בס"ד. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

ויולך1 הוי' את הים וגו'2. הנה במאמר ד"ה זה שנאמר לפני ששים שנה, בשנת תרס"ו3, מובא גם מאמר הזהר והתיקונים4 שאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, שנתבאר במאמר דיום ההילולא5. ולכאורה הי' אפ"ל שענין זה שאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית הו"ע היכולת, כמבואר בהמשך תרס"ו6 שזהו מה שיש בעצמות היכולת להאיר אור שיהי' בבחי' א"ס, וביכולתו שלא להאיר וכו'. אמנם, נתבאר לעיל7 שאי אפשר לומר שהענין דאוא"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית הוא במדריגת היכולת, שהרי מבואר במאמר ההילולא8 ש"ב' ענינים אלו דאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הן ב' מדריגות באוא"ס ב"ה, (ומוסיף עוד יותר) ויש הפרש גדול ביניהם כו'", והרי בענין היכולת לא שייך לומר ב' מדריגות, כיון שהיכולת להאיר והיכולת שלא להאיר היא יכולת אחת.

ויש להוסיף, שמלבד ההכרח לזה מהמבואר במאמר דיום ההילולא (כנ"ל), הנה כד דייקת שפיר, הרי זה מוכרח גם מביאור הענין בהמשך תרס"ו. דהנה, בהמשך תרס"ו שם מקדים לבאר פי' (אור) אין סוף, דידוע הקושיא בזה, למה קראו בשם א"ס, ולא בשם אין לו תחילה, שהוא מעלה יתירה, וכמ"ש הרמ"ע בס' פלח הרמון9, כי כל קדמון נצחי, ולא כל נצחי קדמון, שרבים מן הנבראים יהי' נצחיים ברצון הבורא, אבל אין שום קדמון זולת הבורא ית' לבד, שהוא לבדו הוא הקדמון, שמציאותו מעצמותו ואין לו סיבה אחרת ח"ו, משא"כ שאר הנמצאים כולם מחודשים מאין ליש, וא"כ, כיון שעיקר הענין הוא שהקב"ה אין לו תחילה, שזהו רק מה שבו ית' ולא בזולתו, א"כ כך הי' להם להמקובלים לקרותו, ולמה נק' בפי כל ס' הקבלה בשם א"ס. ומבאר10, שהמדריגה שנקראת אין סוף (ולא אין לו תחילה) היא בחי' האור, אבל ענין היכולת אינו בבחי' אור כלל, כי אם היכולת להאיר שיש בהעצמות, ובחי' היכולת ה"ה קדמון כקדמותו ית' ממש, ועל זה שייך לומר אין לו תחילה. ועפ"ז מובן, שכיון שלשון מאמר הזהר והתיקונים הוא אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, אור אין סוף דייקא, הרי עכצ"ל שלא קאי על בחי' היכולת, הן מצד התואר אין סוף, שאינו נופל על בחי' היכולת, שהיא קדמון כקדמותו ית', שאין לו תחילה, והן מצד ענין האור (אור א"ס), שאינו שייך בבחי' היכולת, שאינה בבחי' אור כלל, כי אם יכולת העצמות. אמנם, עיקר ההכרח הוא ממ"ש בהמשך ההילולא שב' ענינים אלו דאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, הן ב' מדריגות באוא"ס ב"ה, ויש הפרש גדול ביניהם כו', שמזה מוכח שלא קאי במדריגת היכולת, כיון שהיכולת להאיר והיכולת שלא להאיר היא יכולת אחת, כנ"ל.

