שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ז

בס"ד. שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת – שבו מתעלים כל ימי השבוע, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ גו'", "ויכולו" מלשון כליון (הנפש), והיינו, שכל עניני שמים וארץ הם באופן של עלי' וכליון2, ועד שביום השבת נפעל ענין התענוג, כמ"ש3 "וקראת לשבת עונג", וע"י התענוג שישנו למטה, נמשך גם ענין התענוג מלמעלה, כמ"ש4 "חמדת ימים אותו קראת".

ומזה מובן גם בנוגע ליום הש"ק זה, שלאחרי שביעי ואחרון של פסח – שבו מתעלים כל עניני שביעי ואחרון של פסח.

וכמדובר כמ"פ שאע"פ שיום השבת הו"ע ששייך לימי השבוע, מתעלים בו גם הענינים השייכים לימי החודש והשנה (כבנדו"ד, ששביעי ואחרון של פסח אינם שייכים לימי השבוע, אלא לימי החודש והשנה), וכמדובר פעם5 שיש על זה כו"כ הוכחות, וא' מהם – מהמבואר בחסידות6 בנוגע לר"ה שחל בשבת שאין תוקעין בו (כדאיתא בגמרא7 שזהו משום גזירה דרבה), שזהו לפי שההמשכות של יום השבת פועלים את הענינים שנפעלים ע"י תק"ש, כך, שאין צורך בתק"ש, ומזה מוכח, שענין השבת הקשור עם ימי השבוע, פועל גם את הענינים הקשורים עם ימי השנה, כמו ענין התקיעות שבראש-השנה, שכשמו כן הוא, תחילת וראש השנה.

ומזה מובן גם בעניננו, שאע"פ ששביעי ואחרון של פסח קשורים עם ימי השנה, הרי הם מתעלים ביום השבת, ועד שמצד גודל העלי' שביום השבת, נמצא, שעיקר הענין דשביעי ואחרון של פסח נפעל ביום השבת שלאחריהם.

ולכן, כאן המקום והזמן להשלים כמה ענינים שדובר אודותם בהתוועדות דאחרון של פסח. ועל הסדר – תחילה ידובר אודות הענינים השייכים לאחרון של פסח, ולאח"ז אודות הענינים השייכים ליום הש"ק עצמו.

ב. בהתוועדות דאחרון של פסח8 הובאו דברי הר"ן9 בנוגע לספירת העומר: "בהגדה .. אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה10, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם, לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאים קרבן ולא עומר, אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן".

ושאלו, שעפ"ז אינו מובן משנ"ת במכתב הכללי11, שגאולת מצרים התאפשרה ע"י התשוקה והגעגועים של בנ"י למתן-תורה, והיינו, שעוד לפני היציאה ממצרים השתוקקו בנ"י לקבלת התורה – דלכאורה הרי זה היפך משמעות דברי הר"ן (שצויינו בהמכתב) שהענין דספה"ע הוא "כמו שמנו ישראל באותו זמן", והרי ספה"ע מתחילה לאחרי יצי"מ, בט"ז ניסן?

ביאור הענין,

– שהזכות שבגללה יצאו בנ"י ממצרים היא [לא בגלל שהקב"ה ידע שעתידים לקבל את התורה, שהרי קבלת התורה לא היתה מצד בחירתם, כמארז"ל12 "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית כו'", ומה גם שהיו מוכרחים בזה13 מצד עצם דיבורו של הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"10, אלא] התשוקה לקבלת התורה שנתעוררה אצלם עוד בהיותם במצרים14, מיד כשנתבשרו שעתידים לקבל את התורה [וכלשון המדרש אגדה שהובא בשבלי הלקט15: "כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל התורה" (וכדי שלא לאפושי במחלוקת, י"ל, שכן הוא גם לפי ה"הגדה" שהובאה בר"ן)].

