בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"ז
(הנחה בלתי מוגה)
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו גו'1, ואיתא במד"ר2 א"ר יוחנן שאל רשב"י את רבי אלעזר ברבי יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו (משל) למלך שהיתה לו בת יחידה והי' מחבבה יותר מדאי והי' קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקראה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך הי' הקב"ה מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי, הה"ד3 שמעי בת וראי, ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר4 פתחי לי אחותי רעיתי, ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר5 הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, ולאמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו, אילו לא באתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי. וצריך להבין, מה נתפעל רשב"י כ"כ ממה ששמע פירוש הפסוק בעטרה שעטרה לו אמו, עד שעמד ונשקו על ראשו, כידוע6 שענין הנשיקין הוא מצד גודל ההתפעלות ביותר עד שאינו יכול לגלות זאת בדיבור, שלכן, לא הסתפק באמירה אילו לא באתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי, אלא גם עמד ונשקו. גם צריך להבין בעצם הפירוש בענין העטרה שעטרה לו אמו, דקאי על כנס"י שנקראת בשם אמי, ביום חתונתו1 זה מתן תורה7, היינו, שבמ"ת עטרו והכתירו כנס"י עטרה להקב"ה, הרי8 אמרו רז"ל בסוגיא דמ"ת9 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע10 באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, היינו, שבמ"ת עטרו את ישראל בשני כתרים, ואיך נאמר שבמ"ת עטרו ישראל עטרה להקב"ה. אך הביאור בזה, דשניהם אמת, דהנה במד"ר11 ע"פ12 קדושים תהיו גו' כי קדוש אני, איתא, משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות [דענין קדוש הוא שמובדל ומרומם כו', וזהו ג"כ ענין הכתר והעטרה שהיא ע"ג הראש, היינו למעלה מהראש, שזהו בחי' המקיף שהוא בבחי' הבדלה], מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל, הה"ד דבר אל כל עדת בני ישראל גו' קדושים תהיו12, והתקדשתם והייתם קדושים13. ונמצא, שיש ג' עטרות, ב' העטרות שבראשן של ישראל, שהם כמו ב' הכתרים שקשרו לישראל כנגד נעשה ונשמע, והעטרה שנתן בראשו, שזהו העטרה שעטרה כנס"י להקב"ה. ואף שבמד"ר הנ"ל נאמר שהעליונים מכתירים להקב"ה, שהם המלאכים שנמצאים למעלה, והם הנקראים בני המדינה [וכמובן גם ממאמר המדרש14 בנוגע למ"ת, משל למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו וכו', ובמ"ת בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, שמזה מובן, שבני המדינה של המלך הם העליונים], מ"מ נאמר בעטרה שעטרה לו אמו, שעטרה זו עטרה כנס"י להקב"ה, כי, גם מה שהעליונים שהם המלאכים מכתירים להקב"ה, הרי זה תלוי בישראל דוקא, שזהו שאמרו רז"ל15 אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה (שזהו מה שאומרים ג"פ קדוש, ג' קדושות) עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר16 ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים, ואין זו רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה, ויתירה מזה, שהקדימה במעלה היא הסיבה שממנה בא המסובב דקדימה בזמן, ונמצא, שענין ההכתרה נעשה ע"י ישראל, בעטרה שעטרה לו אמו, ומ"מ נקראת ההכתרה על שם המלאכים (העליונים מכתירים להקב"ה), כיון שהם הממוצעים כו'17 (שלכן גם המשכת הכתרים מהקב"ה לישראל היא ע"י מלאכי השרת).
