בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו.
בלתי מוגה
א. מצינו שאמירת ההגדה צריכה להיות "בקול רם ובשמחה כו'"1.
ואע"פ שנמצאים כבר לאחרי אמירת ההגדה, הרי הסיפור ביציאת מצרים מצוותו כל הלילה, כמ"ש בהגדה "מעשה כו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית",
– ומזה שנזכרו כאן גם תנאים שסוברים שאכילת הפסח היא רק עד חצות2, מוכח, שהענין ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" אינו קשור עם קרבן פסח, אלא עם המצוה דסיפור ביצי"מ –
ולכן, מה שהחסירו בהשמחה בעת אמירת ההגדה, יכולים להשלים עתה.
[ניגנו הניגון "ממצרים גאלתנו" בשמחה רבה].
* * *
ב. ידוע3, שישנם חילוקים בין חיוב ומצות זכירת יצי"מ בליל פסח להחיוב בכל ימות השנה4. אחד החילוקים הוא5, שבכל השנה די בזכירה בעלמא – "מצוה להזכיר יצי"מ"6, ואילו בליל פסח המצוה היא – סיפור ביצי"מ. ובלשון הרמב"ם7: "מצות עשה של תורה לספר8 בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים כו'".
וכיון שסיפור וזכירת יצי"מ הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו", ו"באו9 לנו מצוות רבות על זה מ"ע ומל"ת כו' וע"כ אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליצי"מ"10 – הרי מובן, שבסיפור יצי"מ בליל פסח מתבטא גם התוכן וענין כללי של יצי"מ, כפי שהוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו כו'".
המצוה דסיפור יצי"מ בליל פסח נלמדת11 מהפסוק12 "והגדת לבנך", שהיא מצות אמירת ההגדה13.
וכיון שכל ענין מתבטא בגלוי ובהדגשה בהתחלה ובסיום, הרי מובן, שתוכן סיפור יצי"מ כפי שמודגש בו שהוא תוכן וענין וכללי, הרי זה בעיקר בהתחלת וסיום "עיקר נוסח ההגדה שתיקנו חכמים חובה על הכל"14 (כדברי המשנה15 "מתחיל בגנות ומסיים בשבח") – "מתחילת14 עבדים היינו", וכן16 "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"17, ולאח"ז הפיסקא "והיא שעמדה וכו'" – סיום "ענין מצרים"18 והקדמה19 לחלק העיקרי של "סיפורי לבן ויעקב"18, ("ודורש מ)ארמי אובד אבי"20.
וגם: כיון שלפי "נוסח ההגדה" כ"מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונות"21 מתחילים22 מ"הא לחמא עניא" (שאומרים בתחלה עוד לפני "מה נשתנה"), הרי מובן שגם ב"התחלה" זו מודגשת נקודה כללית.
ועד"ז ב"סיום" ה"ניסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה באותו זמן"23 – סיום הפיסקא "כמה מעלות טובות למקום עלינו"24 – "ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו"25.
כדי להבין את התוכן הכללי של ענין ההגדה והסיפור ביצי"מ, צריך להקדים ולבאר כמה דיוקים בפיסקאות הנ"ל26.
ג. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כו'"27:
הפיסקא "הא לחמא עניא" באה28 לאחר הסימן "מגיד"29. ומזה מובן, שאמירת פיסקא זו בהתחלת עריכת הסדר, היא לא (רק) מפני שתוכנה הוא להזמין לשולחן הסדר את כל אלו שאין להם צרכי הסעודה והפסח – דא"כ, היו צריכים לאומרה לפני התחלת הסדר, מיד כשבאים מבית-הכנסת (או לפנ"ז – כשנמצאים בביהכנ"ס), שהרי "כל דצריך" קאי גם על מי שצריך לספק לו גם ד' כוסות כו'30, החל מכוס ראשון של קידוש – אלא (גם ובעיקר) לפי שזהו (הקדמה ו)התחלה של הסיפור ביצי"מ, ולכן נאמר דוקא (מיד) לאחר הסימן "מגיד".
ואינו מובן31: מהי השייכות של כל ג' הענינים שבפיסקא זו לענין הסיפור ביצי"מ?
