בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה הוי' איש כי ידור נדר וגו'1. וצריך להבין2 מהו כללות ענין הנדרים, והרי איתא בירושלמי3 לא דייך במה שאסרה תורה כו' (בתמי'), ולמה לאדם לאסור על עצמו דבר המותר. גם צריך להבין למה נאמרה פרשה זו לראשי המטות דוקא, דלא ככל שאר הפרשיות שנאמרו לכל ישראל. ורש"י פירש, חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בנ"י, ומוסיף, ומניין שאף שאר הדברות כן, ת"ל וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל4. אך עדיין צריך להבין מדוע משמיע הכתוב ענין זה (שחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה) בפרשת נדרים דוקא. ובפירוש רש"י, ומה ראה לאמרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. וצריך להבין מהו הענין בזה. גם צריך להבין מ"ש הבחיי5 שנסמכה פרשת נדרים לפרשת מועדות, לפי שבסיום פרשת מועדות נאמר6 אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם וגו'. ולכאורה אינו מובן, שהרי כללות ענין המועדים אינו נעשה ע"י נדר, ואדרבה, בסיום ענין המועדים נאמר לבד מנדריכם גו', וא"כ, מהו הקשר והשייכות שבין נדרים למועדות.

ב) והענין הוא, דהנה ידוע שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים7, והיינו, שהכוונה היא שתהי' הדירה למטה דוקא, שלכן צריכים בנ"י לעסוק בעניני המטה כדי לבררם ולזככם. ומזה מובן, שלא צריך להיות ענין הנדרים, שהו"ע הפרישות, כמארז"ל8 נדרים סייג לפרישות, כי, כאשר פורש מדברים המותרים, הרי אינו מבררם ומזככם. וכידוע תורת הבעש"ט9 על הפסוק10 כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, שסדר העבודה אינו באופן של שבירת החומריות, אלא אדרבה, עזוב תעזוב עמו, היינו, שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף ונה"ב, לבררם ולזככם, שגם הם יתעלו במדריגת האלקות. ולכן אמרה תורה דייך במה שאסרתך תורה, ואין לאדם לאסור על עצמו דברים המותרים, כיון שתכלית הכוונה היא בענין הבירורים. אמנם11, כל זה הוא באדם ישר הולך12, והיינו, שהולך בדרך הישרה כו', אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, ורואה בנפשו שאי אפשר לו לברר את הדבר, אזי העצה היא שפורש עצמו ונודר הנאה גם מדבר המותר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שישנו הפתגם הידוע: וואָס מ'טאָר ניט, טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג, דאַרף מען ניט13, והיינו, לפי שנמצא במעמד ומצב שיכול להיות שלא זו בלבד שהוא לא יברר את המאכל, אלא אדרבה, שהמאכל ימשיך ויוריד אותו למטה כו', ולכן צריך לפרוש ממנו ולאסור על עצמו.

ג) וענין ב' אופנים הנ"ל בכללות העולמות הוא החילוק שבין עולם האצילות ועולמות בי"ע. דהנה, עולם האצילות הוא עולם מבורר, דכתיב בי'14 לא יגורך רע, ונקרא עולם האחדות15, לפי ששם לא רק איהו וחיוהי חד, אלא גם איהו וגרמוהי חד16. משא"כ בעולמות בי"ע, שעז"נ17 ומשם יפרד, ששם מתחיל ענין הפירוד, ועד למציאות של רע כו', שהרי אפילו בעולם הבריאה יש עכ"פ מיעוט רע18. ומזה מובן, שענין הנדרים שייך רק במדריגת עולמות בי"ע, משא"כ מצד מדריגת עולם האצילות אין צורך כלל בענין הנדרים. ובענין הספירות הרי זה החילוק בין ספירת הבינה לספירת החכמה19, דהנה, ספירת הבינה היא מקור ההשתלשלות, והיינו, שעם היותה למעלה משבעת ימי הבנין, מ"מ, יש לה שייכות אליהם, שהיא מקורם כו', ולכן שייך שם ענין הנדרים. משא"כ בחי' החכמה היא למעלה מהשתלשלות, וכידוע שבחכמה מאיר אוא"ס, והיינו לפי שנרגש הענין שהוא לבדו הוא ואין זולתו כו'20, ומבחי' החכמה לא שייך שתהי' יניקת החיצונים, וכמ"ש21 ימותו ולא בחכמה, ולכן לא שייך שם ענין הנדרים.

