בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' צו, אור לי"ג ניסן, ה'תשכ"ו.
– מאה שנה להסתלקות-הילולא של אדמו"ר ה"צמח-צדק" –
בלתי מוגה
א. בעמדנו ביום ההילולא של הצמח-צדק, ובשנת המאה להסתלקות-הילולא שלו – יש לפתוח בתורתו של בעל ההילולא.
ובהקדמה:
בנוגע לתורתו של הצ"צ – הנה אף שרוב תורתו וכל תורתו לא נדפסה במשך ימי חייו בחיים חיותו בעלמא דין,
[ולא כפי שהי' אצל רבינו הזקן, שהדפיס בחייו את הלכות תלמוד תורה, ולאחרי כן – גם הלכות ברכות הנהנין ושאר ההלכות שנכללו בסידור, ועוד לפני הסידור – ספר התניא, שכל זה נדפס עוד בחייו של בעל התורה, רבינו הזקן1. ועד"ז אצל אדמו"ר האמצעי, שכו"כ ספריו נדפסו בחיים חיותו בעלמא דין; אבל הצ"צ – הנה התשובות שלו שעל שמם נקרא בשם "צמח צדק", וכן מאמרי ועניני החסידות שלו, נדפסו כמה שנים לאחרי הסתלקותו],
ישנו יוצא מן הכלל – ההערות והגהות ומראה מקומות שנכללו בלקוטי תורה, שנדפסו בחיים חיותו ועל ידו.
וכידוע הסיפור הארוך שסיפר נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואח"כ כתבו גם במכתביו שכבר נדפסו2 – השתלשלות הדברים אודות ההפסק בין הדפסת ה"תורה אור" להדפסת ה"לקוטי תורה", שלכתחילה היתה הסברא שיודפסו זה לאחרי זה (כפי שמסתבר גם בשכל, להיותם המשך אחד של דרושי רבינו הזקן על חמשה חומשי תורה, ולכן מצינו שבכמה כתבים נקרא הלקו"ת בשם חלק שני של התו"א3), אלא שבינתיים הי' ענין של גזירת המלכות כו', ומצד זה הי' הפסק של כמה שנים בין הדפסת התו"א להדפסת הלקו"ת, וכתוצאה מזה היתה תועלת גדולה ותוספת מרובה ביותר – כיון שבינתיים נודע שישנם הערות והגהות וביאורים של הצ"צ על דרושי רבינו הזקן (החל מהדרושים שנדפסו בלקו"ת), ובסופו של דבר (ע"י ענין החלום וכו', כמסופר בארוכה במכתב) הסכים הצ"צ להכניסם בדרושי רבינו הזקן, ויצאו לאור בחייו.
ומובן, שנוסף על כללות המעלה של דבר שבדפוס לגבי כתב או דיבור, כפתגם הצ"צ (כפי שנמסר ע"י רבינו נשיאנו4) שדבר שבדפוס הוא לעד ולעולמי עולמים, יש גם מעלה בדבר שנדפס בחיים חיותו בעלמא דין לגבי דבר שנדפס לאחרי ההסתלקות, כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק בסוף הביאור לסי' ז"ך5 ש"אחר פטירתו מתפשטת הארתו .. לששים ריבוא נשמות כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים", כך, שאין זה בדוגמת המעמד ומצב שבשעת מעשה.
ובהתאם לכך, נתעכב עתה על ההערה הראשונה של הצ"צ שיש בה אריכות קצת, ובה רואים גם שענין המבואר בזהר קשור גם עם הלכה בנגלה דתורה – בהתאם לענינו המיוחד של הצ"צ, שאצלו רואים בגלוי, שנגלה וקבלה, דרוש ורמז, בלולים ביחד, ועד שנעשית אחדות שלימה6.
– בתורתו של רבינו הזקן, הענינים של נגלה דתורה ופנימיות התורה הם במקומות שונים. ואע"פ שכאשר מעיינים בתורת הנגלה של רבינו הזקן, יכולים לדייק משם כמה ענינים בפנימיות התורה, ועד"ז בלימוד פנימיות התורה יכולים להוציא ענינים גם בנגלה דתורה, אבל, בשביל זה יש צורך להתייגע כדי למצוא ולהוציא מפס"ד בשו"ע ענין בפנימיות התורה, ועד"ז ממאמר חסידות – ענין בנגלה דתורה; משא"כ בתורתו של הצ"צ, רואים בגלוי שנגלה ופנימיות התורה הם בחדא מחתא, באופן של התאחדות, ועד שנעשים ענין אחד בתורה.
וכידוע הסיפור שסיפר רבינו נשיאנו7 אודות הצ"צ, שלאחרי הריבוי והאריכות במאמרי החסידות של אדמו"ר האמצעי, שבמשך השנים כבר נתרגלו החסידים לכך, והיו קולטים את המאמרים, הנה כאשר התחילה הנשיאות של הצ"צ ואמירת המאמרים בסגנון שלו, הרי אף שהמאמרים לא היו ארוכים כ"כ, מ"מ, הי' קשה לחסידים לקלוט את המאמרים, וכפי שביאר רבינו נשיאנו טעם הדבר – מפני שלא היו רגילים לסגנון כזה, שכאשר מדובר אודות ענין של חסידות, הנה כאן נעשה הענין "מואר" ע"י מדרש, וכאן בא מאמר מהגמרא, מאמר הזהר ודין בנגלה, וכל זה – בסדר אחד.