ב) ולהבין ענין הכתרים שנש"י מכתירים להקב"ה והקב"ה מכתיר ישראל, יש להקדים תחילה הביאור במ"ש בסוגיא דמ"ת18, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו, חמודה גנוזה כו' תנה הודך על השמים19, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה וכו', וכאשר משה הסביר להם אמיתית ענין התורה, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר20 עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. וצריך להבין הענין בזה. וגם צריך להבין מה שאמרו רז"ל21 כתיב22 ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב23 אלקה מתימן יבוא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן (פארן מארץ ישמעאל, כדכתיב גבי הגר במדבר פארן24, וסמיך אסיפי' דקרא, וקדוש23 מהר פארן סלה25), מלמד שהחזירה הקב"ה (לתורה) על כל אומה ולשון כו', דלכאורה אינו מובן, איך הי' קס"ד אצל הקב"ה לתת התורה לאוה"ע, שזהו שלא בערך למטה מהקס"ד של המלאכים שאמרו תנה הודך על השמים.
ג) ולהבין כל זה יש להקדים תחילה מ"ש26 והנה27 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שיש בזה ב' פירושים28, פי' הא', סולם דא צלותא29, ענין התפלה, ופי' הב', שהסולם שמלאכי אלקים עולים ויורדים בו קאי על יעקב אבינו עצמו30 (שהרי הסולם הו"ע ההתקשרות של כל סדר ההשתלשלות31, וזהו גם ענינו של יעקב, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה32). והענין בזה, דהנה, הסולם דתפלה הוא באופן שהתחלת התפלה היא בדרגא תחתונה (ארצה), שזהו"ע ההודאה בלבד, הודו להוי', ולפנ"ז מודה אני, ואח"כ באים לדרגות עליונות יותר, עד לק"ש ושמו"ע (השמימה). וכן הוא גם בהסולם דקאי על יעקב עצמו, שענינו הוא כללות נש"י33, הנה הנשמות ירדו למטה ונתלבשו בגוף, ארצה, אבל שרשם מגיע השמימה, דשרש הנשמה הוא בבחי' עצמות א"ס. ועז"נ והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שע"י הנשמות עולים גם המלאכים, כדלקמן.
ד) ויש להקדים תחילה ביאור החילוק שבין נשמות למלאכים. דהנה, הנשמות עיקר מציאותם היא באצילות, משא"כ המלאכים הם בבי"ע, והגם שיש להם מקור באצילות, הרי זה כמו כל הנבראים שנתהוו במעשה בראשית שיש להם מקור באצילות, והתהוותם בבריאה היא בבחי' התחדשות מאין ליש בדרך אין ערוך, אבל התהוות הנשמות היא באופן שהאלקות דאצילות נעשה בבחי' נשמה בבי"ע, ואף שזהו רק כמו חלק קטן מבחי' הע"ס דאצילות, הרי זה בחי' עצמיות האצילות. וזהו ענין הסולם דנשמה שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהנשמה למטה ושרשה למעלה אינם ב' ענינים חלוקים, אלא הם ענין אחד, סולם אחד, כי, גם בהיות הנשמה למטה הרי היא עצמיות האלקות דאצילות. וזהו גם שהחילוק בין נשמות למלאכים הוא שנשמות הם בבחי' אותיות החקיקה ומלאכים הם בבחי' אותיות הכתיבה34, שאותיות הכתיבה הם דבר נוסף על הקלף, ועד שהם מעלימים ומסתירים על הקלף35, משא"כ אותיות החקיקה [כמו האותיות שבלוחות, כמ"ש36 חרות על הלוחות, שזהו החידוש דמ"ת37] הם בעצם הדבר. וזהו גם מ"ש38 הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, היינו, שבארץ וגם בשמים, ששם נמצאים המלאכים, נמשך רק הודו, זיו והארה בלבד, אבל בנש"י יש המשכת העצם, שזהו וירם קרן לעמו, דקרן הוא המשכה עצמית39, והרי נש"י מושרשים בעצמות א"ס, וכמ"ש בנים אתם להוי' אלקיכם40, בני בכורי ישראל41. וזהו גם מה שנש"י נקראים בשם מהלכים42, משא"כ מלאכים נקראים עומדים42, כמ"ש43 ויעמידם לעד לעולם [ולהעיר מהמבואר במאמרי שנת תרכ"ז44 שגם במלאכים ישנו ענין ההילוך45, שזהו"ע הרצוא ושוב, כמ"ש במרכבת יחזקאל46 ובשתים יעופף (דקאי על המלאכים שעליהם נאמר47 ועוף יעופף, עוף זה מיכאל, יעופף זה גבריאל48), בשתי הבחי' דרצוא ושוב49, והו"ע הילוך, כפי שמצינו באברהם שקיים כל התורה ברצוא ושוב, שנאמר בו50 הלוך ונסוע הנגבה, אבל, הילוך זה הוא רק הילוך שבערך, שאינו אמיתית ענין ההילוך שהוא באופן של אין ערוך דוקא51, ולגבי אמיתית ענין ההילוך נקראים המלאכים בשם עומדים], והיינו, לפי שנש"י מושרשים בעצמות, בחי' אותיות החקיקה, לכן יש בהם ענין ההילוך באופן של בלי גבול, משא"כ המלאכים כו'.