אלא שלפני יצי"מ אין מקום לשאול "אימתי עבודה זו" ולספור הימים, כיון שידעו מדברי משה שמ"ת יהי' "בהוציאך גו' ממצרים"16; ומיד כשיצאו ממצרים, בט"ו בניסן, חשבו שיקבלו את התורה מיד (כשם שבאו לסוכות "על כנפי נשרים"17), ורק כשראו בליל ט"ז שעדיין לא באו להר סיני, שאלו "אימתי עבודה זו", ואז התחילו למנות הימים (ועפ"ז מובן בפשטות הא דספה"ע היא מתחילת הלילה18) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ו ע' 7 ואילך.

* * *

ג. המשך הביאור במחלוקת ב"ש וב"ה19 בענין זמן אמירת "בצאת ישראל ממצרים"20, לשיטתם בכ"מ בש"ס, אם "אזלינן בתר בכח" או "בתר בפועל" – נכלל בשיחת אחרון של פסח סל"ו21.

* * *

ד. דובר לעיל (ס"א) שביום השבת שלאחרי אחרון של פסח נעשית העלי' דאחרון של פסח, ולכן יכולים אז להשלים את עניני אחרון של פסח.

וכן הוא גם בנוגע להמנהג טוב בישראל, "מנהג ישראל תורה הוא"22, לשתות ד' כוסות בסעודת אחרון של פסח, "סעודת משיח"23 – שאלו שלא קיימו מנהג זה באחרון של פסח, יכולים להשלים זאת עתה, ומתוך שמחה וטוב לבב, שירים ותשבחות (והוסיף: כוונתי – ניגון שמח).

* * *

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה קדושים תהיו.

* * *

ו. דובר באחרון של פסח24, שלעתיד לבוא יקויים היעוד25 "וראו כל בשר גו'", שגם הבשר הגשמי יראה אלקות, ובזה מודגשת גם האחדות של ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר, שצריכים לפעול שאפילו סוג הדומם יהי' שייך לאלקות.

ומובן, שכדי לפעול למטה מטה, גם בדומם הגשמי, יש צורך בכח נעלה, גבוה גבוה ביותר, וכמובא בדרושי חסידות26 הדוגמא ממה שרואים בפועל שבכדי להאיר במרתף שהאויר מעופש כו', יש צורך באור גדול יותר, אור האבוקה, שעל ידו יכולים לבקוע את החושך.

וזהו גם כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה שהתחיל ע"י הבעש"ט, וביותר ע"י רבינו הזקן, והרי כדי לפעול ב"חוצה", יש צורך באור גדול ביותר.

ובזה גופא – הנה הגם ש"ראשונים בני מלאכים כו'"27, מ"מ, רואים שעיקר ענין ההפצה למטה מטה הי' אצל הרביים שלאח"ז, עד לרבינו נשיאנו, שאצלו הי' ענין ההפצה ביותר, הן בנוגע להבנה והשגה באופן שיהי' מובן גם למי שנמצא למטה כו', והן בנוגע לגילוי ענינים עמוקים יותר בפנימיות התורה.

וכמו"כ ישנו ענין ה"חוצה" באדם עצמו – כמבואר בכ"מ28 שזהו מחוץ לבחי' החכמה (ולפעמים מבואר שזהו מחוץ לעצם הנפש, ובאמת היינו הך, כי חכמה היא בעצם הנפש29).

ובהקדם ביאור ענינם של ד' הסוגים דומם צומח חי ומדבר כפי שהם באדם עצמו30:

דומם – הו"ע האותיות, וכן ענין המעשה, שאין בהם חיות (כמו הדומם), וכמארז"ל בנוגע למעשה המצוות, שמעשה בלא כוונה הוא כגוף בלי נשמה31, אלא שאעפ"כ יש צורך גם בענין המעשה של המצוה.

צומח – הו"ע המדות, שהרי במדות יש שינוי וצמיחה מקטנות לגדלות, וכמבואר בתניא32 ש"המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים כו'", ואילו כאשר גדל, אזי משתנים ומתגדלים מדותיו. והרי אמיתית ענין קיום המצוות הוא ע"י המדות אהבה ויראה, כמבואר בתניא33 ש"אהבה היא שורש כל רמ"ח מ"ע, וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת כו'".

