בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, ט' סיון, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הבעש"ט1, והזכיר2 הפתגם הידוע של כ"ק מו"ח אדמו"ר3, שע"י ניגון מתקשרים עם בעל הניגון באופן נעלה יותר מאמירת דבר שמועה באופן ש"יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו"4].

א. בין הסיפורים שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בחג השבועות, ישנו גם הסיפור שסיפר בחג השבועות תרצ"ו5:

כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר אז אודות היחס של הבעש"ט לאנשים פשוטים6 – אלו שמצד כו"כ סיבות לא היו יכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות בהידור – שהי' מחבב ומקרב אותם.

ובתור הקדמה להסיפור, חזר על המאמר הנפלא ("אַ געוואַלדיקן וואָרט") שאמר הרב המגיד לאחרי הסתלקות הבעש"ט, שאילו הי' הבעש"ט יודע בחיים חיותו בעלמא דין מה שפועל עי"ז שמקרב את האנשים פשוטים, כפי שיודע זאת עתה, לאחרי הסתלקותו, הי' עושה זאת באופן אחר לגמרי, נעלה יותר כו'.

[ולהעיר מהידוע שגם בהיות הבעש"ט בחיים חיותו בעלמא דין, הנה "בליל שבת קודש הי' ב' שליש למעלה ושליש א' למטה, ובשאר ימי החול בהיפוך כו'"7. אבל אעפ"כ, אין זה דומה למעמדו ומצבו בהיותו לגמרי בעולם האמת. ולכן, אילו הי' יודע בהיותו בעלמא דין כו' כפי שיודע לאחרי הסתלקותו, אזי כו'].

ולאחרי הקדמה זו, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם ישב הבעש"ט בסעודת ר"ח באופן שהי' ניכר עליו איזה סילוק ("אָפּגעטראָגן") וללא שמחה ("ניט אויפגעלייגט"), והתלמידים, שכבר ידעו באיזה אופנים יכולים לפעול על הבעש"ט לצאת ממעמד ומצב זה, עשו כו"כ ענינים לפעול זאת, ולא הצליחו.

ואח"כ בא איש פשוט, ששמו הי' ר' דוד, וקראו הבעש"ט אליו, הושיבו לידו ונתן לו מפרוסת המוציא שלו, ואז נתעורר הבעש"ט בשמחה.

ונתעוררה אצל התלמידים פליאה ותמיהה וקושיא: איך יתכן, שהם, עם כל עניני ההשתדלות, ע"י ענינים בתורה וכיו"ב, לא הצליחו לפעול על הבעש"ט, ודוקא איש פשוט ביותר פעל מיד על הבעש"ט להיות בשמחה?! – וגם אצל המגיד היתה פליאה זו.

הבעש"ט – שהרגיש בתמיהת התלמידים – מצא איזו שליחות עבור ר' דוד (בכדי שיוכל לדבר אודותיו שלא בפניו), ובצאתו, סיפר להם הבעש"ט אודות מהותו של ר' דוד:

ר' דוד הי' עני שפרנסתו היתה בדוחק. והי' מקבץ פרוטות-פרוטות בכדי שיוכל לקנות אתרוג מהודר, ואכן עלה בידו לקנות אתרוג מהודר, ובא לביתו בשמחה גדולה על האתרוג המהודר. וכשראתה זוגתו את גודל שמחתו – העיק לה הדבר, בגלל שהיתה במרירות גדולה על גודל העניות ששררה בבית, עד שלא הי' עבור הוצאות החג, ר"ה או חג הסוכות, ולמרות שמצב זה הפריע לה ולכל בני הבית, לא הי' נוגע הדבר לבעלה, ולכן, מגודל המרירות נשכה והסירה את הפיטם ופסלה את האתרוג!...

אבל ר' דוד לא בא לידי התרגשות, ולא כעס, אלא חשב מיד: היא צודקת, שכן, כיצד מגיע ליהודי פשוט כמותו אתרוג מהודר כזה?!...

וכאן בא המשך הסיפור שמורה על גודל העניות של ר' דוד:

לא נשאר הרבה זמן עד כניסת החג, וכסף לקנות אתרוג אחר לא הי' לו, והוצרך לברך על אתרוג הקהל8. אבל לא הי' לו כסף עבור השתתפות באתרוג הקהל. ומשכון לא רצה ליתן, כיון שאין זה תשלומים ממש, ויתכן שלא ירצו להקנות לו את האתרוג בלב שלם. ולכן לקח א' מכלי הבית ומשכנו אצל ערל, וקיבל תמורתו כסף, ונתנו עבור אתרוג הקהל.

ומזה רואים עד כמה גדלה העניות שלו – שלא הי' לו אפילו סכום קטן ביותר בשביל להשתתף באתרוג הקהל.

וסיים הבעש"ט, שנסיון כזה,

– ומובן גודל הנסיון שבזה, שלאחרי שהצליח להשיג אתרוג מהודר כזה, מבלי להתפעל מכל מה שעבר עליו ("אַלץ דורכגעמאַכט"), הנה לאחרי כל היגיעה, שברה זוגתו את הפיטם, ואעפ"כ, שתק ולא התכעס, אלא קיבל זאת בפשטות (ואפילו לא הרגיש שזהו ענין של נסיון), שאינו ראוי שיהי' לו אתרוג מהודר כזה –

לא הי' מאז נסיון העקידה, והוא עמד בו!