אמנם כיון שהנשמות ירדו למטה (שזהו"ע סולם מוצב ארצה, כנ"ל ס"ג), לכן צריכים הנשמות סיוע מהמלאכים, כמאמר52 גפיף לון ומנשק לון, שזהו הבירור והזיכוך שפועלים המלאכים בעבודתם של ישראל. וכיון שהמלאכים מסייעים לישראל בעבודתם, מתעלים גם המלאכים ע"י עבודתם של ישראל שגדלה מעלתם ממעלת המלאכים, שזהו מ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו (בהסולם דנש"י), שגם למלאכים יש עלי' ע"י הנשמות, והיינו, שמצד עצמם אין בהם כח לעלות כ"כ, ורק ע"י הנשמות מתעלים גם המלאכים. ועז"נ53 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שע"י הנשמות נעשים גם המלאכים במדריגת מהלכים54.
ה) והנה גם בהסולם דתפלה ישנו הענין דעליית המלאכים (מלאכי אלקים עולים ויורדים בו). והענין בזה, דהנה, עיקר התפלה (ראשו מגיע השמימה) הוא הענין דק"ש55, וקודם לזה יש ברכות ק"ש, שהם הכנה לק"ש56. ועז"נ57 אכלתי יערי עם דבשי58, יערי קאי על ברכת יוצר59, שבה מבואר ענין עבודת המלאכים, שנקראים עצי יער, כמ"ש60 אז ירננו כל עצי יער, ודבשי קאי על ק"ש61, כי, שמע הו"ע ההבנה וההשגה, שעי"ז באים לאהבת ה', כמ"ש62 ואהבת את הוי' אלקיך וגו' בכל מאדך, ועד לאהבה בתענוגים, ולכן נקרא דבשי, כי דבש הו"ע המתיקות והתענוג (וכמו דבש וחלב תחת לשונך63), שמורה על התענוג שבהבנה והשגה, שעי"ז דוקא נעשה הולדת המדות. וכמ"ש64 אם הבנים שמחה, שכדי שתהי' הבינה אם הבנים, היינו, שתהי' לידת המדות מן ההשגה, הרי זה דוקא ע"י השמחה והתענוג בענין האלקי המושג. וכפי שרואים במוחש, שיכולה להיות התבוננות שלכאורה היא התבוננות אמיתית, ואעפ"כ לא תהי' מזה הולדת המדות, והסיבה לזה היא בגלל שחסר לו תענוג בהענין, שלכן אינו מתפעל באהבה להיות נמשך לזה. וכפי שמצינו גם בצד הטוב, שמי שפעל בעבודתו להיות מופשט מן הגשמיות, הנה גם כשיתבונן בדבר הגשמי איך שהוא טוב כו', לא יתפעל כלל באהבה לזה, מפני שבעצם אין לו טעם ועונג בזה. ועד"ז להיפך, שמי שהוא מרוחק מאלקות ואין לו טעם ועונג באלקות, הנה גם כאשר יתבונן בענין אלקי, לא יתפעל באהבה כו'. ואף שנשמת כל איש מישראל, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך65, יש לה טעם ועונג באלקות, וכפי שניכר מההיפך, מהצער (שהוא היפך התענוג) על הריחוק מאלקות, שלכן אפילו קל שבקלים מוכן למסור נפשו על קדושת שמו ית', הנה תענוג זה הוא מצד העצם, והיינו, שזהו עצם החיות שלו (ובשביל זה מוכן