ואדרבא: א) תוכן התחלת הפיסקא "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – אינו סיפור אודות יציאת מצרים, אלא אדרבא – אודות ענין העוני במצרים. ב) גם בסיום הפיסקא "השתא הכא כו' השתא עבדין", מודגשת העובדה שנמצאים במצב של גלות ועבדין – היפך (סיפור ה)גאולה;
וא"כ, מה מקום לפיסקא זו בהסיפור ביצי"מ? – בכללות סדר המצוות והענינים בליל זה השתא, ובראשם אמירת ההגדה סיפור ביצי"מ, צריך להיות מודגש וניכר הענין של השתא חירות, ולכן "צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות"32, ואילו כאן אומרים ומדברים אודות "השתא הכא כו' השתא עבדין", היפך מחירות.
ד. לכאורה הי' אפשר לומר (בדוחק), שבאמירת "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" רוצים להדגיש שרק "אבהתנא" היו בארעא דמצרים, אבל אנחנו איננו במצרים; ועד"ז בהסיום, "השתא הכא כו' לשנה הבאה כו'", שהמכוון בזה הוא ע"ד דברי המשנה "מתחיל בגנות (ומסיים בשבח)".
אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי:
א) לפי זה היו צריכים לומר (הענינים שב)פיסקא זו לאחרי (ולא לפני) השאלה "מה נשתנה" (כמו כל ההגדה), היות ש"אמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו"33.
ב) הענין ד"מתחיל בגנות" (בכדי שיהי' ניכר ובולט יותר ה"שבח") שייך רק על ענין לשעבר, כדברי חז"ל אודות ההתחלה ב"עבדים היינו לפרעה", "מתחילה עובדי עבודה זרה כו'" ("מתחיל בגנות") ואח"כ ממשיכים ("ומסיים בשבח") לגבי עתה "ויוציאנו ה' אלקינו משם גו'", "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"34, כיון שבאופן זה מודגש ומורגש ה"שבח" וההודי' להקב"ה ביתר שאת35, ובמילא הרי זה מעורר גם את רגש החירות;
אבל אין זה מתאים, כמובן, כאשר מתחילים ב"גנות" בהוה – "השתא הכא כו' השתא עבדין כו'"; שהרי אע"פ שיהודי מתפלל ובטוח (מנחם)36 ש"לשנה הבאה בארעא דישראל" ו"לשנה הבאה בני חורין", הרי זו רק תקוה ורגש שקשור עם ה(חירות ב)עתיד, ולא עם רגש החירות בהווה בלילה זה.
עד"ז צריך להבין, כנ"ל, בבבא הב', "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח": מהי שייכותה ל"מגיד", לסיפור ביצי"מ?
ע"פ כל הנ"ל בהכרח לומר, שאע"פ שהפיסקא "הא לחמא עניא" אינה חלק מהסיפור ביצי"מ גופא (שבא בעיקר בדרך תשובה לשאלת "מה נשתנה כו'", כנ"ל), מ"מ, הרי זה נוגע לתוכן של "מגיד", סיפור ביצי"מ, כיון שזוהי הקדמה כללית, שמבארת ומתרצת שאלה כללית בנוגע לכל סדר הלילה זה ובהסיפור ביצי"מ, וכדלקמן.
ה. גם אין מובן מה שאומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – כשאלת המפרשים: הרי המצה שאנו אוכלים עתה קשורה למצה שאכלו בנ"י בצאתם ממצרים, ולא עם המצה שאכלו במצרים? וכמ"ש בהמשך ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקת כו' שנאמר37 ויאפו את הבצק גו' עוגות מצות גו' כי גורשו ממצרים גו'".
והתירוץ המובא38, שבנ"י אכלו במצרים מצה, כיון שנהגו להאכיל "שבויים" במצה "מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ" (או (כדברי הספורנו39) "לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא הי' להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים") – מפריך40 המהר"ל41: "והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת כי לא נמצא בשום מקום לא בכתב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצריים היו מאכילים את ישראל מצה"42.
ונוסף לזה: אם זו היתה הכוונה, הי' בעל ההגדה מציין על זה מקור (כדרכו בכל המשך ההגדה).