ב) ויש לבאר הטעם שמדגיש במאמר ההילולא שב' הענינים דאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית הן ב' מדריגות באוא"ס ב"ה כו' (ולא כפי שענין זה הוא ביכולת העצמות), לפי שזה נוגע לתוכן כללות הענין המבואר במאמר ההילולא. דהנה, הענין דאוא"ס למעלה עד אין קץ כו' הובא במאמר ההילולא11 כדי לבאר את ענין האוצר למעלה, שזהו מה שנותנים לאנשי החיל ע"י פקידי החיל בשביל ניצוח המלחמה עם המנגד. וכיון שהענין דאוא"ס למעלה עד אין קץ כו' הו"ע האוצר הנ"ל, אי אפשר לומר שהכוונה היא למדריגת היכולת, כי, במדריגת היכולת אין ענין של מציאות כלל, אפילו לא כמו אוצר הטמון כו', ועאכו"כ לא כמו אוצר כפי שכבר מתגלה וניתן בפועל לאנשי החיל, והיינו, שאין כאן מציאות שאפשר ליתנה כו', ועכצ"ל, שקאי על מדריגת האור שהוא בבחי' מציאות כו'. ויתירה מזה, דהנה, כיון שכללות ענין נתינת האוצר לאנשי החיל הוא בשביל הנצחון במלחמה, הרי מובן, שמדובר במדריגה כזו שנוגע למלך "לגלות רצונו וחפצו ולהוציא נצחונו", "להוציא הנצחון שיהי' כחפצו ורצונו", והסיבה לכך היא לפי "שיש מנגד המונע ומעכב, ואז שייך נצחון, דבלא מנגד אינו שייך ענין הנצחון כלל, ומנהיג מלכותו כחפצו, אמנם כאשר חפץ באיזה דבר וישנו מנגד לזה, אז עומד בנצחון כנגדו ומוציא נצחונו", ובאופן ש"מבזבז כל האוצרות", "ועוד יותר שגם חייו משליך המלך מנגדו" ו"עומד בעצמו בקשרי המלחמה" (כמבואר בהמשך ההילולא12), והיינו, שענין זה נוגע לא רק למלוכה על בני המדינה, אלא גם לעצם חיי המלך, ועד"ז בנמשל, שכאשר ישנו מנגד שטוען לא ידעתי את הוי'13, ועאכו"כ כאשר יודע את רבונו ומכוין למרוד בו14, הרי זה נוגע לא רק בבחי' הגילויים, אלא נוגע בבחי' העצם שלמעלה. ומובן, שכל זה לא שייך במדריגת היכולת, שהיכולת להאיר והיכולת שלא להאיר הם בשוה ממש, וע"ד מארז"ל15 איני יודע באיזה מהם חפץ במעשיהם של צדיקים או במעשיהם של רשעים, והיינו, שהיכולת להאיר ע"י מעשיהם של צדיקים או היכולת שלא להאיר ע"י מעשיהם של רשעים היא בשוה, ובפרט ע"פ הדיוק בלשון המדרש: איני יודע באיזה מהם חפץ, דלכאורה, ע"פ המבואר בדרושי חסידות16 החילוק שבין רצון לחפץ, שחפץ הוא פנימיות הרצון, ענין התענוג, הול"ל איני יודע באיזה מהם רוצה, ולא איני יודע באיזה מהם חפץ, שהרי איך יתכן שיהי' ענין של חפץ ותענוג במעשיהם של רשעים. אך הענין הוא, שמצד מדריגת היכולת הרי שניהם שוים ממש, ובמדריגה זו הנה באמת איני יודע באיזה מהם חפץ, ביכולת להאיר ע"י מעשיהם של צדיקים או ביכולת שלא להאיר כו'. ומובן, שמצד מדריגת היכולת לא שייך לומר שנוגע למלך ענין הנצחון על המנגד, ובשביל זה נותן את האוצר כו', שהרי כל זה שייך לאחרי שישנה החלטה גמורה שהרצון הוא באופן כך וכך דוקא, משא"כ במדריגה שלא הוחלט עדיין באיזה מהם חפץ, והיכולת להאיר או שלא להאיר הם בשוה ממש. וכיון שבמאמר ההילולא מובא הענין דלמעלה עד אין קץ כו' בנוגע לביאור ענין האוצר שנותנים לאנשי החיל בשביל הנצחון במלחמה עם המנגד, לכן מבאר הענין דלמעלה עד אין קץ כו' לא כפי שהוא ביכולת העצמות, שבבחי' זו איני יודע באיזה מהם חפץ כו', אלא כפי שהוא באור א"ס, ששם ב' הענינים דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית הן ב' מדריגות, ויש הפרש גדול ביניהם.