חי – הו"ע השכל.

ומדבר – הנה בכמה מאמרים מבואר שזהו"ע הכתר34 (ובנפש – הרי זה עצם הנפש), ובכמה מאמרים מבואר שזהו"ע כח המשכיל35 (ולא עצם הנפש). ובאמת, בהכרח לומר שזהו כח המשכיל ולא כתר, שהרי ידוע שדצח"מ הם כנגד ד' אותיות שם הוי'36, והיינו, שמדבר הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי', וכיון שענינה של אות יו"ד דשם הוי' היא נקודת החכמה, הרי עכצ"ל שענינו של מדבר הוא כח המשכיל, שבו יש נקודת החכמה.

אמנם, כיון שמדבר הוא סוג שלם, אי אפשר לומר שזהו רק נקודת החכמה בלבד, אלא בהכרח לומר שקאי על כללות פרצוף החכמה. וכמובן גם מזה שמדבר הוא כנגד אות יו"ד, והרי גם היו"ד אינה נקודה בלבד, אלא היא אות שלימה, שיש בה ימין ושמאל וגם קוץ כו', וא"כ, גם בחי' המדבר אינה רק נקודת החכמה, אלא כללות פרצוף החכמה.

ואע"פ שמדובר אודות כללות ענין החכמה (ולא רק נקודת החכמה בלבד), שייך לומר שזהו סוג בפני עצמו שמובדל משאר הסוגים, כמבואר בכ"מ37 שחכמה היא אין ובינה היא יש (והתהוות הבינה מהחכמה היא בדוגמת התהוות יש מאין) – כמו בדצח"מ שבכללות העולם, שמין המדבר הוא סוג בפני עצמו שמובדל בערך מג' המינים דצ"ח, שהרי ענין השכל (נפש השכלית) ישנו רק אצל מין המדבר, משא"כ בעלי חיים, שאף שמצינו אצלם ענין של שכל, כמו שועל שהוא פיקח שבחיות38, הרי זה רק שכל הנקנה (שמשתמשים בשכל כדי להציל את עצמם, שלא יצודו וכו'), ואין זה אמיתית ענין השכל מצד עצמו (לא רק לצורך המדות), ששייך רק אצל המדבר, שמהותו הו"ע השכל, ועד שגם בחי' דצ"ח שבו חדורים בענין השכל39.

ונחזור לעניננו – שכדי לפעול גם בבחי' הדומם, למטה מטה, יש צורך בנתינת כח ממקום שהוא גבוה גבוה ביותר שנמשך ומתגלה למטה ביותר (וע"ד די לחכימא ברמיזא)40, וכאמור לעיל, שענין זה מודגש ביותר אצל רבינו נשיאנו, שאצלו הי' הענין דגבוה גבוה ביותר, ולכן נפעל על ידו הענין דהפצת המעיינות חוצה למטה מטה ביותר.

ז. וגם לאחרי חיים חיותו בעלמא דין, הנה כדי שיוכלו "אָנטאַפּן אים"... השאיר רבינו נשיאנו כחות שיוכלו לפעול זאת – ליקח ממעלה מעלה ולהמשיך למטה מטה.

וזהו גם מה שלאחרונה ישנו הענין של נסיעת השלוחים – תלמידים של רבינו נשיאנו, שנעשים "שלוחו של אדם כמותו"41 – לחלק התחתון שבחצי כדור התחתון גופא, שהם השלוחים שנשלחו לאוסטרליא42, שענינם הוא – ללמוד תורה ועד לפנימיות התורה, ולפעול שם הפצת החסידות בהרחבה.

וכמו"כ ישנם השלוחים שנסעו לקרית גת43, וכן שולחים עתה שלוחים לתורת אמת44 – שכולם הם שלוחים של רבינו נשיאנו, ו"שלוחו של אדם כמותו", ומובן גודל הזכות שבזה.