עד כאן דברי הרב.

ב. בפשטות, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה בחג השבועות – בגלל שחג השבועות הוא ה"יאָרצייט" של הבעש"ט, ולכן יש מקום לספר סיפור מהבעש"ט9.

וגם תוכן הסיפור אודות מעלת אנשים פשוטים קשור עם זמן מ"ת – כי:

איתא בגמרא10 בביאור הטעם שהתורה ניתנה למטה דוקא, בגלל שלמטה ישנו מעמד ומצב ש"יצר הרע יש ביניכם", ולכן יש צורך בציוויי התורה כו'. ובענין זה שוים כל בנ"י, גם אנשים פשוטים.

וגם: במ"ת הקדימו בנ"י נעשה לנשמע, שזהו הענין של קבלת עול, בלי הבנה והשגה. וכדברי הגמרא11 בנוגע לטענה "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" – "אנו דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב) כתיב בן12 תומת ישרים תנחם", שזהו ענין התמימות שישנו במיוחד אצל אנשים פשוטים.

אבל עדיין אינו מובן:

הרי ישנם כו"כ סיפורי הבעש"ט אודות אנשים פשוטים, ולמה בחר כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר בחג השבועות סיפור זה דוקא?

ולכאורה – אדרבה: הסיפור אודות אתרוג – שייך לחג הסוכות, ולא לחג השבועות!

וגם ענין הנסיון – נסיון העקידה – אינו קשור עם חג השבועות. מצינו שביוהכ"פ ישנו הענין דברית אברהם וברית יצחק, וענין העקידה בפועל הי' בראש השנה13; וע"פ המבואר בחסידות14 בענין "בכסה ליום חגינו"15, שכל הענינים שהם בהעלם בר"ה באים לידי גילוי בחג הסוכות, הרי גם הגילוי של ענין העקידה הוא בחג הסוכות; אבל אין זה שייך לחג השבועות!

ג. ויובן בהקדם המדובר בהתוועדות דחג השבועות16 אודות ג' הענינים שבו: (א) מתן תורה, (ב) בעצרת מת דוד, (ג) הסתלקות הבעש"ט. ונתבאר, שאע"פ שג' ענינים אלו לא אירעו בבת אחת, אלא הי' הפסק ריבוי זמן ביניהם, מ"מ, כיון ששלשתם באים ביום אחד, הרי מובן שהם קשורים זב"ז.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בחג השבועות סיפור זה דוקא – כיון שיש בו ג' הענינים שבחג השבועות:

הבעש"ט – שהרי זה סיפור אודותיו.

דוד – שהרי בסיפור זה נזכר שמו של האיש פשוט: ר' דוד (והרי ישנם כו"כ סיפורים מהבעש"ט אודות אנשים פשוטים שבהם לא נזכר שמם).

וגם תוכן הסיפור שייך לענינו של דוד המלך – כי:

דוד המלך – אף שהי' מלך, והקפיד על כבוד מלכותו, כמסופר בתנ"ך17 שהעניש את אלו שלא הי' להם כבוד המלכות והתנגדו אליו (ולא כמו שאול שלא הקפיד על כבוד מלכותו18), מ"מ, הי' אצלו ענין הביטול, כפי שאמר על עצמו: "אם לא שויתי ודוממתי"19, ובאופן כזה היתה גם תפלתו – שכאשר ביקש "שמרה נפשי כי חסיד אני"20, הקדים ואמר "כי עני ואביון אני"21.

וכן אצל ר' דוד שבסיפור הנ"ל הי' ענין הביטול, עד כדי כך, שכאשר פסלו את האתרוג שלו, לא כעס, אלא הונח אצלו בפשיטות שאינו ראוי שיהי' לו אתרוג מהודר.

והשייכות למתן תורה – כאמור לעיל (ס"ב) שהענין דמ"ת הי' ע"י הקדמת נעשה לנשמע.

ד. אך עדיין צריך להבין מהי השייכות של הסיפור אודות אתרוג לחג השבועות?

ויובן בהקדם דברי הגמרא11 בנוגע להקדמת נעשה לנשמע,

– דלכאורה אינו מובן מדוע אמנם הקדימו ישראל נעשה לנשמע: כיצד יכולים ליקח אחריות לעשות דבר-מה לפני שיודעים מה יצוו לעשות?! וכדברי הצדוקי: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו .. איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו", ולכאורה הרי זו טענה צודקת –

"מאי דכתיב22 כתפוח בעצי היער וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך, מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע" (שקודם ההבנה והשגה הרי הוא עושה זאת מצד קבלת עול).

[ואף שבמק"א מבארים23 ש"פרי" הו"ע של טעם, הבנה והשגה, וא"כ ה"פרי" צ"ל "נשמע", ו"עלה" אין בו טעם, וא"כ ה"עלה" צ"ל "נעשה" – כאן שייכות אחרת דנעשה ונשמע לתפוח, כמבואר בהסוגיא*].

*) הכוונה: הסוגיא (משא"כ בספרי מוסר וחסידות) עומדת על החילוק דנעשה ונשמע (לא בנוגע להבנה וטעם וכו', כי אם) בנוגע לסדר (הרגיל) בקדימה ואיחור (מצד הטבע – באילנות, או גם – בתור סיבה ומסובב), וכהלשון: "פזיזא דקדמיתו" – בהסיפור שבהמשך להמשל דתפוח.

