שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ע"פ סדר הרגלים (והרי גם סדר בתורה הוא תורה1) – חג הפסח הוא הראשון, חג השבועות הוא השני, וחג הסוכות הוא השלישי, שהרי חג הפסח נקרא "ראש השנה לרגלים", ועד שבגלל זה נקרא גם "אחד בניסן" "ראש השנה לרגלים", כיון ש"רגל שבו ראש השנה לרגלים"2.

וכיון שהקדימה בזמן באה מצד הקדימה במעלה, וכפי שמצינו לדינא, שדבר החביב, הנאה והקדוש יותר, קודם (בזמן) לברכה3, והיינו, שמצד הקדימה במעלה, באה גם הקדימה בזמן, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לסדר הרגלים, שהסיבה לכך שחג הפסח קודם בזמן לחג השבועות, היא, בגלל שהוא קודם גם בפנימיות הענינים.

אבל אעפ"כ, הא גופא שחג הפסח קודם, נאמר ונתגלה בתורה, שניתנה בחג השבועות.

וע"ד שמצינו בנוגע לענין התשובה, שמגעת למעלה מהתורה, שלכן יכולים על ידה למלא את החסרון בקיום המצוות ואפילו בלימוד התורה [ועד שעי"ז ניתוסף באופן ד"כפלים לתושי'"4, כפי שמביא רבינו הזקן באגה"ת5 מאמר רז"ל6 "אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים כו'", "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל"] – שענין זה גופא שיש מעלה בתשובה לגבי תורה, נאמר ונתגלה בתורה דוקא7.

ונמצא, שחג השבועות נותן כח לחג הפסח להיות "ר"ה לרגלים"; אלא שהנתינת-כח של חג השבועות אינה מצד היותו א' משלש הרגלים, "מועדים לשמחה"8, אלא מצד הענין המיוחד שישנו בחג השבועות – שבו ניתנה התורה, והיינו, שזהו מצד כח התורה9.

ב. וזוהי המעלה המיוחדת של חג השבועות – שבו ניתנה התורה, והרי התורה פועלת בכל הענינים:

איתא בגמרא10: "רב יוסף .. אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", והיינו, שע"י מתן-תורה נעשית מציאות חדשה – יוסף דקדושה.

והענין בזה11:

טבעו של כל אדם, שמשעה שנולד מתחיל לכבוש חלקים בעולם – החל מאכילתו ושתייתו כו', עד "בן עשרים לרדוף"12, שזהו"ע "וכבשוה"13. אמנם, כיבוש זה מצד עצמו יכול להיות באופן שעניני העולם נשארים "בשוקא", ברשות-הרבים; ואילו ע"י התורה פועלים לכבוש חלקים מ"שוקא", רה"ר, ולעשות מהם מציאות של קדושה.

והענין בזה – שהתורה מקיפה וחודרת את כל מציאות האדם, החל מיום הוולדו [ועוד לפנ"ז, כשהיתה הנשמה למעלה, ועוד לפני שהיתה בעולמות העליונים – שהרי התורה קדמה לעולם14, וכבר אז ישנה המציאות של ישראל, כידוע ש"ישראל" ר"ת י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה15, כך, שמיד כשישנה מציאות התורה, ישנה גם המציאות דישראל], ונמשכת בכל עניניו, כמו אכילה ושתי', שגם הם נעשים חלק מענין הקדושה.

וענין זה מודגש בכך שמצינו מעלה מיוחדת בחג השבועות לגבי שאר הימים טובים לדינא – לא בנוגע ללימוד התורה, אלא בנוגע לאכילה ושתי', כדאיתא בגמרא10: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (שישמח בו במאכל ומשתה16), מ"ט, יום שניתנה בו תורה הוא" (להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו16), ולכן, "מר ברי' דרבינא כולא שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא .. יום שניתנה בו תורה".

וההסברה בזה17 – דלכאורה תמוה: כיצד יתכן שהענין ש"נוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" יתבטא באכילה ושתי' דוקא?! – כיון שענינה של התורה הוא לפעול בכל הענינים, גם בענינים הגשמיים כמו אכילה ושתי', כנ"ל.

וזהו החידוש של מ"ת לגבי "כמה יוסף איכא בשוקא" – שע"י התורה נעשית המציאות של יוסף דקדושה, שענינו הוא כמ"ש18 "יוסף ה' לי בן אחר", וכפי שמפרש הצ"צ19, שענינו של יוסף הוא לעשות מ"אחר" – "בן".

וזהו גם כללות הענין ש"התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"20 – שלום בין העולם להקב"ה21, שנשלמת הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים22.

ג. וכל זה צריך להיות באופן ד"קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"23:

לכל לראש צריכה להיות עבודתו בנוגע ל"אחר" שבו – הגוף ונפש הבהמית, שנקראים בשם "אחר" לגבי נפש האלקית, לעשות מהם "בן", "בנים אתם לה' אלקיכם"24; ואח"כ צריך לפעול זאת גם על הזולת (שהרי יש ענינים שכבר פעל על עצמו, ואילו הזולת לא הגיע עדיין למדריגה זו, ולכן צריך לפעול בו שלימות זו); ועד שפועל בכללות העולם, "שוקא", שיהי' מציאות של קדושה – "בן".

ועד שבאים לקיום היעוד "ונתתי שלום בארץ"25 – ע"י הקדמת ענין השלום בעצמו, בין נפש האלקית לנפש הבהמית26, ולאח"ז גם השלום בינו ובין העולם, ע"י בירור העולם כו', שעי"ז פועל גם שלום בין העולם להקב"ה (כנ"ל),

כולל גם שלום מלשון שלימות27 – כפי שהי' קודם חטא עה"ד, ש"עולם על מילואו נברא"28, כמ"ש29 "אלה תולדות השמים והארץ", תולדות מלא30, וכמו"כ במ"ת, שאז "פסקה זוהמתן"31, ועד להשלימות דלעת"ל, "אלה תולדות פרץ"32,

ובאופן שכל זה נמשך גם בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ד. בנוגע למנהג לקרות מגילת רות בחג השבועות – שיש על זה כמה טעמים33 – כותב רבינו הזקן בשו"ע34: "נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני, כמו שהי' לרות כשנתגיירה".

והענין בזה:

רואים במוחש בלימוד התורה, שבעת הלימוד נופלים קושיות, העלמות והסתרים כו', וככל שהלימוד הוא בעיון והעמקה יותר, נערמים בדרכו יותר העלמות והסתרים כו', שגורמים לו יסורים גדולים.

והגע עצמך: לאחרי שהכין שיעור ובנה בנין שלם – נופלת לו קושיא כו', ובגלל שמחפש את האמת ורוצה להגיע לאמיתית הענין, אינו מתבייש, וסותר את כל הבנין, למרות גודל היסורים שבדבר.

ו"כך היא דרכה של תורה"35; דוקא באופן כזה – הקשור עם יסורים כו' – לוקחים את התורה36.

וזהו גם מה שמצינו בנוגע לבבלי וירושלמי, שאף שיש מעלה בתלמוד ירושלמי, ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל"37, מ"מ, הלכה כבבלי38 – בגלל שבתלמוד בבלי יש ריבוי קושיות, העלמות והסתרים, יותר מאשר בתלמוד ירושלמי, שדוקא על ידם באים לבירור אמיתית הענין39.

ועד"ז מצינו גם בנוגע ליסורים גשמיים:

איתא בגמרא40 שכאשר רפב"י פגש את רשב"י לאחרי שהי' במערה י"ג שנה, וראה את יסורי גופו – "דהוה בי' פילי בגופי' וכו'" (בקעים סדקים מחמת החול) – אמר לו, "אוי לי שראיתיך בכך", והשיב לו רשב"י: "אשריך שראיתני בכך כו'", כיון שדוקא עי"ז ניתוסף אצלו בלימוד התורה.

והגע עצמך:

בודאי גם רפב"י לא הי' להוט אחר תענוגים גשמיים, ולא הי' נוגע לו היופי הגשמי כו', ואעפ"כ, בראותו את הצער והיסורים של רשב"י, אמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך", והיינו, שקבל והתרעם על כך שהתורה למעלה נמשכת ממקום כזה (הקשור עם העלמות והסתרים כו') שמשם צריך להיות נמשך למטה ענין של יסורים גשמיים.

ואילו רשב"י – לא זו בלבד שלא התרעם על כך, אלא אדרבה – אמר: "אשריך שראיתני בכך כו'", בידעו ש"כך היא דרכה של תורה".

ה. אך עדיין צריך להבין: איך מתאים הענין ד"יסורין ועוני" לצורך קבלת התורה עם הצורך "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" (כפי שמביא רבינו הזקן בעצמו41 בהמשך הדברים)?!

והביאור בזה – שצריך לפעול על הגוף שהענין ד"יסורין ועוני" בשביל לקבל את התורה יהיו אצלו "נוח ומקובל".

וענין זה נעשה ע"י התפלה, שפועלת זיכוך הגוף:

אע"פ שגם תורה פועלת זיכוך הגוף, כפי שרואים במוחש, מ"מ, אין זה מגיע למעלת הזיכוך שנעשה ע"י תפלה.

וטעם הדבר – כיון שכל ענין התפלה קשור עם מציאות האדם:

תורה – ענינה הוא שהאדם מבין דבר שלמעלה ממנו, בידעו שהדבר הוא למעלה ממנו, אלא שרצונו שתהי' לו איזו השגה בדבר שלמעלה ממנו.

