להבין ענין חושן ואפוד, ש"פ תצוה, פרשת זכור, י"ג אדר, ה'תשכ"ו

בס"ד. ש"פ תצוה, פרשת זכור, י"ג אדר, ה'תשכ"ו

(הנחה בלתי מוגה)

להבין ענין חושן ואפוד, שגבי האפוד כתיב1 ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון, וכן גבי החושן כתיב2 ונשא אהרן את שמות בני ישראל גו' על לבו גו' לזכרון לפני ה'. וכפי שמדייק כ"ק אדמו"ר הצמח צדק3 (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו), שצריך להבין טעם החילוק בין האפוד לחושן, שבאפוד היו שמות י"ב השבטים רק על שתי אבנים, כמ"ש4 ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית, ובחושן היו שמות י"ב השבטים על י"ב אבנים5. וגם, בחושן הי' לכל שבט מין אבן אחר, לראובן אודם וכו', ליוסף שוהם ולבנימין ישפה6, ובאפוד היו שתי האבנים ממין אחד, שתי אבני שוהם7. וגם צריך להבין מהו כפל הענין דנשיאת שמות בנ"י ע"י אהרן לזכרון הן על כתפו, באפוד, והן על לבו, בחושן.

ב) ונקודת הענין בזה8, דהנה, כללות החילוק בין האפוד לחושן הוא, שהאפוד (שהי' אהרן חוגר מאחוריו) הוא בחי' אחוריים, והחושן (שהי' על לבו) הוא בחי' פנים9. וענינו בעבודה, שאפוד10 מורה על העבודה שהיא בבחי' אחור, כמ"ש11 אחרי הוי' אלקיכם תלכו, שהיא העבודה בבחי' אתכפיא בלבד, היינו, שלא נהפך לבו מתאוות עוה"ז כו', ועדיין אין לו חפץ ותשוקה לאלקות, ורק כופה ומכריח את עצמו כו', וחושן10 מורה על העבודה שבבחי' אתהפכא, שנתהפכו המדות דנה"ב להיות כפי מהות מדריגת נה"א, שעבודה זו היא בחי' פנים. וענין נשיאת אהרן את שמות בנ"י על האפוד והחושן הוא הנתינת כח לבנ"י על ב' אופני העבודה דאתכפיא ואתהפכא (וע"ד ענין העלאת הנרות שע"י אהרן, אלא שפעולת העלאת הנרות היא בנוגע לנפש האלקית, ופעולת נשיאת האפוד והחושן היא בנוגע לבירור נפש הבהמית12). והיינו, שלא מבעי שכאשר נמצאים בעבודה שבבחי' אחוריים, בחי' אתכפיא, יש צורך בפעולת אהרן כו', כמ"ש ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון, אלא גם כאשר נמצאים בעבודה שבבחי' פנים, בחי' אתהפכא, כתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל גו' על לבו גו' לזכרון לפני ה', להעלותם לפני הוי', למעלה13 מעלה מבחי' שם הוי'14.