[אלא דקדימה הרגילה דנשמע לנעשה – הוא רק בעבודה הרגילה ע"פ טו"ד, ובזה בא הפי' ע"פ חסידות].

ובתוס' שם: "הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש, דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים24 מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו, שדר באילן משנה לשנה25, ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים, הוי פריו קודם לאותם עלים".

וכאן רואים את השייכות של "אתרוג" לחג השבועות – כיון שאתרוג "פריו קודם לעליו", שמורה על הקדמת נעשה לנשמע.

ולכן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה דוקא – כיון שיש בו כל הענינים הנ"ל: (א) סיפור מהבעש"ט, (ב) אודות איש פשוט ששמו ר' דוד, שהי' אצלו ענין הביטול, שזהו ענינו של דוד המלך – "שויתי ודוממתי", (ג) בשייכות לאתרוג, שמורה על הענין דהקדמת נעשה לנשמע.

ה. כל סיפור מגדול בישראל אינו סתם סיפור, אלא יש ללמוד ממנו הוראה. ובפרט כשמדובר אודות סיפור שמספר נשיא בישראל26, ועאכו"כ נשיא שהוא ממלא מקומו של הנשיא שעמו אירע סיפור זה – הרי זה בודאי נוגע לפועל, שיש להתנהג לפי הוראת הסיפור.

ובכן:

מסיפור זה למדים גם בנוגע לענינים שנפעלים בחג השבועות – שאין זה רק עבור אלו שנמצאים בדרגות עליונות, אלא גם עבור אלו שנמצאים בדרגות תחתונות, כפי שרואים בסיפור הנ"ל מה שפעל איש פשוט דוקא.

ולהעיר: אין הכוונה שהמעלה של איש פשוט היא רק בלית ברירה, היינו, שכיון שאין לו מעלות אחרות, אזי מדגישים את מעלת הפשיטות, אבל כאשר ישנם מעלות אחרות, אין מעלה בענין הפשיטות – אלא אדרבה, כפי שרואים בסיפור זה, שלמרות שהי' לו אתרוג מהודר, הנה כל מה שפעל [שעמד בנסיון שלא הי' כמותו מאז נסיון העקידה, ופעל שמחה אצל הבעש"ט] הי' קשור עם העובדה שברך על אתרוג פשוט (אתרוג הקהל) דוקא, שבו שוים כל ישראל (בדוגמת ענין הערבה, שנק' "אחוונא"27, שגדלים באחוה, שמורה על האחדות של כל בנ"י28).

ועד"ז בנוגע להפעולה בכל הענינים השייכים לחג השבועות – ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"29, שעי"ז ש"נזכרים" כדבעי, אזי חוזרים ו"נעשים" עוד הפעם כל הענינים שהיו בפעם הראשונה30 – שזהו ענין ששייך לכאו"א מישראל.

ולכל לראש – בנוגע לנתינת כח מלמעלה לענין דהקדמת נעשה לנשמע, שעוד לפני שבאים להבנה והשגה, יהי' כבר הענין ד"נעשה" מצד קבלת עול.

וכן בנוגע לענין של פנימיות התורה, שגם הוא קשור עם חג השבועות, יום ההסתלקות של הבעש"ט, שעל ידו באה פנימיות התורה באופן ד"יתפרנסון"31, באופן של הבנה והשגה (שזהו ענין חסידות חב"ד), כדי שכאו"א מישראל יוכל להבין פנימיות התורה.

ועד ש"בהאי חיבורא דילך .. יפקון מן גלותא ברחמים"32, וזוכים לתורתו של משיח, כמ"ש33 "ישקני מנשיקות פיהו", שתתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ו. בהמשך להמדובר לעיל אודות הקשר והשייכות של ג' הענינים שבחג השבועות, שעם היותם ענינים שונים, ובהפסק זמן גדול זמ"ז, אעפ"כ, יש להם שייכות זל"ז, כיון שכולם באים ביום אחד, כמובן ממארז"ל34 "מגלגלין זכות ליום זכאי" – הנה אם הדברים אמורים בנוגע לג' ענינים שא' מהם הוא בתושב"כ (מ"ת), א' מהם בתושבע"פ (מיתת דוד), וא' מהם בא במסורה מדורו של הבעש"ט עד לדורנו זה (הסתלקות הבעש"ט), הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענינים שכולם נאמרו בתושב"כ, ובתושב"כ גופא בפסוק אחד, שבודאי יש להם שייכות זל"ז.

ולהעיר, שיש אמנם מחלוקת אם דרשינן סמוכים בכל התורה או רק במשנה תורה (ספר דברים)35, אבל זהו רק בחלק ההלכה שבתורה, משא"כ בחלק הדרוש, ועאכו"כ סוד ורמז, בודאי דרשינן סמוכים. ועד שמצינו גם בכ"מ בפירוש רש"י על התורה: "למה נסמכה פרשת כו'"36, שמזה מובן, שזהו ענין פשוט ששייך לכאו"א, גם לאנשים פשוטים.

ז. ובהקדים פתגם רבינו הזקן37 שצריך לחיות עם הזמן, היינו, עם עניני התורה שקורין בתורה בשבת וביו"ט, ועד"ז בנדו"ד, בנוגע להמאורעות שאירעו לאחרונה38, שיכולים למצוא זאת בקריאה של היו"ט דמיני' אזלינן:

בתור הכנה למתן תורה – אומר הקב"ה לבנ"י: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"39, ולאח"ז נאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"40.

