בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ו.
בלתי מוגה
א. הפרשיות מטות ומסעי הם לעולם בג' השבועות ד"בין המצרים"1.
– פרשת פינחס, יש שנים שהיא לפני ג' השבועות, וגם בשנים שהיא בתוך ג' השבועות, הרי זה רק בהתחלת ג' השבועות. ולעומת זאת, פרשת דברים היא לעולם בתשעת הימים. ואילו הפרשיות מטות ומסעי הם לעולם בתוך ג' השבועות, ויתירה מזה בנוגע לפרשת מסעי – שלפעמים היא בתשעת הימים.
ויש לבאר השייכות דפרשת מטות לג' השבועות2:
בהתחלת פרשת מטות מדובר אודות ענין הנדרים. ומבואר בזה3, שמי שנמצא במדריגת צדיק, והולך בדרך התורה כו' – עליו אמרו חז"ל4 "דייך מה שאסרה לך התורה"; ורק כיון ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"5, אזי יש צורך בענין הנדרים שהם "סייג לפרישות"6, כדי שלא יבוא לידי חטא כו'.
וזוהי גם השייכות דפרשת נדרים לג' השבועות ד"בין המצרים" – כי, כללות הענין ד"בין המצרים" שקאי על מיצר הגלות הוא מצד החסרון בהנהגה ע"פ התורה, שהרי כאשר ההנהגה היא ע"פ התורה אזי לא שייך ענין הגלות, כמאמר רז"ל7 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", ונמצא, שמיצר הגלות ("בין המצרים") הוא רק כאשר חסר בהנהגה ע"פ התורה; ובמצב כזה יש צורך גם בענין הנדרים, כנ"ל.
ומזה מובן גם בנוגע לפרשת פינחס, שכיון שלפעמים היא לפני ג' השבועות (אף שלפעמים היא בתוך ג' השבועות), הרי היא הכנה והקדמה לג' השבועות8.
[ובדוגמת פרשת נצבים ש"קורין לעולם קודם ר"ה, ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה"9, "שהוא יום הדין, וכמ"ש10 ויהי היום גו', ותרגם והוה יום דינא רבא"11, והיינו, שאף שיש בה כבר הענין דר"ה, שהרי נאמר בה "היום" דקאי על ר"ה, מ"מ, קורין אותה קודם ר"ה, בתור הכנה והקדמה לר"ה].
ב. והענין בזה:
אמרו רז"ל12 "פינחס זה אליהו".
ובנוגע לאליהו – הרי אף שהיו אצלו כו"כ ענינים, הנה ענינו העיקרי הוא "מבשר טוב"13, שבא לבשר על הגאולה14 (בכדי שיתכוננו לזה, ככל עניני קדושה שצריכים לבוא ע"י עבודה ויגיעה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"15).
ולהעיר, שכיון שענינו של אליהו הו"ע הגאולה, לכן מצינו שאמר לבנ"י "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו"16 (דבר שלא מצינו בשאר נביאים) – דלכאורה אינו מובן17: היתכן לומר "אם הבעל לכו אחריו", שזהו טוב יותר מאשר "פוסחים על שתי הסעיפים"?! – כי, ענין הגאולה בא דוקא ע"י עבודת הבירורים, שמבררים הפסולת מתוך האוכל כו', כך, שכל דבר עומד בפני עצמו כו', ולכן אמר "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", כיון שיש צורך בבירור וליבון המעמד ומצב כו'.
וכיון ש"פינחס זה אליהו", הרי מובן, שגם ענינו העיקרי של פינחס הו"ע הגאולה.
וכמובן גם מדברי הגמרא18 "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו", וכמשנת"ל19 שאין זה בגלל שהשם פינחס מתחיל באות פ', אלא כפירוש רש"י "כמו שנעשה לפינחס, כדאמרינן בסנהדרין"20, שמזה מובן, שאף שהיו אצלו כו"כ ענינים (כמו ענין השלום – "הנני נותן לו את בריתי שלום"21, וכיו"ב), הנה ענינו העיקרי הוא ש"פלא נעשה לו". והרי גם כללות ענין הגאולה הו"ע של "פלא".
ועפ"ז מובן ענינה של פרשת פינחס בתור הכנה והקדמה לג' השבועות ד"בין המצרים" – שלפני שמתחיל "בין המצרים" שקשור עם מיצר הגלות, מקדים הקב"ה רפואה למכה (כמובא גם בפירוש רש"י22 מדברי הגמרא23) ע"י "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.