ועד"ז בנוגע לראשי-הישיבות, משפיעים, משגיחים ומנהלים, וכן אלו ששייכים לקו של זבולון שהם "תמכין לאורייתא"45.

ויה"ר שיצליחו כולם בפעולותיהם, ועי"ז יקרבו את הגאולה בביאת משיח46.

ח. ובהמשך להמדובר לעיל אודות ענין הדומם – יש להזכיר גם אודות אלו שיצאו ממיצר ושבי' כו', ונמצאים עתה בכפר חב"ד47, ועוסקים שם בעבודת האדמה – דומם כפשוטו, מתוך יגיעה עד מיצוי הנפש, כיון שצ"ל "משאו ומתנו באמונה"48.

ויה"ר שיצליחו בכל עניניהם, כולל גם בנוגע להמשכת הענינים שלמעלה מהבנה והשגה, כמו ענין האמונה – "מאמין49 בחי העולמים וזורע"50.

* * *

ט. בנוגע לאהבת ישראל – ישנו המאמר של רבי עקיבא51 על הפסוק52 "ואהבת לרעך כמוך", ש"זה כלל גדול בתורה", כפי שמביא גם רש"י בפירושו על התורה.

וענין זה בא בהמשך להמדובר באחרון של פסח53 אודות ענין האחדות שבחג הפסח – החל מזה ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה"54, ואעפ"כ מתאחדים כולם ביחד.

ובזה גופא ניתוסף עילוי בימים האחרונים של חג הפסח – כי, בימים הראשונים יש התחלקות בין ה"חכם" ל"שאינו יודע לשאול", אלא שהתורה מאחדת אותם; ואילו בשביעי של פסח, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"55, והיינו, שהיתה ראיית אלקות באופן ד"מראה באצבעו" ואומר "זה א-לי ואנוהו"56 אצל כל בנ"י, ללא התחלקות כלל [וע"ד מ"ש לעת"ל "אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם"57, גם אלו שאינם עדיין מציאות בפני עצמם, אלא רק בבחי' מקבל, בן ובת], ולכן נאמר58 "אז ישיר משה ובני ישראל", "ישיר" לשון יחיד (ולא "ישירו")59, כיון שכל בנ"י נתאחדו ונתעלו לדרגתו של משה.

וענין האחדות מודגש עוד יותר באחרון של פסח – שכולם אוכלים מצה שרוי', ללא התחלקות בין מקילים למחמירים60 (ועד שיכולה להיות גם מציאות של אכילת חמץ, כמ"ש רבינו הזקן61: "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יו"ט האחרון ש"פ עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל").

ולכן ילמדו עתה פירוש רש"י הקשור עם הענין של אהבת ישראל. ובהמשך לזה ישנם גם הביאורים בענין אהבת ישראל בדרך מצוותיך62, בלקוטי תורה ד"ה החלצו63, וכן בדרושי החלצו של שאר רבותינו נשיאינו64, ולכל לראש – הביאור של רבינו הזקן בתניא פרק לב.

י. הביאור בפירוש רש"י,

– דלכאורה אינו מובן: כיון שישנו הציווי "ואהבת לרעך כמוך", מהו הצורך בציווי65 על גנבה וגזלה כו' (רוב המצוות שבין אדם לחבירו)66, בה בשעה שיתקיימו בדרך ממילא ע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך"? ולכן מפרש רש"י ש"זה כלל גדול בתורה", ונוסף לזה נאמרו בתורה גם הפרטים (ורש"י לא הביא מאמר הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה"67 – כי68, בפשטות אין זה "כל התורה כולה"69, אלא רק ה"כלל" של המצוות שבין אדם לחבירו, "גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות"70).