בפשטות אפשר לומר ש"ואשא אתכם על כנפי נשרים" "ואביא אתכם אלי" הם ענינים שונים שיכולים להיות זה ללא זה, היינו, שגם אילו לא הי' נושא הקב"ה את בנ"י על כנפי נשרים, הי' מביא את בנ"י אליו, אלא שנשיאתם על כנפי נשרים גרמה לכך שהענין ד"ואביא אתכם אלי" יהי' במהירות, ולא לאחרי משך זמן; וכמו"כ הענין ד"אשר עשיתי למצרים" הי' יכול להיות גם ללא "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

אבל, לאמיתו של דבר, הענין ד"אשר עשיתי למצרים" אינו בבחי' מלאכה שאינה צריכה לגופה, היינו, שאין זה באופן שרק בגלל שבפועל היו בנ"י במצרים, הוצרך הקב"ה להוציאם ממצרים כדי ליתן להם את התורה, אבל אילו מלכתחילה לא היו בנ"י במצרים היו מקבלים את התורה גם ללא יצי"מ, אלא כדברי הגמרא10 שהתורה ניתנה למטה דוקא בגלל ש"למצרים ירדתם וכו'"; הכוונה היא אמנם שבנ"י לא ישארו במיצרים וגבולים, אלא שיוציאו אותם משם, אבל מצרים מהוה הכנה למ"ת41.

ומזה מובן גם בנוגע להמשך הכתוב, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", שאינם ב' ענינים בפני עצמם, אלא הענין ד"ואשא אתכם על כנפי נשרים" פועל בענין ד"ואביא אתכם אלי".

– בפסוק שלאח"ז: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", הענין ד"כי לי כל הארץ" אינו הוספה על "והייתם לי סגולה", אלא רק המשך וביאור הדברים, כפירוש רש"י: "ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם" (ולכן אתם "סגולה"), "כי לי כל הארץ", ואעפ"כ, דוקא בנ"י הם "סגולה מכל העמים"; אבל השייכות ד"ואשא אתכם על כנפי נשרים" ל"ואביא אתכם אלי", היא, שהענין ד"ואשא אתכם על כנפי נשרים" פועל ומוסיף בענין ד"ואביא אתכם אלי".

וזהו גם הדיוק בהעתקת פסוקים אלו בהמכתב42 – "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' ועתה גו' ושמרתם" – שלאחרי "ועתה" נכתב "גו'" (ללא וא"ו), כי, הכוונה היא רק להורות43 שיש תיבות נוספות בין תיבת "ועתה" לתיבת "ושמרתם"; ואילו לאחרי "ואשא אתכם על כנפי נשרים" נכתב "ו.גו'", להורות על המשך הענין שלאח"ז – "ואביא אתכם אלי", שאינו ענין בפ"ע, אלא בא ע"י "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

ח. והענין בזה:

כאשר העולם מתנהג ע"פ טבע, אזי יכול היצה"ר להטעות יהודי שאין בעה"ב לבירה זו, ו"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"44; אבל כאשר רואים הנהגה שלמעלה מהטבע, כמו "ואשא אתכם על כנפי נשרים", אזי רואים שהקב"ה מנהיג את העולם, ובמילא מתקרבים בנ"י להקב"ה – "ואביא אתכם אלי".

כלומר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" הו"ע שבא מלמעלה למטה, וענין זה פעל "ואביא אתכם אלי" – לא רק מלמעלה למטה, אלא גם מלמטה למעלה, שבנ"י נתעוררו למטה, וגם מצד למטה נתקרבו להקב"ה.

וכפי שרואים במוחש – וכך ראו במאורעות שאירעו לאחרונה38 – שענין של נס פועל שבנ"י יתעלו לדרגא נעלית יותר, וכפירוש המפרשים בתיבת "נס", "כנשוא נס הרים גו'"45, שזהו מלשון הרמה46, כי, נס מגבי' ומרומם את הנשמה, גם בהיותה מלובשת בגוף, להתעלות מהארציות ולראות אלקות.

הן אמת שגם בטבע ישנה השגחה פרטית, אבל אעפ"כ, הרי זה בטבע; ואילו כשרואים נס, הרי זה פועל התעוררות אצל בנ"י, כפי שראו במוחש, שהנסים שאירעו בימים האחרונים, פעלו שרבבות אלפי ישראל התעוררו והתקרבו להקב"ה.

ט. ובפרטיות יותר – בנוגע להקשר של המאורעות האחרונים עם הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים":

בפירוש פסוק זה מצינו ברש"י ב' פירושים: (א) על הפסוק עצמו (בפ' יתרו39) מפרש רש"י: "זה היום שבאו ישראל מרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כולם לרעמסס", (ב) על הפסוק47 "מרעמסס סוכתה", מפרש רש"י: "ק"כ מיל היו, ובאו שם לפי שעה, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים".

ולהעיר, שאע"פ שפירוש זה הוא ממכילתא, הרי רש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא, כך, שזהו ענין המובן בפשטות, ושייך לכאו"א.

וע"פ פתגם רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן – הנה במאורעות שאירעו לאחרונה היו ב' הפירושים הנ"ל:

הפירוש הראשון – שכל בנ"י נתקבצו ונתאספו באופן של אחדות, מבלי הבט על כך שלפנ"ז הי' ענין של פירוד ביניהם; והפירוש השני – שגם לאחרי שנתאספו יחדיו, נעשה הדבר במהירות ובאופן של נס.