ו. "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו כו' הרי אנו ובנינו כו' משועבדים היינו כו'":
ידועה השאלה בזה43: הרי הגזירה על גלות מצרים היתה רק על "(ועבדום וענו אותם) ארבע מאות שנה"44, וא"כ, מהו הפירוש "ואילו לא הוציא הקב"ה" – הרי הגלות לא היתה יכולה להימשך יותר מד' מאות שנה, ומיד לאח"ז הי' בטל שעבודם של בנ"י.
אילו היו בנ"י משועבדים מצד מהותם ותכונתם, הי' צורך בפעולה מיוחדת ("אַ באַזונדער אויפטו") כדי להוציאם מתכונת העבדות. אבל כיון שבנ"י היו בעצם בני חורין, ורק בגלל גזירת ברית בין הבתרים נעשו עבדים, הרי מיד כשמסתיים הזמן הקצוב, צריך בדרך ממילא להתבטל שעבודם, וצריכים לחזור ולהיות בני חורין45.
ואין לומר שהי' צורך ב"הוציא הקב"ה כו'" בגלל שהיציאה היתה (לא לאחר ד' מאות שנה, אלא) לאחר רד"ו46 – כי:
ראשית, אין זה שייך לעצם החידוש של היציאה, אלא לאופן החשבון של ד' מאות שנה, שהקב"ה לא מנאם מזמן הירידה למצרים, אלא מלידת יצחק; אבל אין זה משנה את הענין, שלאחרי סיום זמן הקצוב, אפילו לפי החשבון המוקדם, צריכים בנ"י להיות בני חורין בדרך ממילא.
שנית, אנו אומרים "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", וענין זה (שגם "אנו ובנינו וכו'" היינו עדיין במצרים) הוא היפך מ"דור רביעי ישובו הנה"47, וא"כ, איך אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"?
ז. "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"48:
וצריך להבין:
א) "קרבנו המקום לעבודתו" קאי על הדורות שלפנ"ז החל מאברהם אבינו (הראשון שקרבנו לעבודתו ית' (לאחרי ש"מתחלה וכו' אבותינו" – תרח49)). ולמה אומרים "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ולא "ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו"50?
ואפילו אם נאמר שהלשון "ועכשיו" פירושו (לא ממש עתה, בזמן אמירת ההגדה, אלא) בעת יצי"מ – הרי ה"קרבנו" התחיל זמן רב לפנ"ז, לפני גלות מצרים, ואפילו לפני ברית בין הבתרים51, כפי שמביא מיד ראי' מהפסוק52 "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר גו'"53.
ב) תוכן ההגדה הוא הסיפור ביצי"מ "בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותינו"54. אבל כל הענין ש"מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו כו'", אינו שייך לכאורה לסיפור ביצי"מ; ורק בגלל ש"מתחיל בגנות" ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"), צריך להמשיך שלאח"ז נתקרבנו לעבודתו עד ל"וירד מצרימה"55. לפי זה אינו מחוור: מה נוגע להדגיש כאן שהקב"ה קרבנו לעבודתו? לכאורה הי' צריך לומר ש"עכשיו (אחר כך)" נעשינו (או במפורש: אברהם56) קרובים ודבוקים בה' ובעבודתו (וכיו"ב).
ומובן מכל הנ"ל, שלסיפור ביצי"מ ("מגיד") נוגע ש"עכשיו קרבנו המקום" – לא רק "אחר כך" (בנוגע לאברהם), אלא גם בשייכות לכל דורות בנ"י שלאחריו עד "עכשיו" כפשוטו, כדלקמן.
וצריך להבין:
א) אם אלו ש"עומדים עלינו לכלותינו" היו צדיקים יותר מבנ"י, הי' מובן החידוש, שאעפ"כ, "הקב"ה מצילנו מידם". אבל כיון שהם רשעים וזדים וכו', מדוע תהי' מלכתחילה סברא שהם יוכלו לכלות ח"ו את בנ"י59, שיצטרכו ליתן להקב"ה שבח והודי'60 על כך ש"מצילנו מידם"?
ובפרט שהעולם וכל אשר בו נבראו בשביל ישראל, כמאמר61 "בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית", ותכלית כל המציאות (כולל של אומות העולם) היא בכדי "לצוות לזה"62, לסייע לבנ"י. אלא מאי, הם עצמם אינם יודעים זאת, ואין זה נראה בגילוי – הרי מובן טעם הדבר: כדי שיהי' מקום לבחירה, לעבודה של אתכפיא ואתהפכא כו', אבל אין זה משנה את הענין לאמיתתו. וההצלה מה"עומדים עלינו לכלותינו" היא ענין שלא יכול להיות אחרת63.
