בס"ד. שיחת ש"פ קרח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. בהתחלת הפרשה ישנו דבר חידוש בפירוש "ויקח קרח" – ש"ויקח" אינו מלשון קיחה כפשוטה (כבכל מקום), שלכן, אפילו רש"י שקובע כלל בחיבורו: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"1, אינו מפרש "ויקח" כפשוטו, אלא "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה .. וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת".

ואע"פ שרש"י מקדים "פרשה זו יפה נדרשת כו'", והיינו, שזהו ענין של דרוש, ולא ענין של פשט – הרי מזה גופא שרש"י זקוק לפירוש ע"ד הדרוש, מובן, שכאן אי אפשר לפרש "ויקח" כפשוטו, אלא מלשון מחלוקת2.

ב. המשך השיחה – שהמחלוקת (היפך ענין האחדות) של קרח היתה על אהרן וגם על משה3, שענינם הוא ענין האחדות (משה – שעל שמו נקראת התורה, ש"ניתנה4 לעשות שלום בעולם"5; ואהרן – "אוהב6 שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה")7, שנפעלת בעצם ע"י משה, ובאה בפועל בעולם ע"י אהרן8

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 102 ואילך.

ג. ומובן, שאין להקשות ממאמר המשנה9 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" – כי, כאשר תכלית המכוון הוא "לשם שמים", אזי גם עצם הענין הוא "לשם שמים", והיינו, דכיון שלולי המחלוקת אי אפשר להגיע ל"שם שמים", כפי שיתבאר לקמן10, אזי נעשה גם עצם הענין "לשם שמים", ולכן "סופה להתקיים"; אבל סתם מחלוקת, כמו מחלוקת קרח, שזהו מלכתחילה ענין של "ואתפליג"11 – הרי זה ענין שהוא היפך התורה, היפך ענינם של משה ואהרן.

וגם כאשר ישנו ענין של מחלוקת בנוגע לפרט אחד של תורה (כמו במחלוקת קרח, שחלק על פרט אחד בתורה), הרי זה פוגע בכללות ענין התורה.

– בענין של שקר ופשרות כו', הנה גם כאשר מבטלים חלק ממנו, אזי יכול להשאר חלק נוסף שהוא אמיתי; אבל בענין של אמת – הרי זה באופן שכל כולו ("דורך-און-דורך") אמת, ואם יש נקודה אחת שאינה אמת, אזי לא יכול להיות הענין כולו אמת12.

וכדאיתא בירושלמי13 בנוגע לג' האותיות א' מ' ת', שאות א' היא התחלת אותיות האל"ף בי"ת, אות מ' היא אמצע הא"ב (כשמונים גם את האותיות מנצפ"ך14), ואות ת' היא האות האחרונה של הא"ב – כיון שענין האמת חודר את כל הענין כולו.

וכיון שהתורה היא תורת אמת, לכן, כאשר חולקים על פרט אחד בתורה, הרי זו מחלוקת על כל התורה כולה.

וע"ד המבואר15 שבענין הרצון לא שייך ענין של התחלקות. – בענין של הבנה והשגה, שייך התחלקות, משא"כ ברצון, שענינו הטיית הנפש, לא שייך התחלקות בין מקצת להרבה; או שיש בזה הרצון כולו, או שאין בזה הרצון כלל.

ועד"ז בנוגע לתורה שקשורה עם ענין הרצון – כמובן מזה שקבלת התורה היתה (לא ע"י הלימוד בהבנה והשגה, אלא) דוקא ע"י הקדמת נעשה לנשמע16, שזהו ענין הביטול ומסירת הרצון לבעל הרצון17; וכמו"כ הי' הענין דמ"ת באופן ש"על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן"18, שזהו היפך הענין של הבנה והשגה שהיא באופן שהנשמה נמצאת במוח באופן של התישבות בכלי, והיינו לפי שכללות ענין התורה הו"ע הרצון כו'. ולכן, כאשר קרח חלק על פרט אחד בתורה, שענינה רצון, הרי זו מחלוקת על כללות ענין התורה.

