שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. ימים האחרונים (כולל גם יום האחרון) של פסח באים בהמשך לימים הראשונים (עד ליום ראשון) של פסח – לא כמו שמיני-עצרת, שהוא "רגל בפני עצמו"1, ואומרים בו "שהחיינו", משא"כ בימים האחרונים של פסח שבהם אין אומרים שהחיינו, ולא בגלל שאין צורך בכך, אלא כדברי רבינו הזקן בשו"ע2: "כיון שכבר אמרו בשתי לילות הראשונים של פסח" – "אמרו." דייקא [ולא "שכבר אמר כו'", שמשמעותו, שאמירת שהחיינו בימים הראשונים פוטרת את הימים האחרונים], והיינו, שכבר אמר אותו – את ברכת שהחיינו של שביעי ושמיני של פסח – "בשתי לילות הראשונים של פסח"3.

כלומר: ברכת שהחיינו שאומרים בהתחלת החג, בעת הקידוש – לפני כל עניני הסדר "פסח (כולל גם המצה האחרונה, אפיקומן, שהיא זכר לפסח) מצה ומרור" – קאי על כל חג הפסח, הן הימים הראשונים והן הימים האחרונים.

ואע"פ שיש חילוק בין ימים הראשונים לימים האחרונים, שימים ראשונים עיקר ענינם הוא יצי"מ4, ואילו ימים האחרונים עיקר ענינם הוא הגאולה העתידה לבוא5 [שלכן אומרים בהפטרה דאחרון של פסח: "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"6, "כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'"7, וכמ"ש הרמב"ם8 שהסיבה שנתאוו לימות המשיח היא בגלל שאז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את ה'"], מ"מ, ברכת שהחיינו בימים הראשונים קאי גם על הימים האחרונים.

ב. והענין בזה – שגם הימים הראשונים דחג הפסח שעיקר ענינם הוא יצי"מ, יש להם שייכות לגאולה העתידה:

בליל א' דחג הפסח אומרים הלל – ד"אמר קרא9 השיר יהי' לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון הלל" (ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו)10, ועד שנקרא "הלל המצרי"11, כיון שאומרים בו "בצאת ישראל ממצרים"12.

אבל, גם בהלל יש שני חלקים: החלק הראשון – ששייך ליצי"מ, והחלק השני – ששייך לגאולה העתידה13, שאותו אומרים בליל הפסח לאחרי כוס שלישי, ולאחרי אמירת "שפוך חמתך"14, שזוהי ההכנה לגאולה העתידה.

וזהו גם מה שאומרים בחלקו השני של הלל:

"ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל"15 – ב"פ ימין [לא כמו ביצי"מ שהיתה "ביד (חזקה) ובזרוע (נטוי')"16, שהם יד ימין ויד שמאל17], כיון שקאי על לעת"ל, שאז תתגלה בחי' עתיק, ש"לית שמאלא בהאי עתיקא"18, אלא כולו ימין19;

"אנא ה' הושיעה נא"20, ולא רק "הושיעה" סתם, אלא באופן ד"הצליחה נא"20,

וכן "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"21 – ד' פעמים, שכולל כל סדר ההשתלשלות (שנחלק לד'), ועד ל"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"22 שיהי' לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד23 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

ומזה מובן, שגם ביצי"מ ישנה כבר הגאולה העתידה – ע"ד שברכת שהחיינו של אחרון של פסח, שקשור עם הגאולה העתידה, נאמרת כבר בימים הראשונים דחג הפסח, הקשורים עם יצי"מ; וכן לאידך גיסא – שגם כאשר תהי' הגאולה העתידה אזי "מזכירין יצי"מ"24.

ונמצא, שיצי"מ והגאולה העתידה קשורות זו בזו, שלכן, ביצי"מ כלולה כבר הגאולה העתידה, ובגאולה העתידה מזכירין יצי"מ, והחילוק ביניהם אינו אלא מהו העיקר ומהו הטפל.

ולכן נאמר25 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "כימי" לשון רבים26, שיצי"מ הו"ע אחד שנמשך מזמן יציאת מצרים עד לגאולה העתידה27.

* * *

ג. ע"פ האמור לעיל (ס"א) שימים האחרונים דפסח קשורים בעיקר עם הגאולה העתידה – צריך להבין מהו ענינו של שביעי של פסח:

שביעי של פסח – קשור עם יצי"מ לא רק באופן של טפל, אלא באופן של עיקר, שהרי בשש"פ הי' קריעת ים סוף, שזהו הגמר והשלימות28 של יצי"מ29.

וא"כ, מהי השייכות של שביעי של פסח, שקשור בעיקר עם יצי"מ – לימים האחרונים של פסח, שקשורים בעיקר עם הגאולה העתידה?

ועכצ"ל, שהענין דקרי"ס שייך לענין הגאולה העתידה כפי שהיא ביצי"מ גופא, כדלקמן.

ד. ובהקדם ביאור כללות החילוק שבין יצי"מ לגאולה העתידה:

גם יצי"מ היתה גאולה שלימה – שהרי ביצי"מ ביררו את כל ניצוצות הקדושה, כמ"ש30 "וינצלו את מצרים", "שעשאוה כמצודה שאין בה דגן .. כמצולה שאין בה דגים"31, דקאי על הניצוצות של עלמא דאתגליא ("דגן") ושל עלמא דאתכסיא ("דגים"), כפי שפירש אאמו"ר ז"ל32, ולכן ישנו איסור לחזור למצרים, כמ"ש33 "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", כיון שליהודי אין מה לעשות במקום שלא נשארו ניצוצות קדושה שצריך לבררם, ולכן אסור לו להיות שם34.

ובזה משתווה גאולת מצרים לגאולה העתידה – שאינה כמו שאר הגלויות, שבהן לא היתה גאולה שלימה, שהרי לא כל בנ"י יצאו מהגלות, ואדרבה, ה"סולת" נשאר בגלות35, שמזה מוכח שעדיין נשארו ניצוצות קדושה שצריך לבררם, ואילו גאולת מצרים היתה גאולה שלימה34.

אבל אעפ"כ, גם לאחרי שבנ"י השלימו אמנם את עבודתם במצרים והוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה, נשארה עדיין המציאות של מצרים, שלכן היתה יצי"מ צריכה להיות באופן ד"כי ברח העם"36. ועוד זאת, שגם לאחרי יצי"מ הוצרכו בנ"י ללכת לברר את העולם, החל מבירור המדבר כו';

משא"כ בגאולה העתידה, שאז יזדכך העולם, כמ"ש37 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וכתיב7 "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וכמ"ש לפנ"ז: "וגר זאב עם כבש וגו' ונער קטן נוהג בם"38, ועד שיתברר אפילו ה"צפעוני"39 (שהו"ע הרע שבנחש הקדמוני גופא40), "כי מלאה הארץ דעה גו'"7.

ה. וע"פ מ"ש במדרשי חז"ל41 שאילו זכו (ולא היו הענינים שגרמו להיפך כו') היתה היציאה ממצרים באופן של גאולה שאין אחרי' גלות [שלכן נאמר מיד לאחרי קרי"ס "עד יעבור עמך ה' עד יעבור גו'"42, ב"פ, דקאי על ההעברה בים סוף ועל ההעברה בירדן43, ומיד לאח"ז "תבאמו ותטעמו גו'"44, באופן נצחי], הרי מובן, שביצי"מ ישנם כבר כל הענינים בדוגמת הגאולה העתידה.

וזהו הענין של קרי"ס – שביצי"מ גופא הרי זה בדוגמת הגאולה העתידה, כי:

החילוק בין יצי"מ לקרי"ס הוא – שביצי"מ נשארו עדיין פרעה עם ה"שלישים" וכו'45, משא"כ בקרי"ס, ש"לא נשאר בהם עד אחד"46; ועד"ז בנוגע להצלת בנ"י – שביצי"מ נשאר עדיין אצל בנ"י הפחד ממצרים, משא"כ בקרי"ס28; וכן בנוגע לענין הבירור – שהרי אמרו רז"ל47 ש"גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים", באופן שלא בערך.

ו. ויש להוסיף, שהאמור לעיל שגם ביצי"מ ישנם הענינים דלעת"ל (בתור טפל), צריך להתבטא גם בעבודה בפועל, כמו כל הענינים (ועד שמצינו48 שלמדים הלכה בפועל מפסוקים שמדברים אודות היעודים דלעת"ל).

וכמובן מהמבואר בהמשך וככה הגדול49 בפירוש מארז"ל50 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז כו'", גודל מעלת העבודה עתה, ועד שכל הגילויים דלעת"ל תלויים במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות51, והיינו, שעכשיו נעשה גם הענין עצמו, אלא שזהו כמו דבר המונח בקופסא, ובאופן שגם ה"מפתח" נמצא בידינו כו'52.

וכן לאידך גיסא, שיש הוראה גם מהאמור לעיל שלעת"ל יהי' גם הענין דיצי"מ בתור טפל, וכפי שיתבאר לקמן (ס"ח ואילך).