ורש"י מזכיר שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא, כי: ר"ע סובר שאין זה "כמוך" ממש, כיון ש"חייך קודמין"71 (וכמו "כי כמוך כפרעה"72, "חשוב אתה בעיני כמלך"73, אבל אעפ"כ "הכסא אגדל ממך"74); ר"ע אומר75 "חביבין ישראל76 שנקראו בנים למקום"77, ולכן יכול להיות רגש של אהבה לכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, כי בכל מעמד ומצב "אנן קרויין בנים"78; ולשיטת ר"ע ש"כללות ופרטות נאמרו בסיני"79, נמצא ש"ואהבת לרעך כמוך" נאמר כבר בהר סיני –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 215 ואילך.

* * *

יא. בנוגע לאהבת ישראל, מבאר רבינו הזקן בתניא80, ש"העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם כו'", אלא צ"ל נשמתם עיקר וגופם טפל.

ומזה מובן, שלצורך אמיתית הענין דאהבת ישראל, די בכך שהגוף הוא טפל, אבל אין צורך לבטל לגמרי את מציאות הגוף, ואדרבה, יש צורך במציאות הגוף, שהרי האהבה צריכה להיות נמשכת למטה מטה עד שתורגש בבשר הלב הגשמי, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר81, שכשם שאהבת ה' צריכה לחדור בבשר הלב, צריכה גם אהבת ישראל לחדור בבשר הלב, באופן ד"שמועה טובה תדשן עצם"82, ואינה דומה השמחה שמצד הנשמה להשמחה שהיא גם מצד הגוף, כך, שיש צורך במציאות הגוף, אלא שצריך להיות גופם טפל.

וזהו גם הענין ד"גדולה לגימה שמקרבת"83 – שזהו"ע של שמחה עבור הגוף (ולא עבור הנפש, שהרי שמחת הנפש אינה מגשמיות, אלא מרוחניות שבגשמיות), ודוקא עי"ז שמשמחים את הגוף (כמו השמחה שע"י בשר ויין, "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין"84), אזי אינו מבלבל את הנשמה, ואדרבה כו'85.

ולכן, בהתוועדות חסידית נוהגים חסידים לומר "לחיים" [אם כי לא הרבה... וכידוע שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר86 ש"משקה" הוא דבר המאוס וכו', אבל, אין צורך לדבר על זה ביום השבת, שהרי "פרש שבתכם לא קאמר"87], כיון שעי"ז נעשה קירוב הדעת כו'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָל זיין לחיים ולברכה"!

(ואח"כ אמר בבת-שחוק: באמירת לחיים זו לא הוצאתי ידי חובה אף אחד... ולאחרי שכל הקהל אמרו "לחיים", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

יש חקירה בדברי החוקרים כיצד באים משלילה לחיוב. וכמבואר בלקוטי תורה88, שע"י ריבוי השגת השלילה, יכולים לבוא במקצת עכ"פ לידיעת החיוב.

ובכן, יש על זה מופת חותך: כשאמרתי ענין של שלילה, שאינני מוציא י"ח אף אחד באמירת לחיים – אזי נעשה ענין של חיוב, שכל הקהל אמר "לחיים"...

ועד"ז בנוגע להמדובר לעיל בנוגע לאהבת ישראל, שע"י השלילה ד"דעלך סני לחברך לא תעביד", באים להחיוב ד"ואהבת לרעך כמוך".

* * *

יב. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, ע"פ המבואר בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה89: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שגם המעלה העצמית של בנ"י שלמעלה מהתורה, צריכה לבוא לידי גילוי ע"י התורה – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"י) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

יג. ויש להוסיף ולבאר הדיוק ד"הוי מתלמידיו של אהרן כו'":

אהרן – להיותו (לא רק כהן, אלא) כהן גדול, היו אצלו כו"כ הגדרות; לפני כניסתו לבית – הוצרך להיות בטוח שאין שם אפילו כזית של ענין דהיפך החיים, וכמו"כ הוצרך לדעת אם יוכל לאכול שם בטהרה (ולא רק טהרה סתם, אלא טהרה) הראוי' לכה"ג.