ב) כל הענין "שלא אחד בלבד וכו' והקב"ה מצילנו מידם" – היות ונאמר כאן במפורש "שבכל דור ודור עומדים עלינו וכו'", א"כ, מהי שייכותו דוקא לסיפור יצי"מ64, ומדוע אומרים נוסח זה רק בהגדה בליל פסח, ולא בזמנים אחרים של הצלה וישועה (כמו פורים וכיו"ב)?
ואדרבא: בגלות מצרים לא הי' "עומד עלינו לכלותינו", כמ"ש בהמשך ההגדה "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים"65, משא"כ "לבן ביקש לעקור את הכל"; ועד"ז בימי אחשורוש, כשהגזירה היתה על "כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים גו'"66.
ט. "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו":
וצריך להבין:
א) בכל א' מי"ד ה"מעלות טובות למקום עלינו" שלפנ"ז, לא מוסבר במה מתבטאת ה"מעלה" – ומצינו שבמעלות מסויימות נתייגעו המפרשים לבאר את תוכן המעלה (ולדוגמא: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה") – ודוקא במעלה האחרונה, "ובנה לנו את בית הבחירה", ניתוסף ונתפרש טעם המעלה?
ב) ואם רוצים לפרש את המעלה (מצד איזה טעם שהוא), הרי ישנה המעלה הכי פשוטה שנאמרה במפורש בפסוק67 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – הענין העיקרי במקדש הוא השראת השכינה68 (ואע"פ שהפסוק מדבר אודות המשכן, ובעל ההגדה מדבר אודות מעלת בית הבחירה לאחר כניסתן לארץ – הרי אדרבא: מעלת ביהמ"ק (אפילו לגבי המשכן) היא אכן בכך69 ששם ראו השראת השכינה ועד לגילוי אלקות במוחש ("עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש"70)). ולמה בוחר דוקא הענין ד"לכפר על כל עוונותינו"71?
ג) יתירה מזה: נוסף לכך ש"ושכנתי בתוכם" הוא הענין העיקרי של ביהמ"ק, הרי זה גם עילוי ששייך לכל בנ"י (גם אלו שאינם זקוקים לכפרה), משא"כ "לכפר על כל עוונותינו", שזוהי מעלה שנוגעת רק לאלו שזקוקים לכפרה על עוונות72?
ד) מהו הדיוק לקרוא כאן את ביהמ"ק בשם "בית הבחירה" – לא בלשון הרגיל (גם בהגדה) "בית המקדש"73 וכיו"ב?
ה) ועיקר: מה נוגעת המעלה האחרונה ("בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו") ליצי"מ וסיפור ביצי"מ: בשלמא בכל המעלות עד "הכניסנו לארץ ישראל" – אפשר להבין (באיזה אופן) את שייכותן, היות שכל זמן שנמצאים במדבר ולא באים לארץ נושבת, עדיין הגאולה והיציאה ממצרים אינה בשלימות74. – וכפי שהדבר מתבטא גם בכך שלאחרי הלשונות של גאולה75 "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", שאמר הקב"ה למשה במצרים, המשיך מיד וסיים "והבאתי אתכם אל הארץ גו'"76; אבל בנין בית הבחירה בירושלים אין לו שייכות לכאורה עם ענין הגאולה.
י. והביאור בכל זה:
כאשר יושבים לסדר וצריך להתחיל באמירת ההגדה, הנה עוד לפני שיש לה"בן" (שאליו אומרים את ההגדה – "והגדת לבנך") ידיעה בפרטי השעבוד ונסים ונפלאות של הגאולה, מתעוררות אצלו כמה קושיות שיש צורך שיובהרו אצלו עוד לפני אמירת ההגדה מ"עבדים היינו":
א) מדוע לא היתה הגאולה דיצי"מ77 אחת ולתמיד? אילו היתה הגאולה ע"י בשר ודם, הי' מובן, שכשם שהוא עצמו (מוגבל ו)משתנה, כך ישנו שינוי וחילוף גם בפעולותיו; אבל כיון שהגאולה דיצי"מ היתה ע"י הקב"ה, אשר "ה' אלקים אמת"78, וכל פעולותיו הם אמיתיים ונצחיים, היתה הגאולה ממצרים צריכה להיות גאולה נצחית – וא"כ, איך יתכן שאנחנו נמצאים בגלות? ולא סתם גלות, אלא גלות מר כזה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", בדוגמת (ועוד יותר מ)מה שהי' בגלות ושעבוד מצרים?