ואילו תפלה – כל ענינה הוא "שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם"42, ובאופן ד"דע לפני מי אתה עומד"43 (והרי ידיעה זו ישנה אצל כל אחד מישראל, מי יותר ומי פחות), ולכן נעשה עי"ז זיכוך הגוף, עד שגם הגוף יחפוץ ב"יסורין ועוני" בשביל קבלת התורה.

ו. ויש לקשר ענין זה עם ההסתלקות של דוד המלך בחג השבועות44:

בנוגע לבקשת דוד "יהיו לרצון אמרי פי"45, איתא במדרש46 שבקשתו היתה ש"יהו קורין בהן (בפסוקי ספר תהלים) ונוטלין שכר עליהן כנגעים ואהלות", היינו, שכאשר יהודי יאמר פרק בתהלים, יחשב הדבר כאילו למד ענין עמוק בתורה.

ונמצא, שספר תהלים – שחיבר דוד – הוא ממוצע בין תורה לתפלה47, כי, ספר תהלים הוא א' מכ"ד כתבי קודש48, שלכן שייך לתורה, ועד שנחשב כלימוד "נגעים ואהלות"; וביחד עם זה, ענינו של ספר תהלים כפשוטו הוא שירות ותשבחות, בקשת צרכים, ושבח והודי' להקב"ה על השפעת הטובה, שזהו כללות ענין התפלה, שיש בה ג' ענינים אלו42.

וע"פ הידוע שביום ההסתלקות עולה "כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" בתכלית העילוי כו'49, ולכן, בחג השבועות שבו נסתלק דוד, עולה כל העמל שעמלה נפשו במשך שבעים שנות חייו, כולל ובמיוחד הענין דספר תהלים שלו – נמצא, שבחג השבועות מודגש החיבור של ענין התורה עם ענין התפלה (ענינו של ספר תהלים).

וענין זה (החיבור דתורה ותפלה) קשור גם עם ענין השלום שבנתינת התורה (כנ"ל ס"ב).

וכיון שבחג השבועות מודגש החיבור של תורה עם תפלה, הרי ישנה גם פעולת זיכוך הגוף שע"י התפלה, שגם הגוף יחפוץ ב"יסורין ועוני" בכדי לקבל את התורה50.

* * *

ז. חג השבועות הוא גם יום ההסתלקות של הבעש"ט.

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות של חג השבועות51 – שחל ביום הרביעי וביום החמישי, כקביעות שנה זו, וכפי שהיתה הקביעות בשנת הסתלקות הבעש"ט (תק"כ) – שהסתלקות הבעש"ט היתה ביום ראשון של חג השבועות, כדמוכח ממאמר רבינו הזקן52 שיום הסתלקות הבעש"ט הוא "יום שבו ניטלו המאורות", שזהו יום רביעי בשבוע [שבו ניתלו המאורות, ואילו הסתלקותו היא בבחינת "ניטלו המאורות"], שבו חל בשנת תק"כ יום ראשון של חג השבועות.

וראי' נוספת, ממה שמקובל אצלנו, שהרב המגיד קיבל את הנשיאות ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, למחרת יום ההילולא הראשון של הבעש"ט (שנה ויום לאחרי הסתלקותו), ובשנת תקכ"א חל ביום השלישי בשבוע יום שני של חג השבועות, ומזה מוכח, שהסתלקות הבעש"ט היתה ביום ראשון של חג השבועות.

והרי ענינו המיוחד של הבעש"ט – כל העמל שעמלה נפשו בחייו, שעולה ביום ההילולא שלו – הוא גילוי פנימיות התורה (שבדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה53), וכהלשון שאמר על זה כ"ק מו"ח אדמו"ר54: "חשף הוי' את זרוע קדשו"55.

ובענין זה (גילוי פנימיות התורה) ניתוסף עוד יותר ע"י רבינו הזקן,

– ולהעיר גם מסיום דברי רבינו הזקן (ביום הרביעי שלמחרת הגאולה די"ט כסלו) בנוגע ליום הרביעי שבו ניט.לו המאורות בהסתלקות הבעש"ט: "אבל בו ביום ניתלו המאורות"56 (שכוונתו בזה היתה בנוגע לעצמו כו') –

ועד להחיבור של נגלה דתורה עם פנימיות התורה, שהיתה בעיקר אצל רבינו הזקן:

בנוגע להמגיד – ידועה גדלותו בנגלה דתורה עוד לפני בואו אל הבעש"ט, ועאכו"כ לאחרי כן, בעלייתו מחיל אל חיל57. ועד"ז בנוגע לבעש"ט – כידוע שהמגיד ורבינו הזקן הפליאו את הגאונות של הבעש"ט בנגלה דתורה58. אבל, עיקר ענינם בגלוי הי' גילוי פנימיות התורה, כפי שרואים בספריהם שרובא דרובא הם עניני פנימיות התורה.

ואילו אצל רבינו הזקן היו בגלוי שני הענינים: נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולכן נקרא59: "בעל התניא" – תורת החסידות, פנימיות התורה, "והשולחן ערוך" – נגלה דתורה60.

וגם ענין זה קשור עם ענין השלום שבנתינת התורה – שעי"ז נעשה החיבור (שלום) בין נגלה דתורה לפנימיות התורה.

ומטעם זה הי' רבינו הזקן מחבב ביותר את היו"ט דחג השבועות, כידוע.

ח. והעיקר – בנוגע לכל האמור לעיל – שצריך לדעת שכל סיפור אינו סיפור בעלמא, אלא יש בו הוראה בחיי יום יום61,

ולא עוד אלא שצריך לקיימה באופן של סיפור – מלשון ספירות62 (ולהעיר ש"סיפור" הוא א' מד' הפירושים שב"ספירה"63), שהו"ע של ספירות ובהירות, כדאיתא בזהר64 "מאי מספרים .. דנהרין ונצצין כו'", והיינו, שכל ענין של עבודה נעשה בשלימות, עד מיצוי הנפש65, שאז נעשה מאיר ובהיר,

וכמו בנתינת הצדקה, שנותן ממה שהתייגע בכל כחות נפשו כו'66, עד שנעשה מאיר כו', וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר67 הסיפור הידוע שהביאו לרבינו הזקן מטבעות כסף שהיו מבריקים ונוצצים, ובהמשך לזה הביא כ"ק מו"ח אדמו"ר68 תורת רבינו הזקן69 על הפסוק70 "וספרתם לכם": וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות, וספרתם לכם, צריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר.

וזהו כללות הענין דמ"ת – שתמורת המעמד ומצב ד"יוסף בשוקא", יעשו מעניני העולם דברים המאירים.

ובאופן כזה צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל – להאיר את הימים ואת הלילות, ולהאיר את ביתו וכל עניניו, ועי"ז ניתוסף בברכת ה' בכל המצטרך לו למטה מעשרה טפחים, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה71.

* * *

ט. דובר לעיל (ס"ב) שענינה של התורה לעשות שלום ואחדות בעולם.

וענין זה מודגש מיד במתן-תורה – שאז הי' הדיבור "אנכי גו'"72 יוצא ונשמע מכל ד' רוחות העולם ומלמעלה ולמטה73, כך, שהבריאה כולה הכריזה "אין עוד מלבדו"74.

ועד"ז בכל יום – כמארז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"75, ואפילו "חדשים"76 ממש (ללא כ"ף הדמיון) – שכללות העבודה היא לפעול שהעולם יכריז "אין עוד מלבדו".

ובענין זה צריכה להיות העבודה מלמטה דוקא, כידוע המשל שכדי "להגבי' איזה דבר מן הארץ .. צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו, משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל, לא הי' מגבי' התחתונים"77.

י. ובאופן כזה היתה גם הנהגת דוד המלך והבעש"ט, שיום ההסתלקות שלהם הוא בחג השבועות, זמן מ"ת:

איתא בגמרא78: "כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני (בתמי'), שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני, ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה".

והענין בזה79:

כיון שדוד המלך הי' במעמד ומצב ש"משכמו ומעלה גבוה מכל העם"80, היתה צריכה להיות עבודתו לכל לראש בעניני קדושה גופא, ורק אח"כ לירד גם למטה כו'. ואעפ"כ מדגישים את התעסקותו של דוד דוקא עם ה"עם" שלמטה משכמו, בנוגע לענינים ששייך בהם טומאה וצריך לפעול בהם ענין של טהרה – "לטהר אשה לבעלה".

זאת ועוד:

גם הענין ד"לטהר אשה לבעלה" הי' יכול להיעשות באופן שדוד יפסוק את הדין בשבתו בחדרו, וימסור את הפס"ד לסנהדרין גדולה שהיתה בסמיכות לחדרו, והם ימסרו הפס"ד לסנהדרין קטנה, והם ימנו ב"ד של שלשה אנשים, וימסרו את הפס"ד ע"י ה"שמש"...

ואעפ"כ אומר דוד: "ידי מלוכלכות כו'"; אמנם רק ה"ידים" בלבד, ולא ח"ו הראש, שצריך להיות מונח בעניני קדושה, אבל הידים של דוד המלך בעצמו "מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה".

ועד"ז מצינו בהנהגת הבעש"ט – שלמרות שהיו לו תלמידים גדולי עולם, התעסק בעצמו גם עם אנשים פשוטים (וקודם התגלותו היתה עיקר התעסקותו עם אנשים פשוטים), ונסע בעצמו למקומות רחוקים כו', להתעסק ולפעול עם אנשים כאלו שלולי זאת לא היו יודעים שחסר להם דבר-מה.