וההוראה מזה בנוגע לפועל:

כשיש עת רצון, שבנ"י עומדים במצב של התעוררות ומבקשים שיקרבו אותם – יש לנצל שעת הכושר זו ולקרב אותם, נוסף לכך שבכלל אין להסתפק בעבודת עצמו, אלא צריכים לפעול גם על הזולת.

ועי"ז יעמידו "צבאות השם", שילכו לקראת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה רני ושמחי בת ציון (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

יא. בהמשך להאמור לעיל (ס"ז) אודות ההכנה למ"ת באמירת הקב"ה לבנ"י "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – הרי מובן, שכשם שהענין דמ"ת עצמו הוא לכאו"א מישראל בפ"ע, שלכן נאמר "אנכי הוי' אלקיך"48 בלשון יחיד49, כיון שלכאו"א מישראל ניתנה כל התורה כולה, פשט רמז דרוש וסוד, וכמ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת50: "אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע .. הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות" – כך גם ההכנה למ"ת שייכת לכאו"א מישראל.

וצריך להבין:

בשלמא "והייתם לי סגולה מכל העמים" שייך לכאו"א מישראל, "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך"51, שכאו"א מישראל מובדל מגוי, וכפי שאומרים בנוסח ההבדלה: "המבדיל .. בין ישראל לעמים"; אבל הענין ד"ממלכת כהנים" שייך לכאורה רק לכהן, ואיך אפשר לומר שזהו"ע ששייך לכאו"א מישראל?

ובפרט ע"פ מה שמסתבר לומר שפסוקים אלו נחלקים לג' הסוגים שבבנ"י, כהנים לוים וישראלים: "והייתם לי סגולה מכל העמים" – קאי על ישראלים; "ממלכת כהנים" – קאי על כהנים, ו"גוי קדוש" – קאי על לויים, שיש בהם קדושה יתירה – "גוי קדוש" – לגבי בנ"י גופא. וא"כ, איך אפשר לומר שגם "ממלכת כהנים" שייך לכאו"א מישראל, בה בשעה שקאי על כהנים דוקא?

לכאורה הי' אפשר לתרץ ע"פ דברי הרמב"ם52: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו .. הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו .. כמו שזכה לכהנים כו'", ולכן שייך גם הענין ד"ממלכת כהנים" לכאו"א מישראל.

אבל באמת אי אפשר לומר כן, שהרי אי אפשר לדרוש ולתבוע מיהודי להיות במעמד ומצב ש"יהי' ה' חלקו ונחלתו", וכפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע53 שאי אפשר לדרוש מיהודי שתהי' "תורתו אומנתו", ואפילו לא ללמוד תורה כל היום, אלא צ"ל גם "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", כדברי הגמרא54: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן", והתורה על הרוב תדבר55. וא"כ, איך אפשר לומר שהענין ד"ממלכת כהנים" ישנו אצל כאו"א מישראל?

יב. ויובן ע"פ משנת"ל56 בנוגע למ"ש אצל הלוים57 "ושמרו גו' ואת משמרת בני ישראל", "שכולן היו זקוקים לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם" – דלכאורה אינו מובן:

כיון שבנ"י עצמם אינם יכולים לעשות את העבודה שעושים הלוים, שהרי "הזר הקרב יומת"58, כיצד יכולים הם למנות שליח על עבודה זו – "מי59 איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו (השלוחים) מצי עבדי"?

ושאלה זו היא גם בנוגע לכהנים:

מצינו בגמרא60 "הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא" ("שלוחי דרחמנא"). והרי גם קס"ד בתורה הוא תורה61, וכ"ש בנדו"ד, שיש דעה62 ש"שלוחי דידן נינהו", וגם לפי המסקנא ש"שלוחי דרחמנא נינהו"59, הרי זה רק בנוגע להלכה בפועל בגשמיות, אבל ברוחניות הענינים ישנם ב' הדעות63, ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"64. ולכאורה, איך שייך לומר ש"שלוחי דידן נינהו" – "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי"?

ועד"ז בנוגע לכהן גדול, עליו נאמר65 "והכהן הגדול מאחיו", ודרשו רז"ל66 "גדלהו משל אחיו", היינו, בשליחותם של הכהנים, ש"שלוחי דידן נינהו".

ונתבאר בזה, שכאשר הקב"ה אמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי זה פעל שיהי' אצל כל אחד מישראל ענין הלוי' והכהונה, וכדאיתא במכילתא40: "ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו העגל כו'"; אלא שרצה הקב"ה שבנ"י יעסקו בעניני העולם, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", כדי שתהי' לו ית' דירה בתחתונים67, ולכן, "הלוים באים תחתיהם בשליחותם", אבל בעצם, הנה כאו"א מישראל שייך לדרגת הכהונה, ועד לכהונה גדולה, כפי שמפרש בעל הטורים40 ש"ממלכת כהנים" היינו "כהנים גדולים".

יג. וכל זה – אינו ענין של דרוש, אלא תורה, מלשון הוראה68, היינו, שצריך לבוא בעבודה בפועל:

יהודי אינו צריך להסתפק בכך שהוא שונה מהגוי, "סגולה מכל העמים", אלא עליו להיות "גוי קדוש" בין בנ"י גופא.