ב) כיון שבנ"י יצאו "ברכוש גדול"79, כהבטחת הקב"ה80 – כיצד יתכן שיש עניות אצל בנ"י (כפי שרואה בשולחן-הסדר שיושבים אורחים עניים – "דצריך" ו"דכפין")?
ג) יתירה מזה: מצות ההגדה בליל הסדר, "והגדת לבנך", היא "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", כך, שבשולחן-הסדר נמצא לא רק בן חכם, אלא גם רשע (ותם ושאינו יודע לשאול). וקשה להבין: ידוע81 שהרשעים שהיו באותו דור, לא נגאלו (הם מתו בשלושת ימי אפילה). וכיון שבנ"י שיצאו ממצרים לא היו רשעים – כיצד מגיע לפתע בן-רשע82 אצל בנ"י83?
[ואין לומר שהרשע של ההגדה שיושב אצל השולחן אינו מסוג הרשעים שמתו במצרים בשלושת ימי אפילה, כי, מפורש בהגדה בתשובה לבן הרשע ש"אילו הי' שם לא הי' נגאל"].
ושאלות אלו אינן סתם שאלות בשכל והבנה, אלא הן מפריעות לכל התוכן של הסדר וסיפור ביצי"מ, שענינם הוא ש"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", ולכן "יכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות84 כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים"32; וכיון שהתורה היא תורת אמת, הרי זה צריך להיות באופן ובהרגש אמיתי. אך כיצד יכול להיות אצל יהודי הרגש החירות באופן כזה שיראה את עצמו באמת "כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", בה בשעה שנמצא בגלות, במצב ש"(בכל דור ודור) עומדים עלינו לכלותינו", וישנם אצל בנ"י עניים, עניים בפשטות וגם עניים בדעת, ועד בן רשע?
יא. בכדי לבטל בלבול זה, מקדימים את הפיסקא "הא לחמא עניא", שזוהי גם הקדמה שבה מבואר כללות התוכן של הסיפור ביצי"מ שמתחיל באמירת "עבדים היינו":
המצה שאכלו אבותינו לאחר צאתם ממצרים ("שלא הספיק להחמיץ עד שיצאו וכו'") נקראת בפיסקא זו "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – להדגיש, שאופן היציאה ממצרים לא הי' בשלימות, ובנ"י מצד עצמם כאילו "נשארו" במצרים.
וזהו ההסבר להמשך הפיסקא "כל דכפין .. כל דצריך": העובדה שישנה מציאות של עניים, והמציאות של "השתא הכא .. השתא עבדין", שנמצאים עדיין בגלות ועבדות85 – היא בגלל ש"אבהתנא (נמצאים) בארעא דמצרים", היינו, שבנ"י לא יצאו אז (לגמרי) משעבוד מצרים86.
אך עפ"ז נשאלת השאלה: א"כ, מה פעל הענין דיציאת מצרים, שלכן צריך לערוך את הסדר "דרך חירות"?
ועל זה ממשיכים ואומרים, שאמנם "השתא הכא (אבל) לשנה הבאה בארעא דישראל", ו"השתא עבדין (אבל) לשנה הבאה בני חורין": גאולת מצרים פתחה את הדרך והצינור של גאולה87 שמביאה לגאולה השלימה88 – "לשנה הבאה בארעא דישראל .. בני חורין"89.
ולכן אפשר עתה לקיים מצות סיפור ביצי"מ בלילה זה והחיוב "להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים" בשלימות; ואדרבא, ע"י קיום הסיפור ביצי"מ ובאופן "כאילו הוא כו' יוצא משעבוד מצרים", יוצאים ממצב ושעבוד מצרים להיות (לשנה הבאה) בני חורין. וכידוע90, שכל הזמן מאז יצי"מ עד לגאולה העתידה, ממשיכים לצאת ("מ'האַלט אין איין אַרויסגיין") ממצרים.