ג. ויש להוסיף בזה:
בנוגע לפינחס ואליהו – הרי כיון שאליהו הי' לאחרי פינחס, מתאים יותר לומר "אליהו זה פינחס", ואעפ"כ, אומרים "פינחס זה אליהו", שזהו בודאי בדיוק, כידוע שגם הסדר בתורה הוא תורה24.
ומבואר בזה25 – ע"פ מ"ש בזהר26 שאליהו הי' כבר "מקדמת דנא", קודם בריאת העולם, ולכן אומרים ש"פינחס (שהי' לאחרי כן) זה אליהו" (שהי' עוד מקודם לכן).
וכן הוא בנוגע לענין הגאולה – ענינם של אליהו ופינחס – כדאיתא במדרש27 על הפסוק28 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח", והיינו, שעוד קודם בריאת העולם, ואפילו קודם המאמר "יהי אור"29, הי' כבר ענין הגאולה – "רוחו של מלך המשיח".
והענין בזה:
תכלית כוונת הבריאה היא שעי"ז יגיעו למדריגה נעלית יותר מכמו שהי' קודם בריאת העולם (שזהו כללות הענין דירידה צורך עלי', היינו, שתהי' עלי' לדרגא נעלית יותר מכמו שהי' קודם הירידה, דאל"כ, הרי זה ללא תועלת, ובודאי שהקב"ה אינו עושה דבר בחנם), כי, קודם הבריאה היו נש"י במדריגת צדיקים, כמארז"ל30 "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים", ואילו ע"י בריאת העולם ניתוסף העילוי דעבודת התשובה31, שלמעלה מעבודת הצדיקים32.
וזהו שקודם בריאת העולם היתה כבר "רוחו של מלך המשיח" – בבחינת הקדמת רפואה למכה – שהרי ענינו של משיח הו"ע התשובה, כמאמר33 "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא".
כלומר: נוסף לכך שבסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח"34, הנה כבר מלכתחילה ישנו ענין התשובה מצד "רוחו של מלך המשיח".
ובזה מודגש יותר שענינו של אליהו – ענין הגאולה – הוא מקדמת דנא (שלכן אתי שפיר הלשון "פינחס זה אליהו"), שזהו"ע "רוחו של מלך המשיח" שהיתה כבר קודם הבריאה.
ד. וענין זה נוגע גם לעבודת האדם:
כיון שענין הגאולה ישנו כבר מקדמת דנא, והיינו, שעוד לפני התחלת הגלות הי' כבר ענין הגאולה, כאמור שהקב"ה מקדים רפואה למכה, "אקדימא טעניתא"35 – הרי מובן, שכללות ענין הגלות והמניעות והעיכובים שבו כו', אינם מציאות אמיתית.
כלומר: לא זו בלבד שכללות ענין הגלות הוא בדוגמת "נהרות המכזבין", שכיון שפוסקת נביעתם, הרי זו הוכחה שגם מלכתחילה אינם בבחי' "מים חיים"36 – שענין זה נעשה רק לאחרי שפוסקת נביעתם, אלא יתירה מזה – שכבר מלכתחילה ישנו ענין הגאולה שמבטל את ענין הגלות, וכיון שכן, הרי כל מציאות הגלות אינה אלא כדי שיבטלו אותה (וע"ד שמצינו בנגלה דתורה לגבי נדרים, שיש נדרים שכל קיום מציאותם אינו אלא כדי שיבטלו אותם37).
וכאשר יודעים שכל ענין הגלות והמניעות והעיכובים כו' אינם מציאות אמיתית, וכל מציאותם אינה אלא כדי שיבטלו אותם ע"י העבודה, ובידו לבטל אותם כו' (כיון שבידו ה"מפתח" לפעול זאת) – אזי נעשית העבודה שבזמן הגלות בנקל יותר ומתוך שמחה וטוב לבב.
ועד שעי"ז פועלים את ענין הגאולה, החל מהגאולה הפרטית של כל אחד מישראל, ומזה באים לגאולה הכללית של כל בנ"י, באופן ש"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"38, בביאת משיח צדקנו, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ה. ע"פ האמור לעיל שפרשת פינחס באה כהכנה והקדמה לג' השבועות בבחינת הקדמת רפואה למכה, מובן, שענין זה צריך להתבטא גם בעבודת האדם, שבזמן זה צריכה להיות עבודת כאו"א מישראל באופן העבודה של פינחס.
ובהקדמה – שענין זה שגם עכשיו ישנה הפעולה של פינחס, מצינו גם בנגלה דתורה (ככל הענינים שישנם גם בנגלה, בגלוי או עכ"פ ברמז)39, כדאיתא בספרי40 על הפסוק41 "ויכפר על בני ישראל", "לכפר על בנ"י לא נאמר כאן, אלא ויכפר על בנ"י, שעד עכשיו לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים".