אין לו להסתפק בכך שלומד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואילו בשעה שעוסק במסחר הרי הוא כמו כולם, אלא במשך כל היום כולו, גם בשעה שעוסק במסחר, צריך להיות ניכר עליו שהוא יהודי שלמד בשחרית פרק אחד, וכן צריך להיות ניכר עליו שילמד גם בערבית פרק אחד (ובלאה"כ לא יוכל ללמוד פרק אחד ערבית), כך, שבמשך כל היום כולו ניכר עליו שהוא "גוי קדוש".

וכידוע הפתגם69 בשם "גוטע אידן", שישנו המקום היותר קדוש בעולם – קדש הקדשים, האדם המקודש ביותר – כהן גדול, והזמן היותר מקודש – יום הכיפורים. ומובן גודל הקדושה שישנה בצירוף ג' ענינים אלו. אבל, ענין זה צריך להיות לא רק "אחת בשנה" ורק אצל הכה"ג, אלא זהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, מצד בחי' "אחת" שבו70, שלכן, בכל זמן ובכל מקום עליו להיות בדרגא נעלית כזו כמו הכה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים.

יד. וכשם שכללות הענין ד"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים גו'" בא בתור הקדמה והכנה למתן-תורה, כמו"כ כאשר ישנו ענין זה אצל בנ"י עתה, הרי זה פועל שמקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות71.

וכאשר "בחוקותי תלכו גו'"72, אזי נמשכים כל הברכות, עד "ואולך אתכם קוממיות"73, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

טו. בנוגע להמכתב42 – שאלו כו"כ שאלות, וכיון שאין הזמן גרמא להשיב על כל שאלה בפרטיות, יתבאר עתה הענין בקיצור עכ"פ, וכיון שהשואלים נמצאים עתה כאן, הנה על ידם יגיע המענה גם לאלו שאינם נמצאים כאן שגם אצלם נתעוררו אותם שאלות.

תוכן המכתב הוא, שגם עכשיו יכולים לומר "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", כמו שהי' לאחר יצי"מ.

והענין בזה – שנוסף לכך שהתורה היא נצחית74, שלכן, כל עניני התורה שייכים ונוגעים לא רק לזמן מסויים, אלא לכל זמן ולכל מקום, ומצד זה שייך גם עתה הענין ד"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" – יש לזה שייכות מיוחדת עתה מצד המאורעות שאירעו לאחרונה.

ובהקדמה – שכללות ענין התורה הוא בדוגמת ענין הנבואה75, וכשם שענין הנבואה הוא לא רק בנוגע לענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים – כיצד צריכים להתנהג בגשמיות, וכמובא באגה"ק76 אודות "שמואל הרואה, אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו", כיון שענין הנבואה הוא גם בנוגע לענינים גשמיים – כן הוא בנוגע לענין התורה, כדאיתא בספרים77 בנוגע לחשש ניחוש, שמצינו הנהגת גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים, שבהיותם במעמד ומצב שלא ידעו כיצד להתנהג, היו פותחים חומש, או ספר אחר מכ"ד ספרי קודש, והיו מתנהגים ע"פ מ"ש בפסוק הראשון שבראש העמוד – שזהו בדוגמת ענין של נבואה.

וכמו כל ענין – גם ענין זה יש לו מקור בש"ס:

איתא בגמרא78: "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה". ומזה רואים שתורה היא גם ענין של נבואה.

אלא שאצל כל ישראל הרי זה דוקא כאשר "השכים כו'", אבל צדיקים, יש בכחם לפעול שבכל רגע ורגע יהיו מציאות חדשה (כמו "השכים"), ולכן שייך אצלם ענין הנ"ל בכל הזמנים, אפילו באמצע היום.

ובענין הנבואה – מצינו בכמה נבואות שהי' צורך לקשר את הנבואה עם פעולה גשמית, כמו "קח את האזור וגו'"79, וכיו"ב בשאר נבואות, כי80, ענין הנבואה יכול להשאר למעלה, ולכן, כאשר מקשרים את הנבואה מיד עם פעולה גשמית, אזי מבטיחים שיומשך הענין בגשמיות ובגלוי, דכיון שע"י פעולה זו התחילה כבר המשכת הענין דרך מעבר כל סדר ההשתלשלות עד לעוה"ז הגשמי, הרי בודאי יומשך כבר כל הענין למטה.

וככל הענינים משתקף גם ענין זה בעבודה – כמבואר בחסידות81 שכאשר יש ליהודי "אתערותא דלעילא", עליו להמשיך זאת מיד ב"אתערותא דלתתא", כי, לולי זאת, יכול להיות שהאתעדל"ע תחלוף מיד ולא תפעל מאומה ח"ו, ורק עי"ז שבאה באתעדל"ת, יש לה אחיזה למטה, ונשארת בקיומה – שזהו בדוגמת הנבואה, שעי"ז שמקשרים אותה עם פעולה למטה, אזי פועלים שתומשך כולה למטה.

ועד"ז בנוגע לעניננו: כאשר ישנו הענין ד"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" (לא רק ברוחניות הענינים, אלא גם) בגשמיות בפועל – אזי בטוחים שיומשכו בגלוי גם שאר הענינים שנאמרו בהמשך הכתובים.

טז. המשך השיחה – ע"ד שייכותה של מצרים עתה למצרים שאודותה מדבר בכתוב, אף ש"אלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכו'"82 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 171 ואילך83.