וזוהי ההוראה בנוגע לכל דור ודור, שצריכים להתעסק גם עם החוץ – "יפוצו מעינותיך חוצה"81, כהוראת והנהגת רבותינו נשיאינו בעקבתא דמשיחא, ובפרט בדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא.

יא. ויש לקשר ענין זה עם הפטרת היום – יום ב' של חג השבועות:

בהפטרת היום מדובר אודות מתן-תורה – "אלקה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן גו'"82, "כשבאת ליתן את התורה חזרת על עשו וישמעאל כו'"83; "עמד וימודד ארץ"84, "מדד .. ולא מצא הר שתנתן בו את התורה אלא סיני"85; "ראה ויתר גוים גו'"84, "ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל"86.

ונוסף לזה מדובר בהפטרה גם אודות זמן הגלות – "כי תאנה לא תפרח וגו'"87, ולכן יש צורך שהקב"ה יתן כח ותוקף למלא את השליחות ללא מניעות ועיכובים, כהמשך הכתוב88: "אלקים אד' חילי", ועד שזוכים לנצחון – "למנצח", ונותנים להקב"ה שבח והודי' על זה – "בנגינותי"88.

וענין זה נפעל ע"י העבודה דבחי' הרגלים דוקא – "וישם רגלי כאילות"88 – שזוהי העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, ובלשון הקבלה: "מטו רגלין ברגלין"89, היינו, שהעבודה אינה מצד הבנה והשגה, אלא מתוך מס"נ, שישנה ברגל יותר מאשר בראש (כולל גם המוח שבראש)90, ועוד זאת, שאין זה ענין שנשאר רק אצלו, אלא רץ ברגליו גם למקום רחוק, ועושה זאת ברגלים קלות, "קלילין כאילתא"91, ללא מניעות ועיכובים, ומגיע למקום (דרגא) גבוה ביותר – "ועל במותי ידריכני"88, ועד לענין הנצחון, כנ"ל.

וכללות הענין בזה – שענין הנצחון נעשה ע"י בחי' הרגלים דוקא, ובלשון הכתוב92: "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי (כפירוש רבינו הזקן93 שקאי על "אנכי הוי' אלקיך") בקרבו", וכמבואר בהמשך ההילולא94 ש"אנשי החיל הם דוקא עושים את הנצחון". – הן אמת ש"הקב"ה עוזרו", ולולי זאת "אינו יכול לו"95, ועז"נ "אלקים אד' חילי", שהקב"ה נותן כח ותוקף (כנ"ל), אבל, עדיין נשארת הבחירה, וצריך למלא את השליחות בעצמו, עד שמגיעים לענין ד"למנצח בנגינותי".

יב. אחד הפרטים בעבודה שבבחי' רגלים, קשור עם המנהג לילך לבתי-כנסיות לשמח יהודים בשמחת יו"ט בכלל, והשמחה דנתינת התורה בפרט.

ויה"ר שעי"ז תומשך העבודה שבבחי' רגלים על כל השנה כולה, ובאופן ד"וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני", ועד להענין ד"למנצח", כולל גם הנצחון של הקב"ה באופן ד"ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי"96, בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' הענין ד"בנגינותי" באופן של "שיר חדש", לשון זכר97.

ולכן: כל אלו שהלכו לבתי-כנסיות98 – יאמרו עתה "לחיים" מתוך שמחה, ועי"ז ימשיכו שמחה וחיות בעבודה שבבחי' רגלים, אשר על ידה יתוסף כמה פעמים ככה גם בעבודה דהבנה והשגה במוחין ובעבודת התפלה שבלב, כיון שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה99, ובאופן ד"בנגינותי", מתוך שמחה של מצוה, ו"שמחת עולם על ראשם"100.

* * *

יג. ע"פ האמור יש לבאר גמרא תמוהה במסכת שבת, בהמשך לסוגיא דמ"ת (כפי שנקראת ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר101):

איתא בגמרא102: "מאי דכתיב103 כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם, בניך חטאו לי, אמר לפניו, רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. אמר (הקב"ה), אימר לי' ליעקב וכו'. אמר לו ליצחק, בניך חטאו לי, אמר לפניו, רבונו של עולם, בני ולא בניך (בתמי'), בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי104, עכשיו, בני ולא בניך וכו'".

ולכאורה אינו מובן:

מהו עומק תוכן המענה, עד כדי כך, שאברהם ויעקב לא היו יכולים לחשוב על זה, אלא יצחק דוקא? ומהו החידוש שבדבר לגבי הקב"ה, שעי"ז נתבטלה הטענה והגזירה על בנ"י – הרי בודאי ידע זאת מקודם לכן?!

יד. ויובן בהקדם השייכות המיוחדת של יצחק לחג השבועות:

ידוע שג' הרגלים הם כנגד ג' האבות105: פסח כנגד אברהם, דכתיב106 "לושי ועשי עוגות", ופסח הי'107; שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק108; וסוכות כנגד יעקב, דכתיב109 "ולמקנהו עשה סוכות".

וההסברה בזה – שהרי נוסף על התאמת הפסוקים, צריכה להיות ההתאמה גם בתוכן ובפנימיות הענינים:

ענינו של חג הפסח, שבו יצאו בנ"י "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול"110, למרות היותם במעמד ומצב ד"את ערום וערי'"111, "הללו עובדי עבודה זרה והללו כו'"112 – הוא בזכות עבודתו של אברהם אבינו, שהתעסקותו בהכנסת אורחים ("לושי ועשי עוגות") היתה גם ביחס לערביים שהשתחוו לאבק שעל רגליהם113, שזוהי הדרגא היותר תחתונה שבעבודה זרה, שהרי גם בע"ז יש חילוקי דרגות של ראש גוף ורגל, כמובן ממ"ש בנוגע לנבוכדנצר "אנת הוא ראשה די דהבא"114, ואילו ההשתחוואה לאבק שעל הרגלים, היא למטה גם מבחי' הרגל115. ואעפ"כ, גם עמהם הי' אברהם אבינו גומל חסדים. ובזכות זה נגאלו ישראל ממצרים, עם היותם במעמד ומצב ירוד כו'.

ולעומת זאת, עבודתו של יעקב אבינו, שהעמיד את בית ישראל באופן ש"מטתו שלימה"116, שייכת לחג הסוכות – "חג האסיף"117, שבו אוספים את כל ריבוי הענינים כו', כולל גם ריבוי המקנה, ומתוך ידיעה שאין זה באופן ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"118, ולא עוד אלא שנרגש אצלו שהמקנה אינו אלא דבר עראי כמו סוכה, שזהו הפירוש במ"ש "למקנהו עשה סוכות" (כדאיתא בספרי מוסר119), והיינו, שזהו רק "מעבר" כדי לבוא לטרקלין, שזהו"ע התורה והתפלה.

ועדיין צריך להבין השייכות של יצחק לחג השבועות, זמן מ"ת – דלכאורה, מהי שייכותו של יצחק לתורה יותר מאשר אברהם ויעקב, הרי "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' .. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"120, ואדרבה, דוקא בנוגע ליעקב מצינו שייכות מיוחדת לתורה, כמ"ש121 "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", כיון ש"יעקב איש תם יושב אהלים"122, אהלו של שם ואהלו של עבר123, וכפי שמבאר הצ"צ124 ש"שם" קאי על תושב"כ (דכל התורה שמותיו של הקב"ה125), ו"עבר" קאי על תושבע"פ, וא"כ, מהו הטעם שחג השבועות, זמן מ"ת, הוא כנגד יצחק דוקא?

טו. ויש לבאר זה ע"פ האמור לעיל (ס"ד) "שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני":

לימוד התורה צריך להיות לא בגלל הטעם והעריבות ("געשמאַק") שבהבנת והשגת התורה, "כי היא חכמתכם ובינתכם גו'"126, ובודאי לא בשביל שיתקרא רב או חכם127, בשביל שכר גשמי או שכר רוחני, אפילו השכר ד"תלמוד תורה (ש)כנגד כולם"128, אלא מתוך קבלת עול דוקא, בגלל ציווי הקב"ה.

ומה שאמרו רז"ל129 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ", ובלאה"כ, לא תהי' הצלחה בלימודו, היינו, שלא יגיע לתכלית העמקות כו' (ואז אינו יוצא י"ח לימוד התורה130) – הרי זה לאחרי הקדמת ענין הקב"ע, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"131, והיינו, שמתמסר בכל מציאותו ללימוד התורה.

כאשר סיבת לימוד התורה היא בגלל שמבין את יוקר התורה – הנה לפי ערך הבנת יוקר התורה, כן הוא החפץ בלימוד התורה; אם הוא מבין יותר את יוקר התורה – יגדל יותר הרגש ד"לבו חפץ", ואם הוא מבין פחות את יוקר התורה – יפחת הרגש ד"לבו חפץ". אבל כאשר הלימוד הוא באופן של מסירת נפש, שמתמסר לגמרי לתורה בכל מציאותו, עד שמציאותו נעשית מציאות התורה – אזי ישנו אמיתית הענין ד"לבו חפץ".