* * *

ז. מהענינים שבהם משתווה יצי"מ עם הגאולה העתידה53 – שביצי"מ נאמר54 "נעליכם ברגליכם", וכן בגאולה העתידה נאמר55 "והדריך בנעלים" (שזהו השכר על קיום הציווי "נעליכם ברגליכם").

ומזה מובן, שכדי לבוא להשכר ד"והדריך בנעלים", צריכה להיות גם עכשיו העבודה הקשורה עם ענין הנעל.

והענין בזה – כידוע שיש בנשמה גם בחי' רגל56, ועד למדריגה התחתונה שברגל גופא – העקב שברגל,

– שזהו ענין ששייך במיוחד לזמן דעקבתא דמשיחא, שעז"נ57 "והי' עקב תשמעון", וכפירוש רש"י: "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". ולכן ראינו אצל רבותינו נשיאינו שהשתדלו ביותר ("זיך פאַרלייגט") בנוגע לענינים הקשורים עם בחי' רגל שבנשמה כו' –

ועד לענינים הקשורים עם רגל כפשוטו, כולל גם ענין הנעל, שענינו להגן על הרגל מפני המזיקים כו'58.

וענין זה קשור עם כל שלש הרגלים, החל מחג הפסח שהוא "ר"ה לרגלים"59 – שענינם קשור עם הליכה ברגל, שלכן, כל מי שאינו יכול להלוך ברגליו להר הבית פטור מעלי' לרגל60.

וזהו גם המנהג טוב שהנהיגו בשלש הרגלים – שהולכים לבתי-כנסיות כדי לשמח יהודים כו'.

ומובן, שכל מי שמשמח יהודים ע"י עבודתו מלמטה למעלה – אזי נותנים לו עניני שמחה מלמעלה, ובזכותו – גם לכל אלו הנמצאים בסביבתו.

וכבר נקבע הסדר – שכל אלו שהלכו לשמח יהודים, אומרים "לחיים" (ובזכותם ובתור טפל אליהם – גם שאר המסובים), ומתוך ניגון שמח61.

* * *

ח. דובר אודות החילוק בין יצי"מ, שהיתה באופן ד"ברח העם", שהוצרכו לברוח מהרע ש"עדיין הי' בתקפו"36, שזהו אופן העבודה דאתכפיא, לגאולה העתידה, שאז יהי' מעמד ומצב דאתהפכא. ואעפ"כ, גם ביצי"מ הובטח כבר אודות הגאולה העתידה ("אנכי אעלך גם עלה"62), כיון שהידיעה שסוכ"ס יגיעו לאתהפכא נותנת כח בעבודת האתכפיא; וגם לעת"ל יזכירו את יצי"מ, כיון שגם במצב של אתהפכא יש צורך בענין הביטול המודגש באתכפיא. וזהו גם החילוק שבין "לחם עוני"63 (אתכפיא) ל"מצה עשירה"64 (אתהפכא)65. ועפ"ז מובן, שגם בזמן הזה שהחיוב הוא ב"לחם עוני" דוקא, שייך גם הענין של "מצה עשירה" (כפי שמצינו ש"בימיהם היו אוכלין מצה עשירה על סעודתן", "ולא היו אוכלין מצת מצוה אלא לאחר שמלאו כריסן"66; ומעין זה גם בזמן הזה, שבערב פסח מותר לאכול מצה עשירה67) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 122 ואילך.

ט. וההוראה מזה בעבודת האדם בכל יום:

אמרו חז"ל במשנה68 "בכל דור ודור (ורבינו הזקן מוסיף69: "ובכל יום ויום") חייב אדם לראות (ראי' דייקא, שהיא תכלית ההתאמתות70) את עצמו כאילו הוא (עצמו) יצא (היום) ממצרים", וכפי שמבאר רבינו הזקן69 שזהו ענין "יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף .. בפרט בקבלת מלכות שמים בק"ש .. ולכן תקנו פ' יציאת מצרים בשעת ק"ש דוקא" (וזוהי הנתינת כח לעבודה במשך כל היום בכל כחות ולבושי הנפש כו').

וענין זה יכול להיות בב' אופנים:

א) ע"ד הגאולה העתידה – שהרי אמרו רז"ל שאילו זכו היתה היציאה ממצרים באופן של גאולה שאין אחרי' גלות (כנ"ל ס"ה) – ללא בלבולים מהיצה"ר, אפילו לא לפי שעה, כיון שכבר השלים את העבודה והיגיעה עם היפך הטוב, ולכן לא צריך להיות אצלו הענין ד"ברח העם", אלא מתוך מנוחה יכול לעבוד עבודתו באופן של עלי' "מחיל אל חיל"71 בעבודת ה' (בדוגמת המעמד ומצב דלעת"ל, כמובן ממ"ש הרמב"ם8 שהסיבה שנתאוו ימות המשיח היא לפי שאז יוכלו לעסוק בעניני עבודת ה' מתוך מנוחה והרחבה, ללא ענינים המבלבלים, לא מבחוץ, ועאכו"כ לא מבפנים).

ב) למטה מזה – כפי שהיתה היציאה ממצרים בפועל – באופן ד"ברח העם", לברוח מן הרע כו', ולכן הוצרכו לאח"ז להתחיל לעבוד ולהתייגע על עצמם ("האָרעווען מיט זיך"), שזהו תוכן הענין דספירת העומר במ"ט הימים שבין יצי"מ למ"ת, לברר ולזכך את נפש הבהמית מיום ליום, באופן ד"מעט מעט אגרשנו"72, ולפעול שגם אצלה יהי' ענין העלי' למעלה (היפך "רוח הבהמה היורדת היא למטה"73).

[וכן הוא פשטות הענין ע"פ נגלה, כמ"ש הר"ן בסוף פסחים בשם הגדה: "בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה74 .. לסוף חמשים יום, היו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר בזמן הזה .. אנו .. מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן", והיינו, שמצות ספה"ע היא שכר על הספירה שמנו אז. וע"ד שמצינו בנוגע לאבות שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה75, שע"י עבודתם בכח עצמם, המשיכו ופעלו אותם ענינים באופן של ציווי מלמעלה].

ועל זה באה ההוראה בנוגע לשני אופני עבודה הנ"ל:

בנוגע לאלו שעבודתם היא באופן ד"ברח העם" (אתכפיא) – שזהו אופן העבודה ששייך לרובא דעלמא – שצריכים לידע שברור הדבר שסוכ"ס יגיעו לשלימות העבודה דאתהפכא, שגם ה"א-ל זר אשר בקרבך"76 יתהפך לטוב, וכמ"ש77 "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך"78, וכמ"ש ביעודים דלעתיד לבוא "אז אהפוך אל עמים גו'"79.

וכן בנוגע לאופן העבודה שהיא ע"ד הגאולה העתידה – שהרי אפילו אצל רובא דעלמא שעבודתם היא בבחי' אתכפיא, לא ימלט שלא יהיו זמנים מסויימים, ימים, שעות או עכ"פ רגעים, שבהם עומדים בתנועה של התעוררות כו', באופן שהיצה"ר אינו מבלבל כלל, כך, שיכול לעבוד עבודתו באופן של "בכל מאדך"77, בלי גבול, "ופרצת"80, בדוגמת לעתיד לבוא – שגם אז צ"ל אצלם הענין דזכירת יצי"מ, כדי שתהי' העבודה בשלימות.

ועד"ז בנוגע ליחידי סגולה שהם במדריגת צדיקים שכללות עבודתם היא באופן דאתהפכא – צ"ל אצלם גם הענין דאתכפיא, לא רק מצד ענין ה"ערבות", "שכל ישראל ערבים זל"ז"81 [וע"ד המובא82 שגם האריז"ל הי' אומר כל פרטי הוידויים ד"אשמנו כו'", מצד ענין הערבות], אלא גם בשביל שלימות עבודת עצמם, כי, "הצדיק (שהגיע כבר למעמד ומצב דאתהפכא) נקרא עבד ה' .. (ש)כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי .. לבו חלל בקרבו", ואין אצלו המעלה ד"עובד אלקים", "לשון הוה" (היפך הענין ד"לא עבדו"83), ע"י "עבודה ועמל גדול"84, שאז ישנו גם הענין ד"לפום צערא אגרא"85.

וע"ד שמצינו שגם אצל צדיקים צ"ל ענין התשובה, כמאמר86 משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ומובן, שאע"פ שזוהי מדריגה נעלית בתשובה, שעז"נ87 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (כמבואר בלקו"ת ר"פ האזינו) – הרי כל אופני התשובה הם ענין אחד, כך, שגם תשובה זו היא למעלה מכללות ענין התומ"צ, כמו תשובה כפשוטה, שעל ידה נעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד", ועד ש"מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו"88.

* * *

י. ע"ד האמור לעיל (ס"ב) שבימים הראשונים דחג הפסח (שעיקרם הוא הענין דיצי"מ) נרמזת כבר הגאולה העתידה, הנה גם בימים האחרונים (שעיקרם היא הגאולה העתידה) נרמזת גם יצי"מ – כי: בשביעי של פסח היתה קריעת ים סוף, שאז נתבטלה אצל בנ"י יראת מצרים28, ועי"ז נשלמה היציאה ממצרים; ובאחרון של פסח אומרים בהפטרת היום: "והי' ביום ההוא יוסיף גו' שנית ידו גו'"89 – נוסף על הפעם הראשונה שהיתה ביצי"מ, כסיום הכתוב90: "כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".