ג) אמנם אע"פ שמדובר כאן אודות ענין האוצר כפי שניתן לאנשי החיל בשביל הנצחון במלחמה עם המנגד, הרי זה עדיין מדריגה נעלית ביותר, שהרי מדובר אודות הענין דלמעלה מעלה עד אין קץ כו' כפי שהוא באור א"ס, דהיינו, לפני הצמצום כו'. ועפ"ז צריך להבין מה שממשיך לבאר במאמר ההילולא, שב' ענינים אלו, מה שאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית הם ב' בחי' מקיף, מקיף דאור ישר ומקיף דאור חוזר, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, ומוסיף לבאר זאת ע"פ משל הרב שמשפיע שכל לתלמידו, שישנו חלק השכל והסברא שמתקבל אצל התלמיד בבחי' אור פנימי, וישנו עומק השכל מה שאין ביכולת התלמיד לקבלו ונשאר בבחינת מקיף על שכלו, ומ"מ ה"ז בבחי' קירוב אל המקבל, ובמשך הזמן יבוא על זה, וכמאמר17 עד ארבעין שנין לא קאים איניש אדעתי' דרבי', א"כ הרי במשך הזמן דארבעים שנה יבוא אל עומק החכמה כו', והו"ע מקיף הקרוב, ונוסף לזה ישנו שכל שהוא עמוק ביותר שגם אפס קצהו אינו מתגלה ולעולם לא יבוא לידי גילוי, והו"ע מקיף הרחוק – דלכאורה, הרי כללות ענין השפעת השכל מרב לתלמיד שייך רק לאחרי שכבר ישנה מציאותו של התלמיד, ולאחרי שהרב מצמצם את שכלו כו', עד שימצא חלק השכל והסברא שיוכל להתקבל אצל התלמיד בבחי' אור פנימי, וא"כ, הדוגמא לזה בנמשל היא במדריגות שלאחרי הצמצום, שכבר נמשך בסדר השתלשלות כו' עד להמשכה באות ה' אחרונה דשם הוי' כו'. ומזה מובן, שגם המדובר אודות בחי' מקיף הרחוק הוא במדריגות שלאחרי הצמצום, שהרי למרות העילוי דמקיף הרחוק על מקיף הקרוב, אי אפשר לומר שהם באין ערוך לגמרי זל"ז, וכמובן גם מזה שהמשל על מקיף הקרוב ומקיף הרחוק הוא כמו לבוש (מקיף הקרוב) ובית (מקיף הרחוק)18, והרי בבית נמצא גם האדם עם הלבוש. וכיון שבחי' מקיף הקרוב היא ביחס למדריגה תחתונה בסדר השתלשלות (לאחרי המשכת השפע אל המקבל, שהו"ע אות ה' אחרונה דשם הוי', כנ"ל), הרי לא יתכן לומר שבחי' מקיף הרחוק היא במדריגה שלפני הצמצום, שזהו ריחוק שבאין ערוך לגמרי. ועכצ"ל, שגם בחי' מקיף הרחוק היא במדריגה שלאחרי הצמצום. וא"כ, איך שייך כל זה לביאור הענין דמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית כפי שהוא באור א"ס, לפני הצמצום.

ד) אך הענין הוא, דהנה, בפרקים הקודמים נתבאר הענין דלמעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כפי שנמשך וחודר (עס נעמט דורך) בכל סדר ההשתלשלות, וכפי שנתבאר19, ד"מה שאומר למטה עד אין תכלית, קאי על הגילוי וההתפשטות שהוא בבחי' התפשטות בבחי' אין סוף ואין שיעור ובל"ג ממש עד למטה מטה, במדריגות היותר אחרונות והיותר תחתונות", "בריבוי העלמות והסתרים דריבוי ההשתל' דבי"ע כו', ובפרט כמו שבא בהריבוי צמצומים העלמות והסתרים עד שיכול להיות דבר ההיפך מאלקות לגמרי כו' בקליפה וסט"א כו'". וכמו"כ נתבאר20 גם הענין דמעלה מעלה עד אין קץ, "בבחי' העלם האור שהוא בהעלם אחר העלם, ובעילוי אחר עילוי, בבחי' העדר האור והעדר הגילוי, ובכללות הו"ע הצמצום שהי' באוא"ס כו'", וכפי שמבאר ש"האוא"ס אינו נרגש, וגם בחינת האור פנימי שהוא האור והחיות המחי' את כל הנמצאים, הרי יש ברואים כאלו שאינם מרגישים שהוא חיות אלקי כו', ובפרט בריבוי ההעלמות וההסתרים שהאור מתעלם ומסתתר ממדריגה למדריגה כו'", שכל זה הוא כפי שהענין דלמעלה מעלה עד אין קץ נמשך בפועל בסדר השתלשלות. ואח"כ ממשיך לבאר בפרק זה, שגם באוא"ס כפי שהוא בעצמו ישנם ב' הענינים דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, דמה שאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ הוא אור הנעלם והסתום שאינו בגדר גילוי והמשכה כו', ומה שאוא"ס למטה מטה עד אין תכלית הוא בחי' גילוי בעצמותו, פי' דבעצמותו גופא הוא בבחינת גילוי בעצמו כביכול, משא"כ מה שלמעלה מעלה עד אין קץ היינו שגם בעצמותו אינו בבחי' גילוי אלא שהוא סתום ונעלם.