ונקודה כללית זו, שמתבטאת מיד בהתחלת "מגיד" כדי להסיר את השאלה האמורה – מדגישים ומפרטים בהסיפור ביצי"מ, לאחר שאלת "מה נשתנה", כדלקמן.
יב. ידוע מאמר רז"ל91 שהקב"ה נתן לאברהם את הברירה: "במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגלות", ואברהם (או הקב"ה, כב' הדעות בזה92) בחר גלות במקום גיהנם93.
ומזה מובן, שתוכן ענין הגלות, ולכל לראש גלות מצרים, הוא אותו תוכן וענין של גיהנם – מירוק וכפרת החטא.
החטא (כפשוטו), שבגללו הוצרכו למירוק ולכפרה, הי' (שורש ומקור כל החטאים) החטא הראשון94 – חטא עץ הדעת, שפעל סילוק השכינה מהארץ לרקיע95. ולכן, המירוק על חטא זה נאמר לאברהם, כי, לאחר חטא עה"ד, שגרם הסתלקות השכינה מהארץ לרקיע, היו עוד ששה חטאים שכל אחד מהם גרם לסילוק השכינה מרקיע לרקיע, עד לרקיע השביעי. והראשון שהתחיל להחזיר המשכת השכינה מלמעלה למטה הי' אברהם אבינו (שהמשיך את השכינה מרקיע ז' לרקיע הו'95). ולכן, דוקא אליו נאמר ששלימות המירוק ובירור וזיכוך החטא, שעי"ז נמשכת השכינה למטה כמו קודם החטא, נפעלת ע"י גלות מצרים.
ובכן: אילו זכו, היתה גלות מצרים גם הגלות האחרונה והיחידה, ובמילא היתה הגאולה ממצרים גאולה שלימה, "ולא הי' גליות ולא מלאך המות שולט בהן"96 –כפי שהי' לפני החטא.
אבל כיון שלפועל לא פעלה עדיין גלות מצרים את המירוק והכפרה בשלימות97 וכדלקמן, לכן הוכרח להיות "ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה" – נגד מדת הדין. כי מצד מדת הדין והחשבון נשמעת הטענה, שהיות שהמכוון והמטרה של גלות ושעבוד מצרים – לפעול בירור וזיכוך בנ"י (והעולם) עד למצב כמו לפני החטא – לא נפעלה עדיין בשלימות, אין מקום ליציאה וגאולה.
יג. ועפ"ז מוסבר דיוק הלשון "ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה" – שהיציאה ממצרים היתה מצד הקב"ה:
מצד מצבם, עדיין לא היו בנ"י ראויים לכך לגמרי; וע"פ הידוע98, שבהיותם במצרים היו בנ"י שקועים, ר"ל, במ"ט שערי טומאה, ואילו התעכבו במצרים עוד רגע אחד, לא היו נגאלים ח"ו.
ובלשון החסידות – כפי שמסביר אדמו"ר הזקן99 הטעם שיצי"מ היתה באופן ד"כי ברח העם" (כלשון הכתוב100), "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי"; והגאולה באה מצד זה ש"נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה", שעי"ז נתעוררה אצלם ("דאָס האָט דערנומען") נקודת היהדות שלהם, ושוב לא היו יכולים לרמות את עצמם מצד הרוח שטות, ה"מכסה על האמת", שבמצב זה יכולים להיות קשורים להקב"ה – וזה פעל הענין ד"ברח העם" [בדוגמת המבואר בתניא101, שאפילו קל שבקלים (שבחי' חכמה שבנפש האלקית היא אצלם בבחי' גלות ושינה), כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, שזה מגיע בבחי' חכמה שבנפש, "היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה", וגם הם מוסרים נפשם על קדושת שמו ית'].
יד. ולכן אומרים "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" – כי, אילו לא היתה היציאה מצד הקב"ה, היתה גלות מצרים נמשכת102 עד להשגת שלימות הבירור והמירוק – עד לגאולה העתידה.