וזהו שגם בימים האחרונים ישנו ענין המצה וד' כוסות – בדוגמת ימים הראשונים:

ובהקדים – שבימים האחרונים ענין המצה הוא רק באופן של רשות (ולא כמו בימים הראשונים שזהו חיוב מן התורה)91, ועד"ז בנוגע לד' כוסות, שגם בימים הראשונים אינם מן התורה, אלא מדרבנן92, ועאכו"כ שבימים האחרונים הרי זה רק ענין של רשות, אבל אעפ"כ, הרי ידוע גודל הענין דרשות כו'93, וכן כללות העילוי של דברי סופרים שחביבים יותר מדברי תורה94, כמבואר בדרושי חודש תשרי95 בנוגע למעלת ניסוך המים שמדברי סופרים לגבי ניסוך היין (ונטילת ד' מינים) שמן התורה, וכן בנוגע למעלת ענין ה"הקפות", אף שאינו אלא מנהג.

ובכן: באחרון של פסח נהגו להוסיף סעודה שלישית (גם כשאינו חל בשבת), כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר96, שהבעש"ט הי' אוכל ג' סעודות באחרון של פסח, וסעודה זו היתה נקראת "משיח'ס סעודה". וכן נקבע המנהג – והולך ומתפשט – לשתות ד' כוסות בסעודה זו97.

וכללות הענין בזה – שישנם כו"כ ענינים שנתגלו ונקבעו לאחרונה דוקא, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר98, שעכשיו נקל יותר להגיע למדריגות נעלות כו' מאשר לפני חמישים או שבעים שנה (שזהו מספר השנים שנקט כ"ק מו"ח אדמו"ר אז, בשנת תש"ה).

ועד"ז בנוגע למנהגים הנ"ל באחרון של פסח, שבו מאיר גילוי המשיח, וזהו התוקף שעל ידו יכולים לצאת לעולם (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שכבר נדפס99), לעשות ממנו דירה לו' ית', ועד שנמשך ומתגלה הענין ד"כוסי רוי'"100, כסא דדוד מלכא משיחא101.

* * *

יא. כללות הענין דיצי"מ קשור עם קרבן פסח, כמ"ש102 "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", וענין זה הי' נוגע לא רק למי שנתחייב בעונש ונפטר ממנו ע"י קרבן פסח, אלא אפילו למי שלא נתחייב בעונש כלל, ד"מאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע"103.

ובנוגע לקרבן פסח – הנה ההכנה לאכילת הפסח הי' צריכה להיות באופן ד"צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו"104, ונתבאר בזה במכתב הכללי105, שצליית הפסח באש הו"ע "פסילי אלהיהם (שהרי ה"שה" הי' העבודה זרה של מצרים106) תשרפון באש"107, והיינו, שצריך לבטל לא רק את ה"ראש" של הע"ז, אלא גם את כל החלקים שבה, ולעשות מכל הענינים פסח לה', "ראשו על כרעיו ועל קרבו", כולו כאחד108, באותה האש שחודרת את כולו.

יב. ויש להוסיף ולבאר דיוק לשון הכתוב "ראשו על כרעיו גו'" – "כרעיו" דייקא, ולא כהלשון הרגיל, שהניגוד לראש הוא רגל, כמו בנוגע לציור קומת האדם, שנחלק לראש גוף ורגל, ואילו כאן לא נאמר "רגליו", אלא "כרעיו" דוקא:

ובהקדמה – שכדי להבין את החילוק שבין רגל לכרעיים, יש למצוא מקום שבו מופיעים שתי הלשונות, ושם יכולים לראות על מה נאמר הלשון "רגל", ועל מה נאמר הלשון "כרעיים", ומזה יובן גם בנוגע להדגשת הכתוב "ראשו על כרעיו" דוקא.

ובכן, בדברי חכמים במשנתם מצינו במסכת תמיד אריכות גדולה בנוגע לעבודת קרבן תמיד, ושם נזכר גם "רגל" בפני עצמו ו"כרעיים" בפני עצמם109, ומבואר במפרשים110, ש"רגל" הוא החלק העליון המחובר לגוף, שזהו הירך, ואילו החלק התחתון, מן הברך (צומת הגידין) ולמטה, נקרא בשם "כרעיים", על שם הכריעה.

ומזה מובן בנוגע לדיוק לשון הכתוב גבי צליית הפסח – "ראשו על כרעיו" דוקא:

אף שהכוונה היא על כל הרגל, מ"מ, ההדגשה בזה היא – לא על החלק העליון שברגל, שמעלתו שאין לך אבר שיש בו ריבוי בשר כ"כ111, אלא על החלק התחתון שבו נעשית הכריעה, שענינו בעבודה הרוחנית הו"ע הביטול, בניגוד לראש, שמורה על ההבנה וההשגה.

יג. והענין בזה:

גם כאשר נמצאים בדרגת העבודה ד"כי ברח העם" (כנ"ל ס"ח) – אין להמתין עד שיתעלו תחילה למדריגה נעלית יותר, אלא תיכף ומיד צ"ל הענין דיצי"מ (שהרי תמיד, בכל מעמד ומצב, ישנו החיוב דק"ש, שענינו הוא יצי"מ), ע"י הקרבת קרבן פסח, שענינו – ביטול כל עניני ע"ז, והתמסרות מוחלטת להקב"ה שחודרת כל הענינים, "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

– בנוגע לאכילת הפסח, הרי כיון שמספיק לאכול כזית [ואדרבה: אם רצונו לאכול את כל הפסח לבדו, יש פלוגתא אם הפסח נשחט על היחיד112], נמצא, שלא כל מי שאוכל מהראש, אוכל גם מכרעיו וקרבו, ולא כל מי שאוכל מכרעיו וקרבו אוכל גם מהראש.

אבל, זהו רק בנוגע לאכילת הפסח, שנעשה דם ובשר כבשרו, שזהו ענין העבודה הפרטית במשך כל היום – שבזה יש אמנם חילוקי מדריגות, שהרי אינו דומה מעמד ומצב האדם בעת תפלת שמו"ע, ש"לא ירמוז בעיניו וכו'"113, או מעמדו ומצבו בעת לימוד השיעורים שלו בתורה, או בשעה שעוסק בעבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"114 ו"בכל דרכיך דעהו"115, שאז צריכה להיות העשי' בה' אצבעות היד באופן שיהי' כלי בדרך הטבע – ככל פרטי החילוקים שבזה ע"פ תורה;

משא"כ בנוגע לצליית הפסח – שזהו ענין ביטול הע"ז, "פסילי אלהיהם תשרפון באש", ע"י אש דקדושה, "הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"116, שהיא "אש אוכלת אש"117, שמבטלת את האש דלעו"ז – הרי זה צ"ל כולו כאחד, "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

ודוקא באופן כזה נפעל הענין הכללי של יצי"מ, שיוצאים "משעבוד לגאולה"118, מ"עבדי פרעה" ל"עבדי הם"119 – שהרי התנאי לענין ד"פסח על בתי בני ישראל" הוא "זבח פסח", שיש בו ענין מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר הקרבנות, אפילו לא בקרבן עולה שהוא "כולה כליל" לה'120, שבו נאמר121 "ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו", ואילו קרבן פסח צ"ל באופן ד"ראשו על כרעיו ועל קרבו" דוקא. ועוד זאת, שבקרבן פסח יש חיוב כרת122, והיינו, שללא קרבן פסח אין אצלו ענין של חיות (ולא רק שיש חיות, אלא שצריכים לדעת איך לחלק את החיות בכל האברים); כדי להיות יהודי חי ("אַ לעבעדיקער איד"), עליו להקריב קרבן פסח, שזוהי ראשית העבודה – יראה וקבלת עול123 והתמסרות להקב"ה שחודרת את כל מציאותו בשוה, "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

יד. אך עדיין יכולים לשאול:

כיצד יכולים לפעול את אותה מס"נ הן ב"ראשו" והן ב"כרעיו" – בה בשעה ש"ראשו" ו"כרעיו" נבראו ע"י הקב"ה באופן שהם חלוקים זמ"ז, כך, ש"כרעיו" (ע"ש הכריעה) הוא אבר שמהותו הו"ע המס"נ, ואילו הראש ענינו ע"פ תורה הוא הבנה והשגה דוקא [החל מהבנה והשגה בלימוד התורה, ועד להבנה והשגה הדרושה להענין ד"בכל אשר תעשה"124, שאף שצ"ל "בלא לב ולב"125, הרי בכל זאת צריך להיות בזה איזה ענין של הבנה והשגה], וא"כ, איך אפשר לפעול בשניהם את אותה מס"נ?!

והמענה על זה:

אמרו רז"ל126 "פסח נאכל על השובע", שזהו ענין מיוחד שמצינו בקרבן פסח127, גם לגבי שאר הקרבנות, שאכילתם צריכה להיות באופן ד"למשחה"128 – "לגדולה"129.