למסור את החיות הגלוי), אבל בבחי' הגילויים, שזהו ענין ההשגה שבמוח וההרגש במדות שבלב, יכול להיות שלא תהי' התגלות התענוג בהשגה אלקית, ולכן לא תהי' התפעלות בהרגש הלב. ובאמת הנה ענין ההתבוננות גופא הי' צריך לפעול התגלות התענוג, וכאשר אין לו תענוג בהשגה, הרי זו הוכחה שאין זו התבוננות אמיתית, והיינו, שההשגה היא בבחי' חיצוניות בלבד (בחיצוניות השכל או רק באופן שטחי), או שהיא אצלו בדרך כפי' והכרח, ולכן אין לו חיות ועונג בזה, אף שמשיג את הענין [ואז אופן העבודה הוא למעלה מן המדות, שהמדות מכוסין במוחין, או למטה מן המדות, עבודה פשוטה]. ורק כאשר יש לו שמחה ותענוג באלקות, אזי אם הבנים שמחה, שע"י ההתבוננות נעשה הולדת המדות, שמתעורר באהבה לאלקות, בבחי' בכל מאדך, ועד לאהבה בתענוגים, שנרגש אצלו שאין חיים אחרים ותענוג אחר כלל, וכלשון אדמו"ר הזקן66: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ67, זע איך וויל זע גאָרניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עוה"ב, איך וויל מערניט אַז דיך אַליין, עצמותו ית' בלבד, וכנ"ל (ס"ד) שבישראל יש המשכת העצמות, כמ"ש וירם קרן לעמו.
ו) ובפרטיות יותר הנה ענין האהבה בתענוגים שבק"ש הוא באופן שנעשה ענין האהבה גם בנה"ב, כמ"ש62 בכל לבבך, בשני יצריך68, שגם נה"ב מתהפכת לאהבה את ה' ולהתענג באלקות [וע"ד מ"ש69 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, כידוע70 שפסוק זה קאי על כללות הזמן דחג הפסח, ספירת העומר וחג השבועות, שבתחילה נאמר משכני, לשון יחיד, שהו"ע אתעדל"ע לעורר את האהבה הטבעית שבנפש האלקית, ועי"ז מבררת נה"א את נה"ב, ועד שנעשה אחריך נרוצה, לשון רבים, בשני הרצונות דנה"א ונה"ב], ואילו ההתבוננות דברכת יוצר היא רק כדי לפעול הזזה בנה"ב, אלא שזוהי הזזה פנימית, ולא כמו פסוקי דזמרה שאינם אלא חקיקה מבחוץ, וענין ההזזה הוא שנה"ב יסכים אל הביטול דנה"א, שלא ינגד אליו ולא יבלבלו בעבודתו כו', אבל הביטול דנה"ב עצמו לצאת מן החומריות, ובפרט שתהי' לו אהבה לאלקות, הרי זה בק"ש דוקא. וזהו אכלתי דבשי, דכמו שהמאכל נעשה דם שמתאחד ממש עם דם הנפש, כמו"כ בבחי' מתיקות ותענוג הנ"ל מתאחד ממש באוא"ס ב"ה, לאשתאבא בגופא דמלכא71. ועוד זאת, דכמו שהדבש מהפך כל מה שנותנים לתוכו לדבש (כדאיתא בפוסקים72), כמו"כ בחי' המתיקות והתענוג שמתענג על הוי' מהפך אותו ממהות למהות, וכנ"ל שגם נה"ב מתהפך לאהבה את ה'.