וזהו הענין דהקדמת נעשה לנשמע, כמשנת"ל במאמר132 שהענין ד"נעשה" הוא הביטול לבעל הרצון, רעוא דכל רעוין, ששם נמצאים הרצונות הפרטיים בהעלם, ועד שאין שם רצונות פרטיים, אפילו לא בהעלם, ודוקא ע"י ביטול זה זכו ישראל לקבל התורה, ולהמשיך את הרצונות הפרטיים – תרי"ג מצוות.

טז. אמנם, בשביל זה לא מספיק לשער את ענין המס"נ, שזהו"ע המס"נ בכח, אלא יש צורך במס"נ בפועל דוקא.

וזוהי מעלתו של יצחק – שאצלו הי' ענין המס"נ בפועל:

אצל יעקב – הי' ענין של יסורים, כמ"ש133 "ביום אכלני חורב וקרח בלילה גו'"; אצל אברהם – הי' גם ענין של מס"נ, שהשליכוהו לכבשן האש134, אבל באופן של נשמה בגוף, שזוהי רק הכנה למס"נ בפועל.

ואילו אצל יצחק הי' ענין המס"נ בפועל – שהרי בשעת העקידה פרחה נשמתו135, ועד ש"אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח"136.

יעקב הוא אמנם "בחיר שבאבות"137, ואברהם הוא "ראש למאמינים"138; אבל ענין המס"נ בפועל הי' אצל יצחק דוקא.

יז. ועפ"ז יש לבאר הטעם שחג השבועות הוא כנגד יצחק – לפי שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק:

ובהקדים הקושיא (ששואל רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו שלאחריו139) על הפסוק140 "וכל העם רואים את הקולות גו' ואת קול השופר", דלכאורה, "הקולות" (לשון רבים) כוללים גם את "קול השופר", ולמה נתפרט "קול השופר" ביחוד? – ומזה מוכח, ש"קול השופר" הו"ע עיקרי במ"ת.

וטעם הדבר – לפי שתקיעת שופר של מתן תורה הי' בשופר מאילו של יצחק, שבזה מודגשת המס"נ של יצחק, מס"נ בפועל, שעי"ז זכו ישראל למ"ת.

וזהו גם מה שהענין דמ"ת הי' באופן ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן"141 – לא רק על הדיבור "אנכי", אלא "על כל דיבור ודיבור", בכל עשרת הדברות שכוללים כל פרטי תרי"ג מצוות142 – שזהו"ע המס"נ בפועל שעי"ז מקבלים את התורה.

ועפ"ז מובן הטעם שדוקא יצחק משיב על דברי הקב"ה "בניך חטאו לי", באמרו, "בני ולא בניך (בתמי'), בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי וכו'" – כי, כללות הענין דמ"ת (ע"י הקדמת נעשה לנשמע) הי' ע"י המס"נ דיצחק, ועי"ז נעשה גם ביטול הגזירה כו', כפי שמצינו בגמרא143 בפירוש הפסוק144 "וכהשחית ראה ה' וינחם", "מאי ראה .. אפרו של יצחק ראה".

יח. וענין זה נוגע גם בכל דור ודור – כי, כל נש"י שבכל הדורות היו במעמד הר סיני145, ואצל כל אחד מישראל ישנו הענין ד"פרחה נשמתן" בירושה מאבי זקנו כו' שהי' נוכח במעמד הר סיני בגופו, ופרחה נשמתו בפועל ממש, והרי ענין המס"נ הו"ע נצחי146, שאינו יכול להתבטל, אלא שהוא בהעלם וצריך לגלותו.

אמנם, עכשיו מספיק ענין המס"נ שברגל147, בבחינת "מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא"148.

והעיקר – שתמורת הענין ד"פרחה נשמתן", יהי' הענין ד"החזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים", "והוא טל תורה"149 (החל מ"אנכי גו'", דלא אתרמיז כו'150), כפי שיהי' בשלימות בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.

* * *

יט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה חביבין ישראל.

* * *

כ. בהמשך לפרשה דמ"ת נאמר140: "וכל העם רואים את הקולות", ומפרש רש"י: "רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר".

כלומר: בנוגע ל"קולות" מתאים ענין השמיעה, וכיון שבכתוב נאמר "רואים את הקולות", בהכרח לומר שהיו "רואין את הנשמע".

ורש"י מוסיף: "שאי אפשר לראות במקום אחר", דיש לומר, שכוונתו בזה לשלול את הפירוש151 שהקול דמ"ת הי' בו ממש, אש או עשן כו' – כי, אם הענין ד"רואים את הקולות" הי' באופן האמור, הרי אין זה חידוש שהי' רק במ"ת, אלא זהו ענין שיכול להיות גם במקום אחר, וכדי לשלול זאת, מוסיף רש"י שכאן הי' ענין מיוחד "שאי אפשר לראות במקום אחר".

– פירוש הנ"ל יש לו מקום ע"פ דרך הדרוש, אבל כיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא, לכן מפרש "רואים את הקולות" כפשוטו: "רואין את הנשמע".

כא. המשך השיחה, שמקורו של פירוש רש"י הוא במכילתא, שלדעת ר' ישמעאל "רואין הנראה ושומעין הנשמע", ולדעת רבי עקיבא "רואין הנשמע ושומעין הנראה"; וביאור הענין152, שמעלת הראי' שעל ידה מתאמת הדבר הנראה ונחקק בנפש יותר מאשר ע"י שמיעה (כמובן מהדין ש"אין עד נעשה דיין"153), וזהו שבמ"ת היו "רואין את הנשמע", היינו, שמצד גילוי עצמות אוא"ס במ"ת נעשה אצלם ענין הרוחניות והאלקות באופן של ראי' מוחשית, ואילו הענינים הגשמיים היו אצלם רק בבחי' שמיעה והבנה – "שומעין את הנראה"154; וביאור שיטת ר"י, שהחידוש דמ"ת הוא בהמשכת אלקות למטה, בגדרי הטבע, ולכן היו "רואין הנראה ושומעין הנשמע" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס155 בלקו"ש ח"ו ע' 119 ואילך.

כב. ויש לבאר הענין בעבודה בכל יום:

ובהקדמה – שכל ענין בתורה אינו ענין שאירע רק בעבר, וכפתגם הבעש"ט156 בפירוש דברי המשנה157 "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שכאשר קורא את סיפור המגילה כפשוטו, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"158, הסיפור שאירע עם אחשורוש והמן ואסתר כו', אלא שחושב שזהו רק סיפור שאירע בעבר, "למפרע", אזי "לא יצא".

וכן הוא בנוגע לכל עניני התורה, כפי שדרשו רז"ל159 על הפסוק160 "והודעתם לבניך ולבני בניך", "וכתיב בתרי'161 יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", והיינו, שכל יום הוא כמו ה"יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", כיון שבכל יום ישנו הענין דמ"ת, וכפי שאומרים בברכת התורה בכל יום: "נותן התורה", לשון הוה162.

וכפי שמבאר רבינו הזקן163 – "שלכאורה אינו מובן דמיון זה, מה להלן אף כאן כו', שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו, אלא הענין הוא .. כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", כיון ש"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"164, והיינו, שכאשר קורא הפסוק "אנכי הוי' אלקיך", אזי הקב"ה קורא כנגדו ואומר "אנכי הוי' אלקיך", וכאשר יתבונן בזה, אזי "תפול עליו אימה ויראה כאלו קבלה היום מהר סיני".

ומזה מובן גם בנוגע לכל פרטי הענינים דמ"ת, הן הענינים שהיו בתור הכנה למ"ת, כמו "הגבל את ההר"165, והן הענינים שהיו במ"ת עצמו, כמו הענין שהיו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, שגם הם שייכים במ"ת שבכל יום.

כג. והענין בזה:

כאשר שואלים יהודי – בהיותו במעמד ומצב שהנשמה מלובשת בגוף המעלים ומסתיר – מה הוא רואה? אזי משיב, שהוא רואה את מציאות העולם, ומה רואה בעולם – גשמיות וחומריות; ורק לאחרי כן מתחיל להתבונן בכך שאין דבר עושה את עצמו166, וממשיך להתבונן במאמר רז"ל167 "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם", ולכן, כשם שבנוגע לגופו יודע בוודאות שישנה נשמה שמחי' את הגוף, אף שמעולם לא ראה אותה, כך גם בנוגע לעולם שהוא "גוף גדול"168, שבודאי יש כח אלקי שמהוה ומחי' את העולם, אבל, ענין זה הוא אצלו באופן של שמיעה בלבד, ואילו מציאות העולם היא אצלו באופן של ראי'.

ואילו כאשר הנשמה היתה למעלה, קודם ירידתה למטה – הנה עז"נ169 "חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו" (כמשנת"ל במאמר170), ובעמדה קמי' קוב"ה היתה רואה אלקות, ולא את המציאות של עוה"ז הגשמי, ולכל היותר היו מספרים לה שישנו עולם גשמי שבו ישנם עניני אכילה ושתי' וכיו"ב, ושם יש צורך באזהרה ש"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם גו'"171, כיון ש"העין רואה והלב חומד"172, אבל, ענינים אלו הם אצלה באופן של שמיעה, ואילו הראי' היא באלקות.

והרי זה חילוק מן הקצה אל הקצה: בהיותה למעלה – הי' אצלה ענין האלקות באופן של ראי', ומציאות העולם באופן של שמיעה [וכיון שזהו באופן של שמיעה בלבד, הנה אף ששמעה זאת מהקב"ה, יכולים לשכנע אותה שמציאות העולם אינה אלא "אחיזת עינים"]; ואילו בירידתה למטה – הרי זה להיפך.