ויש להוסיף בתור מאמר המוסגר, שרבינו נשיאנו סיפר אז7 גם בנוגע לגדלותו של אדמו"ר מהר"ש,
– ולהעיר, שיום ההילולא של הצ"צ הוא גם יום התחלת הנשיאות של אדמו"ר מהר"ש, דכיון שהיתה הצוואה על זה מתחילה, עוד בחיי הצ"צ, הרי מובן שבאותה שעה ש"ובא השמש", אזי תיכף ומיד "וזרח השמש"8 –
שכבר בהיותו קטן בשנים, "בוצין בוצין כו'"9 – בשנים הראשונות לנשיאות של הצ"צ, כשאדמו"ר מהר"ש הי' בגיל שש או שבע שנים – שאלו אותו בנוגע למאמר המדרש שנזכר במאמרו של הצ"צ: בא' המאמרים של חודש תשרי הזכיר הצ"צ ש"תשרי" הוא מלשון "תשרי ותשבוק ותכפר כו'". וכאשר חזרו את המאמר, נגש א' החסידים לאדמו"ר מהר"ש, שמצד שנותיו הי' עדיין משחק... ושאל אותו היכן נמצא מאמר זה במדרש. והשיב אדמו"ר מהר"ש – באמצע המשחק – שזהו מדרש בפ' אמור10 על פסוק פלוני, ופירושו כך וכך.
ב. בדרוש הראשון בלקו"ת, ששייך גם לענין השבת – ד"ה ראו כי הוי' נתן לכם השבת – מביא רבינו הזקן מאמר המדרש "כל עיסקא דשבתא כפול"11, ו"שקולה שבת כנגד כל המצות"12, ומבאר בארוכה פרטי הענינים בזה.
ולביאור הענין מביא גם מאמר רז"ל במסכת מנחות13 על הפסוק14 "כי בי-ה ה' צור עולמים", "ביו"ד נברא העולם הבא" ו"בה' נברא העולם הזה".
ומבאר הצ"צ בהערה שנדפסה בהדרוש15 (וכאמור, שהערה זו היא מהתורות הראשונות של הצ"צ שנדפסו בחייו), וז"ל:
"ועמ"ש בת"א פ' לך לך16 בד"ה שרי אשתך כו' שרה שמה, בטעם מה שלהיות הולדה לשרה הוא ע"י שלוקח מאתה כח היו"ד, וניתן לה כח הה"א במקומו, שהגם שלמעלה בהמשכה מאור א"ס באצילות הוא ע"י היו"ד דוקא, שהוא בחי' צמצום כו', מ"מ, למטה בההמשכה שמבחי' שרה, שהוא מל' שמאירה בבי"ע, הוא להפך ממש, שאם הי' האור מתצמצם, הי' חושך והעלם גמור כו' .. (ולכן) צריך להמשיך תמיד בחי' הה"א שנברא בו עוה"ז, כדי שלא יהי' צמצום וחושך, אלא בחי' התפשטות והרחבה, שיהי' גילוי אלקות כו'".
והענין בזה:
החילוק שבין אות י' לאות ה' הוא – כפי שרואים בפשטות שאות י' היא נקודה, משא"כ אות ה' יש לה התפשטות לאורך ורוחב.
וסדר ההמשכות וההארות מלמעלה הוא – שכאשר צריך להיות נמשך ממקום שיש בו תוקף האור, שענינו בספירות הוא ספירת הכתר, ששם הוא תוקף האור כמו שהוא קודם כל הצמצומים, בבחי' אין סוף, ש"כשמו כן הוא, אין סוף להתפשטותו"16, הנה כדי שהנברא יוכל לקבל ההמשכה והגילוי, צריך להיות צמצום גדול ביותר, עד כדי כך, שמה שנשאר וניתן לאח"ז הוא רק בדוגמת אות יו"ד שהיא נקודה בעלמא. והיינו, שכיון שההמשכה היא ממקום שיש בו ריבוי אור, ריבוי בכמות וריבוי באיכות, לכן, צריכה להיות ההמשכה ע"י אות יו"ד, שאז תוכל להתקבל.
וזהו מה שעוה"ב נברא ביו"ד, כי, ענינו של עוה"ב הוא "שכר הצדיקים (על קיום המצוות) .. (ש)יושבים .. ונהנין מזיו השכינה" (כמ"ש הרמב"ם17), ולכן, כדי שהצדיקים יוכלו לקבל גילוי האוא"ס של השכינה, הרי זה דוקא כאשר ההמשכה היא ע"י אות יו"ד, כיון שלולי הצמצום עד שישאר נקודה (יו"ד) בלבד, לא היו הנשמות יכולים להכיל את הגילוי, ונמצא, שע"י היו"ד נברא עולם שבו יוכלו הנשמות ליהנות מזיו השכינה.
אבל עולם הזה נברא בה' – כי:
עוה"ז הוא סוף ההשתלשלות, ואם יהי' בסוף ההשתלשלות עוד צמצום (יו"ד), אזי יהי' מעמד ומצב של חושך, יניקה ללעו"ז, שזהו ההיפך מ"שמש ומגן הוי' אלקים"18.