אמנם כדי שנה"א תוכל לבוא לאהבה בתענוגים בק"ש, הנה מצד התלבשותה בגוף ונה"ב (שזהו"ע סולם מוצב ארצה, כנ"ל ס"ג), יש צורך בהתעוררות מאהבה ויראה של המלאכים, שזוהי ההתבוננות דברכת יוצר, ובפרט שענין זה שייך גם לנה"ב, כיון ששרשו משמרי האופנים וגבוה73 מעל גבוה כו'74. אלא שההתעוררות מאהבה ויראה של המלאכים היא רק סיוע בלבד, ואילו עיקר העבודה דאהבה בתענוגים היא בכח הנשמה עצמה, בק"ש דוקא. וטעם הדבר, לפי שעיקר ענין התענוג הוא בראי', וכמ"ש75 עיניך יונים, וענין הראי' באלקות הוא בנשמות דוקא, ולא במלאכים, כי המלאכים הם בבי"ע שאין שם גילוי המהות דאלקות, ודוקא הנשמות שעיקר מציאותם היא באצילות (כנ"ל ס"ד), ששם הוא גילוי המהות דאלקות, יש בהם בחי' הראי' באלקות. וגם כאשר הנשמה יורדת למטה בבי"ע, מבחי' טהורה היא לבחי' בראתה יצרתה ונפחתה76, ועד שמקבלת מבחי' מלכות דעשי', הרי מלכות דעשי' כלולה ממלכות דיצירה וכו' עד למלכות דאצילות, ולמעלה יותר כו'77, ולכן גם הנשמה למטה יש בה בחי' הראי' באלקות. ומה שהנשמות מקבלים מהמלאכים הרי זה רק סיוע בלבד, אבל הראי' באלקות היא בכח עצמם. וכמשל ראיית העין78, שאף שצריך לקבל מאור השמש או אור הנר, הרי זה בדרך סיוע בלבד, אבל עצם הראי' הוא בכח עצמו. וכן הוא בנשמות, שהראי' באלקות היא בכח עצמם, כיון ששרשם באצילות, ושרש שרשן הוא בבחי' העצמות, ורק בירידתם למטה צריכים סיוע מהמלאכים.
וכיון שהמלאכים מסייעים לנשמות לבוא לאהבה בתענוגים בק"ש, הנה עז"נ אכלתי יערי עם דבשי, שעי"ז שהמלאכים שנקראים עצי היער מסייעים לנשמות לבוא לבחי' דבשי, בחי' המתיקות והתענוג דק"ש, להתאחד ולהכלל בגופא דמלכא (שלזה באים ע"י ההתבוננות דברכת יוצר בעבודת המלאכים, בחי' יערי), הנה גם המלאכים מתעלים ונכללים בגופא דמלכא, כמשל עצי היער שהדבש נוטף מהם, שאף שהדבש עיקר והעץ טפל, כי הדבש יש בו מתיקות ותענוג שאין בעץ, מ"מ, הרי הדבש גדל בעץ וממנו נוטף, ובהכרח שיש גם בעץ ממתיקות הדבש קצת, ועד שנאכל גם העץ מפני מתיקות הדבש (כדמוכח מהסיפור דיונתן עם יערת הדבש79). וזהו אכלתי יערי עם דבשי, שבשביל דבשי, אכלתי גם יערי. ונמצא, שגם בהסולם דתפלה (שכולל ברכות ק"ש וק"ש, יערי ודבשי) ישנו הענין דמלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שהו"ע עליית המלאכים (יערי) ע"י הנשמות (דבשי), מפני שמסייעים להם בעבודתם.
ז) וזהו צאינה וראינה בנות ציון גו', ראינה דייקא, היינו, שמעלת הנשמות היא שיש בהם ענין הראי' באלקות (כנ"ל ס"ה). וענין זה הוא לא רק בנשמות שהם בבחי' אמי (שעז"נ בעטרה שעטרה לו אמו), אלא אפילו הנשמות שהם בבחי' בתי, דקאי על הנשמה כפי שמלובשת בגוף80, יש בהם ענין הראי' באלקות, כמ"ש שמעי בת וראי, שזהו מצד שרשם בהעצמות (כנ"ל ס"ו). ועפ"ז יובן גודל ההתפעלות של רשב"י בשמעו את הפירוש של רבי אלעזר ברבי יוסי, כיון שבזה גילה גודל מעלת נש"י, שאפילו הנשמות שהם במדרגת בת, יש בהם ענין הראי' באלקות, מצד שרשם בהעצמות.