ובלשון החסידות173: למעלה – הי' אלקות בפשיטות ומציאות (עולם) בהתחדשות, ואילו למטה – נעשה מציאות (עולם) בפשיטות ואלקות בהתחדשות, היינו, שאלקות הוא באופן של שמיעה בלבד, וגם אלו שיש להם "שמיעה טובה" כל כך עד שמגבירים את שמיעת האלקות על ראיית המציאות, הרי זה נשאר באופן של שמיעה בלבד.

וזהו גם מ"ש רבינו הזקן בתניא174, ש"אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו כו'" – כיון שענין האלקות הוא אצלו באופן של שמיעה בלבד, ואילו ענין הישות והמציאות הוא אצלו באופן של ראי'.

וכל זה הי' עד מתן-תורה – כל זמן שהיתה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה175, ולכן, אצל העליונים הי' אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ואילו אצל התחתונים הי' מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות;

אבל במ"ת נתבטלה הגזירה, ונעשה החידוש שתחתונים יעלו למעלה, שהנשמה למטה תוכל להיות באותו מעמד ומצב כפי שהיתה למעלה,

והיינו, שתמורת זה שקודם מ"ת היתה ידיעת אלקות ע"י משלים כו', ומציאות העולם היתה באופן של ראי' – יהי' להיפך, שענין האלקות יהי' באופן של ראי' (רואים את הנשמע), והיינו, שהענין ש"כל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"176 הוא אצלו באופן ש"עינינו ראו ולא זר"177, ואילו גשמיות העולם שעד עתה היתה אצלו באופן של ראי', תהי' באופן של שמיעה (שומעים את הנראה), עד שיש צורך בראי' והוכחה שיש מציאות של עולם, ואין זה "אחיזת עינים" [כדמוכח מזה שהתורה אומרת178 "בראשית ברא אלקים גו'" (כמבואר בארוכה בדרושי אדמו"ר מהר"ש179), וכן קיום המצוות הוא ע"י דברים גשמיים דוקא, כמו תפילין בקלף גשמי, וכן בשאר המצוות, שהרי "הוקשה כל התורה כולה לתפילין"180], אבל העולם אינו דבר נפרד ממקורו, אלא הוא כלול במקורו, ואעפ"כ אינו מתבטל ממציאותו;

ועד"ז עליונים ירדו למטה, היינו, שהרוחניות מתאחדת עם הגשמיות, כפי שהי' בעשה"ד שלא היתה להם בת-קול, כיון שדבר ה' נקלט במציאות הגשמית של פרטי הנבראים דצח"מ שבעולם181, ועד שבמציאותו של היש הנברא רואים את היש האמיתי182.

וזהו גם מ"ש רש"י בענין "רואין את הנשמע", "שאי אפשר לראות במקום אחר" (כנ"ל ס"כ) – שענין זה שייך רק ב"מקום" דמתן-תורה, שזהו מקום האחדות, "ה' אחד ושמו אחד"183, וכמודגש בעשרת הדברות שנאמרו "בדיבור אחד"184, עשה ולא תעשה ביחד, ועד שרוחניות וגשמיות נעשים מציאות אחת, משא"כ ב"מקום אחר", שאינו המקום דמ"ת.

כד. ומזה מובן גם בנוגע למ"ת שבכל יום:

קודם מ"ת שביום זה, נמצא יהודי במעמד ומצב שהוא ממשש בשר גשמי, העץ שממנו נעשה השולחן וכיו"ב, אלא שלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב, ובמדריגת צדיק, יש לו גם כח האמונה, ומתייגע לפעול על עצמו שהאמונה לא תהי' בבחי' מקיף, אלא תחדור בפנימיותו, אבל, לאחרי כל זה, צריך עדיין לעמוד על המשמר, כיון שיכול לבוא "עמלק" ולהטיל ספק וקרירות כו', והיינו, לפי שענין האלקות הוא אצלו בבחי' שמיעה בלבד.

אבל כאשר ישנו הענין דמ"ת – כשמברך "נותן התורה", לשון הוה – אזי נעשה אצלו הענין דרואין את הנשמע, ועד לראיית כח הפועל שבנפעל (שעד עתה הי' אצלו בבחי' שמיעה בלבד), כידוע הסיפור אודות הצ"צ185, שלא ראה את קורת-הגג ("באַלקן"), אלא את הכח האלקי שבו, ואילו המציאות של "קורת-הגג" היתה אצלו בבחי' שמיעה בלבד – שומעין את הנראה.

וכן הוא בכל יום ויום – שהענינים שהיו אצלו תחילה באופן של שמיעה בלבד, נעשים אצלו באופן של ראי', בתכלית הוודאות כו', ואילו עניני העולם (שכל מציאותם אינה אלא "בשביל ישראל ובשביל התורה"186) נעשים אצלו באופן של שמיעה בלבד.

*

כה. ויש להוסיף, שהענין דרואין את הנשמע ושומעין את הנראה, צריך להתחיל עוד הרבה לפני בר-מצוה – כמו כללות הענין דלימוד התורה, כמארז"ל187 תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה.

וענין זה מודגש גם בכללות ענין החינוך, כדלקמן.

ובהקדמה:

דובר כמ"פ אודות מאמר הזהר188 "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדאיתא במדרש189 "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה וכו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", שמזה מובן, שכל פרטי הענינים שישנם בעולם (שמים וארץ, השמים וכל צבאם והארץ וכל צבאי', וכל פרטי הענינים שבסדר ההשתלשלות) מרומזים בתורה, ומהתורה נמשכים גם בעולם.

וכפי שמצינו גם בנגלה דתורה: איתא בגמרא190 "המן מן התורה מניין וכו'", ולכאורה191: מהו בכלל ההכרח שצ"ל "המן" בתורה?! – אך הענין הוא, שלא יכולה להיות מציאותו של המן בעולם, אא"כ ישנה מציאותו בתורה. ועד"ז בנוגע למשה – ש"קיבל תורה מסיני"192, ועד שהתורה "נקראת על שמו"193, כמ"ש194 "זכרו תורת משה עבדי" – שמציאותו צריכה להיות מרומזת בתורה: "משה מן התורה מניין כו'"190.

ומובן, שכשם שאין לך ענין בעולם שאינו מרומז בתורה, כמו שאין לך פרט בהבנין שלא נמצא ב"דיפתראות ופינקסאות", כן הוא גם לאידך גיסא, שכל ענין שישנו בתורה, צריך להיות גם בעולם, ואם ישנו איזה פרט בתורה (דיפתראות ופינקסאות) שלא נמשך בעולם (הבנין), הרי זה מורה על החסרון של ה"אומן" שהכין את ה"דיפתראות" וה"פינקסאות", והרי הקב"ה הוא תכלית השלימות, "שלימותא דכולא"195, שלא שייך בו חסרון.

ומזה מובן גם בנוגע לפעולה דמ"ת בעבודת ה', שיהיו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, גם כאשר נמצאים בגוף גשמי, לא רק בגופו של אליהו שנתברר ונזדכך כו', אלא גם בגוף שנתגשם מכמו שהי' בזמן בואו לעולם (כמובן מדרשת רז"ל196 על הפסוק197 "ברוך אתה בבואך גו'"), עי"ז "שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עוה"ז"198 (עם היותם בהיתר) – שבהכרח לומר שענין זה יש דוגמתו גם בעולם, ולא רק בקדושה, אלא גם למטה מזה – בלעו"ז, כדי שיוכל להיות הענין דבחירה חפשית199, ויהי' הכל תלוי בבחירת האדם.

כו. ובכן, הדוגמא לזה בעולם היא – בענין החינוך:

"עיר פרא אדם יולד"200, ולכן, קודם שלמד תורה, ואפילו לא הלך ל"חדר" עדיין, הרי כל התאוה וה"געשמאַק" שלו אינם אלא בעניני קטנות שרואה לפניו, מבלי שיצטרכו להסביר לו דבר. וכאשר רוצים לפעול עליו שילמד תורה – הרי כיון שמצד קטנות שנותיו ומיעוט שכלו אינו רואה בזה תועלת ושלימות בענין רוחני (ואפילו לא בתענוג גשמי שאין לו הבנה בו) – צריכים להבטיח לו שיתנו לו עבור הלימוד את אותם דברים שמתאווה וחושק בהם, ואז יסכים לעזוב את המשחקים ולילך ללמוד.

ובזה גופא יש כמה שלבים ודרגות – כמ"ש הרמב"ם201 שבתחילה אומר לו המלמד "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים .. וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהי' אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים .. וכאשר יהי' שלם בשכלו יותר .. יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין .. וכשיהי' דעתו גדול .. יאמר לו רבו למוד כדי שתהי' ראש ודיין ויכבדוך בני אדם וכו'".

ונמצא, שגם אצל ילד קטן יש חילוק בין דברים שרואה אותם לדברים שרק שומע אודותם: הוא רואה את גופו, וכל הדברים הנצרכים לקיום גופו, כמו אכילה ושתי', ואילו כל שאר הענינים – צריכים למצוא דרכים כיצד להסביר לו אודותם, ולפעול עליו שיעשה אותם.