וע"פ ביאור הצמח-צדק בהגהות לתניא ד"ה משביעין אותו130 בגודל מעלת ענין השובע, מובן, שאמיתית ענין השובע הוא דוקא כאשר השביעה באה מלמעלה (שהרי לולי זאת, הרי כעבור משך זמן חוזר להיות רעב), וכיון שזהו ענין שבא מלמעלה, הרי זה נמשך ובא בכל האברים בשוה (וע"ד התוקף שנפעל ע"י גילוי המשיח בנוגע לפעולה בעולם (כנ"ל סוס"י) – לא רק ב"זמן חרותנו", אלא גם במשך כל השנה כולה).

טו. וענינו בעבודת היום – ההתמסרות הכללית להקב"ה בהתחלת היום באמירת "מודה אני לפניך" שהיא באופן שחודרת בכל האברים בשוה, "ראשו על כרעיו ועל קרבו", כי, ה"מודה אני" הוא מצד הענין ד"החזרת בי נשמתי", שזוהי נקודת החיות שהיא בכל האברים בשוה, כך, שבכולם חודרת אש הקדושה בשוה.

וכמו"כ בהתחלת עבודת היום, כאשר האדם נעשה "בר פועל" – שאצל יהודי הרי זו עבודת התפלה, שצריכה להיות בהתחלת היום (אפילו קודם לימוד התורה), כמאמר אבא בנימין שתהא תפלתי סמוכה למטתי131 – הנה ההתחלה היא באופן ד"הודו להוי'"132, הודאה כללית שחודרת את כל מציאותו בשוה, "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

ולהעיר, שישנם הטוענים שאיפכא מסתברא: בשלמא בסוף היום, לאחרי שכבר קיים כו"כ מצוות, ועסק והתייגע בעניני העבודה במשך כו"כ שעות, י"ב, ט"ז או י"ח שעות – אזי יכול לפעול על עצמו לעמוד בתנועה של מס"נ באופן ד"ראשו על כרעיו ועל קרבו"; משא"כ בהתחלת היום, כאשר זה-עתה ניעור משנתו, ועדיין לא נטל ידיו, שאז, ע"פ תורה, שורה רוח טומאה על ראשי אצבעותיו133 – איך שייך לומר "מודה אני" מתוך התמסרות להקב"ה באופן של "ראשו על כרעיו ועל קרבו"?!

אך האמת היא – שיש מעלה מיוחדת בהתחלת היום דוקא, כמבואר בתו"א134 בפירוש הכתוב135 "וישכם לבן בבוקר", שבבוקר מאיר בחי' לובן העליון כו', שזוהי מדריגה שלמעלה מכל המדידות וההגבלות של סדר השתלשלות, ומבחי' זו נמשך כח לכל אחד מישראל – שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, והרי בן יורש הכל, גם אם הוא תינוק בן יומו136 – שיוכל להתמסר להקב"ה בכל מציאותו, "ראשו על כרעיו ועל קרבו".

וכאשר התחלת היום היא באופן כזה, הרי זה פועל על כל עבודת היום, עד לאמירת "בידך אפקיד רוחי"137 בסיום היום, שנעשית הכנה לעבודת היום שלאח"ז, שתהי' באופן נעלה יותר, כמ"ש71 "ילכו מחיל אל חיל".

* * *

טז. בנוגע לשיעור בתניא כפי שנחלק ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר לימי השנה, כל יום חלק השייך לו – הנה בשיעור היומי מדובר אודות ענין המסירת-נפש138.

וענין זה מתאים עם פתגם הצמח-צדק139, ששביעי של פסח הוא "ראש-השנה" על ענין המס"נ, כיון שבו היתה המס"נ של נחשון בן עמינדב שקפץ לתוך הים עד שהגיעו המים למעלה מצווארו כו'140, ובמילא הרי זה שייך גם לאחרון של פסח, שהוא יו"ט שני דשביעי של פסח.

ובפרטיות יותר:

בהתחלת השיעור141 מדובר אודות ה"אהבה הטבעית המסותרת .. לדבקה בה' ולא ליפרד .. בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש".

וממשיך: "ועסק התורה ומצוות והתפלה הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש, כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה, שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה .. והיו לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בג"ע כו'".

יז. ולהעיר, שהמוזכר אודות "עסק הנשמות בג"ע", נוגע גם לעבודת בנ"י למטה, כי:

ע"י עבודת בנ"י למטה ניתוסף עילוי גם אצל הנשמות שבג"ע, וע"ד שע"י עבודת בנ"י ניתוסף עילוי אצל המלאכים (שגם אצלם יהי' ענין ההילוך, כמו בנשמות142), שלכן "חברים מקשיבים לקולך"143, כדרשת חז"ל144 שקאי על המלאכים שבאים לשמוע ולקבל מהנשמות כו'.

וכן לאידך, ש"עסק הנשמות בג"ע" שיושבים ונהנין מזיו השכינה145, פועל גם בעבודת בנ"י למטה – שתהי' באופן של חירות ומנוחה, שזהו כללות המעמד ומצב דימות המשיח, שתלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות51.

וענין זה קשור גם עם המנהג דאמירת "יזכור" (ביחד עם ענין הצדקה כו'146) בזמנים מיוחדים (כולל גם באחרון של פסח147) – שפועל עילוי בהנשמות שבגן-עדן.

והרי אמירת "יזכור" היא גם עבור הנשמות שאינם צריכים כפרה, וכידוע מנהג החסידים להזכיר גם את כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן את רבותינו נשיאינו שלפניו, בנוגע לאלו שהכירו אותם)148, כך, שזהו ענין שפעולתו היא עבור האומר ("עס טוט אויף פאַר דעם וואָס זאָגט דאָס")149; אבל בהכרח לומר שענין זה נותן כח גם עבור אלו שאותם מזכירים בנוסח דאמירת "יזכור".

וכפי שדובר150 בענין "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"151, שכאשר "זרעו בחיים", שהולכים "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"152, הרי זה מוסיף בחיים שלו.

יח. ויש להוסיף, שענין המס"נ שמבואר בשיעור תניא היומי הוא באופן שכולל את כל הזמנים שבהם עובד יהודי את הקב"ה – כללות "עסק התורה ומצוות והתפלה" במשך כל ימי חייו, מאז ש"אתה נפחתה כו'" עד הזמן ש"אתה עתיד ליטלה ממני"153 (כפי שמביא בהמשך השיעור היומי), "בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה", וכן גם הזמן שנמצאים בג"ע – "כל עסק הנשמות בג"ע", עד הזמן ש"אתה עתיד .. להחזירה בי לעתיד לבוא"153, כאשר יקויים היעוד154 "הקיצו ורננו שוכני עפר", בביאת מלכא משיחא.

וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל בנוגע למס"נ של קרבן פסח, באופן ד"ראשו על כרעיו ועל קרבו", החל מעבודת הראש ועד לעבודת הרגל, כפי שנעשית אצל כאו"א מישראל בעבודתו הפרטית, ובצירוף כולם יחד נעשית קומה שלימה.

ובכל זה ניתוסף באחרון של פסח מצד התוקף דמשיח, שפועל ש"יוסיף אד' שנית ידו לקנות את שאר עמו גו' מאשור וממצרים גו' ומאיי הים"89, ובאופן שפועלים תכלית העלי' אצל כולם, גם אצל אלו שהיו תחילה בתכלית הירידה שאין למטה ממנה, ואעפ"כ נעשה גם אצלם הענין ד"והדריך בנעלים"55, ועד ש"מטו רגלין ברגלין"155, ודוקא שם נמשכת תכלית השלימות דלמעלה.

והרי אמיתית ענין השלום נעשה ע"י לימוד התורה, ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"156, וכן ע"י קיום המצוות, שכללותם היא מצות הצדקה, שנקראת מצוה סתם157, שענינה קירוב שני קצוות, מקצה העניות עד קצה העשירות, ע"י הנתינה שבינתיים.

וע"י לימוד התורה וקיום המצוות, כפי שהם חדורים בעבודת התפלה, מתוך שמחה וטוב לבב, נמשכת ברכת ה' בכל הפרטים, "מטל השמים ומשמני הארץ"158 בשוה, ברוחניות ובגשמיות גם יחד.

* * *

יט. ענין המס"נ המודגש בשיעור תניא היומי (כנ"ל סט"ז) – מודגש גם בשיעור חומש היומי159:

בהתחלת שיעור חומש היומי – משלישי עד רביעי בפ' שמיני – נאמר160 "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", והיינו, שאש הקדושה, "הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"116, שעל ידה פועלים הענין ד"פסילי אלהיהם תשרפון באש" (כנ"ל סי"א) – נמשכת ומתגלה למטה ופועלת על כל העם הענין ד"ויפלו על פניהם", שזהו"ע המס"נ.

וזהו החידוש בשיעור חומש היומי לגבי השיעור של היום שלפניו – שבו נאמר רק "וירא כבוד ה' אל כל העם"161, שזהו ענין שנפעל בראיית העיניים בלבד, ולא בשאר האברים, ובודאי לא ברגל, ואילו כאן מודגשת הפעולה על כל מציאות האדם, "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – שזהו"ע ד"ויפלו על פניהם".