מדובר אמנם אודות עולם הזה, שנקרא "עולם" מלשון העלם19, אבל אעפ"כ, הרי זה עולם שבו צריך יהודי לבקוע ("דורך-ברעכן") את החושך, העלם והסתר, ולעשות מהעולם דירה לו ית'20, ובהכרח שתהי' נתינת כח ואפשרות לפעול הענין דאתכפיא ועד לאתהפכא חשוכא לנהורא21. ולכן, ביחד עם החושך, צריך להיות גם אור, שיוכל לכפות ולהפוך את החושך לאור.
ולכן יש צורך באות ה', שמורה – לא על צמצום, אלא אדרבה – על התפשטות, ובכל הצדדים, הן לאורך והן לרוחב, וגם קו השלישי, ועי"ז דוקא נברא עוה"ז.
ג. וממשיך הצ"צ ומוסיף ענין המיוסד על מאמר הזהר, וקשור גם עם הלכה בנגלה דתורה:
"ועמ"ש כה"ג בביאור ע"פ כי תצא22 גבי וגלחה את ראשה23, בענין השערות, שלמעלה הם קדושה עצומה, י"ג תיקוני דיקנא, ושער רישי' כעמר נקא כו'24, ובנזיר קדוש יהי' גדל פרע כו'25, משא"כ באשה שער באשה ערוה כו'26, כי השערות הם גם כן בחי' צמצום כו'. ומכ"ז יובן גם כן כאן הטעם שהעולם הזה נברא בה"א דוקא".
והענין בזה27:
בנוגע לנזיר – מבואר בזהר28 שזהו"ע שנמשך מהקדושה דבחי' אריך אנפין שבכתר, וזהו טעם הציווי "גדל פרע שער ראשו"25, היינו, שאין להסיר את השערות, ואדרבה: יש בהם קדושה, כי, ההמשכה מבחי' הכתר שיש בו ריבוי אור (שלכן נקרא בשם "אריך"29) היא ע"י שערות, שהו"ע של צמצום, בדוגמת הצמצום דאות יו"ד, והיינו, ששרש השערה הוא כמו אות יו"ד, ועי"ז באה אח"כ ההמשכה עד למטה מטה.
משא"כ בנוגע לאשה – כיון שמצד עצמה היא בחי' גבורות, כמארז"ל30 "אשה צרה עיני' כו'", הנה צמצום נוסף ע"י שערות הו"ע בלתי רצוי, "שער באשה ערוה", וע"ד שעוה"ז אינו יכול להבראות ע"י הצמצום של אות יו"ד, כי אם ע"י אות ה' דוקא, כנ"ל.
וכאן רואים את ענין האחדות שבתורה – שהענין שעוה"ב נברא ביו"ד ועוה"ז נברא בה' המבואר במאמר של רבינו הזקן ע"ד החסידות, קשור ומאוחד עם המבואר בזהר, ע"ד הקבלה, אודות השייכות של נזיר עם הקדושה דבחי' אריך אנפין, ומזה נמשך גם פס"ד בנגלה דתורה, שנזיר צריך לגדל שער ראשו, ואילו שער באשה ערוה.
ד. ויש להוסיף, שבהערה זו מכריע הצ"צ – בדרך אגב – בענין שיש בו כמה סברות ומחלוקת בנוגע לשער נזיר:
מצינו פלוגתא במסכת תענית31 בפירוש הכתוב "קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו" – אם "קדוש יהי'" קאי על הנזיר עצמו (ובגלל זה ישנו החיוב "גדל פרע שער ראשו"), או "אגידול פרע קאי", "ששערו אסור בהנאה"32.
וגם לפי הדעה ש"קדוש יהי'" "אגידול פרע קאי" – יש לחקור אם השער עצמו יש בו קדושת הגוף, או שיש לדחוק ולפרש כפי שמשמע מדברי רש"י במסכת פסחים33 בפירוש דברי הגמרא "קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו", "גידולו קדוש", "שער שלו אסור בהנאה וטעון שריפה, כדכתיב34 ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (תחת הדוד שהוא מבשלן בו), וכפי ששנינו במסכת נזיר35: "הי' נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד" (של שלמים), היינו, שכל ענין הקדושה (איסור הנאה) שיש בשער מתבטא רק בכך שיש חיוב לשרוף את השער תחת הדוד, ובמילא אי אפשר להשתמש בו לענין אחר.
והנפק"מ בזה – כאשר ישנו שער שאינו ניתן תחת הדוד, ולדוגמא: כשגילחוהו לסטים בעל כרחו, האם גם אז אסור השער בהנאה, אף שלא ניתן תחת הדוד, מצד הקדושה שיש בו.
אך גם לדברי הספרי25 "לפי שהוא אומר34 וגלח הנזיר פתח אוהל מועד, אין לי אלא המגלח כמצוותו .. גילחוהו לסטים מניין, תלמוד לומר קדוש יהי' מכל מקום" – יש לומר, שזהו לפי שהי' ראוי ליתנו תחת הדוד, אבל אם לא הי' ראוי ליתנו תחת הדוד, אין בו קדושה כלל – כפי שמצינו סברות הנ"ל בדברי האחרונים36.
ומדברי הצ"צ שמקשר ומשווה את הענין ד"גדל פרע שער ראשו" ביחס ל"שער באשה ערוה", מובנת הכרעתו בזה – שכשם ש"שער באשה ערוה" אינו בגלל איזה ענין שמחוצה לה, אלא באופן שהשער עצמו הוא ערוה, כמו"כ גם הענין ד"גדל פרע שער ראשו" אינו בגלל ענין אחר (שצריך ליתנו תחת הדוד), כי אם, שהשער עצמו יש בו קדושה; ונוסף לזה יש עוד ענין – שצריך ליתן השער תחת הדוד, אבל גם כאשר אינו נותנו תחת הדוד, מפני שגילחוהו לסטים וכיו"ב בשאר האופנים שאינו נותנו תחת הדוד, גם אז נאמר בו "קדוש יהי'".