ג) ועפ"ז יובן הטעם שבחושן היתה לכל שבט אבן מיוחד בפ"ע, והיו חלוקים זמ"ז במינם ובגוונם (לפי גוון הדגלים15), דכיון שענין החושן מורה על העבודה דאתהפכא, שהו"ע בירור כל פרטי כחות נה"ב שנהפכים לאור, לכן כאו"א חלוק בגוונו ותוארו, היינו לפי אופן מהותו ומדריגתו, שבאופן כזה הרי הוא מתהפך לאור וטוב כו'16, והיינו, שעבודה זו היא באופן שכל שבט ושבט במסילתו יעלה17, ולכן היו י"ב אבנים כנגד י"ב השבטים, שהם י"ב גבולי אלכסון18, וכמו שגם עכשיו יש י"ב שערים לעליית תפלת כל שבט בשער המיוחד אליו כו'19 [ובפרטיות יותר, הנה כשם שי"ב השבטים נחלקו לד' מחנות ובכל מחנה ג' שבטים, כך גם אבני החושן נחלקו לד' טורים, ובכל טור ג' אבנים]. משא"כ באפוד, בחי' אחור, שמורה על העבודה דאתכפיא בלבד, לא שייך שיהי' לכל שבט אבן מיוחד שמורה על פרטי מדריגת נה"א שבאותו השבט, שהרי האבן שהוא הנה"ב לא נתהפכה עדיין ליכלל ולהיות כפי מהות נה"א ממש, ויש כאן רק נתינת כח לעבודה דאתכפיא, שהיא אצל כולם בשוה, ולכן היו כל י"ב השבטים על סוג אחד של אבנים20. והטעם שאבני האפוד היו אבני שוהם דוקא, הוא, לפי שהכח שתוכל להיות שליטה וממשלה באופן של אתכפיא צריך להיות נמשך ממקום עליון ביותר, וענין זה מרומז באבני השוהם, כי, שהם אותיות משה21, שעל ידו דוקא נמשך הכח לעבודה דאתכפיא. ועוד זאת, שאבן השוהם (באבני החושן) הוא האבן דיוסף22, והרי מדריגת יוסף היא למעלה ממדריגת השבטים, שנשמתו היא מבחי' יחו"ע דאצילות (משא"כ שאר השבטים הם מבריאה)23, ומשם נמשך הכח לעבודה דאתכפיא.

ד) ויש להוסיף, שעד"ז מצינו גם בענין מלחמת עמלק, כמבואר בדרושי פ' זכור24 שבצאת בנ"י ממצרים היתה אצלם העבודה בבחי' אחוריים, שזוהי העבודה דאתכפיא (שזהו מש"נ25 כי ברח העם, מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'26, ועבודתם היתה בבחי' אתכפיא בלבד), שלכן הי' עמלק יכול לנגד להם כו'. וזהו שמלחמת עמלק היתה צריכה להיות ע"י אנשי משה דוקא27, כאמור לעיל שהכח לעבודה דאתכפיא צריך להיות נמשך ממקום עליון ביותר כו'.

ה) ויש לקשר ענין זה עם המאמר שזה-עתה יצא מגלות לגאולה, ד"ה הוא משה ואהרן28 (וכנראה שהוא מהצ"צ, או שמיוסד עכ"פ על מאמר הצ"צ, כיון שתוכן הדברים נמצא במאמר של הצ"צ באוה"ת29), שבו מבאר מ"ש30 הוא אהרן ומשה אשר אמר הוי' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים גו' הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן, דצריך להבין הענין, שאצל להוציא את בנ"י כתיב הוא אהרן ומשה (אהרן קודם משה), ואצל דיבורם אל פרעה כתיב הוא משה ואהרן (משה קודם לאהרן). ונקודת הביאור בזה31, שכדי להוציא את בנ"י מארץ מצרים, דהיינו הוצאת נפש האלקית מבחי' מיצרים וגבולים [כנ"ל שביצי"מ כתיב כי ברח העם, מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו', רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלקית מגלות הס"א כו'], לזה די הנתינת כח דאהרן להעלאה [כידוע שענינו של אהרן הוא לפעול שיהי' נראה ונגלה אלקות, שזהו שאהרן אותיות נראה (כמבואר בלקו"ת פ' בהעלותך32), וזוהי הנתינת כח לבנ"י שיהי' אצלם ענין ההעלאה], ואח"כ תהי' ההמשכה ע"י משה, ולכן נאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר הוי' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, אהרן תחילה ואח"כ משה. אבל כדי להעלות גם את נפש הבהמית, לזה צריך מדריגה עליונה יותר, והיינו, ע"י משה דוקא, ועז"נ הם המדברים אל פרעה מלך מצרים גו' הוא משה ואהרן, שבנוגע לדיבור לפרעה, שהו"ע שבירת הגסות כו', הנה העיקר הוא משה דוקא, ורק לאח"ז באה פעולת אהרן כו'33. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל בענין החושן והאפוד שהו"ע בירור נה"ב (דלא כמו העלאת הנרות ששייך לנפש האלקית), שבשביל העבודה דאתכפיא (ענין האפוד) יש צורך בנתינת כח מיוחדת ממשה רבינו (שהם אותיות משה)34.