ולא עוד אלא שענין זה הוא באופן שמשה רבינו בטוח שכל אחד מישראל יכול להגיע לזה (אם רק ירצה בכך) – כפי שמפרש רש"י161 (שפירושו הוא "פשוטו של מקרא" ו"יינה של תורה" בבת אחת162) שכאשר "היו ישראל נכלמים כו'" בגלל שלא ירדה שכינה, אמר להם משה "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'"163,

והוסיף לומר, שאין זה בזכותו אלא בזכות אהרן – "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם"161,

ומובן, שאי אפשר לומר שמשה אמר זאת רק בכדי לפייס דעתו של אהרן, או מצד ענוותנותו – שהרי ענין זה נאמר ב"תורת אמת", ומה גם שענינו של משה הוא אמת164,

[וכמבואר במדרשי חז"ל165 שמצד מדת האמת של משה, לא היתה יכולה להיות אצלו ההנהגה ד"אוהב שלום ורודף שלום"166 כמו אצל אהרן, שהי' משנה מן האמת כדי לעשות שלום, ולכן, במיתת אהרן נאמר167 "ויבכו גו' כל בית ישראל", האנשים והנשים, ולא כמ"ש במיתת משה "ויבכו בני ישראל"168, האנשים בלבד],

ועכצ"ל, שענין המס"נ אצל כל בנ"י נעשה ע"י עבודת אהרן דוקא – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"166, וכמ"ש169 "בהעלותך את הנרות גו' יאירו שבעת הנרות", שפעל את ענין המס"נ דקדושה בכל שבעת הסוגים שבנש"י170, והו"ע ההעלאה שע"י עבודת התפלה (משא"כ משה שענינו תורה, כמ"ש171 "זכרו תורת משה עבדי"), והיינו, שהתורה עצמה (משה) אומרת שע"י עבודת התפלה אפשר להגיע לדרגא נעלית כזו שאי אפשר להגיע אלי' ע"י לימוד התורה.

כ. ויש להוסיף ולהדגיש שענין המס"נ שאודותיו מדובר בשיעורי היום הוא באופן של נשמה בגוף בריא ושלם דוקא:

בשיעור היומי בתניא מדובר אודות "ענין מסירת נפש ממש" שב"עסק התורה ומצוות והתפלה" ע"י נשמה בגוף דוקא. – אמנם נזכר גם הענין ד"אתה עתיד ליטלה ממני", "בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה", שאז ישנו "עסק הנשמות בג"ע", אבל העבודה עצמה נעשית דוקא ע"י נשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות, ודוקא על ידה פועלים עילוי גם אצל הנשמות שבג"ע (כנ"ל סי"ז), אלא שעבודת הנשמה בהיותה בגוף צריכה להיות מתוך מסירת נפש, שזהו גם תוכן הענין דיציאת מצרים – "יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף"69, אבל לא באופן שהי' אצל נדב ואביהוא [שאף שגדלה מעלתם ביותר, ועד שמשה אמר לאהרן "שהם גדולים ממני וממך"172, הרי אין זה סדר העבודה], אלא נשמה בגוף דוקא.

וענין זה מודגש גם בהמשך שיעור חומש היומי – שלאחרי המאורע דנדב ואביהוא, "הזהיר את הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש"173, "יין ושכר אל תשת גו' בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו"174, כיון שהעבודה צריכה להיות באופן של נשמה בגוף בריא ושלם דוקא.

[ומובן שאין זה בסתירה להמאמר "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא"175, שזהו בנוגע לתוקף רצון ותאוות הגוף כו', משא"כ "היות הגוף בריא ושלם" ש"מדרכי (עבודת) ה' הוא"176].

כא. וזוהי כללות ההוראה דאחרון של פסח – יו"ט שני דשביעי של פסח שקשור עם ענין המס"נ (כנ"ל סט"ז), שזהו התוקף שבו יוצאים לפעול בעולם (כנ"ל ס"י).

וזוהי גם המעלה המיוחדת של דרא דעקבתא דמשיחא, שבו מודגש ביותר ענין המס"נ177,

– אלא שזוהי מס"נ מתוך הרחבה, כמו בקרי"ס, שבה הי' הענין דביזת הים שהיתה גדולה יותר מביזת מצרים47 –

שעי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח בפועל ובגלוי, למטה מעשרה טפחים.

* * *

כב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והניף ידו על הנהר וגו'.

* * *

כג. המאמר של הצמח-צדק178 שנזכר לעיל179 – הגיע לכאן באורח פלא לפני ימים אחדים, ע"י רב ממדינת איראַן (שזוהי פרס) שעלה לארץ ישראל, ובין אנשי עדתו הי' יהודי ממדינת אַלג'יר, שברשותו הי' "ביכל" המאמרים של הצ"צ (מבלי לדעת באיזה אופן הגיע אליו), ובראותו שהענינים הכתובים בו הם קשים עבורו – מסרו לרב, והרב – שכנראה היו לו עוד הרבה ספרים ללמוד... – שלחו לכאן.

– ב"ביכל" זה ישנם מאמרים שנמצאים גם בביכלאַך נוספים, אבל יש בו גם מאמרים (כולל המאמר הנ"ל) שלא מצאתי בביכלאַך נוספים.

ובסיום המאמר180 מבאר הצ"צ הענין ד"מצה עשירה" ו"לחם עוני" כפי שהוא בעבודת ה', ועפ"ז יש לבאר גם ענין בנגלה דתורה.

כד. בנוגע ל"עיסה שנילושה במי פירות"181 – הנה בשו"ע של רבינו הזקן182 [שמוסיף על השו"ע של המחבר ומבאר גם טעמי ההלכות שנוגעים להפס"ד183] מבואר ש"אינו יוצא בה י"ח .. מפני שהיא מצה עשירה, והתורה אמרה לחם עוני63. ועוד, שאין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבוא לידי חימוץ אם לא הי' משמרה מחימוץ"184 (ו"עיסה שנילושה במי פירות, אפילו שהתה כל היום בלא עסק עד שנתפחה, אין זה חמץ").

ומוסיף לאח"ז185: "עיסה שנילושה במים עם מי פירות, אע"פ שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ (שהרי "מי186 פירות שנתערב בהם מים אפילו כל שהוא, הרי אלו .. ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם .. (ו)קשה לשמרה מחימוץ"187), אין יוצאין בה י"ח אם שמרה מחימוץ ואפאה מיד, מפני שהיא מצה עשירה".

ועפ"ז מובן מדוע לא מספיק הטעם ש"אין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבוא לידי חימוץ", אלא יש צורך בטעם ד"מצה עשירה" (שאינה "לחם עוני") – כי, מצד הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ, היו יכולים לצאת י"ח גם במצה שנילושה במי פירות עם מים, ורק בגלל שהיא "מצה עשירה" אין יוצאים בה י"ח.

אבל עדיין צריך להבין: מדוע הוצרך רבינו הזקן להביא הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ?

בשלמא מ"ש בסי' תנ"ג188 "דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה" – הרי זה בנוגע לדגן שממנו נעשית העיסה, שצ"ל "מאחד מחמשת מיני דגן", ולא מ"מיני קטניות וכיו"ב שאינם באים לידי חימוץ"; אבל בנוגע לעיסה – הרי גם לולי הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ, אין יוצאים י"ח בעיסה שנילושה במי פירות מפני שהיא מצה עשירה.

וא"כ, למה הביא רבינו הזקן את הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ, ולא הסתפק בטעם דמצה עשירה – כמו המחבר182, שהביא רק הטעם "מפני שהיא מצה עשירה, וקרא כתיב לחם עוני", ולא הביא כלל הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ? – והרי ידוע189 גודל הדיוק בשו"ע של רבינו הזקן אפילו בנוגע לייתור תיבה אחת, וכ"ש כמה תיבות!

כה. והנה, הב"י182 כתב "ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה בשמן ויין ודבש בלבד .. לפי שאנו צריכים שימור מחמץ, וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה .. ומי פירות בלבד אין מחמיצין, ודבר נכון הוא". וכתב על זה הרמ"א בדרכי משה: "ר"ל דמטעם זה אינו יוצא, אבל בלא"ה נמי אינו יוצא, דהא הוה מצה עשירה".

אמנם, יכולה להיות מציאות של מצה שנילושה במי פירות שלא יהי' לה דין של מצה עשירה, ואעפ"כ אין יוצאין בה י"ח, בגלל שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ:

איתא בגמרא במסכת פסחים190: "יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, ת"ל כו'", ופריך, "ותיפוק לי' דהוה לי' מצה עשירה" (דהא נילושה בשמן), ומשני "רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות", והיינו, שכיון שנילושה במעט שמן, "רביעית שמן לעשרים חלות גדולות", "אין כאן עושר".

וכיון שע"פ תורה יש מציאות של עיסה שנילושה במי פירות (שמן) שאינה מצה עשירה – כשנילושה במעט שמן – לכן יש צורך גם בהטעם שאינה יכול לבוא לידי חימוץ.

אלא, שמציאות כזו היא מילתא דלא שכיחא, כי, בדרך כלל, כאשר הלישה היא במעט שמן, מוסיפים מים, ואז ה"ז ממהר להחמיץ.