וענין זה מתאים גם להנמשל – בנוגע למארז"ל "ביו"ד נברא העולם הבא", "שלמעלה בהמשכה מאור א"ס באצילות הוא ע"י היו"ד דוקא, שהוא בחי' צמצום" (שדוגמתו הו"ע השערות דנזיר, "קדוש יהי' גדל פרע גו'", ש"השערות הם גם כן בחי' צמצום") – שהקדושה שבאות יו"ד היא לא בגלל שבו נברא עוה"ב, אלא אדרבה, בגלל שיש קדושה באות יו"ד, לכן נברא בו עוה"ב, והיינו, שהיו"ד הוא הסיבה, ועוה"ב הוא מסובב ונברא מזה, ולא להיפך כו', כי, היו"ד עצמו הוא קדוש (ועד"ז בנוגע ל"קדוש יהי' גדל פרע גו'", שהשער עצמו הוא קדוש), ואדרבה, עיקר הקדושה היא באות יו"ד, שהרי מדובר אודות אות יו"ד שבפסוק "כי בי"ה ה' צור עולמים", שזוהי התחלת שם י"ה, תכלית הקדושה, ולאח"ז גם היו"ד דשם הוי', שזהו עיקר שם הוי', כמבואר בכ"מ37.
ה. ויש להוסיף ולקשר כל הנ"ל גם עם ענין השבת – שהרי זו הערה במאמר ד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת:
ובהקדמה, שבדרוש החודש הזה לכם38, שאמרו הצ"צ "קודם הסתלקותו" (כפי שנרשם במפתחות)39, נתבאר40 גם החילוק שבין יום השבת לימות החול, שבענין זה מדובר גם בדרוש ראו כי ה' נתן לכם השבת בלקו"ת, שעליו באה הערת הצ"צ הנ"ל.
ותוכן הדברים – שביום השבת ישנו ריבוי אור, משא"כ בימות החול, ועד שהחילוק שבין יום השבת לימות החול הוא בדוגמת החילוק שבין שם הוי' לשם אלקים.
והענין בזה:
ידוע שכל שבת הוא "זכר למעשה בראשית"41 – בדוגמת השבת הראשון, "שבת בראשית".
ועפ"ז מבאר רבינו הזקן42 מה ש"אנו מונין היום יום ראשון בשבת יום שני כו' עד יום השבת .. וקשה הרי כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה, וא"כ איך אומרים היום יום ראשון כו', אלא מפני שבשבת העלי' של בחי' נער שר העולם (בחי' המלאך .. שנאמר בו43 נער הייתי גם זקנתי כו') באצילות, ושם למעלה מבחי' זמן, ע"כ כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית שנתחדש הזמן מלמעלה מהזמן, כך מתחדש כל יום ראשון שאחר השבת, שהשבת הוא העלי' באצי' שלמעלה מהזמן וכו'".
והנה, בשבת בראשית הי' ריבוי אור, ועד כדי כך, שאפילו לאחרי חטא עה"ד (בערב שבת), הנה "ל"ו שעות שימשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת, וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת"44, והיינו, שגם בליל שבת היתה אותה האורה כמו ביום השבת בצהריים. ומזה מובן, שגם בכל שבת ישנו ריבוי אור. ובפשטות – שיום השבת הוא יום מנוחה ויום עונג, כמ"ש45 "וקראת לשבת עונג" – עונג כפשוטו, שזהו בגלל שישנו ענין העונג ברוחניות.
ולכן, כאשר יוצאים מיום השבת, במוצאי שבת, צריך להיות הענין ד"מלוה מלכה" – כפס"ד רבינו הזקן בשו"ע46 "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת .. לסעודה .. פריסת מפה וכיוצא בזה .. כדי ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו .. ולכן יש נוהגין להרבות נרות .. לומר פיוטים וזמירות .. ללוות את השבת אחר שיצא כדרך שמלוין את המלך".
[נתבאר גם הפלא בלשון רבינו הזקן47: "סעודה זו אינה חובה כל כך (ואעפ"כ מסיים) אלא מצוה מן המובחר בלבד", אף שלכאורה הול"ל "מצוה בעלמא" וכיו"ב48 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס49 בלקו"ש חל"ו ע' 70 ואילך].
והענין בזה50 – שעי"ז ממשיכים מעניני יום השבת על כל השבוע כולו, בהתאם לענינו של יום השבת ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"51.
ויש לקשר זה עם דברי הצ"צ בהגהה הנ"ל, "בטעם מה שלהיות הולדה לשרה הוא ע"י שלוקח מאתה כח היו"ד, וניתן לה כח הה"א במקומו" ("שרי. לא תלד, אבל שרה. תלד"52) – שהרי הענין דשבת מלכתא הוא ענינה של שרה, שהנרות שהדליקה היו דולקים מערב שבת לערב שבת (כדאיתא במדרש53), והיינו, שהנר שבת (ענינה דאות ה"א) האיר את כל ששת ימי השבוע עד להדלקת נר שבת בערב שבת הבא.