וע"ד שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו19, וכן הוא בנדו"ד, שאע"פ שהמחלוקת היתה בפרט אחד, הרי זה נוגע לכל הענין.

וזהו הטעם לגודל הרעש ("שטורעם") שבענין מחלוקת קרח דוקא, עד שיש סברא שאין לו חלק לעולם הבא20 – אף שהיו עוד ענינים של מחלוקת, הן לפני קרח, והן לאחרי קרח, ועד למחלוקת עוזי' על הכהונה21 – כיון שמחלוקת קרח היא כללות ענין המחלוקת; מחלוקת על התורה, מחלוקת בין בנ"י עצמם ובין בנ"י להקב"ה.

ולכן, משה רבינו, שיודע ורואה את הפנימיות של כל ענין, אומר מיד שזהו היפך התורה, ועד שבזה תלוי' כל מציאותו של משה, כמ"ש22 "בזאת תדעון כי ה' שלחני גו'" – כיון שזה פעל על כל ענין התורה, כאמור לעיל שגם כאשר המחלוקת היא על ענין אחד, ונקודה אחת, הרי זו מחלוקת על כל התורה כולה.

ד. וזוהי גם ההסברה על גודל ההתלהבות והלהט של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע להמבואר בתניא פרק ל"ב אודות גודל מעלת ענין אהבת ישראל:

לכאורה אינו מובן: הן אמת ש"ואהבת לרעך כמוך"23 הוא "כלל גדול בתורה"24, אבל אעפ"כ, הרי יש עוד כללים בתורה (מלבד הענינים הפרטיים שבתורה, כל תרי"ב מצוות), ומהו גודל ההתלהבות והלהט בענין אהבת ישראל דוקא?

אך הענין הוא – שזהו לפי שענין האחדות נוגע ופועל בכל התורה כולה, כמובן מזה שכאשר ישנו ענין של מחלוקת, אפילו בפרט אחד, הרי זה היפך כל ענין התורה, כנ"ל.

ה. וההוראה מזה:

מהמסופר בפרשת השבוע אודות מחלוקת קרח, למדים, שגם לאחרי שעברו כמה שבועות מזמן מ"ת, שבו מודגשת אחדותם של ישראל, לא יכול יהודי להיות בטוח בעצמו מה יהי' לאח"ז, "אל תאמין בעצמך"25, אלא יש צורך בנתינת-כח מיוחדת בנוגע לענין האחדות.

ובענין זה יש נתינת כח מיוחדת בחודש תמוז – מלבד הנתינת כח שבתקופת תמוז בנוגע לכללות עבודת ה', שבו מאיר אור השמש ביותר, שזה מורה על תוקף הגילוי ד"שמש (ומגן) הוי' (אלקים)"26 – שבו היתה גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, באופן נסי, ובלשון הידוע27: "הפליא והגדיל ה' לעשות כו'", ועד ש"ראו כל אפסי ארץ כו'", ובפרט בשנה זו, שנת הארבעים, אשר, "לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין"28, אבל בשנת הארבעים "קאי כו'" – הרי בודאי ישנה נתינת כח מיוחדת לכאו"א בנוגע לכל עניני י"ב תמוז, החל מקיום הוראותיו של בעל הגאולה, כולל ובמיוחד בנוגע לענין האחדות.

וכאשר ישנו ענין האחדות אצל בנ"י, אזי פועלים שתהי' גם ההמשכה מהקב"ה באופן של "מדה כנגד מדה"29 – שזהו ענין שישנו גם עתה, אף שיש ענינים שנתבטלו30, ועאכו"כ בנוגע ל"מדה טובה", ש"מרובה מדת הטוב ממדת הפורענות חמש מאות" (ועוד יותר)31 – שיומשך ענין האחדות בעולם, ויהי' שלום בעולם, שזהו כללות ענין התורה, כפס"ד הרמב"ם4 ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר32 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"33.