ואעפ"כ, לא היתה זו מניעה להתנהג באופן של "אוהב שלום ורודף שלום" כלפי כל אחד מישראל, וכמבואר בכ"מ90 שאהרן הוא בחי' שושבינא דמטרוניתא, וענינו הי' להעלות את כל נש"י, ללא חילוקים. ולכן נאמר במיתת אהרן "ויבכו את אהרן גו' כל בית ישראל"91, "האנשים והנשים"92 (ולא כמו במשה, שנאמר "ויבכו בני ישראל"93, "הזכרים"92, כיון שהי' בבחי' הגבורה); אלא שענין זה הי' באופן ד"מקרבן לתורה", מבלי לוותר על ענין של תומ"צ.

ולהעיר גם ממ"ש94 "ויעש כן אהרן", "להגיד שבחו .. שלא שינה" – דלכאורה אינו מובן: מהו החידוש שאהרן לא שינה, הרי גם יהודי פשוט הי' מקיים ציווי הקב"ה מבלי לשנות?! – ומבואר בזה בספרי חסידות פולין95 (והרי הענין הוא אמיתי), שהחידוש הוא, שלמרות שאהרן ידע כל עניני הכוונות וההמשכות כו' שבהדלקת המנורה במשכן ע"פ ציווי ה', עד להענין ד"אל מול פני המנורה"94, דקאי על פנימיות הכתר96, הי' בכחו לעמוד על עמדו בעת הדלקת המנורה, מבלי לקפוץ עד לתקרה... ומבלי לשפוך את השמן או להסיט את הפתילה...

וההוראה מזה לכל בנ"י – שכולם "ממלכת כהנים"97 – שצריכים להתנהג באופן כזה, לקרב כל אחד מישראל בדרכי נועם ובדרכי שלום.

ובזה נכלל גם הלימוד מהנהגתו של אהרן, ש"כשהי' מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום, למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר, אוי לי, היאך אשא עיני אח"כ ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה"98 – שזהו ע"ד הידוע שיש אופן עבודה מצד ישות, כמ"ש99 "ויגבה לבו בדרכי ה'", שמצד זה נמנע מענין של עבירה, וכמסופר אודות חסיד של רבינו הזקן100, שבהיותו בפטרבורג, נמנע מענין מסויים, בגלל ש"אין זה מתאים" לחסיד של אדמו"ר הזקן (כדברי אדמו"ר מהר"ש בענין זה101). וכמבואר במאמרים על הפסוק ויחלום102, שבנוגע לבריחה מן הרע אין חילוק מהי סיבת הדבר, ובלבד שיהי' "סור מרע".

יד. וכללות הענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא פל"ב בנוגע לקיום מצות ואהבת לרעך כמוך, ש"זהו כל התורה כולה", "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגבי' ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל .. למהוי אחד באחד כו'".

ויש לקשר זה גם עם חודש אייר, שמתברך ביום הש"ק זה:

חודש אייר נקרא "חודש זיו"103, ע"ש "שנולדו בו זיותני עולם"104, שהם האבות – דאף שנולדו בניסן, הרי ישנו חלק בחודש ניסן שבו לא נולדו עדיין, ואילו בחודש אייר, הנה כבר מהתחלת החודש ישנה כבר מציאותם של האבות105.

ויש להוסיף ביאור בזה (כיון שהביאור הנ"ל אינו מספיק עדיין) – שחודש אייר נקרא "חודש זיו" מצד שייכותו לענין דספירת העומר שישנו בכל ימי החודש106 (משא"כ חודש ניסן, שחלקו לפני יצי"מ, וכן חודש סיון, שחלקו לאחר מ"ת107), כיון שספירת העומר (מלשון ספירות ובהירות108) קשור עם ענין האור ("זיו").

והרי גם בספה"ע ישנם ב' הענינים דהעלאה והמשכה (כמו בענין אהבת ישראל, כנ"ל מדברי רבינו הזקן בתניא) – כי, ע"י העבודה דספה"ע בבירור וזיכוך המדות, שזהו"ע העלאה מלמטה למעלה, נעשית ההמשכה מלמעלה למטה, כפי שאומרים בנוסח הרבש"ע: "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות".