ו. ובפרטיות יותר:
לאחרי ריבוי האור שהי' ביום השבת, ש"ל"ו שעות שימשה אותה האורה" – מסופר בהמשך דברי המדרש44: "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון .. מה עשה הקב"ה, זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה, ויצא מהן אור כו'".
וענין זה הוא ע"ד המבואר בהערת הצ"צ הנ"ל "שלמעלה בהמשכה מאור א"ס באצילות הוא ע"י היו"ד דוקא, שהוא בחי' צמצום כו'":
כדי שתוכל להיות ההמשכה מבחי' אוא"ס – הרי זה דוקא ע"י הצמצום דאות יו"ד, שעי"ז נעשית האפשרות ליהנות מזיו השכינה בעוה"ב שנברא ביו"ד.
וכמו כן בנוגע להמשכה מיום השבת שבו האיר ריבוי אור, עד שגם בליל שבת שימשה האורה – שתחילה שקעה החמה והתחיל החושך, ולאח"ז נמשך אור ע"י הקשת שני רעפים, שאין זה אור גדול שהוא בדוגמת אות ה', אלא (כפי שרואים במוחש שכאשר מקישים ומשפשפים שני אבנים זב"ז, אזי מתגלה) ניצוץ ונקודה של אור, בדוגמת אות יו"ד.
וזהו גם מה שבהבדלה דמוצאי שבת (שהיא בדוגמת ולזכר פעולת אדה"ר שהקיש שני רעפים זל"ז54) מזכירים (לא רק את ההבדלה שבין יום השביעי לששת ימי המעשה, אלא) גם ההבדלה שבין ישראל לעמים, אף שזהו חילוק שלא בערך – בגלל גודל הצמצום שנעשה בצאת השבת, שלכן יש צורך לעשות מיד כמה ענינים כדי להרבות אור כו'.
וזהו גם מה שאמרו רז"ל55 "נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר56 שבת וינפש, כיון ששבת (שנח ושמר את השבת) וי אבדה נפש" (וינפש – ווי נפש), ולא עוד אלא שנטילת הנשמה יתירה פועלת שינוי גם בנפש הנשארת, שנעשה בה חלישות אפילו לגבי מעמדה ומצבה בימות החול, שלכן, "אנשי המעמד .. לא היו מתענין .. באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית"57 (שזהו דילוג גדול וחזק ביותר), ובגלל זה יש צורך בכל הענינים ד"מלוה מלכה", כדי למנוע את האפשרות של צער ח"ו מצד סילוק הנשמה היתירה.
ועד"ז בנוגע לעוה"ב שנברא ביו"ד – שלאח"ז צריכה להיות עבודתו של יהודי בקיום המצוות כדי להרבות אור בגן עדן (עולם הבא), כמ"ש58 "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", לעבדה – ע"י רמ"ח מצוות עשה, ולשמרה – ע"י שס"ה מצוות לא תעשה59, כיון שמצד עצמו נברא הג"ע ביו"ד, ורצונו של הקב"ה שלא ישאר כמו שהוא, אלא שיהי' בו תוספת אור כו'.
ז. וענין זה קשור גם עם יום ההילולא ויום ההסתלקות של הצמח צדק:
אצל הצמח צדק הי' ריבוי אור – כאמור לעיל שבתורתו ישנו האיחוד של כל חלקי התורה, נגלה וחסידות, פשט רמז דרוש וסוד, ורצונו הי' שכל זה יתפשט באופן דמוסיף והולך ואור.
אבל ההתחלה היתה באופן שבמשך ימי חייו לא הדפיס את עניני התורה שגילה וכתב כו', לא בנגלה ולא בחסידות (וגם מה שהדפיס, נכלל בדרושים של רבינו הזקן, ורק באופן של הערות וקיצורים, מראה מקומות וציונים, "עיין כו'") – שזהו ענין של צמצום; ומצמצום זה נתגלה אח"כ ריבוי אור, ועד לאופן שיפוצו מעינותיך חוצה, אשר, לאורו נסע ונלך עד ביאת גואל צדק, בקרוב ממש.
ועד"ז בנוגע לכללות הענין דהפצת המעיינות חוצה:
ישנם רבים ששואלים קושיא: כיון שיש צורך שיפוצו מעינותיך חוצה, א"כ, למה היו מלכתחילה כל הקשיים, הגבלות וצמצומים – לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים – שאמירת דברי חסידות היתה רק בזמנים מיוחדים ומסוגלים, וגם אז לא הכניסו את כולם, והי' צורך בכמה הכנות לזה, ולאחרי כל זה – היו אומרים רק תורה קצרה, כפי שהי' הסדר אצל הבעש"ט והרב המגיד, ואפילו בתחילת נשיאותו של רבינו הזקן היו תורות קצרות ומצומצמות בערך להשכליים שבתורות אלו (ורק לאח"ז הי' הגילוי דפנימיות התורה באופן של הרחבת ההבנה וההשגה, ע"י אדמו"ר האמצעי). ולכאורה: למה היתה כזאת, שההתחלה תהי' באופן של צמצום כמו אות יו"ד – וכי לא הי' מוטב להתחיל מיד באופן של הרחבה כמו אות ה'?!
