בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

החודש1 הזה לכם ראש חדשים וגו'2, ומביא כ"ק אדמו"ר הצמח צדק במאמרו ד"ה זה משנת תרכ"ו3 שאמרו קודם הסתלקותו4 (והרי השנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) מ"ש במדרש5 החודש הזה לכם הה"ד6 אשרי הגוי אשר ה' אלקיו העם בחר לנחלה לו, משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין להגאל, שנאמר7 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ב) וממשיך בהמאמר8 שיש להקדים הקיצור מהדרוש בתורה אור9 ע"פ10 לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם, שמביא שם מארז"ל11 מזכירין יציאת מצרים בלילות, דהיינו גם בלילות, וצריך להבין מה נשתנה נס יצי"מ מכל הנסים שלא הוזהרנו עליהם להזכירם כל כך. ומתחיל לבאר הענין דיציאת מצרים שעל זה אמרו חז"ל12 בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בכל יום בבוקר ובערב כאילו הוא עת יצי"מ, שישנו גם הענין דיצי"מ ברוחניות למעלה בעולמות העליונים, וכמו כן למטה בנפש בעבודת האדם. והענין בזה, דהנה כתיב13 מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שמזה נעשה למטה בנפש האדם ענין השמחה בקיום התומ"צ, שמחה של מצוה, כמ"ש14 עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שזהו מצד גודל מעלת גילוי אוא"ס ב"ה למטה שנעשה ע"י קיום התומ"צ, שהוא נעלה יותר מרוב כל, שהם תענוגי עוה"ב, דהיינו כל התענוגים רוחניים דג"ע התחתון וג"ע העליון, וכמבואר במק"א15 שברוב כל נכללים כל הגילויים שיהיו במשך נ' אלפים יובלות. וענין זה נעשה ע"י ההתבוננות במ"ש16 כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, היינו, שכל מה שנמשך ומאיר על ארץ ושמים, ארץ זה ג"ע התחתון ושמים זה ג"ע העליון, אינו אלא הודו וזיוו של שמו, היינו, הארה בלבד מבחי' שמו, שהיא מדת מלכותו, שנקרא שמו מלך עליהם, כי גם שמו נשגב לבדו, ורק הודו וזיוו של שמו הוא הנמשך ומאיר על ארץ ושמים, געה"ת וגעה"ע. ומוסיף הצ"צ, שאפשר לפרש ענין זה (שגם שמו נשגב לבדו, ורק הודו וזיוו של שמו מאיר על ארץ ושמים) ע"פ מ"ש בהביאור לדרוש זה17 שיש במלכות ב' בחינות, בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות, כמ"ש בזהר הרקיע מהאריז"ל ר"פ בראשית בפירוש מ"ש18 כשושנה בין החוחים כן רעייתי גו', שבחי' חיצוניות המלכות שיורדת לבי"ע להחיותן זהו ענין שושנה בין החוחים, ובחי' פנימיות המלכות שאינה יורדת כלל הוא בחי' רעיתי. ועפ"ז יש לומר שנשגב שמו לבדו זהו פנימיות המלכות, והודו וזיוו של שמו שנמשך על ארץ ושמים היינו חיצוניות המלכות. וזהו שקיום התומ"צ הוא נעלה יותר מרוב כל שהם התענוגים דגעה"ת וגעה"ע, לפי שאינם אלא מבחי' הודו וזיוו של שמו בלבד, משא"כ קיום התומ"צ שעז"נ אשר קדשנו במצוותיו, במצוותיו ממש, שבהם מלובש אוא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ממש. וע"י התבוננות זו ישמח ויגל באוא"ס ב"ה המתפשט ומתלבש בעסק התומ"צ, שהוא למעלה מהאור וגילוי שמאיר על ארץ ושמים, בגעה"ת וגעה"ע. וזהו כללות הענין דיצי"מ שבכל דור ודור וכל יום ויום, שע"י קיום התומ"צ שבהם מלובש אוא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ממש, נעשית היציאה מכל המיצרים וגבולים דסדר השתלשלות.