[ולכן הוצרך המהרש"א לבאר ש"אין להקשות כיון דלא הי' בכמה חלות רק רביעית שמן, ע"כ גם מים היו בו191, וא"כ ה"ל מי פירות עם מים, דממהר יותר להחמיץ, ואמאי יוצא בהם בפסח" – "די"ל דשאני התם דכהנים זריזין הן כו'"].

ועפ"ז מובן מדוע הסתפקו רוב הפוסקים בטעם דמצה עשירה, ולא הזכירו את הטעם שאינו בא לידי חימוץ – כיון שהצורך בטעם זה הוא רק במציאות רחוקה; ואילו רבינו הזקן הוסיף גם טעם זה – כדי להבהיר גם מציאות רחוקה זו.

אמנם, כד דייקת שפיר בדברי רבינו הזקן, הנה מאריכות וסגנון לשונו בנוגע למצה עשירה [לא בהתחלת הסימן, בנוגע לעיסה שנילושה במי פירות בלבד, שבו הובא הטעם דמצה עשירה כבדרך אגב, שהרי בלאה"כ אין יוצאין בה י"ח מפני שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ, אלא בסעיף ו', בנוגע לעיסה שנילושה במים עם מי פירות, שאין יוצאין בה י"ח רק בגלל היותה מצה עשירה] – "אע"פ שהיא יכולה לבוא לידי חימוץ, (אעפ"כ) אין יוצאין בה י"ח .. מפני שהיא מצה עשירה", משמע, שעיקר הטעם שאין יוצאין י"ח במצה שנילושה במי פירות הוא – בגלל שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ, ורק כשיש בה גם מים, שאז יכולה לבוא לידי חימוץ, יש טעם נוסף שבגללו אין יוצאין בה י"ח – "מפני שהיא מצה עשירה".

וצריך להבין, מדוע שינה רבינו הזקן מדברי המחבר להוסיף הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ – לא רק בשביל להבהיר מציאות רחוקה, אלא בתור טעם עיקרי?

ולאידך גיסא, כיון שלדעת אדה"ז עיקר הטעם הוא לפי שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ – למה הביא את הטעם דמצה עשירה (לא רק בסעיף ו', בנוגע לעיסה שנילושה במי פירות עם מים, שבה מוכרחים להטעם דמצה עשירה, אלא) מיד בהתחלת הסימן, בנוגע לעיסה שנילושה במי פירות בלבד, שעיקר הטעם שאין יוצאים בה י"ח הוא בגלל שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ?!

[בשלמא המחבר, שמדגיש בהתחלת הסימן "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כו'", ומיד בסעיף שלאח"ז: "מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ" – הוצרך להזכיר מיד ש"היא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני"; משא"כ אדה"ז, שלא הזכיר בהתחלת הסעיף ע"ד תערובות מים – הי' לו להביא הענין ד"מצה עשירה" רק בסעיף ו'].

כו. לכאורה הי' אפשר לבאר דברי רבינו הזקן, ע"פ דעת המהר"ל192, שמלבד הציווי ד"לחם עוני"63, ישנו גם הציווי "בערב תאכלו מצות"193, ומי שיש לו רק מצה עשירה (שיש בה גם מים ולכן יכולה לבוא לידי חימוץ), יאכלנה בליל פסח כדי לקיים עכ"פ מצות "בערב תאכלו מצות", אף שלא יקיים מצות "לחם עוני".

ועפ"ז מובן מדוע מביא רבינו הזקן ב' הטעמים – כיון שהם ב' מצוות, והיינו, שכוונת רבינו הזקן לומר שב"עיסה הנילושה במי פירות" אינו מקיים מצות "לחם עוני", "מפני שהיא מצה עשירה", וגם אינו מקיים מצות "בערב תאכלו מצות", לפי ש"אין יוצאין אלא במצה שהיתה יכולה לבוא לידי חימוץ".

אבל באמת א"א לומר כן – שהרי אדה"ז לא ס"ל כהמהר"ל194:

האיסור דאכילת מצה בערב פסח – כדאיתא בירושלמי195 "כל האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו" – הוא רק במצה שאדם יכול לצאת בה י"ח בלילה.

ולפי דברי המהר"ל הנ"ל שמי שיש לו רק מצה עשירה, יאכלנה בליל פסח כדי לקיים עכ"פ מצות "בערב תאכלו מצות", אסור לאכול בערב פסח גם מצה עשירה (שיש בה גם מים ולכן יכולה לבוא לידי חימוץ), כיון שיכול לצאת בה י"ח "בערב תאכלו מצות".

וכיון שרבינו הזקן פוסק להדיא שבערב פסח מותר לאכול מצה עשירה196 [ואינו מחלק197 בין מצה שנילושה במי פירות בלבד (שגם לדעת המהר"ל מותר לאוכלה בערב פסח, כיון שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ), למצה שנילושה במי פירות עם מים198], עכצ"ל, שאינו סובר כדעת המהר"ל ש"בערב תאכלו מצות" הוא ציווי בפ"ע שאפשר לקיימו גם ע"י אכילת מצה עשירה שאינה "לחם עוני".

[ורק בדוחק י"ל שרבינו הזקן כתב את ב' הטעמים הנ"ל באופן שיתאים גם לדעת המהר"ל, למרות שלא ס"ל כוותי' (כפי שמצינו דוגמתו בכו"כ מקומות בנגלה דתורה)].

כז. ויש לבאר דברי רבינו הזקן שמביא הטעם שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ בתור טעם עיקרי:

הדין שצ"ל מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ – למדים כבר ממש"נ בפ' בא199 "ושמרתם את המצות": "מצה שצריכה שימור"200, ואילו הדין ד"לחם עוני" נאמר רק בפ' ראה63.

וקדימה זו היא לא רק מצד סדר הכתובים (שאין זה מכריח את הסדר בתושבע"פ201), אלא גם מצד סדר הזמנים – כי:

הציווי ד"לחם עוני" שבמשנה תורה – נאמר רק בשנת הארבעים, ואילו במשך ל"ט השנים שהיו במדבר, הי' רק הציווי ד"ושמרתם את המצות".

[ולהעיר, שגם להדעה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר הקריבו פסח אחד בלבד202 – אין זו הוכחה שגם מצות אכילת מצה לא קיימו במשך הארבעים שנה203.

ואף שלא היו יכולים לצאת י"ח מצה ע"י ה"מן", כיון שהמצה צריכה להיות מחמשת מיני דגן188 (ואף שה"מן" נקרא "דגן שמים"204, הרי אין זה מחמשת מיני דגן205) – הרי היו יכולים לקנות מתגרי אוה"ע חמשת מיני דגן ולעשות מהם קמח (ע"ד שמצינו206 בנוגע למנחות, שקנו את הקמח מתגרי אוה"ע)]207.

ועאכו"כ בנוגע לפסח מצרים שהי' לפני מ"ת, "לפני הדיבור" – הרי בודאי שהי' אז רק הציווי ד"ושמרתם את המצות", ולא הציווי ד"לחם עוני"208.

ונמצא, שתחילת הציווי דמצה הי' באופן שאפשר להיות גם מצה עשירה, והי' צריך רק שתוכל לבוא לידי חימוץ (ורק לאח"ז ניתוסף הציווי ד"לחם עוני", ששולל מצה עשירה), וא"כ, זהו העיקר. ולכן מביא אדה"ז ענין זה בתור טעם עיקרי.

כח. אמנם, ביאור הנ"ל, שרבינו הזקן מביא את הצורך שיוכל לבוא לידי חימוץ כטעם עיקרי, בגלל שבמצרים או במדבר לא הי' עדיין החיוב ד"לחם עוני", הוא דוחק גדול – כי, הענינים דפסח מצרים או גם הפסח שבמדבר שנתבארו בדברי חז"ל, אינם אלא בבחינת "דרוש וקבל שכר"209, אבל אין זה ענינו של רבינו הזקן בשו"ע להבהיר ענין מסויים בגלל פסח מצרים.

אך יש לבאר זה ע"פ הביאור בפנימיות התורה – בנוגע לרוחניות הענינים:

ובהקדם הידוע שגם למעלה יש "מתיבתא דרקיעא"210 שבה עוסקים בלימוד התורה, וכמובא בדרושי חסידות211 הלשון שהאבות ומשה רבינו יושבים בג"ע יותר מג' אלפי שנה ולומדים תורה.

וידועה השאלה בזה – איך שייך שלמעלה ילמדו ויפלפלו בתורה שמדברת אודות ענינים גשמיים?

אך הענין הוא – שלימוד התורה למעלה הוא בנוגע לרוחניות הענינים, שזהו עיקר ענין התורה, וכדברי השל"ה212, שהעולם טועים ואומרים שהתורה מדברת בתחתונים ורומזת בעליונים, אבל האמת היא להיפך, שהתורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים.

[ולדוגמא: מ"ש בתורה "יד ה'" וכיו"ב – הנה נוסף לכך ש"הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם"213, הרי אדרבה: העיקר הוא הענין ד"יד ה'" כפי שהוא למעלה, ומזה נמשך ענין הגבורה והצמצום. ועד"ז בנוגע למ"ש בפשטות הכתובים "ויאמר אלקים יהי אור"214, ומזה נמשך האור למטה, וכן "תדשא הארץ דשא עשב גו'"215 וכיו"ב, שדבר הוי' הוא למעלה שלא בערך אפילו מהרוחניות של העשב, ועאכו"כ מהעשב כפשוטו].