אך הענין הוא – כמבואר בלקו"ת ד"ה ראו הנ"ל60 בנוגע לצמצום דאות יו"ד, ש"אין זה הצמצום העלם והסתר גמור, אלא ע"ד לעולם61 ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה כו'", וכמו המשנה שהיא בלשון קצרה62, ומובן, שאין הכוונה ש"בדרך קצרה" חסר משהו, שהרי אופן כזה אינו נקרא "ישנה .. לתלמידו", כיון שלמדו רק חלק, ולא הכל, ועכצ"ל, שנותן לו את הכל, אלא שנותן זאת "בדרך קצרה"63.
ונתינה זו היא על מנת שיקויים "הפך בה והפך בה דכולא בה"64, והיינו, שכיון ש"בדרך קצרה" זו נכללו כל הענינים, הרי ע"י "הפך בה והפך בה", מקבלים את כל הענינים ("דכולא בה") בגלוי, ועד שנמשך באופן של הפצה.
ולכן, יש להוסיף באיכות ובכמות בלימוד תורת בעל ההילולא, ותורת הנשיאים שקדמו לו ושלאחריו, ועד לתורת רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובאופן שהעולם יהי' מוצף ("פאַרפלייצט") באור תורה, ועד שיהי' דירה לו ית' בתחתונים20 – ע"י "ושכנתי בתוכם"65, "בתוך כל אחד ואחד"66.
ועד שבאים ל"ויהי ביום השמיני"67 – כפי שמבאר הצ"צ68 שזהו בדוגמת כינור של ימות המשיח שיהי' של שמונה נימין69, ובאופן שעי"ז לוקחים את כל העשר עטרות – כינור של עשר נימין69 (כפי שמביא רש"י דרשת חז"ל בגמרא70 ובסדר עולם71 ש"אותו היום נטל עשר עטרות"), וכפי שכל א' כלול מעשר, שאז הם במספר מאה72.
וכל זה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה, וממהרים זאת שיהי' בקרוב ע"י הפצת לימוד התורה ופנימיות התורה במיוחד, עדי קיום היעוד73 "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".
* * *
ח. דובר אודות הסיפור74 ע"ד הכנסתו של הצ"צ לחדר75 ע"י רבינו הזקן76, שלאחרי שהמלמד לימד את הצ"צ התחלת פרשת ויקרא, שאל הצ"צ אצל רבינו הזקן77: למה תיבת "ויקרא" היא באל"ף זעירא, ולאחרי משך זמן שהי' בתנועה של דביקות, ביאר רבינו הזקן בארוכה, שאדה"ר, יציר כפיו של הקב"ה78, שנכשל בהכרת מעלת עצמו, נאמר בו אל"ף רבתי79, ואילו משה רבינו, שהי' "עניו מאד מכל האדם80 אשר על פני האדמה"81, נאמר בו אל"ף זעירא – שכוונת רבינו הזקן היתה (לא רק לתרץ שאלת הצ"צ, שהרי בשביל זה לא נוגע אריכות הביאור ע"ד אל"ף רבתי דאדה"ר, אלא) בעיקר לבאר ההוראה בעבודת ה' מהענין דאל"ף זעירא בשלימותה, שאכן צריכה להיות ההכרה במעלת עצמו82 (ועד למעלת אדה"ר – כיון שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"83, יציר כפיו של הקב"ה ברוחניות), אלא שצריך ליזהר שהכרת מעלת עצמו לא תגרום נפילה ח"ו, עי"ז שתהי' אצלו ענווה וביטול בתכלית (בדוגמת הענווה דמשה, שניצוץ ממנו יש בכל אחד מישראל84), ודוקא ביטול זה הוא הגדלות האמיתית, כמאמר הזהר85: "מאן דאיהו זעיר86 איהו רב" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז בתחלתו.
* * *
ט. האמור לעיל אודות כניסתו של הצ"צ לתורה, קשור – כמובן – גם עם כניסת נפש הקדושה שלו, שמתחילה במצות מילה (כמ"ש רבינו הזקן במהדורא תנינא של השו"ע87), ועוד לפנ"ז – מיד בלידתו88.
והענין המיוחד שבזה – יכולים לדעת מהמאמר שאמר רבינו הזקן בקשר למאורע זה:
מובא ברשימות רבינו נשיאנו89: הצ"צ סיפר, אשר, בר"ה הראשונה לחייו – שנת תק"ן – אמר רבינו הגדול דרוש משביעין אותו תהי צדיק כו', והוא הוא שלשת פרקים הראשונים של ספר התניא.
וכיון שהצ"צ נולד בערב ר"ה, נמצא, שמיד לאחר לידתו נאמר מאמר זה. וכיון שבכלל אין ענין שהוא במקרה, ובפרט שהצ"צ מדגיש שמאמר זה נאמר בר"ה הראשונה לחייו (ומה גם שר"ה הו"ע ד"אני היום ילידתיך"90 אצל כאו"א מישראל91), הרי בודאי יש שייכות בין שני הענינים.
ואכן רואים שבמאמר זה נקבע מלכתחילה ענינו המיוחד של הצ"צ:
פרק ראשון שבתניא – התחלת מאמר זה – מתחיל במאמר רז"ל בתושבע"פ: "תניא בספ"ג דנדה", ואח"כ מובא בו מאמר המשנה92, מאמר הגמרא93, פסוקים מתושב"כ (הן מחומש94 והן מנ"ך95), מאמר הזהר96 ורע"מ97, מדרש98 ועץ חיים99 – ענינים מכל חלקי התורה, פשט רמז דרוש וסוד (וגם פסקי הלכות למעשה – בשייכות לקריאה בשם זה או בשם אחר, שזהו"ע שנוגע לנאמנות לעדות), כפי שבאים בהמשך אחד בפרק הראשון שבתניא (משא"כ בפרקים שלאח"ז).