וענין זה מדגישים ומפרשים יותר לפי הדעה הנוספת (הראשונה)103 ב"מתחיל בגנות" – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו": הקירוב להקב"ה הוא גם עכשיו (לא מצד מעמדם ומצבם, מצד עבודתם, אלא) מצד "קרבנו המקום לעבודתו"104.
ועפ"ז מובן כיצד יכולה להיות מציאות של בן רשע גם עתה, לאחר גאולת מצרים, וגם מדוע יכול להיות המצב ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ורק מפני ש"הקב"ה מצילנו מידם" אין זה בא לידי פועל – כי105, כנ"ל, כל זמן שלא נפעלת המטרה והתכלית, הבירור בשלימות, נמצאים בנ"י במעמד ומצב שמצד ענינם ומדריגתם עדיין אינם מבוררים ומזוככים לגמרי מהרע (ועד שישנו בן רשע), ולכן, מצד מידת הדין יש מקום לכך ש"עומדים עלינו לכלותינו".
טו. אך כאן מתעוררת השאלה:
איך שייך שבנ"י יהיו "שקועים" כ"כ בטומאה וברע של מצרים, עד שמצד עצמם ומהותם לא יוכלו לצאת ממצרים?
וכדי להבהיר שאלה זו – ממשיך בעל ההגדה ומדגיש: "וירעו אותנו"106, שפירושו107, שהמצריים עשו אותנו רעים108 (שלכן נאמר "אותנו", ולא "וירעו לנו"): המצריים פעלו אצל בנ"י כזה "רע" שלא הי' שייך אצל בנ"י מצד עצמם109 (יותר מבחי' ה"רע" שהוצרך להתברר ע"י גלות ושעבוד מצרים).
וע"ד התירוץ על הקושיא מדוע נענשו פרעה ומצרים שקיימו את הגזירה "ועבדום וענו אותם" – (שאחד110 הביאורים בזה הוא) שהגיע להם העונש מפני שבנ"י סבלו אצלם מקושי השעבוד, שלא נכלל בגזירה מלמעלה.
טז. אך לאחר כל הנ"ל נשאלת השאלה: כיון שסו"ס לא פעלה גלות מצרים בירור ועילוי הראוי – במה מתבטא הרעש וכו' והמעלה של יציאת מצרים וסיפור יצי"מ? ועל זה "מסיים בשבח": "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו".
אמיתית ענין הבחירה111 הוא דוקא באופן שהדבר נבחר לא בגלל סיבות וטעמים, אלא רק מצד בחירה חפשית של הבוחר; ובחירה זו שייכת רק בעצמותו ית'112, שלגבי' ית' לא שייך כלל שתהי' תפיסת מקום למציאות שחוץ ממנו ח"ו,
ומצד עצמותו ית' כתיב113 "הלוא אח עשו ליעקב", ודוקא מצד בחירה חפשית של עצמותו ית' ה"ה בוחר בעם ישראל – "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
כלומר114: שרש ואמיתית ענין הבחירה הוא מצד זה שישראל הם דבר אחד, כביכול, עם עצמותו ית' – ישראל וקוב"ה כולא חד. וגילוי הבחירה למטה הוא באופן115 שבחיצוניות ובגלוי נראה ש"אח עשו ליעקב", ששניהם בשוה, ואעפ"כ "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
וזהו תוכן הענין דגלות ויציאת מצרים:
בחיצוניות ובגילוי – כפי שמתגלה בעולם (סדר השתלשלות), ששם ישנו הענין דביד חזקה "נגד מדת הדין" – הי' זה באופן שאם היו נשארים עוד רגע במצרים לא היו נגאלים; מצד מדריגתם לא היו ראויים ליצי"מ – "אח עשו ליעקב" – "הללו עובדים כו' והללו עובדים וכו'"116;
אבל בפנימיות ובאמיתיות הרי זה בא מעצמותו ית'117, שהוא ית' בבחירתו בוחר ב(נשמות) ישראל, מצד היותם עצם אחד עם הקב"ה118, ו"להחליפם119 באומה אחרת איני יכול"120.
