעבודתו היא באופן דבכל מאדך23, שזהו בחי' תהו שבתיקון24, הנה עוד קודם האכילה יש כבר בכחו לברך בכל התוקף (מיטן גאַנצן שטורעם) כמו בברכת המזון שלאחרי האכילה שבה מתבררים הניצוצות דתהו, ולאחרי שמברך ואוכל לשם שמים ומברר את הניצוצות דתהו שבמאכל, אזי ניתוסף בו כח שיוכל לברך באופן נעלה עוד יותר.
ג) והנה בהמשך מאמר הזהר25 מוסיף לבאר נוסח הברכה, וז"ל: ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין. וברשימת אאמו"ר (בעל היאָרצייט) על גליון הזהר26, מבאר הג' לשונות לארקא לאמשכא לאנהרא27.
ומתחיל לבאר שברוך שהוא רזא דמקורא עילאה, היינו יסוד אבא. ובהקדים, שבענין זה מצינו ב' פירושים. בביאורי הזהר28 מפרש שזהו בחי' יסוד אבא, אבל באור החמה (שהי' עוד בסמיכות לזמן האריז"ל) מפרש שזהו בחי' בינה. ובהערות אאמו"ר מכריע דהיינו יסוד אבא, כהפי' בביאורי הזהר, ולא כפי' אור החמה, וראי' לדבר, ממ"ש שברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא, כי, על בינה אי אפשר לומר "מקורא עילאה מכלא", שהרי החכמה היא למעלה ממנה, ועד שמעלת החכמה לגבי בינה הוא עילוי שבאין ערוך, שהרי בינה הו"ע ההבנה וההשגה, ואילו חכמה – מבואר בתניא29 שהיא למעלה מההבנה וההשגה כו', ולכן מתלבש בה אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' כלל, והו"ע נקודת היהדות שבכאו"א מישראל, שעז"נ30 ויקץ כישן ה', לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו כו' למסור לו נפשו על קדושת שמו. וכמובן ריחוק הערך שביניהם גם מהיחס לענין העולמות, כידוע שאימא עילאה (בינה) מקננא בכורסיא31, שזהו עולם הבריאה, ואילו אבא עילאה (חכמה) מקננא באצילות32, והרי עולם האצילות הוא עולם האחדות33, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד34, משא"כ בעולם הבריאה, שמשם יפרד35. ועכצ"ל, שברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא קאי (לא על בינה, אלא) על יסוד אבא (חכמה).
וממשיך לבאר בהערות אאמו"ר, שחכ' (שזהו ברוך, בחי' יסוד אבא) הוא יו"ד שבשם, שיש בזה ג' בחי', והם הג' אותיות יו"ד [אלא שבכתיבה ישנו רק י', ואילו האותיות ו"ד הם בהעלם], י' נקודה, ו' (שמורה על ההמשכה מלמעלה למטה36) קו, ד' (שיש בו גם התפשטות לאורך ולרוחב36) שטח. ומוסיף, שרומזים ג"כ על חב"ד, כי חכ' כולל בינה ודעת ג"כ, י' חכ', ו' דעת, ד' בינה. ומסיים אאמו"ר שזהו ביאור ג' הלשונות לארקא לאמשכא לאנהרא: לארקא מי', ולאמשכא מו', ולאנהרא מד'.
וכללות הענין בזה, ע"פ משנ"ת בענין נקודה קו ושטח [בד"ה מי מנה תער"ב37, ובד"ה לםרבה המשרה ת"ש38 (ששם מוסיף שזהו גם הענין דנקודה ספירה ופרצוף), ולפנ"ז בד"ה אפס בלתך תרצ"ד (בסה"מ תשי"א39)], שהמשכת הברכה היא ממקור העליון של הברכה, שזהו עצם הברכה (ולא הארה בלבד), כמרומז בלשון לארקא, מלשון40 שמן תורק41, שמריק מכלי לכלי42, היינו, שהשמן עצמו, שמורה על בחי' החכמה43, כפי שהי' בכלי הקודם, נשפך (גיסט זיך) לכלי השני, ובאופן כזה נמשך עד למטה, והיינו, שמתלבש ומאיר בכלים, שזהו הפירוש דלאנהרא כל בוצינין, שהרי בוצינין הם כלים להאור44.
______ l ______
Start a Discussion