ועל זה אמרו רז"ל216 "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שכדי לזכות ללמוד את הענינים למעלה כפי שהם ברוחניות הענינים, צריך לבוא עם "תלמודו בידו", שזהו לימוד עניני התורה כפי שהם בפשטות הענינים217.

ולכאורה: כיון שהלימוד בג"ע הוא ברוחניות הענינים – מהו הצורך ב"תלמודו בידו" בנוגע לפשטות הענינים?

ועכצ"ל, שגם הלימוד בפשטות הענינים קשור עם הלימוד ברוחניות הענינים, ומזה מובן גם לאידך גיסא, שע"י הלימוד ברוחניות הענינים ניתוסף גם בלימוד פשטות הענינים.

ועד"ז בנדו"ד, שע"פ ביאור ענין "מצה עשירה" כפי שהוא ברוחניות הענינים כפי שנתבאר בפנימיות התורה [במאמר הצ"צ הנ"ל – מיוסד על מאמר של רבינו הזקן – שבו מבאר כללות ענין המצה "שהוא הכח והעוז לבחי' יצי"מ", וכיון ש"יסוד כל התורה הוא בחי' יצי"מ"218, הרי מובן שענין המצה, שעל ידה באים לבחי' יצי"מ, הו"ע כללי], יתבארו דברי רבינו הזקן בשו"ע הנ"ל באופן חד וחלק. וכמדובר כמ"פ219 שבכגון-דא מודגש הקישור והשייכות של נגלה וחסידות כו'.

כט. תוכן הביאור – ש"לחם עוני" שנילוש רק במים, שאין בהם טעם220, מורה על העבודה מצד קבלת עול, אתכפיא, ו"מצה עשירה", שנילושה בשמן ויין כו', שיש בהם טעם, מורה על שלימות העבודה מצד טעם ודעת, שעי"ז נשלל בדרך ממילא האפשריות לענין של רע (אתהפכא)65, ולכן, ביצי"מ, כשיוצאים מהמעמד ומצב ד"עבדי פרעה" ונעשים "עבדי ה'", צריכה להיות העבודה מתוך קב"ע221 ("לחם עוני") שנותנת מקום לרע – יכול לבוא לידי חימוץ [והו"ע קבלת מלכותו ית'222 – "יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה"223, ללא עירוב מציאות האדם, כמארז"ל224 מאן דמחוי במחוג קמי' מלכא225], וזהו הקשר בין מצה עשירה ושלילת האפשרות שיבוא לידי חימוץ, שבפנימיות הענינים תלויים זב"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 124 ואילך181.

ועפ"ז יש לבאר דברי רבינו הזקן, שמביא הטעם שצ"ל האפשריות שיוכל לבוא לידי חימוץ כטעם עיקרי, וביחד עם זה מביא הטעם דמצה עשירה, אף שלכאורה אין מקומו כאן (גבי עיסה שנילושה במי פירות בלבד, שבלאה"כ אין יוצאים בה י"ח, כיון שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ), אלא בסעיף ו' (גבי עיסה שנילושה במי פירות עם מים, שיכולה לבוא לידי חימוץ, ורק מפני שהיא מצה עשירה אין יוצאים בה י"ח) – כי, בפנימיות הענינים, החסרון דמצה עשירה הוא שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ, כאמור, שהתחלת העבודה צריכה להיות (לא מצד הבנה והשגה, אלא) באופן של קבלת עול דוקא, שזהו מעמד ומצב שנותן מקום לחמץ ורע, ויש צורך בהתעסקות ושמירה כו'.

ל. אך עפ"ז צריך להבין, מדוע אין יוצאים י"ח במצה שנילושה במים עם מי פירות, מאחר שיכולה לבוא לידי חימוץ, ואדרבה, ממהרת להחמיץ?!

ויש לומר הביאור בזה, שלאחרי שנאסרה מצה שנילושה במי פירות מפני שאינה יכולה לבוא לידי חימוץ, אזי נעשית "מצה עשירה" דבר האסור בעצם, גם כשמערב מים במי פירות, שאז יכול לבוא לידי חימוץ, ובמילא בטל הטעם שבגללו הי' תחילת האיסור, כך, ש"מצה עשירה" נחשב גם כמו טעם בפני עצמו.

וע"ד שמצינו בכמה גזירות דרבנן, שגם לאחרי שבטל טעם האיסור, הרי זה נשאר דבר האסור בעצם226.

וכידוע הדוגמא לזה מדיני סוכה [והרי בכמה ענינים ילפינן זמ"ז, כמו החיוב לאכול בסוכה בלילה הראשונה, ש"למדין בגזרה שוה מחג המצות, נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחודש, ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחודש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה .. אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה"227] – בנוגע לסיכוך בנסרים שיש בהם ארבעה, שגם כאשר "הפכן על צידיהן", שהוא פחות מג', פסולה, דכיון שיש שם פסול עליהן, "נעשו כשפודין של מתכת" הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן228.

לא. וביאור הענין בעבודת האדם:

לכאורה אינו מובן: כיון שמי פירות מורה על הבנה והשגה שפועלת אתהפכא, איך יתכן שע"י עירוב מים יוכל להחמיץ?!

אך הענין הוא – שגם מי שעבודתו היא באופן של מצה עשירה, מתוך הבנה והשגה ועריבות ("געשמאַק") כו', הרי גם עליו אמרו חז"ל229 "אל תאמין בעצמך כו'", ולכן צריך להזהר שהיצה"ר לא יערב מעט מים – מים שאינם ע"פ תורה230 – שהו"ע ישות עצמו, שאז, הנה לא זו בלבד שיכול לבוא לידי חימוץ, אלא אדרבה, שממהר להחמיץ יותר מאשר מי שלא הגיע לדרגת העבודה ד"מצה עשירה", כיון שההבנה וההשגה שלו יכולה להיות מנוצלת באופן הפכי, כמ"ש231 "חכמים המה להרע", היינו, שמנצלים את החכמה כדי להרע (נוסף על החסרון שיכול להיות מצד עצם ההגבלה של ענין ההבנה וההשגה, לעשות רק מה שמונח ומתקבל ("וואָס עס לייגט זיך") בשכלו).

וכללות הענין בזה – כידוע ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"232, וכמבואר בספרי מוסר וספרי חסידות233 שמי שנמצא במדריגה נעלית יותר צריך להזהר שלא יפול למטה יותר, כי כל הגבוה יותר, כשנופל, נופל למטה יותר, וכמו שאדם הנופל ממדרגתו אזי יכול להיות גרוע יותר מחי' רעה, וכמו"כ יהודי שיש לו נפש אלקית, יכול לגרום הירוס וחורבן ח"ו, ע"י ניצול כחות אלקיים שלא כדבעי, שלא בערך יותר מאשר אינו-יהודי, שהוא מוגבל בכחות הטבע בלבד. ועד"ז אצל בנ"י גופא – כמארז"ל234 "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", משא"כ עם הארץ, וכן אמרו235 "שגגת תלמוד עולה זדון", היינו, "ששגגות נעשות להם כזדונות".

לב. וההוראה מזה – בנוגע לכללות הענין דיצי"מ:

יש זמנים שיהודי נמצא במעמד ומצב שאינו שייך לענין בלתי רצוי, בגלל התעסקותו בתומ"צ, ש"מצוה .. אגוני מגנא", ו"תורה (בעידנא דעסיק בה) מגנא (מן הפורענות) ומצלא" (מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא)236. אבל אעפ"כ, צריך להזהר תמיד מהיצה"ר ש"לפתח חטאת רובץ"237.

ולכן מוכרח להיות הענין דיצי"מ ברוחניות בעבודה היום-יומית, כאמור לעיל (ס"ט) ש"בכל דור ודור (וכפי שמוסיף רבינו הזקן) ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים",

ולא רק פעם אחת ביום, אלא פעמיים בכל יום, הן בשחרית, במעמד ומצב של אור, והן בערבית, כששורר חושך, שאי אפשר לראות וצריך למשש באפילה כו' ("טאַפּן אַ וואַנט"...) – שזהו ענין אמירת ק"ש פעמיים בכל יום, כפי שמבאר רבינו הזקן69 "שהיא בחי' יציאת מצרים, ולכן תקנו פ' יצי"מ בשעת ק"ש דוקא .. מפני שהן דבר אחד ממש", ועד להשלימות של היציאה מכל המיצרים וגבולים, שזהו"ע ד"בכל מאדך"77 (כמשנת"ל במאמר238).

ועי"ז נעשית שלימות העבודה במשך כל היום בלימוד התורה וקיום המצוות, ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה – "היום אם בקולו תשמעו"239, ע"י משיח צדקנו.