ובזה מתבטא כל ענין החינוך, מהתחלת החינוך של תינוק קטן, עד "גם כי יזקין לא יסור ממנה"202 – לפעול עליו להפסיק מהענינים שהם אצלו באופן של ראי', בשביל לעשות את הענינים שהם אצלו באופן של שמיעה בלבד, עי"ז שמקשרים אותם עם הענינים שרואה אותם [ולדוגמא: ענין הלימוד, שהוא אצלו באופן של שמיעה, בשביל ממתקים וכיו"ב, שהם אצלו באופן של ראי'; וכאשר יגדל, יעשה זאת בשביל כבוד, כיון שעכשיו, תאוות הכבוד היא אצלו באופן של ראי' (משא"כ כאשר ענין הכבוד הי' אצלו באופן של שמיעה, ועאכו"כ כאשר עדיין לא הי' שייך כלל לענין הכבוד, אפילו לא באופן של שמיעה בלבד), כך, שבשלבי החינוך גופא הולך ומתרגל "לראות" את הענינים שהיו אצלו תחילה באופן של שמיעה] – שענין זה הוא בבחינת "רואין את הנשמע".

ולא עוד אלא שענין זה יש דוגמתו גם בלעו"ז:

ובהקדים – שכשם שישנו חכם להטיב, ישנו גם "חכם להרע"203, וכמו בנוגע ל"עין טובה" ו"שמיעה טובה", שישנם גם להיפך204.

ובכן: גם אם ישנו מי שברצונו לחנך את ילדו להיות "חכם להרע" ח"ו, צריך לפעול עליו להתנתק מעניניו הקודמים, כמו אכילה ושתי' באופן של "זולל וסובא", כי, מאכילה ושתי' כו' לא יגדל אפילו להיות "חכם להרע", שזוהי הדרגא היותר תחתונה שבענין החכמה.

*

כז. ביאור החילוק בין ר"י (שס"ל שהיו רואין הנראה ושומעין הנשמע) לר"ע (שס"ל שהיו רואין הנשמע ושומעין הנראה) – עבודת הצדיקים (ר"י), באופן של המשכה מלמעלה למטה, בגדרי העולם, לעבודת התשובה (ר"ע), באופן של העלאה מלמטה למעלה, יציאה מגדרי העולם; והשייכות לפלוגתתם בפירוש "לאמר"205, שלדעת ר"י "היו אומרים על הן הן ועל לאו לאו", ולדעת ר"ע היו אומרים "על הן הן ועל לאו הן", כי, כאשר נמצאים בדרגא שרואים את הנשמע, אזי רואים גם ב"לאו" שתוכנו הפנימי הוא "הן" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס155 בלקו"ש שם206.

כח. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לב' אופני העבודה לאחרי מ"ת גופא – מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, צדיקים או בעלי תשובה, בהתאם לב' השיטות של ר"י ור"ע:

החידוש דמ"ת הוא – דירה לו ית' בתחתונים22, שלכן, הנה מיד לאחרי מ"ת הי' הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"207 – לדעת הזהר208. וגם לפי שאר הדעות209 – הרי במ"ת "פסקה זוהמתן"31, והיינו, שנעשה מעמד ומצב כמו לפני חטא עה"ד, שאז היתה עיקר שכינה בתחתונים, כמארז"ל210 "באתי לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה".

וענין זה יכול להיות בב' אופנים: (א) הגוף ונפש הבהמית נשארים במעמדם ומצבם כפי שהם מצד טבעם, ובמצב זה גופא הרי הוא עובד את ה', והו"ע עובדי ה' בגופם211, והיינו, שהגוף נשאר במציאותו, אלא שעובד עמו כו'. (ב) עבודה באופן של שינוי הטבע – רואין את הנשמע, והו"ע עובדי ה' בנשמתם211.

ולדוגמא – החילוק בין בעלי עסק ליושבי אוהל:

כאשר מדברים אודות בעלי עסק – הרי "לא ברשיעי עסקינן"212, אלא מדובר אודות בעל-עסק שהוא במדריגת צדיק, לומד תורה ומקיים מצוות, ומנהל את עסקיו ע"פ דין ולפנים משורת הדין, אלא שעיקר עסקו הוא בעניני העולם – שזהו קו העבודה של זבולון, "זבולון בצאתך"213, "לחוף ימים ישכון גו'"214, לעסוק בפרקמטיא כו', והיינו, שעבודתו היא לעשות מעניני העולם גופא דירה לו ית', עי"ז שנותן מממונו לצדקה, ועד"ז בנוגע לשאר עניני העולם, ולדוגמא: מעור בהמה – עושה קלף לתפילין (וכנ"ל ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין") וכיו"ב, והיינו, שמנצל את עניני העולם לקדושה, כמארז"ל215 "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"216; אבל כיצד מגיע לענין ד"דעהו" – ע"י "כל דרכיך", ולדוגמא, שממציאות העולם גופא מגיע לידי הכרה שהקב"ה ממלא את העולם, כמו שהנשמה ממלאת את הגוף167, וע"י ההתבוננות בזה בא לאהבת ה', אבל אין זה באופן של יציאה ממדידה והגבלה. וכללות הענין בזה – שהעולם נשאר במציאותו, אלא שמעניני העולם, כמו כסף זהב ונחושת, עושים כלים למשכן, ארון מזבח ושולחן כו'.

ולעומת זאת, יושב אוהל שתורתו אומנתו – כל חיותו היא התורה, סברא בנגלה – של הרמב"ם, רש"י או תוספות כו', או סברא בחסידות, ואין לו שייכות לעניני העולם, וכאשר לומד אודות "המחליף פרה בחמור"217, צריכים לומר לו: זה שור וזה חמור!... כדי לדעת מהו שור ומהו חמור – מסתכל ורואה מ"ש בגמרא218 ש"שור פרסותיו סדוקות .. חמור פרסותיו קלוטות", ועי"ז יודע להבחין בין שור לחמור, והיינו, שכל המציאות של שור וחמור נלקחת אצלו מהתורה.

והחילוק ביניהם – שבעל-עסק מאמין באמונה שלימה כו', אבל מה הוא רואה – מציאות העולם, "רואין את הנראה"; ואילו יושב אוהל – רואה אלקות בתורה, "רואין את הנשמע", ושאר כל הענינים הם אצלו באופן של שמיעה, "שומעין את הנראה".

– בהיותי בפּאַריז, בקרתי בביתו של רב מחסידי פולין, למדן ובעל-הוראה גדול, שישב חגור באבנט ועסק בתורה, ונכנסה אליו אשה עם שאלה על עוף. הסתכל הרב על העוף, והתחיל להתפלפל: לפי דעת הט"ז – הדין הוא כך וכך, אבל הש"ך חולק עליו, ולפי דעתו, הדין הוא באופן אחר... וכאשר האשה הפסיקה אותו ואמרה: כבוד הרב! יכולה אני להכניס את העוף לסיר ולבשלו?!... ענה לה: חכי רגע... ישנם עוד אחרונים שדנים בענין זה, והלכה כאחרונים, ולפי דבריהם צריך להיות באופן כך!...

הרב לא התכוין להתפאר ("אויספיינען זיך") בלמדנותו כלפי האשה, שבכלל לא ידעה מיהו הט"ז ומיהו הש"ך... אלא אופן הנהגתו היתה כתוצאה מזה שכל חייו הו"ע התורה; הוא ראה רק את מציאות התורה, ואילו כל שאר הענינים היו אצלו בבחי' שמיעה בלבד.

כט. וזהו גם כללות החילוק שבין פרשה ראשונה לפרשה שני' דק"ש:

בפרשה שני' דק"ש נאמר רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"219, ולא "בכל מאדך"220, והיינו, שאין כאן ענין של יציאה ממדידה והגבלה דקדושה, אלא עבודה באופן של מדידה והגבלה, שעל ידה מגיעים רק עד שורש הנבראים, שזוהי אמנם דרגא באלקות, אבל זוהי רק בחי' האלקות ששייכת לעולם, ולכן גם העבודה בחיי היום-יום היא באופן שעוסק בעניני העולם – "ואספת דגנך גו'"221, ועל ידם גופא נעשה אצלו הענין ד"דעהו", כנ"ל.

ואף שבמ"ת נתחדש שעליונים ירדו לתחתונים, כולל גם בחי' האלקות שלמעלה משורש הנבראים – הנה ענין זה יכול להיות גם באופן של שמיעה בלבד, שזהו מ"ש בפרשה שני' דק"ש "והי' אם שמוע תשמעו גו'"219, שזוהי העבודה שבבחי' שמיעה בלבד [וכפי שמבאר רבינו הזקן222 שמשה רבינו רצה לפעול בכל ישראל שתהי' אצלם העבודה בבחי' ראי', אבל לא הי' יכול לפעול זאת, כי אם באופן של שמיעה בלבד, כמ"ש223 "ועתה ישראל שמע גו'" (ואילו ענין הראי' נשאר בבחי' מקיף בלבד)], והיינו לפי שכללות הענין ד"בכל מאדך", יציאה ממדידה והגבלה (שרק עי"ז מגיעים לדרגת האלקות שלמעלה משרש הנבראים), הרי זה אצלו בבחי' שמיעה בלבד (אף שזוהי שמיעה טובה, כנ"ל סכ"ו), ולא באופן של ראי', שהרי "אילו ידעתיו הייתיו"224, והיינו, שאם היתה אצלו ידיעה אמיתית – שהיא באופן של ראי' – בבלי-גבול, אזי הי' בעצמו במעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה.

וזהו הטעם שפרשה שני' דק"ש היא בבחי' "אין עושים רצונו של מקום" (אף שמדובר בה אודות קיום המצוות כו')225 – כיון שזוהי עבודה שבבחי' שמיעה בלבד, שאינה בתכלית ההתאמתות, ועדיין יכול ליפול ספק כו'.