* * *

ו. דובר אודות הרמז בג' האותיות "קרח", שהם ג' אופנים בשינוי צורת אות ה' (שבו נברא עולם הזה34), שמורה על מחשבה דיבור (קו למעלה וקו מימין) ומעשה (קו השמאל שנפסק ואינו מחובר לב' הקוין): ק' – ירידת ענין המעשה למטה יותר מכפי המדה, בניגוד להוראת התורה35, ר' – חסרון ענין המעשה36, וח' – שלילת ההפסק בין מעשה למחשבה ודיבור –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס37 בלקו"ש הנ"ל ס"ע 107 ואילך.

ז. ויש להוסיף בהמשך להאמור לעיל אודות העיכוב וההפסק שצריך להיות בין מחשבה ודיבור למעשה – שענין העיכוב וההפסק הוא בדוגמת ענין המאסר:

ובהקדים – שתכלית ירידת הנשמה בגוף היא כדי שיהי' ענין ההליכה, שהרי קודם ירידתה למטה היתה הנשמה במעמד ומצב של עמידה, כמ"ש38 "חי ה' גו' אשר עמדתי לפניו", ודוקא ע"י ירידתה למטה נעשה אצלה ענין ההליכה39.

אמנם, כשיש ענין של מאסר, אזי לא יכול להיות ענין ההליכה, כיון שהיושב במאסר אינו בעה"ב על עצמו.

ובזה שונה ענין המאסר משאר הענינים שחייבים להודות עליהם, חולה מדבר וים40 – שבהם יכול להיות ענין ההליכה, ורק במאסר לא יכול להיות ענין ההליכה.

וזהו גם הטעם לכך שלא מצינו בעונשי התורה ענין של מאסר [ומ"ש41 "ויניחוהו במשמר", הרי זה רק עד שיתברר דינו, ולא בתור עונש] – כי, גם עונשי התורה הם ענין של חסד (כשם שהתורה היא תורת חסד), בשביל התיקון כו'42, וכיון שבמאסר לא יכול להיות ענין של הליכה, שזהו תכלית המכוון, לכן לא נמצא בתורה עונש של מאסר43.

ח. אך עפ"ז נשאלת השאלה: כיצד יתכן שיהי' ענין של מאסר אצל יהודי, ועאכו"כ אצל נשיא ישראל?!

אך הענין הוא – שזהו ע"ד מארז"ל44 "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה", והיינו, שאע"פ שזהו ענין של כתישה, הרי דוקא עי"ז נעשה העילוי ש"מוציא שמנו", כיון שאין אפשרות אחרת להגיע להגילוי ד"מוציא שמנו", אלא ע"י ענין הכתישה בלבד. וכן הוא גם בנוגע לענין המאסר.

ולהעיר, שענין כתישת הזית הוא רק דוגמא לדבר, אבל אין זה ביאור והסבר לדבר באופן של הבנה והשגה; יודעים רק שזהו רצונו של הקב"ה שהענין ד"מוציא שמנו" יבוא ע"י כתישה דוקא.

ומובן, שאע"פ שיודעים שכן הוא רצונו של הקב"ה, הרי זה בכל זאת ענין של כתישה – שהרי מדובר לא רק אודות יסורי הגוף שבמאסר, שעל זה אפשר לומר שזהו דבר שאינו נוגע לצדיק, בידעו שכן הוא רצונו של הקב"ה, אלא מדובר אודות העובדה שאינו יכול למלא עבודתו ושליחותו (וכנ"ל שבמאסר לא יכול להיות ענין של הליכה, תכלית המכוון), ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר45, שאין מניחים לבנות מקוה וכו', שזהו דבר שנוגע לו ביותר, ולכן, אע"פ שיודע שכן הוא רצון העליון, הרי זה בכל זאת ענין של כתישה.