ד) והנה כשם שישנו חילוק הנ"ל במקום (בעולמות ובספירות), כמו"כ ישנו חילוק זה גם בזמן, שזהו כללות החילוק שבין ימות החול22, ימים טובים ויום השבת. והענין בזה, דהנה נת"ל23 בענין הבירורים, שיש בירור בשייכות לפסולת, אם באופן דבירור הפסולת מתוך האוכל, או באופן דבירור האוכל מתוך הפסולת24. ובענין זה היא כללות העבודה דימות החול. אמנם, גם בימים טובים ישנו ענין הבירור בשייכות לפסולת, וכמ"ש25 פרש חגיכם, ולכן יש צורך בזהירות שלא תהי' יניקה לחיצונים כו', וכפשטות הדין ששמחת יו"ט צריכה להיות באופן שחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים כו', כמ"ש26 ושמחת בחגך אתה וגו' והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ולולי זאת, הנה עז"נ וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם27. ועד שחייבין ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין כו', כדי ששמחת יו"ט תהי' כהוגן28. וכל זה הוא לפי שיו"ט הוא בחי' מוחין דאימא29, כי ימים טובים הם מועדים לשמחה30, וכתיב31 אם הבנים שמחה, בחי' בינה, שזוהי מדריגת עולם הבריאה, כמאמר32 אימא עילאה מקננא בכורסיא. וכיון שבינה היא מקור ההשתלשלות (כנ"ל ס"ג), לכן שייך שם ענין של יניקה כו'. ולמעלה מזה הוא יום השבת, שהוא בחי' מוחין דאבא29, בחי' שלמעלה מהשתלשלות, שבזה לא שייך ענין הפסולת, שזהו מש"נ פרש חגיכם דוקא ולא פרש שבתכם33, ולכן שבת מצוה לענגו באכילה ושתי'34, ועד שאפילו שינה בשבת תענוג35, כיון שאי אפשר שתהי' יניקה כו', וכללות העבודה דשבת אינה בענין הבירורים ששייך בהם פסולת, שהרי בשבת בורר אסור, אלא העבודה דשבת היא ע"ד מ"ש36 ואכלתם אכול גו', שהו"ע בירור אוכל מתוך האוכל, כנ"ל בארוכה. ובזה יובן גם שייכות ענין המועדות לענין הנדרים19, כי בבחי' בינה (ששם היא מדריגת המועדות) שייך גם ענין הנדרים (כנ"ל ס"ג).

ה) אך עפ"ז צריך להבין מש"נ וידבר משה אל ראשי המטות גו' איש כי ידור נדר וגו', דלכאורה, ע"פ המבואר לעיל הרי ענין הנדרים שייך במדריגות תחתונות דוקא, בבחי' בינה דוקא שהיא מקור להשתלשלות, ובעולמות בי"ע דוקא שהם באופן של פירוד כו', וכן בעבודת בנ"י, שענין הנדרים הוא רק כאשר רואה בנפשו שאי אפשר לו לברר את הדבר כו'. ומזה מובן, שענין הנדרים שייך יותר לאנשים פשוטים, שמצד פחיתות מדריגתם צריך להיות אצלם ענין של פרישות כו'. וא"כ, מדוע נאמרה פרשה זו לראשי המטות, שהם במדריגה נעלית, וכמו הזקנים שהיו במדריגת משה, כמ"ש37 ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, והרי במדריגת משה, בחי' החכמה, לא שייך ענין הנדרים (כנ"ל ס"ג).

אך הענין הוא, שעיקר הכוונה בפרשה זו הוא (לא לענין הנדרים, אלא אדרבה) לענין התרת נדרים19, וכנ"ל (ס"ב) שע"פ תורה לא צריך להיות ענין הנדרים. וזהו שפרשה זו נאמרה לראשי המטות, כדי שהם יפעלו התרת נדרים, כי ענין התרת נדרים נעשה ע"י חכם דוקא, ובאופן שעוקר את הנדר מעיקרו38, והיינו, שיפעלו אצל כל בנ"י שיהיו במעמד ומצב נעלה יותר שלא יצטרכו לענין הנדרים. וכללות הענין שחכם מתיר את הנדר, דהיינו, שהדבר האסור נעשה מותר, הוא מצד בחי' אוא"ס שבחכמה, והוא בחי' גבורה דעתיק, שלכן ביכלתו להתיר. ויש גם אופן התרת נדרים בשלשה הדיוטות. והענין בזה, דהנה מבואר בסידור39 הענין שבשלשה אומר נברך, שהן בחי' חג"ת כשמתכללים יחד, ואז היא הברכה לרבים שנמשכת מבחי' כח"ב. ועד"ז י"ל בענין ג' הדיוטות, שממשיכים מבחי' הכתר, ולכן ביכלתם להתיר את הנדר.

ועפ"ז יש להוסיף בביאור הסמיכות דפרשת מועדות לפרשת נדרים, שבפסוק אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם גו', מרומז הקשר והשייכות שבין מועדות לנדרים, שזהו לפי ששניהם הם מבחי' בינה, שמשם יכולה להיות יניקה כו', ולכן יש צורך בענין הפרישות כו'. ולאח"ז באה פרשת נדרים שעיקרה הו"ע התרת נדרים, שזהו מצד בחי' החכמה שלמעלה מבחי' הבינה, וכמו ענין השבת שלמעלה מיו"ט40, ועד שבאים לתכלית העילוי דיום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים41.