ח) וזהו גם הטעם שניתנה התורה לישראל דוקא ולא למלאכי השרת. והענין בזה, דהנה, מצד סדר השתלשלות גדלה מעלת מלאכי השרת, וכנ"ל שהם מסייעים לנשמות בעבודתם, ולכן טענו תנה הודך על השמים. אמנם, כל זה הוא מצד התורה כפי שהיא בסדר השתלשלות. ועל זה היתה תשובת משה, שגילה פנימיות ואמיתית ענין התורה כפי שהיא למעלה מסדר השתלשלות, ועד כפי שהיא מושרשת בהעצמות, וכמארז"ל81 אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר82 ויקחו לי תרומה, שע"י התורה אותי אתם לוקחים83, וכן ע"י המצוות84, כפי שאומרים בנוסח ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, מלשון צוותא וחיבור85, דכיון שהמצוות מושרשים בהעצמות86, לכן ע"י קיום המצוות נעשה צוותא וחיבור עם העצמות. ולכן ניתנה התורה לישראל דוקא, לפי שהם מושרשים בהעצמות.
אמנם נתינת התורה היתה לישראל כפי שהם למטה דוקא, כדברי משה בתשובתו למלאכים, למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם, והיינו לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים87, ולכן ניתנה התורה למטה דוקא. וזהו גם הטעם שהחזירה הקב"ה על כל עם ולשון, אף שהי' גלוי וידוע לפניו שלא יקבלו את התורה. דהנה אמרו רז"ל88 גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר89 א-ל נקמות ה' (א-ל נקמות הופיע) כו', שתי נקמות (הופעיות) הללו למה, אחת לטובה (דכתיב22 הופיע מהר פארן) ואחת לרעה (דכתיב א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע), ומפרש רש"י, אחת לטובה, כדאמרינן בב"ק90 שהתיר ממונן לישראל, שנאמר91 עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ואומר הופיע מהר פארן, מפארן (כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה) הופיע (גילה) ממונם (והתירו) לישראל [וע"ד מ"ש92 כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, והיינו לפי שבאמת שייכים כל הענינים לישראל, והם רק נמצאים בידי אוה"ע], שזהו כללות הענין דעבודת הבירורים93, שעי"ז משלימים את הכוונה דדירה בתחתונים, ועד שבאים להזמן שבו תתקיים הבקשה והופע בהדר גאון עוזיך על כל יושבי תבל ארצך94.
ט) וזהו צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (מלך שהשלום שלו) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (זה מ"ת), דכיון שישראל מושרשים בהעצמות, לכן נותנים להם את התורה, ובאופן של מתנה דוקא, היינו, שאין זה ענין שנעשה ע"י עבודתו ויגיעתו של המקבל, כי אם מה שנותנים לו מלמעלה, ומ"מ צ"ל הענין דעביד לי' נייחא לנפשי', שאז יהיב לי' מתנתא95, ונוסף על נתינת התורה באופן של מתנה, נעשה גם קבלת התורה, ובשמחה ובפנימיות (כלשון הידוע של כ"ק מו"ח אדמו"ר96). וע"י קבלת התורה בחג השבועות נמשך על כל השנה כולה כללות הענין דלימוד התורה, ובאופן דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה97, קיום המצוות בהידור, ובאופן דוהתהלכתי בתוככם98, ב' הליכות, הליכה דתומ"צ מלמעלה למטה, והליכה דתפלה מלמטה למעלה99, ועי"ז באים לקיום היעוד ואולך אתכם קוממיות100.
______ l ______
Start a Discussion