ועוד זאת, שבפרק ראשון שבתניא מדובר גם אודות נפשות אומות העולם – נוסף על המדובר אודות הנפש שמצד הקליפה שיש בישראל, וכן ה' החלוקות שכוללים את כל בנ"י, מהקצה העליון עד לקצה התחתון.
ובזה מודגשת השייכות לענינו המיוחד של הצ"צ – כפי שנתגלה כאשר התחיל לעבוד עבודתו בזמן נשיאותו (כנ"ל ס"א).
ולכן, כאשר חשבתי איך לכתוב100 סדר התוארים של הצ"צ – עלה בדעתי ("איך האָב זיך געכאַפּט"), שהתואר הראשון שהעניק לו רבינו הזקן הוא: "(משביעין אותו תהי) צדיק", כך, שזהו התואר הראשון שקיבל מנשיא, שמילא את מקומו – "תחת אבותיך יהיו בניך"101, ו"עטרת זקנים בני בנים"102; ואח"כ בא הענין ד"בוצין בוצין מקטפי' ידיע"7 – הגאונות שלו; ולאחרי כן – כפי שמספר רבינו נשיאנו103 אודות רבינו הזקן, שבתחילה הי' "אַ של"ה איד", ואח"כ התחיל ללמוד עניני החסידות ופנימיות התורה בכלל, ורק לאחרי זה הי' ענין החקירה, ואח"כ ענין הקבלה; ועד שהגיע למעמד ומצב שנעשה פוסק – כיון שכבר לא הי' במקום רבו, או ע"י נתינת כח מרבו (שזה הי' לאחרי שכבר נעשה מקובל), ועד שנעשה מנהיג בישראל, נשיא בדורו.
וההתחלה בכל זה היא – "משביעין אותו כו'", כפי שהצ"צ מבאר בארוכה בהגהותיו104, ש"משביעין" הוא גם מלשון שובע, וכאמור, שענין זה הי' בר"ה הראשונה שלו, מיד לאחרי שנולד, ובהמשך לזה הי' ענין המילה, שאז נעשית כניסת נפש הקדושה בגילוי יותר (שהרי הכניסה עצמה היא מיד בלידתו, שאז הוא הענין ד"משביעין אותו").
ולאחרי כן בא כל המשך הענינים בחיים חיותו בעלמא דין, והסדר בזה – שמיד בכניסתו לתורה, שואל שאלה הקשורה עם נשיאות בישראל – בנוגע למשה רבינו, רעיא מהימנא, רועה ישראל הראשון: מדוע נאמר בו אל"ף זעירא, ועי"ז מעורר את הביאור – בבחינת "תלמיד המחכים את רבו"105 – שתוכנו הוא התיקון על זה שאדה"ר נכשל בחטא עה"ד, שזהו כללות הענין ד"בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין"106.
וכללות הענין בזה – שתוכן ג' פרקים הראשונים דספר התניא, שכולל את כל סדר ההשתלשלות שנחלק לג'107, נאמר בקשר עם לידתו של זה שעליו נאמר "צמח שמו", ובימיו כו' (ככל פרטי הענינים שבדבר108).
ואע"פ שלכאורה הי' ענין של הסתלקות-הילולא, ועתה אוחזים כבר בשנת המאה – הרי ידוע מה שסיפר רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, אודות הצ"צ109, שנסע לפטרבורג להשתתף באסיפה הידועה, ובפני כל הנאספים יצא בתקיפות הכי גדולה נגד באי-כח הממשלה, באופן של מרידה בפועל, וכשחזר, שאל אצלו א' הגדולים: היתכן שהעמיד את עצמו בסכנה, בהוסיפו, שגם אם לא חשב על עצמו, הי' לו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, והשיב לו הצ"צ שתי תשובות: התירוץ – שיש לו בנים, ואי בעית אימא – שכאשר חסידים יתאחדו ביחד, "וועלן זיי דאָס דורכטראָגן"110 (זהו – לערך – תוכן הדברים111).
ולכן: בעמדנו מאה שנה לאחרי ההסתלקות, וגם ללא הענין דבנים – אזי מתאחדים החסידים ביחד "און טראָגן דאָס דורך", ובוקעים את החושך כפול ומכופל של הגלות, וממשיכים – ע"י האל"ף זעירא – הגילוי ד"הוי' יהי' לך לאור עולם"112.
ובאופן כזה יוצאים מיום השבת ונכנסים לימות החול, ובאופן שפועלים שהחול יהי' באופן של "חולין שנעשו על טהרת הקודש"113, כיון שזוכים לבנין ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו, שאז יהי' גם הענין דפרה אדומה, שזהו"ע של קודש, ואז תהי' העבודה לפעול שגם החולין יהיו נעשים על טהרת הקודש.
ופועלים זאת ע"י האחדות של חסידים (ע"פ המענה של הצ"צ), שמבטלת כל עניני גזירות כו', ופורצת כל הגדרים, וממשיכה את הענין ד"אמת הוי' (עד) לעולם"114.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים115.
* * *
יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא בזהר עה"פ ויהיו חיי שרה מאה שנה116.