ובהמשך לזה, הנה גם בהביאור שב' הענינים דלמעלה כו' ולמטה כו' הם ב' בחי' במקיף, מקיף הקרוב שהוא בגדר גילוי עכ"פ, ומקיף הרחוק שאינו בגדר גילוי כלל, מבאר תחילה ענין זה כפי שהוא בסדר השתלשלות (בהמשך למשנ"ת בפרקים הקודמים), ואח"כ מבאר ענין זה כפי שהוא באוא"ס עצמו (בהמשך להוספה שבפרק זה). וזהו שתחילה מבאר המשל מהשפעת הרב לתלמיד (לאחרי שמצמצם את עצמו כו'), שנוסף על מה שמתקבל אצל התלמיד, יש עומק השכל שנשאר עדיין בבחי' מקיף, אבל במשך הזמן דארבעים שנה יבוא על עומק החכמה, וזהו בחי' מקיף הקרוב שהוא בקירוב אל הפנימיות, ויש שכל שהוא עמוק ביותר שלעולם לא יבוא לידי גילוי ממש כו', שזהו המשל להענין דלמעלה כו' ולמטה כו' כפי שנמשך בסדר השתלשלות. ואח"כ מוסיף לבאר המשל לענין דלמעלה כו' ולמטה כו' כפי שהוא באוא"ס עצמו, לפני הצמצום, שכן הוא גם בנוגע לשכל הרב כפי שמשכיל ומתחכם לעצמו בעומק הענין יותר (לפני שמצמצם את עצמו כדי להשפיע השכל לתלמיד, והיינו, שאינו חושב כלל אודות מציאותו של התלמיד להשפיע אליו, אלא לומד לעצמו, שאז אינו נקרא בשם רב, כיון שאינו עומד בתנועה של משפיע), הנה בזה גופא יש מה שגם מהשכלה והתחכמות החדשה (שהשכיל והתחכם המשפיע עצמו) יבוא מזה אפס קצהו לידי גילוי בהמקבל (כמובן לפ"ע כו'), אבל יש מה שהרב משכיל בשכלים עמוקים יותר שאינם שייכים אל המקבל כלל, שהוא סתום בעצם, והיינו, שכללות מהות האור הוא בתנועה דהתעלמות, ולכן גם מה שמתגלה אליו הוא באופן שהאור נבדל ומתעלם בעצמותו.

ה) וממשיך במאמר בנוגע לשכלים העמוקים שאינם שייכים אל המקבל כלל, בחי' מקיף הרחוק, שהשכלות אלו באים ע"י לבושים המעלימים ומסתירים, כמו המשלים והחידות, שבהם הרי אינו נראה וניכר שיש בהם חכמה ושכל, וכן בסיפורי מעשיות שבתורה, שיש בהן סודות ורזין עלאין הרבה יותר מכמו בדיני התורה, אבל אינו ניכר כלל, והוא לפי שעצם האור הוא סוד סתום, ואינו בא לידי גילוי רק ע"י הסתר והעלם כו'.

ולהעיר שאע"פ שהאור בא ע"י לבושים המעלימים ומסתירים, להיותו סתום בעצם, מ"מ, יש בזה התחלקות מדריגות כו', וכפי שמצינו בענין המשלים שלפעמים מביאים כו"כ משלים על ענין אחד, ועד כפי שנאמר בשלמה וידבר שלשת אלפים משל21, אף שלכאורה כיון שבלאה"כ הענין הוא סתום בעצם, א"כ מה ניתוסף ע"י ריבוי המשלים. וכמו שהוא בסיפורי התורה, שאף שהסוד שבהם הוא סתום, מ"מ, ישנם כו"כ סיפורים בתורה, וכל סיפור בא בהרחבת הביאור בריבוי פרטים כו', וכן הוא גם בענין המשלים, שע"י ריבוי המשלים נמשך הענין למטה ביותר22, וכידוע23 בענין וידבר שלשת אלפים משל שנאמר בשלמה, עליו נאמר24 וה' נתן חכמה לשלמה, שמהות החכמה דאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות נמשכת ובאה בכל סדר ההשתלשלות דג' עולמות בי"ע, ועד למ"ש25 וידבר על העצים גו', והיינו, שע"י כל משל נמשך הענין למטה יותר כו'.