ולמעלה מזה היא העבודה דפרשה ראשונה דק"ש, שבה לא נזכר ענין השמיעה, ונאמר בה "ובכל מאדך", שזוהי עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעל ידה מגיעים לדרגת האלקות שלמעלה משורש הנבראים, ולכן גם העבודה בחיי היום-יום היא בעיקר בלימוד התורה (יושבי אוהל), למעלה מהעולם.

ל. וזהו גם כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת בעלי תשובה:

עבודת הצדיקים היא במדידה והגבלה דקדושה, ואילו עבודת בעלי תשובה היא למעלה ממדידה והגבלה, אפילו מדידה והגבלה דקדושה – "בכל מאדך", והיינו, שעבודתו היא באופן שמדלג שור226, וקופץ מהטבע ללמעלה מהטבע, כי, בעל תשובה "סורו רע"227, וכפירוש רש"י228 ש"סורו" היינו "מנהגו" (טבעו), ולכן אינו יכול להשאר בהגבלת הטבע, אלא צריך לצאת מטבעו ורגילותו, "אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים כו'"6, ולולי זאת, אינו נקרא "עובד ה'"229.

ולהעיר, שהמדובר כאן שעבודת הצדיקים שייכת לבעלי עסק, ועבודת הבעלי תשובה שייכת ליושבי אוהל, אינו בסתירה להמבואר בדרך כלל להיפך, שעבודת הצדיקים שייכת ליושבי אוהל, ועבודת הבעלי תשובה שייכת לבעלי עסק230 – כי, המדובר בדרך כלל הוא בנוגע להענין (המקום) שבו נעשית העבודה, שבזה שייכת עבודת הצדיקים ליושבי אוהל (שעבודתם היא במקום הקדושה), ועבודת הבעלי תשובה שייכת לבעלי עסק (שעבודתם היא בבירור העולם), ואילו כאן מדובר בנוגע לאופן העבודה, ובזה שייכת עבודת הצדיקים (עבודה שבמדידה והגבלה) לבעלי עסק, ואילו עבודת בעלי תשובה (עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה) שייכת ליושבי אוהל, ש"תורתן קבע ומלאכתן עראי"231, והיינו, שעיקר עבודתם באופן של קביעות – הן בזמן והן בנפש, בכמות ובאיכות – היא בלימוד התורה.

לא. והנה, ב' אופני עבודה הנ"ל – "אלו ואלו דברי אלקים חיים"232:

כבר במ"ת נחלקו בנ"י לב' סוגים: חלקם היו מוכנים להיות יושבי אוהל, וחלקם היו מוכנים להיות בעלי עסק.

ובהתאם לכך הי' גם החילוק בין אלו שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה (אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות), ואמרו על הן הן ועל לאו הן,

– כשיטת ר"ע, שעבודתו היתה למעלה ממדידה והגבלה, מס"נ (לא רק בכח, אלא גם) בפועל, וכפי שאמר233 "כל ימי הייתי מצטער .. מתי יבוא לידי ואקיימנו" [והרי משמעות הלשון "ואקיימנו" היא שענין זה ישנו כבר אצלו, וצריך רק לקיימו], והיינו, שגם בשעה שחי חיים מסודרים הי' אצלו צער פנימי על העדר ענין המס"נ. ועד"ז בנוגע לאלו שסדר עבודתם כשיטת ר"ע, שצריכה להיות אצלם העבודה ד"בכל מאדך", מסירת נפש, ע"י מסירת הרצון, ד"מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא"148 –

ובין אלו שהיו רואים את הנראה ושומעים את הנשמע, ואמרו על הן הן ועל לאו לאו, כשיטת ר"י.

לב. וכשם שכללות ישראל נחלקים לב' סוגים הנ"ל, כן הוא גם בכל אחד מישראל, שצריכים להיות אצלו ב' אופני עבודה הנ"ל:

גם בעל-עסק, צריך לקבוע עתים לתורה (כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע234), לכל הפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.

וגם יושב אוהל שעיקר עסקו בתורה, צריך לעסוק גם ב"חיי שעה" (קודם ברכת התורה, ואפילו לאחר ברכת התורה), וצריכה להיות אצלו גם העבודה עם הגוף, שהרי גם הוא זקוק לאכילה ושתי', אלא שבאכילתו ושתיתו צריך להיות ניכר הענין ד"בכל דרכיך דעהו" (כמ"ש הרמב"ם235), נוסף לכך שגם "מארי תורה" צריכים לעסוק בעובדין טבין, עכ"פ מעט בכמות236 (אף שבאיכות אי אפשר לדעת איזה ענין נעלה יותר, כפי שמצינו בנוגע למצוות קלות או חמורות כו'237).

ובפרטיות יותר:

גם מבעל-עסק תובעים שיראה אלקות כמו שרואה את העולם, ולכאורה: הא כיצד? – אך על זה ישנו ענין התפלה, שצ"ל באופן ד"דע לפני מי אתה עומד"43, "כעבדא קמי מרי'"238, שלכן "לא ירמוז בעיניו וכו'" (ככל פרטי הדינים בשו"ע239), כך, שנרגש אצלו ענין הראי' באלקות עכ"פ לעת עתה – בעת התפלה. ועד"ז גם בלימוד התורה, אבל בעיקר – בעבודת התפלה.

ולאידך גיסא, הנה גם בנוגע ליושבי אוהל ישנה דרישת רבותינו נשיאינו שלא להיות בתנועה של התבודדות כו'240, באופן שלא מתאים לו להתעסק עם העולם כו'. וכמדובר פעם בארוכה241 אודות פירוש רש"י בפ' בהעלותך (שבאה לאחרי פ' נשא שקורין מיד לאחרי שבועות) על הפסוק242 "ויעש כן אהרן", "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – דלכאורה אינו מובן: מהו גודל ה"קונץ" ש"לא שינה" – שלמרות גודל הדביקות כו', נזהר שלא ישפך השמן, ותיקן את הפתילות וכיוונם "אל מול פני המנורה"242. וכפי שמצינו גם בהנהגת רבינו הזקן, שמכל תלמידי המגיד הנה דוקא הוא שמע את כל תורת המגיד מתחילתה ועד סופה, וגם חזר עלי' כו'243, ולא כמו שאר התלמידים, ששמיעת החסידות אצלם היתה באופן של יציאה מגדר האנושי.

לג. והנתינת-כח על זה היא מהתחלת עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלקיך"72:

ב"אנכי הוי' אלקיך" ישנם ג' דרגות: "אנכי" – דרגא היותר נעלית, "דלא אתרמיז באות וקוצא כו'"150; ולאח"ז נמשך ב"הוי'", ועד ל"אלקיך" – "אלקים" לשון רבים244, וגם לשון כח, כמו "אילי הארץ"245, ובגימטריא "הטבע"246, והיינו, שמורה על כחות הטבע שמעלימים ומסתירים כו', שלכן משתמשים בשם "אלקים" גם בנוגע לדיינים247.

וכללות הענין דמ"ת הוא לחבר את שני הקצוות – "אנכי" ו"אלקיך" (טבע), ובשניהם – "לא יהי' לך גו'".

וכללות הענין בזה – שכיון ש"אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך, יש כח לכל אחד מישראל, הן לפי שיטת ר"י והן לפי שיטת ר"ע, להשלים את הכוונה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ולפעול הענין ד"תולדות" מלא (כפי שהי' קודם החטא)30 – "אלה תולדות פרץ"32 (כמ"ש בסיום מגילת רות, שממנה למדים "שלא ניתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני"34, והרי בזה נכלל גם הענין דשינוי הטבע – "רואין את הנשמע"248), וזוכים לקיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"249, ועד ש"והי' ה' למלך על כל הארץ (באופן ש)ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"183.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "הבינוני", ואח"כ ניגון אדמו"ר מהר"ש].

* * *

לד. ישנו פס"ד ברמב"ם250 ובשו"ע251 ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב (לשם שמים) שיהי' מן הנאה והטוב (מהטוב והיפה) .. וכן הוא אומר252 כל חלב לה'", ולא להיפך, שיקח לעצמו את העיקר, הטוב והיפה, ואת השאר יתן עבור הקב"ה.

ולדוגמא: "אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו"253, ו"כשבונין בית הכנסת .. מגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר, שנאמר254 ולרומם את בית אלקינו"255, ודוקא עי"ז נעשה קיום העיר, כי, "כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת לסוף כו'"256. ומובן, שכדי שהגג של בית הכנסת יהי' גבוה מגגות כל בתי העיר, צריכים גם כתלי ביהכנ"ס להיות גבוהים יותר, וכדי שיהיו הכתלים גבוהים יותר, יש צורך שהיסוד יהי' חזק יותר, כדי שיוכל לסבול את כובד הכתלים – שזהו דוקא עי"ז שהבנין הוא באופן ד"כל חלב לה'".

אמנם, יש מי שטוען, שבשביל מקום תורה, ישיבה וכו', אין צורך בבנין והיכל נאה, כמו ביתו הפרטי, שהוא בנין של ארבעים או חמישים אמה, ועד כבנין ההיכל... אלא מספיק גם "אוהל" – שהרי מצינו ביעקב שהי' "יושב אהלים"122, וא"כ, מדוע צריך להדר יותר מיעקב ולבנות בנין נאה?!