ט. ומזה מובן גם בנוגע לענין העיכוב וההפסק שבין מחשבה ודיבור למעשה:

כאשר אומרים ליהודי שלאחרי המחשבה והדיבור, הנה קודם שבא למעשה בפועל צריך להתעכב ולחשוב עוה"פ כיצד להביא את הדבר למעשה בפועל46 – יכול לטעון, שעיכוב זה הוא ביטול זמן, והרי צריך לנצל כל רגע לעבודת ה', כי, כשם שבנוגע למקום הרי "לית אתר פנוי מיני'"47, כן הוא גם בנוגע לזמן, ולכן אין רגע מיותר להתעכב כו', אלא מיד לאחרי המחשבה והדיבור צ"ל תיכף ומיד ענין המעשה, באופן של זריזות דוקא, וכמבואר בנוגע לגודל מעלת ענין הזריזות, שדוקא "זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה (כלשון הגמרא48) היא העומדת לעד כו'"49.

ועל זה אומרים לו, שרצון העליון הוא שיהי' עיכוב והפסק בין המחשבה ודיבור למעשה, ואף שבשעת העיכוב וההפסק אין ענין של הליכה, הרי דוקא ע"י העיכוב וההפסק יבוא לאמיתית ענין ההליכה, אלא שצריך להיות "כלי" להכיר ולראות ש"לית אתר פנוי מיני'" גם בענין העיכוב וההפסק גופא.

והכח על ב' ענינים אלו – מחד גיסא, ענין הזריזות, ולאידך גיסא, ענין העיכוב וההפסק – הוא מהתורה שעלי' נאמר50 "מימינו אש דת למו", היינו, שיש בה הן ענין הימין, קו החסד, והן ענין האש, קו הגבורה, ועי"ז יש נתינת כח לכאו"א מישראל שגם בעבודתו יוכלו להיות ב' הקוין, הן קו החסד והן קו הגבורה.

ויש להוסיף, שענין העיכוב וההפסק מצינו גם בנוגע ללימוד התורה – שאף שלימוד ענין חדש יש בו טעם ועריבות יותר (כדברי הגמרא51), הנה קודם שממשיך ללמוד ענינים חדשים, צריך להפסיק ולחזור על הישנות, וכל זמן שאינו חוזר על הישנות, אינו יכול ללמוד ענינים חדשים52.

ועד"ז בנוגע לתפלה – שלא לחטפה במהירות מ"הודו" עד "אך צדיקים", אלא מתוך התעכבות כו'.

וכן בנוגע להנחת תפילין – שיש להתעכב ולוודא שהתפילין מונחות בדיוק באמצע הראש, וכידוע הסיפור בנוגע לרבינו הזקן53, שהי' מביט במראה שנעשתה ממכסה קופסת הטבק כדי לבדוק שהתפילין מונחות באמצע הראש. ואם הדברים אמורים בנוגע לרבינו הזקן, שבהיותו למטה הי' בדוגמא שלמעלה54 – בנוגע לאנשים כערכנו, על אחת כמה וכמה.

י. וזוהי גם ההוראה מכללות ענין המאסר55, שהו"ע של עיכוב והפסק – שדוקא עי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, בבחי' "מוציא שמנו".

ומזה מובן גם שאין מקום לטענה מדוע תובעים ממנו לצאת לשליחות, בה בשעה שתמורת זאת יכול לעסוק בלימוד התורה ולהתעלות בעילוי שבאין ערוך – כי, אמיתית ענין ההליכה נעשה דוקא ע"י ההפסק כו'.

וכאמור לעיל (ס"ה) שבכל זה ניתוסף עילוי מיוחד בשנה זו – שנת הארבעים מי"ב תמוז, שאז ישנו העילוי ד"קאי איניש אדעתי' דרבי'".

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) גם אם הי' הענין ד"קאי כו'" לפני שנת הארבעים – אין זה איסור דרבנן, שהם אמרו "לא קאי", ואילו הוא "קאי"...

ולהעיר, שהענין ד"קאי איניש אדעתא דרבי'" אינו תלוי בכך שתלש מה"לוח" ריבוי דפים במשך ל"ט שנה... אלא זהו ענין שתלוי בעבודתו במשך ל"ט שנה, אבל אם ישן במשך כל הזמן, אי אפשר שלפתע יהי' "קאי אדעתי' דרבי'".