ג) ובזה יובן19 מ"ש בהתחלת עשרת הדברות שבמתן תורה אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים20, וידועה השאלה21 למה נאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, שזהו פלא גדול יותר מיצי"מ. ואף שהענין דבריאת שמים וארץ נזכר בהמשך עשה"ד, שזהו מ"ש במצות שבת כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ גו' וינח ביום השביעי22, מ"מ, גבי אנכי הוי' אלקיך נזכר רק אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נזכר בריאת שמים וארץ. אך הענין הוא, שבריאת שמים וארץ נמשכת מבחי' דיבור העליון, כמארז"ל23 בעשרה מאמרות נברא העולם, שהיא בחי' אחרונה, בחינת המלכות. ויתירה מזה, כמשנת"ל שההמשכה בעולמות מבחי' המלכות היא (לא מבחי' פנימיות המלכות, אלא) מבחי' חיצוניות המלכות בלבד. אבל הענין דיצי"מ הוא ע"י בחי' אנכי, שהוא כביכול מהותו ועצמותו, והיינו, לפי שיציאת מצרים היא היציאה מהמיצרים וגבולים של סדר ההשתלשלות. וזהו גם החילוק שבין עשה"ד שמתחילים באל"ף (אנכי) לבריאת שמים וארץ שמתחילה בבי"ת (בראשית), כי הבי"ת הו"ע בחכמה יבנה בית24, בחי' החכמה בלבד, אבל האל"ף הוא אותיות פלא25, שלמעלה מהחכמה.

ד) וזהו שאמרו חז"ל משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה, שזהו כללות החילוק שבין החדשים תשרי וניסן, דכיון שבתשרי נברא העולם, הרי קביעת ראשי חדשים משבחר בעולמו היא באופן שתשרי הוא החודש הראשון, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה, שהוא חודש ניסן. והענין בזה, דהנה כתיב26 ויקהלו גו' בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי, ומביא רש"י מ"ש בת"י בירחא דעתיקיא דקרן לי' ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה, משניתנה תורה, וכתיב בניסן שהוא ראש חדשים, נקרא תשרי שביעי. וצריך להבין, מפני מה הי' תחילה תשרי ירחא קדמאה ואח"כ נעשה ניסן חודש הראשון. ואם מפני שהגאולה היתה בניסן לכן נקרא ניסן ראשון לחדשי השנה, הרי הא גופא קשיא, למה לא היתה הגאולה בחודש תשרי. ובפרט שבתשרי היתה אתחלתא דגאולה, כמארז"ל27 בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, וא"כ, למה לא היתה הגאולה עד ניסן שהוא דוקא נקרא חודש של גאולה. אך הענין הוא28, שחודש תשרי שבו נברא העולם יש בו ההגבלה דגדרי העולם כפי שהוא מצד סדר ההשתלשלות. ובזה נכלל גם הענין דבחר בעולמו, שעם היותו למעלה מהתהוות העולם, הרי זה עדיין בגדרי סדר ההשתלשלות. דהנה, התהוות העולם היא מבחי' המלכות (כנ"ל), והבחירה בעולמו הו"ע המשכת היסוד במלכות29. וענין זה (הבחירה בעולמו שלמעלה מהתהוות העולם) הוא ע"ד מארז"ל30 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ואח"כ שיתף עמו מדת הרחמים, כמ"ש31 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים. אמנם, גם לאחרי הבחירה בעולמו ישנה עדיין ההגבלה דסדר ההשתלשלות, ולכן לא יכול להיות הענין דיציאת מצרים, יציאה מהמיצרים וגבולים של סדר ההשתלשלות. וזהו שבר"ה רק בטלה עבודה מאבותינו במצרים, והיינו, שהגילוי דר"ה פעל רק לבטל העבודה מהם, אבל לא לצאת ממצרים לגמרי. ורק כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה, חודש ניסן, שבו נמשך מבחי' התפארת, ולמעלה יותר, עד לבחי' האור שלמעלה מהשתלשלות, שעי"ז נעשה הענין דיצי"מ ומ"ת. וזהו גם העילוי דניסן לגבי תשרי, שבתשרי הוא ראש השנה שהוא יום הדין, ואף שע"י תקיעת שופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים32, מ"מ, הרי זה בחי' משפט, והיינו, שהגילוי שנמשך מלמעלה הוא לפי אופן עבודת האדם באופן של אתערותא דלתתא, ולכן הרי זה במדידה והגבלה (וע"ד שגם לאחרי ששיתף עמו מדת הרחמים ישנם ההגבלות שמצד גדרי העולם), משא"כ חודש ניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים (לא מצד זכותם, אלא) מצד חסדו של הקב"ה33, שזהו"ע הגילוי מלמעלה שנמשך באופן של אתערותא דלעילא, ולכן הוא למעלה מהמדידה וההגבלה דסדר השתלשלות34.