וזהו גם הקשר עם הענין ד"מקרבן לתורה" – שהרי כללות הענין דספה"ע הוא הכנה למ"ת, ובאופן שמצד הבירור והזיכוך שנפעל באותו יום הרי הוא מוכן כבר לקבלת התורה, וכן הוא בענין ד"מקרבן לתורה", שמיד בהתחלת קירובו לתורה, גם כשנמצא עדיין למטה מטה, ישנו כבר פרט מסויים שפעלו בו שמצדו מוכן הוא כבר לקבלת התורה.

טו. וכפי שממשיך רבינו הזקן בתניא פל"ב, שע"י קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", נעשה הענין ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך",

ומסיים "וכמ"ש במ"א באריכות", ויש לומר, שבזה מרומז אמיתית ענין האריכות שתהי' לעתיד לבוא ("ליום שכולו ארוך"109), שאז תהי' שלימות האחדות של בנ"י, כמ"ש110 "וקבצתים גו' בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה".

וכל זה נעשה כאשר מקיימים למטה את ה"כלל גדול בתורה" ד"ואהבת לרעך כמוך", שעי"ז ממשיכים מלמעלה הענין ד"לך הוי' הגדולה"111, כפי שמתבטא בהענין ד"מה גדלו"112 ו"מה רבו"113, כמבואר בדרושי חסידות114 שהו"ע עלמא דאתכסיא (שעיקרו הו"ע הגודל) ועלמא דאתגליא (שעיקרו הו"ע הריבוי),

ועד להמשכה ד"אני הוי'" (כסיום הכתוב52) שלמעלה מסדר השתלשלות – שזהו אור שנמשך ממקום נעלה ביותר שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, אלא שאעפ"כ יש צורך בעבודת האדם, שעי"ז נעשה "אתר שלים"115, שבו יומשך אור נעלה זה (וע"ד שגם ענין המתנה בא רק לאחרי ש"עביד נייחא לנפשי'"116).

ולהעיר גם מתורת המגיד117 על הפסוק118 "קדושים תהיו גו'", "יכול כמוני כו' קדושתי למעלה מקדושתכם"119, שגם "קדושתי למעלה" נעשית ע"י "קדושתכם". וענין זה מתאים גם עם המשל המובא במדרש120 מבני המדינה שעשו ג' כתרים למלך כו', שגם הכתר הג' שנותן המלך בראשו נעשה ע"י בני המדינה דוקא.

טז. וכללות הענין דלימוד פרקי אבות (כולל גם הפרק דיום הש"ק זה, שבו נאמר "הוי מתלמידיו של אהרן כו'") הוא הכנה למתן-תורה, שהרי פרקי אבות הו"ע של "דרך ארץ", ו"דרך ארץ קדמה לתורה"121, והיינו, שזוהי העבודה שעל ידה זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר122).

וכיון שמ"ת הוא מעין הגאולה העתידה (כמבואר בתניא123), הרי מובן, שעי"ז באים לגאולה העתידה, שאז יהי' גם הלימוד דפרקי אבות באופן נעלה יותר, ולאח"ז תהי' קבלת התורה באופן נעלה יותר.

וכן תהי' לנו, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יז. בשבוע זה חל יום השנה להתייסדות צעירי אגודת חב"ד124.

ויה"ר שיקויים בהם מ"ש125 "הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום", וגם "גוי גדול (ועצום)"126 – גדלות הקשורה עם "גדול הוי'"127, והרי "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו"128, דקאי על אותיות התורה והתפלה129 – ע"י לימוד התורה, נגלה וחסידות, עבודת התפלה וקיום המצוות בהידור, וכל זה באופן ד"טופח על מנת להטפיח"130, ע"י הוראת "דוגמא חי'" לאחרים, ומתוך הצלחה בעבודתם.

וע"י פעולות טובות אלו זוכים להמשיך ביאת משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

[לאחרי אמירת ברכה אחרונה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "בני היכלא"].