ולכן צריך כל אחד לעבוד עבודתו כדבעי, ולמלא את שליחותו בשמחה ובטוב לבב, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

* * *

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקח קרח גו'.

* * *

יב. מסתמא יודעים כבר כולם שהביאור בפירוש רש"י בפרשת השבוע יהי' בקאַפּיטל י"ח פסוק ח'.

אך לפנ"ז יש לחזור ולעורר על המדובר בהתוועדויות שלפנ"ז בנוגע למבצע תפילין – שענין זה עדיין בתקפו עומד, ובפשטות, שכל אחד מישראל צריך להניח תפילין בכל יום, ובזה ניתוסף ענין מיוחד מצד מצב ההוה, שיש כאלו שהתאחדו נגד בנ"י56 (ע"ד שמצינו בנוגע למואב ומדין, ש"מעולם היו שונאים זה את זה (שנאת מות) .. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם"57), ולכן יש צורך לפעול את הענין ד"ויראו ממך", ע"י הסגולה דקיום מצות תפילין58.

[המשך הענין – מענה לשאלות ששאלו בענין זה – נכלל בשיחת יום ב' דחג השבועות סל"ז ואילך59].

יג. הביאור בפירוש רש"י60 על הפסוק "ואני הנה נתתי לך", "בשמחה, לשון שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו61. משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא אחד וערער (עליו) על השדה, א"ל המלך, כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן, לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן",

– החילוק בין שיטת רש"י שכאן לא ניתוספה מתנה שלא נאמרה לפנ"ז ("נתתי" כבר, בעבר), ורק "נסמכה פרשה זו לכאן", לדעת הספרי ש"ראשיתם אשר יתנו גו'"62 קאי על ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה63 (משא"כ לפירוש רש"י62 ש"ראשיתם היא תרומה גדולה", ואילו זרוע לחיים וקיבה הם שכר על מעשה פינחס64: "זרוע תחת יד .. לחיים תחת תפלה .. והקיבה תחת האשה אל קבתה"65), ולכן לא רק "נסמכה", אלא "נאמרה" כאן;

ביאור החידוש ד"הנה" – בענין השמחה, שמתבטאת בנתינת ריבוי מתנות לאחרי הערעור על הכהונה;

ביאור ג' הענינים ד"כותב וחותם לך ומעלה בערכאין" – "כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם": "כותב" (שטר), לבטל ערעור גם כשנמצא בריחוק מקום מהשדה – שגם בשעה שהכהנים אינם עוסקים בעבודה בבית-המקדש, מקבלים כ"ד מתנות כהונה שכו"כ מהם אינם קשורים עם ביהמ"ק דוקא; "חותם", שלילת חרטת הנותן – "ברית" על הכהונה שלא תינטל מהם (כמו שניטלה מהבכורות); "ומעלה בערכאין" – "(ברית) מלח עולם", שענין הכהונה ישאר גם לאחרי חורבן ביהמ"ק66;

ביאור מספר כ"ד מתנות כהונה, כיון שהערעור של קרח הי' באופן של גניבה (לא מרידה בה' באופן גלוי, כמו גזילה, אלא במסוה של טענה שכלית), ובאופן ששיתף בגניבה את כל השבטים, ולכן ישנו החיוב ד"כפל" על י"ב השבטים (כי החשש דערעור בנוגע לעתיד הוא רק בנוגע לשאר השבטים) – כ"ד מתנות כהונה (כולל גם תרומת מעשר שנותנים הלוים, שחיובה חל על התבואה בהיותה ברשות הישראל);

והשייכות לחודש הגאולה, שדוקא ע"י הערעור67 של המאסר, ניתוסף בעבודה של הרבצת התורה וחיזוק היהדות באופן של "ברית עולם" (ע"ד שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בב"ד) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס68 בלקו"ש חכ"ג ע' 123 ואילך.