* * *
יב. כרגיל בכל התוועדות117, ובפרט בהתוועדויות העיקריות – יש להזכיר גם בפרטיות אודות אחינו הנתונים במיצר ובשבי',
וגם אודות באי-כחם שכבר בקעו וסללו את הדרך ונמצאים כבר במצב של חירות בגשמיות, בארצנו הקדושה, ובפרטיות – בכפר חב"ד,
ויה"ר שתהי' זו התחלה טובה – "בניסן נגאלו כו'"118 – עבור אלו שנמצאים עדיין במיצר ושבי', שתהי' אצלם גאולה כפשוטה, וכידוע הסיפור119 שאמרו לצמח צדק שצריכים גאולה בגשמיות, באופן שיכולים לראות בעיני בשר ולמשש בחוש המישוש.
זאת ועוד:
כשם שגאולת מצרים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"120, ועד ש"לא תשאר פרסה"121, היתה "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור"122, שלא שינו לבושם וכו'123 – כך גם עתה, בדרא דעקבתא דמשיחא, שזהו דורנו זה, שנמצאים בתכלית הירידה בחושך כפול ומכופל, ואין אפשרות אחרת מלבד העלי', שתהי' "כהרף עין"124, "כימי צאתך מארץ מצרים"125 – יהי' זה בזכות נשים צדקניות שבדור זה126.
וכמו"כ בזכות אותן נשים שכבר בקעו ויצאו מן המיצר אל המרחב כפשוטו – תהי' סלילת הדרך להמשיך בגלוי את הגאולה כפשוטה, גאולה גשמית וגם גאולה רוחנית, לכל אחד ואחת מאלו הנמצאים במיצר ושבי'.
ויהי' זה בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובטוב וחסד הנראה והנגלה – כמשנת"ל127 (מהמאמר של הצ"צ) שחודש ניסן הוא בחי' חסד, ולא רק באופן שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שזהו עדיין ענין של משפט, אלא מלכתחילה באופן של חסד, והחסד הוא מבחי' היותר נעלית שבאתערותא דלעילא, ונמשך לאח"ז הן ברוחניות והן בגשמיות, ועד לגאולה כפשוטה.
וכשם שביצי"מ נאמר128 "וינצלו את מצרים", כך יהי' גם עתה, בגאולה מהגלות הרביעי, ו"ברכוש גדול"129 אפילו בערך ל"רכוש גדול" דיצי"מ, כפי שיהי' ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יג. מסתמא קראו כולם את המכתב שיצא מ"הנהלת קרן המאה" בנוגע להשתתפות ב"קרן המאה"130.
ואם בכל השנה הי' זמנו, עאכו"כ שזמנו הוא ביום ההילולא עצמו, שאז הו"ע העלי' כו'131, ועד לעלי' שלא בערך דוקא, שזוהי אמיתית העלי' ע"פ תורת החסידות, ועאכו"כ ביום ההילולא שבו עוברים ממאה למאה ואחת (שמסתיימים מאה שנה, ומתחילה שנת המאה ואחת), שאז ישנם ב' המעלות ביחד, הן המעלה דמאה, והן המעלה דמאה ואחת, ש"שקולה כנגד כולן כו'" (כמבואר בארוכה132 בפירוש מארז"ל133 "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת").
ולכן, יש מעלה מיוחדת ביום זה לגבי כל הימים שלפנ"ז, אע"פ שגם הם היו בשנת המאה להילולא-הסתלקות שלו, בנוגע להשתתפות כפשוטו בגשמיות – כמשנ"ת כמ"פ שמצינו אפילו בנוגע לעניני נבואה, "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני"134, שכאשר מקשרים עם ענין גשמי למטה, אזי בטוחים שסו"ס יומשך הענין בשלימות ללא שינויים135, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"136.
ובכן: פרטי הדברים בזה – נתבארו בארוכה בהמכתב, ולא באתי אלא להעיר, וגם להוסיף ולהדגיש, שיש לעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ככל המצוות137, ועאכו"כ במצוה שיש בה חסרון כיס138, ואדרבה – החסרון כיס צריך להיות גדול ביותר, כיון שצריך ליתן באופן ש"כל המרבה הרי זה משובח", ולכן דוקא במצוה כזו צ"ל השמחה וטוב לבב ביתר שאת וביתר עוז.
ובטוח הוא הקב"ה שימלא הבטחתו "ובחנוני נא בזאת"139, שעי"ז תהי' עשירות ברוחניות ועשירות בגשמיות – שזהו הפירוש הפשוט במאמר והודעת ופס"ד רבותינו ז"ל: "עשר בשביל שתתעשר"140, שלא זו בלבד שע"י נתינת הצדקה לא יחסר ח"ו, ולא זו בלבד שיהי' כמקודם, אלא אדרבה – שיתוסף עוד יותר, והוספה שלא בערך, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".
וההתחלה בזה – תהי' בניגון שמח, ואח"כ גם בנתינה מתוך שמחה, שאז תהי' גם הנתינה באופן של פריצת גדר141.
[ניגנו ניגון שמחה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו, ורקד על מקומו זמן רב בשמחה גדולה.
אח"כ נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המזונות והיין עבור ההתוועדות שתיערך במשך המעת-לעת.
ואח"כ צוה לנגן ניגון הצ"צ, הניגון "הושיעה את עמך", והניגון "ממצרים גאלתנו"].
______ l ______
Start a Discussion