ה) והנה מצד המעלה דניסן לגבי תשרי תהי' גם הגאולה העתידה בניסן דוקא. והענין בזה35, דהנה, בגמרא36 יש פלוגתא בין ר' אליעזר ור' יהושע, דר"א ס"ל דבניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל, ור"י ס"ל דבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ואזדו לשיטתייהו בפלוגתתם באופן הגאולה37, דר"א ס"ל אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין, ולכן ס"ל דבתשרי עתידין להגאל, כי אז מתקבלת התשובה ביתר שאת38. ור"י ס"ל דכתיב39 לא בכסף תגאלו, לא בתשובה ומעשים טובים (דאפילו אין עושין תשובה נגאלין40), ולכן ס"ל שבניסן עתידין להגאל, כמו ביצי"מ שלא נגאלו מצד זכותם, אלא ע"י הגילוי מלמעלה מצד חסדו של הקב"ה. ויש להוסיף, שזהו גם תוכן פלוגתתם בנוגע לכללות ההשפעה בעולם41, דר"א ס"ל שכל העולם כולו ממימי אוקיינוס (ממים של מטה ולא ממים של מעלה) הוא שותה, שנאמר42 ואד יעלה מן הארץ (ששתה בארץ ועלה) והשקה את כל פני האדמה, דהיינו, שההשפעה מלמעלה היא ע"י הקדמת אתערותא דלתתא, מלמטה למעלה (ע"ד עבודת התשובה), ור"י ס"ל כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר43 למטר השמים תשתה מים, דהיינו, שעיקר ההשפעה היא באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה. והנה, אף שבגמרא יש פלוגתא אם בתשרי עתידין להגאל או בניסן עתידין להגאל, מ"מ, במדרש5 הכריע וסתם כר"י דבניסן עתידין להגאל44. והוא מצד המעלה דניסן לגבי תשרי, שענינו גילוי מלמעלה באופן של אתערותא דלעילא, ולכן הוא למעלה מהמדידה וההגבלה דסדר השתלשלות, כנ"ל.

אמנם עדיין צריך להבין, שהרי ידוע שיש גם מעלה באתערותא דלעילא שבאה ע"י הקדמת אתערותא דלתתא דוקא לגבי אתערותא דלעילא מצד עצמה, כמבואר45 בענין אשה מזרעת תחילה יולדת זכר46, שע"י הקדמת אתערותא דלתתא (אשה מזרעת תחילה) אזי נמשך הגילוי מלמעלה בבחי' פנימיות, ויש לו קיום ותוקף (יולדת זכר), משא"כ כשאיש מזריע תחילה, שנמשך הגילוי מלמעלה ללא הקדמת אתערותא דלתתא, אזי יולדת נקבה, שהגילוי הוא בבחי' חיצוניות בלבד, ואין לו קיום ותוקף (ע"ד תש כחו כנקבה47), וכיון שבניסן עתידין להגאל, באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה, הרי יחסר לכאורה העילוי שבהקדמת אתערותא דלתתא, שדוקא עי"ז יולדת זכר. אך הענין הוא, שלעתיד לבוא כתיב48 ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, והיינו, שיהי' הגילוי ממקום נעלה מאד, שזהו"ע והוא יכוננה עליון, ולכן איש ואיש יולד, שגם כאשר איש מזריע תחילה יהי' נולד איש (זכר). והענין בזה, שהמעלה שבאתעדל"ע שע"י הקדמת אתעדל"ת היא דוקא לגבי אתעדל"ע הבאה מעצמה, שלא ע"י עבודה כלל, אך יש גם אתעדל"ע נעלית יותר, והיינו, שלאחרי האתעדל"ע שע"י הקדמת אתעדל"ת אזי נמשכת אתעדל"ע שהיא לעילא ולעילא יותר, ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, ובאתעדל"ע זו ישנם ב' המעלות49, הן מעלת האור שלמעלה מהמדידה וההגבלה דסדר השתלשלות, והן המעלה שנמשך בבחי' פנימיות, ויש לו קיום ותוקף, שזהו"ע יולדת זכר. וזהו שבגאולה העתידה נאמר ונודה לך שיר חדש, לשון זכר50, וזהו גם מאפילה לאור גדול51, לשון זכר. ואף שמבואר בשערי אורה52 בדיוק לשון הכתוב53 ליהודים היתה אורה גו', אורה דייקא, לשון נקבה, שאורה הוא למעלה מאור, מ"מ, העילוי דאורה הוא רק ביחס לאור סתם, אבל אור גדול הוא למעלה גם מבחינת אורה54.

וכן תהי' לנו, שבניסן עתידין להגאל ע"י משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות50, ועוד לפנ"ז יקויים מ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, הן כדרשת חז"ל55 אורה זו תורה שמחה זה יום טוב ששון זו מילה ויקר אלו תפילין (וכיון שהוקשה כל התורה כולה לתפילין56, הרי זה כולל את כל התורה כולה), והן אורה ושמחה וששון ויקר כפשוטם, כן תהי' לנו57.