ו) ויש להוסיף ולדייק בלשון המאמר, שבתחלת הענין כותב "כמו המשלים והחידות", ובהמשך הענין מזכיר רק ענין המשלים, ולא ענין החידות. ובהקדם הידוע26 בענין גודל הדיוק במאמרי רבותינו נשיאינו, שאדמו"ר הזקן הי' מקפיד על דיוק הלשון, וכפי שמצינו בכ"מ התואר "לשונו הזהב"27, אבל אדמו"ר האמצעי לא הי' מקפיד על דיוק הלשון, ובנוגע להצ"צ והרביים שלאחריו, לא שמעתי, וכנראה שהיו בזה חילוקי זמנים כו'. אמנם ידוע שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר היו מדייקים שתהי' כל תיבה על מכונה כו', ובפרט במאמר שבא גם בכתב ובדפוס, וא"כ, בודאי שגם פרט זה שבתחילה נזכר משלים וחידות ואח"כ נזכר רק משלים, הוא בדיוק. ויובן בהקדם החילוק שבין משלים לחידות28, שהמשל, עם היותו דבר זר לגבי השכל, הרי כל ענינו הוא לבאר ולהסביר את השכל, משא"כ חידה, וכמו מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק29, הרי זה לא רק דבר זר מהשכל, אלא זהו ענין שאינו מובן בשכל, והוא היפך השכל, שזהו העלם לגמרי. וזהו שבתחלת הענין נזכר משלים וחידות, כיון שיש גם ירידת האור למטה מטה ביותר, עד לג' קליפות הטמאות כו', שהאור האלקי הוא בתכלית ההעלם, כמו בענין החידה שהיא היפך השכל. אבל בהמשך הענין מזכיר רק משלים ולא חידות, כיון שמדובר שם גם אודות סיפורי מעשיות שבתורה, ובתורה לא שייך ענין החידה שהו"ע הפכי כו', כי כל התורה היא שמותיו של הקב"ה30, והיינו, שגם כאשר מדובר בתורה אודות ענינים בלתי רצויים, וכמו בפרשתנו: בעל צפון31, ופרעה הקריב32, הנה גם ענינים אלו כפי שהם בתורה הרי הם שמותיו של הקב"ה, ולכן, לא שייך בתורה ענין החידה שהו"ע הפכי, כי אם ענין המשלים בלבד, וזהו גם מה שהתורה נקראת משל הקדמוני33, משל דוקא.

ז) ומסיים במאמר34, שהענין דאוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ, שקאי על עצם האור שאינו בגדר גילוי והמשכה כלל בעולמות, אלא מתעלם ומתכלל בעצמותו, הנה בחינה ומדריגה זו היא הנקראת בשם אוצר, דכשם שהאוצר ה"ה סתום ונעלם מעין כל רואה, כן בחינת העצמות הוא סתום ונעלם כו'. וכיון שהמשכת והתגלות אוצר העליון הוא רק בשביל נצוח המלחמה לנצח את המנגד, הרי מובן שכל זה נמשך למטה מטה עד אין תכלית, במקום שבו נמצא המנגד שצריך ללחום נגדו ולנצחו, ועי"ז פועלים שגם למטה מטה עד אין תכלית יומשך ויתגלה הבחי' שלמעלה מעלה עד אין קץ, שזהו כללות הגילוי דלעתיד לבוא.

וטועמי' חיים זכו35, שמעין זה נמשך ומתגלה גם בסוף זמן הגלות, שזהו ענין התגלות פנימיות התורה בתורת החסידות בדורות האחרונים, וכדאיתא בזהר36 ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא כו', וסימנך בשנת37 שש מאות שנה לחיי נח גו' נבקעו כל מעינות תהום רבה. אבל כל זה הוא רק מעין הגילוי דלעתיד לבוא, ועיקר הגילוי דלמעלה מעלה עד אין קץ וגם למטה מטה עד אין תכלית יהי' לעתיד לבוא, וכמ"ש38 והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו (שקאי על גילוי והתפשטות האור39) אחד.