יז. עפ"ז מובן גם שע"י "בית הבחירה" נפעל "לכפר על כל עוונותינו" (לא רק סליחה ומחילה):
במדריגת סדר ההשתלשלות, ששם לא ניכר בגילוי שבנ"י הם דבר אחד כביכול עם הקב"ה (בדוגמת הבן למטה שהוא נפרד מהאב121), ושם נוגע ופוגע ענין החטא –שם יש צורך בכפרה להסיר את הלכלוך ופגם ע"י שעבוד וגלות; אבל מצד התקשרות עצמית של בנ"י עם הקב"ה ע"י "בחירה" – נעשה "לכפר (לאמתתה, בשלימות122) על כל עוונותינו". מצד מדריגה זו נעשית במילא הכפרה ומירוק החטא, כיון שזוהי מדריגה שחטא ועון אינם נוגעים שם מלכתחילה123. וענין זה פועל גם על מציאותם בגלוי, שגם מצד מציאותם נעשה זיכוך ומירוק הנפש.
אלא שההמשכה בזמן היא בסדר ובהדרגה: בזמן גלות ויציאת מצרים היתה נראית הגאולה כפי שהיא בסדר השתלשלות – "כי ברח העם", ויש צורך "ביד חזקה"; והגילוי שענין זה בא מצד בחירת הקב"ה מעצמותו ית' ונפעל גמר ושלימות הכפרה – נעשה כאשר "בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו".
וענין זה קשור גם עם בית הבחירה כפשוטו, שבו נפעל ענין הכפרה לא ע"י שעבוד ויסורין כו', אלא ע"י קרבנות, כיון שבבית (הבחירה) המקדש נתגלתה בחירתו124 של הקב"ה.
וי"ל שזהו הפירוש הפנימי ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"125: בתחילת ההגדה והסיפור ביצי"מ הרי זה כפי שהיציאה באה מלמעלה, כאילו שבנ"י למטה מצד מדריגתם לא היו ראויים לגאולה (כנ"ל בארוכה). ו"מסיים בשבח", שגם למטה מתגלה ענינה האמיתי – "בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו", כנ"ל.
יח. וע"י הסיפור ביצי"מ ובאופן ד"להראות את עצמו כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים", זוכים לכך ש"בניסן עתידין להיגאל" יתקיים בפועל בניסן זה, כדעת ר"י126 (שבמדרש127 הכריעו וסתם128 כדעתו) ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", שהגאולה באה ממקום שהוא "למעלה לגמרי מאתעדל"ת, דהיינו למעלה גם מבחינת תשובה"129, והרי ממדרי' זו נעשה "יולדת זכר" – גאולה שיש לה קיום, גאולה נצחית, אפילו כאשר איש מזריע תחילה130, שבא מלמעלה.
ו"לשנה הבאה בארעא דישראל", "לשנה הבאה בני חורין", כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר131, שאין צורך לחכות ח"ו עד לשנה הבאה, אלא יקויים תיכף ומיד בניסן זה, ובדרך ממילא נמצאים בשנה הבאה בארעא דישראל, ובני חורין, "ונודה לך שיר חדש (לשון זכר132) על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
* * *
יט. זה עתה – בי"ג ניסן – נסתיימו מאה שנה (והתחילה שנת המאה ואחת) להסתלקות הצמח-צדק, ובהמשך לזה – "וזרח השמש ובא השמש"133 – התחלת נשיאותו של אדמו"ר מהר"ש (ע"פ צוואת הצ"צ134).
והמאמר הראשון135 שאמר אדמו"ר מהר"ש בתחלת נשיאותו הוא – ד"ה אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים136, שאמרו בליל ב' דחג הפסח, כי, זמן האבילות נמשך עד חג הפסח (שמפסיק האבילות137), ובחג הפסח עצמו נהגו רבותינו נשיאינו לומר דא"ח בליל ב' דוקא, היינו, שהיו מתחילים המאמר בסיומו של יום א', ועיקר המאמר נמשכה אמירתו בליל ב'.
ובטעם הדבר יש לומר – שהחילוק בין יום א' דפסח ליום ב' דפסח הוא ע"ד החילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ138, ודוגמתו במאמר דא"ח, שהתחלת המאמר בפסוק מתושב"כ, והמשך המאמר הוא תושבע"פ. ולכן, התחלת המאמר – הפסוק מתושב"כ – היתה בסיומו של יום א', מבעוד יום, והמשך ועיקר המאמר – תושבע"פ – בליל ב'.
כ. מאמר ד"ה אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
______ l ______
Start a Discussion