ו. והענין בזה:
בנוגע לפינחס נאמר בכתוב42 ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל .. לכן .. הנני נותן לו את בריתי שלום".
ולכאורה אינו מובן43: הרי גם בנוגע למשה רבינו מצינו כמה פעמים שהשיב את חמתו של הקב"ה מעל בנ"י44, ולמה דוקא בנוגע לפינחס נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום"?
והביאור בזה:
בנוגע למשה רבינו – כיון שכל ענינו הוא היותו רועה ישראל, הרי חובתו היא להתעניין ולעשות כל התלוי בו לטובתם של ישראל, ובנדו"ד, להשיב את חמת הקב"ה מעליהם; משא"כ פינחס, שלא הי' מחוייב לקנא כו' (שזוהי הפעולה שעל ידה השיב את חמת הקב"ה מעל בנ"י), ואילו הי' בא לשאול על זה, לא היו מורין לו לעשות זאת (שהרי ע"פ תורה "הבא לימלך אין מורין לו"45), ואעפ"כ עשה זאת מתוך מס"נ בפועל שלמעלה מהבנה והשגה (כדאיתא במדרשי רז"ל46 ששבט שמעון רצו להרגו, ואעפ"כ לא התפעל מזה, אף שאין סומכין על הנס כו').
ונקודת הענין – שפעולתו של פינחס היתה בכח עצמו, ואפילו לא מצד בחי' משה שבנפשו,
– כמבואר בתניא47 בפירוש "מ"ש בגמרא48 על פסוק49 ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו', דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא שואל מעמך כתיב, אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה וכו'" –
שהרי בנוגע למשה רבינו עצמו – "נתעלמה ממנו הלכה"50, ועאכו"כ בנוגע לניצוץ משה.
ואף שפינחס "אמר לו למשה מקובלני ממך"51 – הרי זה רק ענין של נתינת כח, ואילו עצם הענין הי' באופן ש"ראה מעשה ונזכר הלכה"51, בכח עצמו דוקא.
וכיון שפעולתו של פינחס היתה בכח עצמו, לכן זכה לענין ד"הנני נותן לו את בריתי שלום".
ז. ובפרטיות יותר:
החילוק שבין משה לפינחס הוא52 – שענינו של משה הוא מלמעלה למטה, שזהו ענין התורה, עלי' נאמר53 "דברי אשר שמתי בפיך", "דברי" (דהקב"ה), שלכן אמרו רז"ל54 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", "כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני"55; ואילו ענינו של פינחס הוא מלמטה למעלה, שזהו ענין התפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"56.
וזהו מ"ש57 "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה", "ויפלל" מלשון תפלה58 – דלכאורה: מצינו שאהרן עצר המגפה ע"י הקטורת, כמ"ש59 "ויתן את הקטורת גו' ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה"; אבל היכן מצינו שפינחס עצר המגפה ע"י תפלה? – אך הענין הוא, שכללות ענינו של פינחס הוא מלמטה למעלה, שזהו ענין התפלה.
ועפ"ז יובן גם בנוגע לענין הנבואה של פינחס60, שאף שהאריך ימים הרבה מאד (כמ"ש הרלב"ג61 בנוגע לענינים שבהם משתווים פינחס ואליהו) – שהרי מצינו שכבר בימי המילואים הי' ראוי לשמש בכהונה62, ומצינו שחי בימי יהושע, וגם בימי יפתח כו' – מ"מ, לא נמצאו נבואות שלו אלא במקומות ספורים בלבד, וטעם הדבר63, לפי שעיקר ענינו הי' ענין התפלה (מלמטה למעלה), ולא ענין הנבואה.
אמנם, אף שענינו של פינחס הוא העלאה מלמטה למעלה, מ"מ, לא הי' זה באופן של רצוא ללא שוב (כפי שהי' אצל נדב ואביהוא), אלא הי' אצלו גם ענין השוב (ועד שעל ידו נתכפר החטא של נדב ואביהוא64) – כמודגש בכך שעל ידו נעצרה המגפה, היינו, שישארו בחיים למטה דוקא, היפך הענין דרצוא ללא שוב, וכן מצינו שהי' משוח מלחמה65 (וגם להדעות שלא הי' משוח מלחמה66, הרי מפורש להדיא בקרא שהשתתף בעצמו במלחמה67), והרי כללות ענין המלחמה הוא תנועה של שוב, שהו"ע ההמשכה למטה דוקא.