* * *

יז. המשך הביאור בענין הנחת תפילין בגלל הסגולה ד"כל המניח תפילין מאריך ימים"84, והסגולה ד"וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך"85 (בהמשך להמדובר בחג השבועות בתור השתתפות ב"כינוס תורה") – נכלל בשיחת יום ב' דחג השבועות סל"ד ואילך86. ובסיום הענין אמר:

ומצד כל הנ"ל, צריכים להמשיך בהנחת תפילין עם בנ"י, שהרי עיקר הרעש ("טומל") מתחיל רק עכשיו... ויש צורך בהענין ד"ויראו ממך", שנפעל ע"י הנחת תפילין.

וכאמור – עכשיו הזמן גרמא לפעול על יהודים, שכן, נוסף לכך שתמיד צריך לקיים את הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"87, מצד הענין דאהבת ישראל, "שכל ישראל ערבין זה בזה"88, ישנו עכשיו חיוב גדול יותר לפעול עם הזולת, כיון שיהודים נמצאים עתה בתנועה של התעוררות, בגלל אירועי הנסים כו'.

ובאמת, לא נוגע אם הי' זה ענין של "נס" דוקא; מדובר אודות שנים וחצי מליון יהודים – שכל אחד מהם הוא "עולם מלא"89 – שניצלו לפועל מענין שלא יעלה ולא יבוא אפילו בדיבור, הן בנוגע אליהם והן בנוגע לזרעם וכו'.

ועוד ענין בזה:

איתא בגמרא במסכת תענית90, שכאשר יש סיבה שבגללה אי אפשר להתענות, אזי מועיל מה שמקבל על עצמו להתענות לאח"ז, "דכתיב91 ויאמר אלי גו' מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך". וכן הוא פסק ההלכה בשו"ע92: "עיר שהקיפוה כותים .. אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם, אלא יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו". וטעם הדבר – כיון שהקב"ה יודע עתידות, והוא למעלה מהזמן, הי' הוה ויהי' כאחד93, ולכן אין חילוק אם התענית הוא עתה או לאחר זמן; גם אם התענית הוא רק לאחר זמן, הרי זה פועל פעולתו ומגין למפרע.

ועד"ז בנוגע לעניננו: כיון שהקב"ה ידע שלאחרי זמן יניחו תפילין עם יהודים, הנה עוד לפני שהניחו תפילין בפועל, הגן כבר עליהם בשעת המלחמה. ולכן צריכים עתה להשתדל ביותר להניח תפילין עם מספר היותר גדול של יהודים, כדי להשלים את ההגנה שנפעלה עי"ז עוד מקודם לכן.

וגדולה מעלת התפילין – כמאמר רז"ל94 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", כפי שלמדים ממ"ש95 "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך", וכדאיתא במדרש תהלים96 – והרי ספר תהלים שייך לדוד המלך – שהקב"ה אמר לבנ"י "קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה". ומה גם שענין התפילין הוא שעבוד המוח והלב97, ועי"ז נמשך גם בכל האברים (כמבואר בתניא98).

וכאמור לעיל – כאשר "בחוקותי תלכו", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"72, וכל הברכות האמורות בפרשה – "וישבתם לבטח בארצכם", "ונתתי שלום בארץ"99, ועד "ואולך אתכם קוממיות"73, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.

* * *

יח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק100 "אני ה' אלקיכם", "מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון, הרי זכרונות, אני ה' אלקיכם, זו מלכיות וכו'",

– שפסוק זה בא בהמשך לפסוק שלפניו: "וכי תבואו מלחמה גו' והרעותם בחצוצרות גו' ונושעתם מאויביכם", וזהו "יום שמחתכם" – השמחה על נצחון המלחמה (וזהו ההכרח ש"בקרבן צבור הכתוב מדבר", כיון שכל המדובר בכתובים אלו הוא בעניני צבור), וגם אז ישנו החיוב "ותקעתם בחצוצרות".

ועפ"ז, אי אפשר לפרש "אני ה' אלקיכם" "נאמן לשלם שכר" – שהרי השכר על "והרעותם בחצוצרות" הוא ש"נושעתם מאויביכם", ולכן מפרש רש"י היתור ד"אני ה' אלקיכם" – "מכאן למדנו" שבכל מקום שיש שופרות וזכרונות, צריך לצרף עמהם גם מלכיות.

ומסיים "וכו'" – לתרץ שאלת תלמיד ממולח על הסדר בפרש"י "מלכיות זכרונות ושופרות", בשינוי מסדר הכתוב שופרות זכרונות ומלכיות – כמבואר בהמשך דברי הספרי100: "מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה .. המליכהו עליך תחילה כו'".

ובפנימיות הענינים: הסדר בתורה הוא: שופרות – בינה, זכרונות – ז"א, מלכיות – מלכות101, מלמעלה למטה; ואילו עבודת האדם היא מלמטה למעלה: מלכיות זכרונות ושופרות.

וההוראה בעבודה, בנוגע למלחמה התמידית עם היצה"ר, ובפרט בשעת התפלה102 – שהעצה היעוצה לנצחון המלחמה הו"ע הביטול וההכנעה ("והרעותם בחצוצרות"103). אך גם לאחרי נצחון המלחמה ("ביום שמחתכם"104), שעבודתו היא ע"פ טו"ד ותענוג, צריך להיות ענין הביטול וההכנעה.