וכיון שהוא בקי לא רק בתלמוד בבלי, אלא גם בתלמוד ירושלמי – מביא ראי' מהמסופר בירושלמי257 אודות אמורא שהתרעם על ריבוי הממון שהשקיעו בבנין בית-כנסת, במקום ליתנו לעניי תורה (החזקת תורה), וקרא על זה את הפסוק258 "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות"!...

ובמילא – טוען הוא – עבור בית-כנסת או בית-מדרש מספיק גם "אוהל", דירת עראי, ורק בשבילו יש צורך ב"דירת קבע", כי, אם תהי' לו רק דירת עראי, לא יוכל לקיים מצות סוכה... (דכיון שכל ימות השנה דר בדירת עראי, הרי זה נחשב אצלו לדירת קבע, וא"כ, לא יצא בה י"ח מצות סוכה).

ועל זה אומרים לו:

"לומדות" – ביכלתך לומר ("געזונטערהייט") כמה שתרצה, אבל כשמדובר אודות פס"ד בשו"ע, ובנדו"ד, "אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו" – יש לקיים זאת, וליתן מן הטוב והיפה.

ובמכל-שכן מכל המצוות שבהם נאמר הכלל "התנאה לפניו במצוות"259, שנאמר260 "זה א-לי ואנוהו", ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "ד' אמות של הלכה", שהם במקום בית-המקדש261, אודותיו פוסק הרמב"ם262 ש"מצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו .. ומפארין אותו ומייפין כו'", ועד ש"אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב .. ה"ז מצוה", וכמארז"ל263 "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל בית המקדש", כך, שרק לאחרי שנותן זהב עבור ביהמ"ק, יכול להשתמש בזהב לעצמו, עבור טבעת וכיו"ב, ולולי זאת, אינו יכול להשתמש בזהב לעצמו.

ועד"ז בנוגע לבית-כנסת (בית תפלה) ובית-מדרש (בית תורה), שנקראים "מקדש מעט"264, בדוגמת בית המקדש שבו היתה האחדות של תורה ותפלה: תורה – ע"י שני לוחות הברית שהיו בארון שבקדש הקדשים (וגם לאחרי שחרב ביהמ"ק נשאר הארון גנוז שם "במטמוניות עמוקות"265), וגם ע"י לשכת הגזית שבה היתה יושבת סנהדרין גדולה, ומשם היתה יוצאת תורה266; ותפלה – שהרי בשעת התפלה צריך להחזיר פניו ולכוין כנגד בית המקדש וקדש הקדשים, שנאמר267 "והתפללו אל הבית הזה גו'"268 (עליו נאמר269 "והיו עיני ולבי שם כל הימים"), ודרך שם עולות כל התפלות למעלה270.

ולאחר שחרב ביהמ"ק – הרי זה מתפשט בכל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ולכן, כשם שביהמ"ק צריך להיות באופן הכי מובחר (כנ"ל), הנה באופן כזה צריך להיות גם ביהכנ"ס וביהמ"ד.

ומזה מובן גם בנוגע לבנין שבו מחנכים לתורה ותפלה – שצריך להיות באופן ד"כל חלב לה'".

והרי זה ענין שהזמן גרמא – בנוגע לבנין של ישיבת תומכי תמימים271.

*

לה. ישנו גם פסק הלכה בנוגע ל"ביתו זו אשתו"272, שצריך לכבד את אשתו "יותר מגופו"273 (כפי שמביא גם רבינו הזקן בשו"ע274).

וככל עניני התורה, שאינם באופן של "גזירה גזרתי", ללא טעם, אלא באופן של הבנה והשגה – הנה גם ענין זה יש בו הסברה.

ובהקדים ביאור מעלת נשי ישראל בשייכות למתן תורה:

כתיב275 "כה תאמר לבית יעקב", "אלו הנשים", ואח"כ "ותגיד לבני ישראל", "האנשים".

זאת ועוד: כדי לקבל את התורה היו צריכים בנ"י להיות במספר ששים ריבוא, ואילו הי' חסר אחד, לא הי' יכול להיות הענין דמ"ת276. וענין זה נעשה ע"י הנשים הצדקניות, שהעמידו "זרע ברך ה'"277, ודוקא עי"ז הי' יכול להיות הענין דמ"ת.

וכן הוא בנוגע ללימוד התורה אצל כל אחד מישראל: כדי שיוכל ללמוד תורה מתוך מנוחה – ד"שמעתתא בעי צילותא"278, ועד שזוהי עיקר המעלה דימות המשיח, שאז יוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה279 – הרי זה תלוי בהנהגת נשי ובנות ישראל, שהאשה, שנקראת "עזר כנגדו"280, היא זו שיוצרת את האווירה בבית שעיקר ההשתדלות צריכה להיות בעניני תורה ותפלה כו'.

ובפרטיות יותר281:

יכול להיות מעמד ומצב שהאשה תבלבל את הבעל (או הבת את האב), עד שיצטרך לסגור את הספר, או הקונטרס-המאמר, בגלל שהיא דורשת ממנו שיעסוק יותר בעניני הפרנסה וירויח יותר כסף, כדי שיוכל לקנות לה בכל יום בגד חדש, או תכשיט חדש, עד לכ"ד קישוטי כלה האמורים בישעי'282 [וגם אלו שלא ראו זאת מעולם בישעי', רוצים לכל-הפחות כ"ד קישוטים...], וכיו"ב בנוגע לרהיטים יפים, ושאר ההוצאות עבור צרכי הבית, ועד שבשביל זה יצטרך לנדוד ממדינה למדינה, ולדלג על גבי שבעה ימים, ולהתווכח ("שפּאַרן זיך") עם הקב"ה שפרנסתו ("זיין שטיקל ברויט") נמצאת דוקא "מעבר לים", ולכן צריך להוציא מאות דולרים עבור כרטיסים, ואח"כ להוציא כספים עבור שיחות טלפון ומברקים, ולהתעסק שם עם גוים, או עם כאלה שמתנהגים כמו גוים...

אמנם, נשי ישראל הצדקניות – שהן היו הראשונות בנוגע למ"ת (כנ"ל), ובעת חטא העגל, לא התפעלו מה"ערב רב" (כיון ש"כל כבודה בת מלך פנימה"283), ולא הסכימו לתת מזהבם עבור עשיית העגל284, ואדרבה: נתנו מזהבם עבור עשיית המשכן (ביחד עם כל י"ג הדברים שמהם נעשה המשכן285) – יודעות את האמת, שהעסק בפרנסה הוא רק "לבוש" לברכתו של הקב"ה,

– וכמ"ש הצ"צ286 ש"המרבה בלבושים לא העדיף מאומה, ואדרבה, מקלקל יותר, הא למה זה דומה, לאדם שתופר לו בגד שצריך לתופרו כמדת גופו, ואם הוא ב' אמות, ועושה לו לבוש מג' או ד' אמות, ה"ז מקלקל, וגורם שיכשל בו ויפול לגמרי" (נוסף לכך שלבושים כאלו אינם מוסיפים לו כבוד, "מכבדותא"287, אלא אדרבה, עושים אותו ללעג) –

ואילו העיקר היא ההתעסקות בתורה ותפלה, ודוקא עי"ז מקבלים מהקב"ה כל המצטרך, כמ"ש288 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" [שזהו ענין היסורין שעל ידם ניתנת התורה34 – לא יסורים כפשוטם ח"ו, אלא עמל ויגיעה בתורה], אזי "ונתנה הארץ יבולה"289, בריבוי בכמות ובאיכות, "חטים ככליות"290, "ועץ השדה יתן פריו"289, שאפילו אילני סרק יעשו פירות291, והיינו, שגם מי שאין לו שכל לעשות מסחר, מצליח במסחר ונעשה עשיר גדול (ע"י האתערותא דלתתא מצדו, שנותן "כל חלב לה'").

ובזה ניתוסף עוד יותר ע"י ההתייחסות ל"ביתו זו אשתו" באופן שמכבדה יותר מגופו, כי, "כמים הפנים לפנים גו'"292, כך, שגם היא מרגישה את הצורך האמיתי שלו, ומוסיפה בהנהגתה באופן שהבית כולו נעשה בית ה', ובו שורה ברכת ה' בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ופרנסה בהרחבה, בדרך הטבע ועד באופן שלמעלה מהטבע.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים"293 – שנשי ישראל העמידו בתי כהונה ובתי מלכות294, וכמו כן מעמידים עתה בתי כהונה, שהו"ע התפלה, ובתי מלכות, שהו"ע התורה, "מאן מלכי רבנן"295, ועי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, בטוב הנראה והנגלה, בעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

אח"כ אמר "לחיים" לכל הקהל, באמרו: אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' הנוסח "לחיים עם כל הפירושים"296.

ואח"כ עמד מלוא קומתו, והתחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך", ורקד על מקומו זמן רב בשמחה גדולה.

ואח"כ אמר:]

כיון שביום ראשון יערך ה"כינוס תורה"297 – יקחו עבור הכינוס את הלחם (החלות) והמשקה מהתוועדות זו, וימשיכו מ"זמן מתן תורתנו" בהכינוס, ומהכינוס על כל השנה כולה, שתהי' שנת תורה, ביחד עם ה"טבעת קידושין" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר298), ועד שיומשך גם על כל השנים הבאים לקראתנו – בתוככי כלל ישראל – לשלום.

[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכאו"א מ"כוס של ברכה"].

(טרם צאתו אמר:) קיץ שמח וקיץ בריא, והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו".