שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. פרשת החודש שקוראין בשבת שלפני ר"ח ניסן, אינה תלוי' בפרשת השבוע (שהרי לא בכל שנה קוראין אותה פרשה בשבת שלפני ר"ח ניסן), אלא בסדר השנה כפי שנחלקת לחדשים, שבהתאם לכך, הנה בשבת שלפני ר"ח ניסן קוראין הפרשה שבה מדובר אודות ר"ח ניסן – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"1.

בפסוק זה ישנו חידוש – שענינו של ר"ח ניסן קשור לא רק עם "חדשים" סתם ("ראש חדשים"), אלא הוא קשור ופועל גם על "חדשי השנה", היינו, כפי שהחדשים קשורים עם ענין השנה:

החילוק שבין ענין החדשים לענין השנה הוא2 – שענין החדשים קשור עם מהלך הלבנה במשך כ"ט או ל' יום, ואילו ענין השנה קשור עם מהלך החמה. ואיתא בגמרא3 שישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה.

וכיון שהתורה אומרת שר"ח ניסן הוא לא רק "ראש" ו"ראשון" לחדשים סתם – שלכאורה די גם בכך – אלא גם "לחדשי השנה", הרי משמעות הדבר היא, שר"ח ניסן פועל לא רק על ענין החדשים, שקשור עם ענין הלבנה, אלא גם על ענין השנה, שקשור עם ענין החמה, שעפ"ז ניתוסף ענין שבאין ערוך – שר"ח ניסן פועל ושולט לא רק על ישראל שמונין ללבנה, אלא גם על אומות העולם שמונין לחמה.

ב. ענין זה מודגש גם ביצי"מ שהיתה בחודש ניסן:

אמרו חז"ל4 שביצי"מ הי' לא רק הענין ד"רפוא לישראל", אלא גם הענין ד"נגוף למצרים".

ולכאורה, הי' מספיק בכך שבנ"י יצאו ממצרים, ואילו מצרים תישאר במעמדה ומצבה הקודם, ללא הענין ד"נגוף למצרים".

ויתירה מזה:

ע"פ משמעות פשטות הכתובים – היתה לפרעה ברירה לשחרר את בנ"י תיכף ומיד, ואילו הי' עושה כן, לא הי' צורך בכל האותות והמופתים כו' – המכות שהביא הקב"ה על המצריים, שהצורך בהם הי' רק מפני שפרעה הכביד את לבו והתעקש שלא לשחרר את בנ"י.

[וכמשנ"ת בהתוועדות קודמת5 שעפ"ז מתורצת הקושיא: כיצד הי' אפשר להעניש את פרעה, בה בשעה שמלכתחילה היתה הגזירה "ועבדום וענו אותם גו'"6, ומהביאורים בזה – שאף שנגזרה גזירה על בנ"י, מ"מ, פרעה לא הי' מוכרח להיות השליח7, ועוד ביאור – בתירוץ הקושיא כיצד הי' אפשר להעניש את פרעה לאחרי שהקב"ה בעצמו הקשה את לבו – "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל כו'", ולכן "נתן הדין למנוע התשובה ממנו .. לפיכך חזק הקב"ה את לבו כו'"8].

וכיון שהיתה ברירה בידי פרעה לשחרר את בנ"י תיכף ומיד, ואז לא הי' צורך בענין המכות כו', נמצא, שמצד הענין דיצי"מ כשלעצמו, אין הכרח שיהי' "נגוף למצרים".

ואעפ"כ, בנוגע לפועל הי' ביצי"מ גם הענין ד"נגוף למצרים" – שזהו ע"ד האמור בנוגע לר"ח ניסן, שפועל לא רק בנוגע לעניני בנ"י שמונין ללבנה (חודש), אלא גם בנוגע לעניני אוה"ע שמונין לחמה (שנה).

ג. וההוראה מזה בעבודת האדם – שהרי "בכל דור ודור (ובכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"9, וכמארז"ל10 שאילו זכינו היתה הגאולה ממצרים גאולה שלימה, אלא שהמאורעות שלאח"ז גרמו לכך שלא היתה גאולה שלימה, ומזה מובן שהענין דיצי"מ נוגע גם עתה בעבודת האדם:

דובר בהתוועדות קודמת11 אודות תורת הבעש"ט12 על הפסוק13 "כי תראה חמור שונאך גו' עזוב תעזוב עמו", שתוכנה, שעבודת ה' אינה ענין ששייך לנשמה בלבד, ואילו הגוף, יש לשברו, כדי שלא יבלבל לעבודת הנשמה, אלא עבודת ה' צריכה להיות גם ע"י הגוף, שלכן, אין לשברו ע"י תעניות וסיגופים, כי אם לבררו ולזככו.

כלומר: הסיבה לכך שאין לשבור את הגוף היא – לא רק בגלל ששבירת הגוף עלולה להפריע לו בעבודתו, אלא בגלל שבירור וזיכוך הגוף הו"ע העבודה עצמה.

ובסגנון האמור לעיל בנוגע לחידוש של ר"ח ניסן – שפעולתו היא לא רק על חלק ה"ישראל" שבכל אחד, אלא גם על חלק ה"אומות העולם" שבכל אחד מישראל.

והענין בזה:

עבודתו של יהודי צריכה להיות גם עם הגוף ונפש הבהמית, ועד כדברי המשנה14 בפירוש מ"ש15 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע", היינו, שגם ליצה"ר תהי' אהבה לאלקות, וכדאיתא בירושלמי16 שזוהי המעלה של אברהם אבינו שנאמר בו17 "ומצאת את לבבו נאמן גו'", שגם היצה"ר נתהפך לאהבה את ה', לגבי דוד שנאמר בו18 "ולבי חלל בקרבי", שהרגו בתענית19.

ואין ליהודי לחשוב שיעסוק ויפעל רק בענינים הקשורים עם ד' אמות של תורה, ולא בענינים השייכים לעולם, הגוף ונפש הבהמית – כי, כל זמן שלא נפעל הענין ד"נגוף למצרים", בנוגע לעניני העולם, הגוף ונפש הבהמית, לא נעשה עדיין אמיתית ענין הגאולה ממצרים; ודוקא כאשר פועל גם בעניני העולם, הגוף ונפש הבהמית – אזי נעשה אמיתית ענין הגאולה.

וזהו גם מ"ש ביצי"מ "וינצלו את מצרים"20, ש"עשאוה כמצודה שאין בה דגן" ו"כמצולה שאין בה דגים"21, שזהו"ע בירור כל הניצוצות שהיו במצרים22, והיינו, שאע"פ שבנ"י טענו שהם מוותרים על ה"רכוש גדול", ובלבד שיצאו ממצרים מיד21, מ"מ, אמר להם הקב"ה שהם חייבים לקחת את הכל, כי, כל זמן שלא מבררים את כל הניצוצות שבמצרים, לא יכולה להיות גאולה אמיתית, וכדי שתהי' גאולה אמיתית יש צורך לברר את כל הניצוצות, באופן ש"לא23 נשאר בהם עד אחד"24.

ד. ויש להוסיף, שההוראה האמורה בנוגע לבירור הגוף ונפש הבהמית שייכת במיוחד לזמן דחודש ניסן:

בחודש ניסן מתחילים חדשי הקיץ, שאז הטבע הוא בתקיפות יתירה, ולכן יש צורך בזהירות מיוחדת כו', וכידוע25 שזהו א' הטעמים לאמירת פרקי אבות בזמן הקיץ, בגלל הצורך בזהירות מיוחדת זו.

וענין זה קשור גם עם "החודש הזה לכם" – כדאיתא בגמרא26 בנוגע ל"חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", ש"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו (אחר היין והרחיצה), איעקר תלמודי' (נעקר תלמודו ושכחו), כי הדר אתא קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החדש הזה לכם, אמר החרש הי' לבם" (שזהו היפך הענין ד"החודש הזה לכם"), והיינו, שלמרות שמדובר אודות עניני היתר, הרי צריך להזהר גם מתאוות היתר, וכידוע27 שמריבוי תאוות היתר יכולים לבוא גם לענינים הפכיים כו'.

וזהו הענין ד"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – שר"ח ניסן צריך לפעול גם בענינים ד"שנה", היינו, בעניני הגוף ונה"ב וחלקו בעולם.

וכאמור, שדוקא עי"ז פועלים אמיתית ענין הגאולה דיצי"מ, ובלשון ההגדה28: "מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול", ועד להסיום: "ונאמר לפניו הללוי-ה" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

ה. בהמשך להמדובר אודות ר"ח ניסן, יש להוסיף, שכשם שר"ח הו"ע ה"ראש" בזמן, כמו"כ ישנו ענין ה"ראש" בנפש האדם:

ובהקדמה – שכללות הענין דקידוש החודש (ר"ח) נעשה ע"י בנ"י דוקא, שהרי בית-דין הם אלו שמקדשים את החודש, ועד שאמרו רז"ל29 "אתם אפילו שוגגין, אפילו מזידין, ואפילו מוטעין", שזהו לפי שמציאותם של בנ"י היא למעלה אפילו מהתורה30. וכיון שכן, הרי בודאי צריך להיות הענין ד"ראש" (כמו ר"ח) בישראל גופא, בנפש האדם.

והענין בזה – שבנשמה עצמה יש כמה מדריגות31: יש רגל שבנשמה ויש ראש שבנשמה (שזהו המזל של הנשמה, כדאיתא בגמרא32: "מזלייהו חזי"), וה"ראש" שבנשמה כולל את כל המדריגות שבנשמה, עד לרגל שבנשמה (כשם שר"ח כולל את כל ימי החודש).

וענינו בכללות ישראל (שהרי התורה כללות ופרטות נאמרה33) – כמבואר בתניא34 ש"בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחי' ראש ומוח כו'", והם כוללים את כל הנשמות שבדור זה, שמקבלים חיותם מ"ראשי בני ישראל שבדורם".

וגם ענין זה קשור עם ר"ח ניסן – שהרי "באחד בניסן ר"ה למלכים"35, והיינו, שאף שענין המלכים קשור עם שנים, ולא עם חדשים, מ"מ, יש בר"ח ניסן גם הענין דר"ה למלכים.

והנה, הענין ד"מלכים" שייך ל"רבותינו נשיאינו": "רבותינו" – כמאמר רז"ל36 "מאן מלכי רבנן", אבל, הענין ד"רבותינו" הוא רק ביחס לענינים רוחניים, עניני תורה, שהרי אצל רב שואלים שאלה בהלכה כו'; ולמעלה מזה – הענין ד"נשיאינו", ששייך גם לענינים גשמיים, שכן, למרות מ"ש רבינו הזקן באגה"ק הידועה37 שאין לשאול בנוגע לענינים גשמיים, הרי רואים בפועל אצל כל רבותינו נשיאינו, החל מהבעש"ט ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבכל שנה ושנה, בכל חודש וחודש, ובכל שבוע ושבוע, שואלים אצלם גם בנוגע לענינים גשמיים38 (וע"ד משנת"ל (ס"א-ד) שר"ח ניסן צריך לפעול לא רק בעניני חודש, רוחניות, אלא גם בעניני שנה, גשמיות).

ולכן מצינו בחודש ניסן כו"כ ענינים הקשורים עם רבותינו נשיאינו, כדלקמן (ס"ח).

ו. ויש לקשר זה גם עם פרשת השבוע (אף שאין הכרח שפרשת החודש תהי' בפרשה מסויימת דוקא, כנ"ל ס"א) – שבפרשת ויקהל יש הדגשה מיוחדת בנוגע לענין הנשיאות:

בפרשת ויקהל מדובר אודות בנין המשכן, שעל ידו נעשה "ושכנתי בתוכם"39 – לא רק "בתוך כל אחד ואחד"40, ע"י עבודתו הרוחנית בתורה ותפלה, אלא גם אודות המשכן הגשמי, שנעשה ע"י "ויקחו לי תרומה"41 מענינים גשמיים, "זהב וכסף ונחושת וגו'"42, כל י"ג או ט"ו43 הדברים שנימנו בפרשה, ואדרבה: דוקא ע"י "ויקחו לי תרומה" בגשמיות, נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, ברוחניות.

ובענין זה מצינו בפרשתנו שהתורה מזכירה את נדבת הנשיאים בפני עצמה: "והנשיאים הביאו גו'"44, וכמבואר בארוכה בפירוש רש"י על הפסוק, כדלקמן.

ז. הביאור בפירוש רש"י, "אמר ר' נתן מה ראו הנשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין, אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר45 והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה. ולפי שנתעצלו מתחלה, נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב":

התפקיד הראשון של נשיא46 הוא לדאוג ולהשתדל ש"יתנדבו ציבור כו'" (כפי שמצינו ש"לא הי' משה פונה לעסקיו (לא (רק) צרכי הגוף כו'47, כי אם עסקיו הרוחניים בינו ובין הקב"ה) אלא מן ההר אל העם"48), ו"מה שמחסרין" – בגלל שנחסר אצלם הדבר (שהי' להם מקודם)49, לפי שכבר השתמשו בו לצורך אחר – "אנו משלימין אותו".

ו"כיון שהשלימו צבור את הכל" (כולל גם כסף בשביל לקנות אבני השוהם שלא היו לבנ"י), "אמרו נשיאים מה עלינו לעשות" – שכבר עשו כל חובתם בתור נשיאים, ואז התחילו לחשוב אודות השתתפותם האישית בנדבת המשכן, והביאו את אבני השוהם. אלא, שאז כבר לא הי' הכרח בנדבתם, כיון שהיו יכולים לקנות זאת בכסף שהתנדבו בנ"י, ונמצא, שנדבתם לא היתה שוה לנדבת כל בנ"י50 (ואף שנדבת בנ"י באה בכחם וזירוזם של הנשיאים – הרי זה ע"ד "שעבודא דר' נתן" (שלכן מזכיר רש"י שמו51), ש"מוציאים מזה" – מהמנדבים, "ונותנין לזה" – להקב"ה, באופן ישיר, כאילו ללא השתתפותם).

ומזה הבינו שהי' חסרון בהנהגתם – שבזה ש"לא התנדבו בתחלה" הי' מעורב52 גם ענין של עצלות53 (והסיבה לכך, בגלל שהי' חסר אצלם תכלית הביטול – כמרומז בכך שנחסרה משמם אות י'54 – שנרגש אצלם ענין הנשיאות, שעל ידם התנדבו בנ"י למשכן, ולכן נתעצלו באופן שהשתתפותם בנדבת המשכן לא תהי' כמו אצל כל בנ"י), כי, ביחד עם תפקידם לעורר את הציבור שיתנדבו, היו צריכים להקדים את נדבתם55 כדי שבנין המשכן יוכל להיות בהקדם האפשרי.

וההוראה מזה בנוגע לנשיאות של כל אחד מישראל56, שצריכה להיות מתוך רגש הביטול, ואז לא יטעה לחשוב שיוצא י"ח בפעולה על הזולת, אלא יוסיף גם בעבודת עצמו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 424 ואילך.

* * *

ח. על57 הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים", ישנו מאמר של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק – שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו – שנדפס באור התורה פ' בא58. מאמר זה בשינויים וכו', ישנו גם מכ"ק אדמו"ר מהר"ש59, מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע60 ומכ"ק מו"ח אדמו"ר61.

נוסף על השייכות של מאמר זה ליום הש"ק זה (פ' החודש), מצד התחלת ותוכן המאמר, שבו מדובר אודות הענינים דפ' החודש – שייך הוא ליום הש"ק זה גם מצד בעלי המאמר, שיש להם שייכות מיוחדת לחודש ניסן62:

הצ"צ – יום ההילולא שלו בי"ג ניסן. אדמו"ר מהר"ש – התחלת נשיאותו, נשיאות לפי צוואת הצ"צ63, בו ביום. אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – יום ההילולא שלו בב' ניסן. וכ"ק מו"ח אדמו"ר, בנו יחידו, התחלת נשיאותו בו ביום, ב' ניסן64.

והרי כל ימי חודש ניסן (ובכללם – ב' וי"ג בו) כלולים בר"ח ניסן65 (וכמובן66 מזה שנקרא בשם "ראש חודש" (ולא תחילת החודש)67, להיותו בדוגמת הראש שכולל בתוכו חיות כל האברים68), והרי ר"ח מתברך וכלול בשבת מברכים69 בתור ראש חודש (נוסף לכך שנכלל בשבת בתור יום ג' בשבת, שהרי שבת מיני' מתברכין כולהו יומין70).

ט. המאמר ד"ה החודש מכ"ק אדמו"ר הצ"צ ישנו גם בביכל, שבו נרשם (בהמפתחות), שמאמר זה אמרו הצ"צ בימים שלפני הסתלקותו.

וגם נרשם בהביכל, שההסתלקות היתה אור ליום ה' י"ג ניסן 37 מינוט אחרי שעה ..71 אחרי חצות.

ומזה ניכר שהכותב הי' דייקן, ועד שדייק גם על הרגע, ומסתמא, כל הענינים שכותב (בנוגע המאמר וההסתלקות) הם בדיוק.

י. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר את המאמר ד"ה החודש. ואחרי המאמר אמר:

כאמור לעיל – ישנו מאמר זה מהצ"צ, מאדמו"ר מהר"ש, מאדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ומכ"ק מו"ח אדמו"ר. וכיון ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"72, הרי גם הענינים שהובאו בכמה מהנ"ל, אמר כל רבי בסגנון אחר.

וכיון ש"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"73, מובן, שבכל אחד מהמאמרים ישנו חידוש בהענין שאינו במאמר השני. וכל זה – בנוגע לשינויים מנשיא לנשיא. וי"ל שכן הוא במכ"ש בנוגע לשינויים אצל אותו נשיא גופא, שבודאי יש חידוש בכל פעם.

ואע"פ שישנו חידוש בכל אחד מהמאמרים, הנה מה שנוגע ביחוד עתה – כיון שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא של הצ"צ – הרי זה המאמר כפי שנאמר ע"י הצ"צ, ואצל הצ"צ גופא – הנוסח שמופיע בביכל הנ"ל, שנאמר בימים שלפני הסתלקותו.

ולכן – נכון וכדאי שכל אחד ילמד בימים אלו מאמר זה, בפנים ובעל-פה, וכלשון רבינו הזקן74: "כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה".

מסתמא ידפיסו את המאמר בקונטרס בפני עצמו, באופן שכל אחד יוכל להחזיקו בכיסו וללמדו (לא רק "בשבתך בביתך", אלא גם) "ובלכתך בדרך וגו'"75.

יא. אע"פ שבמאמר זה מדובר בנוגע למעלת חודש ניסן על תשרי, שניסן הו"ע שלמעלה מעולמות, הרי ע"פ המדובר (לעיל (ס"א)) בדיוק לשון הכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", הנה חודש ניסן הוא ראשון ושליט לא רק בעניני "חודש", ששייך למהלך הלבנה76, שישראל מונין ללבנה3, אלא גם בענינים של "שנה"76, ששייך למהלך החמה, שאומות העולם מונין לחמה3.

וענינו בעולם קטן זה האדם77 – שה"למעלה מהטבע" שבחודש ניסן, נמשך ופועל לא רק בעניני נפש האלקית, אלא גם בעניני הגוף ונפש הבהמית78.

ועד"ז גם בנוגע ללימוד המאמר – יהי רצון שיפעל פעולתו גם בענינים הגשמיים ובעניני הטבע, שגם בהטבע יומשך למעלה מהטבע ובהצלחה רבה, וכענינו של ניסן79 – ש(באופן טוב) "נסי נסים נעשו לו".

* * *

יב. ביום הש"ק זה קוראים ב' פרשיות: ויקהל-פקודי. וכפי שהי' נהוג אשתקד בלימוד פירוש רש"י, שבשבת שקראו ב' פרשיות נתבאר פירוש רש"י בב' הפרשיות – נתעכב עתה גם על פירוש רש"י בפרשת פקודי, קרוב לסיום הסדרה (שהרי פירוש רש"י שבסוף הפרשה נתבאר כבר אשתקד80), על הפסוק81 "ויעל עליו וגו'", "אף ביום השמיני למלואים, שהוא יום הקמת המשכן, שימש משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוה אהרן בו ביום, שנאמר82 קרב אל המזבח וגו'".

הביאור בפירוש רש"י – שכיון שנאמר "ויעל עליו את העולה ואת המנחה", בה' הידיעה, מוכח, שהם מאותו סוג שהקריבו כבר בשבעת ימי המילואים, ועכצ"ל, ש"אף ביום השמיני למלואים .. שימש משה", שזהו הצד השוה שבהם; ומזה מובן שמשה "הקריב (גם שאר) קרבנות צבור" שביום זה. והטעם שענין זה נרמז בעולה ומנחה דוקא – מצד חשיבותם, להיותם "עולת תמיד"83 ו"מנחת תמיד". וענינו בעבודה, שכאשר יהודי מתבטל ממציאותו ומתמסר כולו לה', ע"י הנתינת כח ממשה רבינו שמעורר את כח הביטול שבנשמה, אזי ביכלתו להמשיך קדושה גם בעניני מציאותו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס84 בלקו"ש ח"ו ע' 231 ואילך.

יג. וזהו גם מ"ש בפרשה שמתחילים לקרוא בתפלת מנחה – "ויקרא אל משה":

האל"ף ד"ויקרא" היא – לא אל"ף רבתי, כמ"ש באדה"ר85, שהי' יציר כפיו של הקב"ה86, וגם לא אל"ף בינונית, כמו כל שאר אותיות התורה, אלא אל"ף זעירא דוקא, שזה מורה על ענין הביטול (כפי שביאר רבינו הזקן להצ"צ במענה לשאלתו בענין זה87).

וכמו"כ צריך להיות אצל כל אחד מישראל ענין הביטול דאל"ף זעירא (שזהו גם ענין היו"ד של הנשיאים, כנ"ל ס"ז) – בכח זה ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה", שלכן, אצל כל אחד מישראל ענין היראה הוא "מילתא זוטרתי"88, כמו אצל משה, כמבואר בתניא89, ולכן בכחו לקיים כל מה שצוה ה' אל משה – "צוה מלשון צוותא וחיבור"90.

ובפרט כשנמצאים ברגעים האחרונים שלפני ביאת משיח, הרי בודאי יש נתינת כח על זה לכל אחד מישראל, להיותו "מושבע ועומד מהר סיני"91 – "מושבע" גם מלשון שובע92, שנותנים לו כל הכחות הדרושים לכך, כדי שביעה.

ועד שאצל כל אחד מישראל נעשה הענין ד"ויקרא .. וידבר ה' אליו מאוהל מועד", כפי שיהיו כל ענינים אלו כפשוטם בביאת משיח צדקנו – שקשור גם עם משה רבינו, שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"93 – בקרוב ממש, "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך"94, שלימות הענין דצוותא וחיבור, ואז יהי' גם שלימות הענין ד"אורה ושמחה וששון ויקר"95.