ח. וההוראה מזה – בנוגע למעלת העבודה בכח עצמו:
ידוע68 שכל החידוש ("אויפטו") של חסידות חב"ד הוא – שצריכה להיות עבודה בכח עצמו דוקא, ולא לסמוך על מישהו אחר כו', כמו השיטה שהעיקר היא עבודתו של הצדיק, ו"צדיק באמונתו יחי'"69, "אל תקרי יִחְי' אלא יְחַיֶ'", כך, שיכולים לסמוך על הרבי... אלא בהכרח שתהי' העבודה בכח עצמו, מלמטה למעלה.
בודאי יש צורך וישנה הנתינת כח של רבותינו נשיאינו בנוגע לכל הענינים, אבל, יחד עם זה, צריכה להיות העבודה בכח עצמו דוקא, "אַליין טאָן", "אַליין האָרעווען", אלא, שכדי לידע שאכן הולכים בדרך הנכונה, צריכים לילך בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו'.
וע"י העבודה בכח עצמו דוקא, בדוגמת עבודתו של פינחס, פועלים הענין דתחיית המתים (היפך ענין המגפה רח"ל), החל מענין התחי' בנוגע ל"מאן דנפיל מדרגי' (ד)איקרי מית"70, ועד לענין דתחיית המתים כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו כו', בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ט. מאמר ד"ה וידבר משה אל ראשי המטות גו'.
* * *
י. הביאור במ"ש בסיום פרשת נדרים71: "אלה החוקים גו' בין איש לאשתו בין אב לבתו", ורש"י אינו מבאר למה לא נזכר עיקר הענין, שחובת הנודר לקיים נדרו – כיון שזהו דבר שהשכל הפשוט מחייבו, וכפי שמצינו גם לפני מ"ת; ואילו החידוש שבפרשה הוא בנוגע להפרת נדרי בת ואשה ע"י האב והבעל. ומזה מובן שגם הרמז באמירת הפרשה "אל ראשי המטות" הוא בנוגע לדין הפרת נדרים ע"י יחיד מומחה; הפרת נדרים ע"י ראשי המטות בפנימיות הענינים – שפועלים עילוי אצל בנ"י, שלא יצטרכו לפרוש מהדברים הגשמיים, אלא יוכלו לבררם. ולכן נאמרה פרשה זו סמוך להכניסה לארץ72, להתעסק בדברים גשמיים. ועבודה זו צריכה להיות באופן ד"לא יחל דברו", "שלא יעשה דבריו חולין"73, אלא להמשיך בהם קדושה. וענין זה הוא ביכולת כאו"א מישראל74, להיותו בת ואשה להקב"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 105 ואילך.
* * *
יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק75 "זאת הארץ אשר תפול לכם וגו'", "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות", "תפול לכם", "על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר, ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של שבעה76 אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו, ראה אין בהם עוד כח",
– שמשמעות הכתוב "זאת הארץ אשר תפול לכם" (שלכאורה מיותר) שנעשה שינוי בארץ עצמה, ועכצ"ל שהמדובר הוא בנוגע ל"מצוות (ש)נוהגות בארץ"77. אך עפ"ז אינו מובן מדוע נאמר הלשון "תפול", ולא בלשון קימה ועלי'? ולכן מפרש שהלשון "תפול" הוא בגלל החלוקה בגורל. אבל, עפ"ז הול"ל הלשון "תפול" בפסוק78 "אך בגורל יחלק", ולא כאן? ולכן מביא הפירוש ש"הפיל הקב"ה שריהם כו'", אבל רק מ"מדרש אגדה", שרחוק יותר מפשש"מ, שמדובר אודות הארץ, ולא אודות השרים.
והביאור בפנימיות הענינים – בנוגע לירידת הנשמה למטה, שהאהוי"ר היא בבחי' נפילה לגבי קודם הירידה, אבל דוקא עי"ז מגיעה לעבודה שלמעלה מטו"ד שמצד בחי' הגורל. ועוד זאת, שהקב"ה מפיל וכופת79 לפני בחי' משה שבו את כל המונעים והמעכבים כו' –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס80 בלקו"ש שם ע' 122 ואילך.
יב. ויש לקשר זה גם עם פרשת דברים שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה:
כיון שספר דברים, משנה תורה, אמרה משה מפי עצמו81 – הרי זה ירידה לכאורה לגבי ד' הספרים שלפנ"ז.
אבל לאידך גיסא, הרי זה נקרא "משנה תורה", שיש בזה העילוי ד"כפלים לתושי'"82, וע"ד מעלת דברי סופרים שערבים וכו' יותר מדברי תורה83.
כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בביאת משיח צדקנו.
______ l ______
Start a Discussion