ורש"י מדגיש ש"בקרבן צבור הכתוב מדבר", שלא מספיק שעבודתו בתפלה תהי' לעצמו, אלא צריך לכלול עצמו עם הציבור105 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 24 ואילך.

יט. הביאור בפירוש רש"י בפ' אמור106: "זכרון תרועה", "זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל",

– הקושיא107 העקרית בפ' אמור: זכרון תרועה – תיבות רגילות בלה"ק, ומה הזקיקו לרש"י לפרש מה בזה בכלל?! ועכצ"ל דרש"י פאַרטיַיטשט תוכן (וטעם) הציווי הכי תמוה (משא"כ "שבתון" "מקרא קודש") זה שיזכירו תרועה [דלא כהטעות, שרש"י מפרש ע"ד הפשט – שהרי לא מזכיר רש"י "ורבותינו דרשו" וכיו"ב: זכרון תרועה – זכרון עקידת יצחק!!!].

וגם אין לתרץ (בדוחק עכ"פ) שיזכרו (זכות קיומם) מצות תקיעת שופר בראש השנה, שעדיין לא נצטוו על זה.

ומפרש"י (ע"ד "זכור את יום השבת"108 – "תנו לב לזכור" את יום השבת) דזכרון תרועה ("לכם" – ציווי על ישראל) יהי' באופן דיזכירו פסוקי זכרונות (ע"ד הנ"ל, אלא שכאן הוא בנוגע לתרועה, ולכן צ"ל) ופסוקי שופרות.

[אלא דבשבת לא נאמרה הגבלה בזמן – ולכן פרש"י "תמיד" (ובמילא הוכרח גם להוסיף: דאם נזדמן כו'), בשר המשקים מוגבל – "כאשר ייטב לך"109, וכאן בחודש הז' בא' לחודש].

ואינו מספיק זכרון התרועה באמירת פסוקי שופרות לבד, כמו בזכור את יום השבת, שאין שם זכרון בפ"ע, כ"א לתת לב לזכור את יום השבת, כי בשבת ה"ז צ"ל תמיד ומוכרח הלשון זכור; בשר המשקים – ה"ז לאחר כמה זמן (כשיצא מביה"ס ותהי' הזדמנות מתאימה לדבר בכיו"ב עם המלך – כטוב לב המלך וכיו"ב) לאחר מאורע ושינוי גדול בחייו – שכ"ז מטריד את האדם וכו', ועוד שרוצה בנדו"ד לא לדבר עד"ז, וכמש"נ110 "את חטאי אני מזכיר", ולכן צ"ל זכירה שימת לב וכו'.

משא"כ בנדו"ד אין כלל וכלל מקום לזכרון ושימת לב – כיון שהמדובר רק למשך יום אחד. והול"ל "אמירת תרועה" וכיו"ב (דמתי ישכח?!). וע"כ דמרבה – נוסף על העיקר, שופרות – גם זכרונות (ומעורר כח הזכרון שימת הלב וכו'. ואף שאינו נוגע כאן – נוגע בהתכלית: לזכור להם כו' – כ"ז לשופרי' דמילתא).

ע"פ הנ"ל מתורץ ג"כ: 1) דלא העתיק רש"י בפנים תיבת תרועה. 2) הקס"ד דרמב"ן106 להקשות למה לא כתב רש"י גם ע"ד פסוקי מלכיות (ובפרט שתיכף מוסיף שזה נלמד ממק"א!). 3) הגירסא ברש"י (אלא שהקשו עלי' במפרשי רש"י) המוסיפה גם פסוקי מלכיות (דזהו שייך לפעולות זכרון תרועה (וכמו קול השופר דמתן תורה. ו"הפסקת הקול" "סילוק שכינה"111) והנפעל מזכיר את הפועל). ועוד –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 103 ואילך.

כ. ויש להוסיף בהמשך להמדובר לעיל בענין "וכי תבואו מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות גו' ונושעתם מאויביכם":

גם עתה כאשר הי' מעמד ומצב ד"הצר הצורר אתכם", הי' אצל בנ"י מעמד ומצב של התעוררות כו' – "והרעותם גו'". וכאמור לעיל112 שאין נפק"מ מהי הסיבה לכך, שהרי "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני .. הרי זה צדיק גמור"113. ואז פועל הקב"ה הענין ד"ונושעתם מאויביכם", ונעשה מעמד ומצב ד"יום שמחתכם".

אך גם לאח"ז צריך להיות הענין ד"ותקעתם גו'", כי, גם כאשר נפטרים מצרה אחת, אזי מתחילים לאח"ז ענינים נוספים...

ועד ש"והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם" – שזהו ע"ד המבואר בענין "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע"114, שיש ב' הופעות115, והיינו, כפי שהקב"ה הוא מלך על בנ"י116, וכפי שנמשך ע"י בנ"י בכל העולם כולו, כנוסח הברכות: "ה' אלקינו" ואח"כ "מלך העולם".

ומזה באים למעמד ומצב ד"ויהי בשנה השנית בחודש השני גו' נעלה הענן גו' ויסעו בני ישראל גו' ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן"117, שזוהי ההמשכה מחג השבועות ("במדבר סיני") על כל השנה כולה, ובאופן שבאים ל"הר פארן", מלשון פרו ורבו118, שנעשה קהל עצום ורב, ו"קהל גדול ישובו הנה"119, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "בני היכלא", תוך כדי עידוד בחוזק בידיו הק'].

______ l ______