* * *

לג. דובר אודות קרבן פסח, שאכילתו (מלבד שחיטתו) היא מצוה בפני עצמה (אף שהשחיטה והאכילה מעכבים זא"ז, ולא בא מתחילתו אלא לאכילה), וגם אינה נכללת במצות אכילת בשר קדשים – לפי שהיא בזמן בפ"ע (שחיטה – ביום י"ד, ואכילה – בליל ט"ו240), ויש בה תנאים מיוחדים ("לאכול בשר הפסח .. בתנאיו כו'"241). וכן בנוגע לפסח שני, שאכילתו אינה נכללת במצות אכילת פסח ראשון – להיותה ב"זמן" בפ"ע, שלולי הפסח אינו זמן מיוחד, ולא כמו אכילת פסח ראשון, שהוא בזמן שמיוחד גם בלא האכילה, להיותו הזמן דיציאת מצרים. ולכן רק פסח ראשון טעון הלל באכילתו – להיותו "לילה המקודש לחג"242. ובפנימיות הענינים: פרטי הציוויים באכילת הפסח הם מפני שפסח הו"ע כללי בחיי בנ"י – יציאה מעבדי פרעה לעבדי ה'243, שנעשית ע"י שחיטת הפסח, שהו"ע המס"נ בשחיטת הע"ז של מצרים, ובאופן שהמס"נ נעשית דם ובשר כבשרו, שזהו"ע אכילת הפסח – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 102 ואילך.

* * *

לד. בנוגע לסדר הכנת המצה – שהיא מהענינים העיקריים של חג הפסח, כמובן ממארז"ל244 "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", ובפרט שבזמן הזה רק מצה היא מדאורייתא245, וכמשנת"ל (סכ"ט) שכללות הענין דיצי"מ נפעל ע"י המצה דוקא, שהיא "לחמא עניא" – מצינו במשנה246 "שלש נשים לשות כאחת כו' שלש נשים עוסקות בבצק כאחת וכו'", וכמבואר בכתבי האריז"ל247 השייכות לנשים דוקא.

ויש להוסיף ולבאר הענין גם בפשטות – שזהו לפי שכללות הגאולה ממצרים היתה ע"י נשי ישראל:

אמרו רז"ל248 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" – החל מה"מילדות העבריות", שפרה ופועה249, שלא התפעלו מגזירת פרעה כו', ואדרבה, "ותחיין את הילדים"250, "מספקות להם מים ומזון"251, ועד"ז בנוגע לכל נשי ישראל, שהשתדלו בהענין ד"כן ירבה וכן יפרוץ"252, ולא התייראו לילך ולילד בשדה, מתוך בטחון שהקב"ה ידאג למזון התינוקות, כפי שאכן הי' בפועל – ש"מלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר253 ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור"254, וכך העמידו ריבוי עצום של ילדים, כמ"ש255 "רבבה גו' ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים", "בעדרי עדרים"256 – "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מ(נשים ו)טף"257, ויצאו ממצרים "ביד רמה"258, ובעת קרי"ס, "כשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחלה"256.

ועד כדי כך, שאפילו משה רבינו, שהי' "שקול כנגד כל ישראל"259, ורועה נאמן (שבחר בו הקב"ה לרעות את עם ישראל, לאחרי שבחנו במרעה צאן, וראה שהוא ראוי לכך260), הנה גם לידתו היתה בזכות בת ישראל – כמסופר בגמרא261 ש"עמרם גדול הדור הי' כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו262, אמר, לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן, אמרה לו בתו, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה וכו'", ובגלל זה שינה הנהגתו ו"עמד והחזיר את אשתו" (וכתוצאה מזה "עמדו כולם והחזירו את נשותיהן"), ועי"ז נולד משה (שהרי רק משה נולד לאח"ז, כי אהרן ומרים כבר נולדו לפנ"ז).

לה. ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"25 – שגם הגאולה העתידה לבוא תהי' בשכר נשים צדקניות שבדור:

לפי כל הסימנים על "עקבות משיחא" שנאמרו בדברי חז"ל (בסוף מסכת סוטה ומסכת סנהדרין263) – הנה דורנו זה הוא דרא דעקבתא דמשיחא, שעליו נאמר264 שהוא הגלגול של הדור שיצא ממצרים.

ובהתאם לכך צריכה להיות הנהגת נשי ישראל בדורנו כמו הנהגת הנשים צדקניות שבאותו הדור – להעמיד ילדים כאלו שלא זו בלבד שיכירו את הקב"ה, אלא עוד זאת, ש"יכירוהו תחילה", לפני האבות, ואדרבה: הם יודיעו זאת להאבות, כמ"ש265 "והשיב לב אבות על בנים", ומפרש רש"י: "ע"י בנים".

– ולא כדעת הטועים שזהו ענין ששייך לגדולים דוקא; זוהי טענת פרעה: "לכו נא הגברים ועבדו את ה'"266, ואילו משה רבינו אומר: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו גו' כי חג ה' לנו"267, כלומר, כדי לחגוג עם הקב"ה צריכים להעמיד את "נערינו" כמו שצריך להעמיד את "זקנינו", וכשם שצריכים להתייגע עם "בנינו", כך צריכים להתייגע עם "בנותינו", מבלי לחלק בין נער לזקן, בן לבת.

ואף שישנה גזירת פרעה לחנך את הילדים באופן המתאים למנהגי המדינה, כידוע268 בפירוש "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון"262 – לא מתפעלות הנשים מגזירה זו, "כי חיות הנה"269, הן מקבלות חיות מהקב"ה בעצמו, ומוכנות לילך לשדה וכו'.

וכאשר מחנכים את הילדים באופן כזה, אזי לא צריכים לדאוג לפרנסה, אלא בוטחים בהקב"ה שיפרנס אותם בהרחבה – למעלה מדרך הטבע או בדרך הטבע, כפי שירצה,

ובודאי שהקב"ה מקיים את הבטחתו – "ויניקהו דבש מסלע גו'", היינו, לא סתם מזונות, באופן של צורך ב"סידורא דפת"270, "הזורע והחורש כו'"271, אלא באופן שהקב"ה נותן מזון מוכן, ללא פסולת, ומזון משובח, כמו דבש ושמן, כדברי חכמי הרפואה שעל ידם נעשה גידול הגוף במהירות יותר, וכידוע גם במעלת הדבש שכל דבר שנופל לתוכו מתהפך לדבש כו'272,

ובנוגע לדאגות הפרנסה – בבוא הזמן – משאירים זאת להקב"ה שהוא "זן ומפרנס לכל"273, ומסתפקים בעשיית כלי ע"י "אצבע קטנה"274, ויתירה מזה – כמ"ש275 "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", וכפירוש רבינו הזקן276 ש"יכלכלך" הוא מלשון כלי, והיינו, שגם את ה"כלי" עושה הקב"ה בעצמו.

ובודאי יש אפשרות קרובה למעשה בפועל לעשות כל ענינים אלו, ומתוך שמחה וטוב לבב.

ואז – "כימי צאתך מארץ מצרים", יוצאים מהגלות, "ביד רמה"258, "בריש גלי"277, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

לו. דובר במאמר278, שלאחרי שישנו הענין של פתיחת צינור ושביל כו', אזי נקל יותר לפעול המשך הענין כו'.

וכשם שהדברים אמורים בנוגע לגאולה הכללית, שלאחרי פתיחת הצינור של הגאולה ממצרים (אף שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה279) אזי נקל יותר לפעול את הגאולה העתידה לבוא – כן הוא גם בנוגע לגאולה הפרטית:

לאחרי שישנה כבר ההתחלה שכו"כ מבנ"י יצאו ממדינה ההיא ונסתדרו באופן חסידותי בכפר חב"ד – הרי זו פריצת גדר, ועד לדרך סלולה, עבור כל אלו שנמצאים עדיין שם, שבקרוב ממש יצאו בהמון ויבואו לארצנו הקדושה, ומתוך שמחה יתאחדו עם קרוביהם וידידיהם שנמצאים כבר בכפר חב"ד280.

ועד שנעשית דרך המלך – שבה הולכים לקראת מלכו של עולם – לבוא לקיום היעוד "קהל גדול יבואו הנה"281, ו"שמחת עולם על ראשם"282, בעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש, ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

לז. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג להזכיר אודות ג' השיעורים דחת"ת,

– והשיעורים הם: חומש – ללמוד בכל יום חלק מפרשת השבוע עם פירוש רש"י, ביום ראשון – מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני – משני עד שלישי, וכן הלאה, ועד לסיום הפרשה ביום השבת; תהלים – כפי שנחלק לימי החודש; ותניא – כפי שחילק לימי השנה, וכבר נדפס ב"מורה שיעור" –

באמרו – בהתוועדות של חג הפסח283 – שזהו ענין שנוגע בנפש, וממשיך כל הענינים הנצרכים.

ע"כ דברי הרב.

ומובן, שכל זה הוא בהוספה על לימוד הנגלה והחסידות בשקידה והתמדה, ובלשון רבינו הזקן בתניא284: "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה", בשמחה ובטוב לבב, וכל המוסיף, מוסיפין לו בברכת ה', בגשמיות וברוחניות גם יחד.

[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א להנאספים שיחיו בידו הק' מ"כוס של ברכה".

וטרם צאתו אמר:]

יתן השי"ת קיץ שמח, ותמיד בריא ("אַ געזונטער תמיד").