בס"ד. ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ו
(הנחה בלתי מוגה)
כי תשא את ראש בני ישראל וגו'1, ומביא כ"ק אדמו"ר הצמח צדק (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) במאמר ד"ה זה שנמצא בביכל שיצא לאחרונה מגלות לגאולה2, דהנה אמרו רז"ל3 מה חטים הללו כשהן יוצאין לזרע אינן יוצאין אלא במנין, וכשנכנסין מהגורן נכנסין במנין, כך כשירדו ישראל למצרים ירדו במנין כו', וכשעלו עלו במנין כו', והיינו, שהמנין (כי תשא) מורה על חשיבות הדבר, שמצד חשיבותו מונין אותו, שלכן הנה דוקא החטים יוצאין במנין, ולא התבן הקש והמוץ שאינם נחשבים לכלום4.
ב) ומקדים לבאר, שבשרש ספר (שזהו השורש דענין המספר) יש ד' שרשים5. הא', מלשון מספר (מנין)6, כמו וספרתם לכם7. הב', לשון ספר8, כמו זה ספר תולדות אדם9. הג', מלשון סיפור והגדה10, כמו ולמען תספר באזני בנך11. והד', שזהו שם אבן טוב12, כמ"ש13 כמראה אבן ספיר. וזהו ענין עשר ספירות, שנקראים כן, ע"ש שיש בהם כל ד' בחי' הנ"ל14. דהנה, ספירות הם מלשון אבן ספיר, שהוא לשון בהירות, שאינן מסתירים על האור המלובש בהם, אלא הם כלים שעל ידם מתגלה האור כו' (והיינו, לפי שגם הכלים הם באופן דאיהו וגרמוהי חד15, ועאכו"כ האורות). וזהו גם מה שספירות הוא מלשון סיפור והגדה, כמו השמים מספרים16 (שנוסף על פירוש הזהר17 דנהרין ונצצין כו', הרי זה גם מלשון סיפור והגדה), וכמ"ש כי אראה שמיך וגו'18, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה19, כיון שע"י ע"ס נמשך גילוי ההעלם של א"ס ב"ה (והיינו, שכל ענין החכמה למטה, שיהי' שייך למטה ידיעת אלקות, הרי זה מצד ספירת החכמה (ראשית הספירות), אלא שתחילה הרי זה באופן דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא20, ואח"כ נמשך מזה גם מה שבידיעת עצמו יודע כל הנבראים כו'21, ועד שמזה נמשך גם ענין החכמה למטה). וענין הספירות הוא גם מלשון מספר, שהרי הספירות הם במספר עשר דוקא, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר22. וספירות הוא גם מלשון ספר, שזהו שבשלשה ספרים ברא הקב"ה עולמו23, שהם חב"ד כו'24.
ג) וממשיך לבאר25, שזהו מ"ש19 המוציא במספר צבאם, והיינו, שסיבת התחלקות וריבוי הנבראים מא"ס ב"ה הפשוט, היא, לפי שנמשכו ע"י ע"ס, כי, ספירות הוא מלשון מספר (כנ"ל), להיותן בחי' שונות שיפול עליהם המספר, חסד בחי' אחת וגבורה בחי' שנית וכו', ולכן נמשך מזה ריבוי והתחלקות הנבראים. וזהו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך18, כמו המחלק דבר או כותב אותיות שונים זה מזה, שהוא ע"י האצבעות, והן הע"ס שהן במספר עשר אצבעות כו'.
והטעם שענין זה נזכר בפסוק בנוגע לכוכבים דוקא, י"ל ע"פ מאמר המדרש26 למה נמשלו בכוכבים ולא בחמה ולא בלבנה כו', לעתיד לבוא החמה והלבנה בושים כו' והכוכבים אינם בושים וכו'. והיינו לפי שהכוכבים נראים קטנים ביותר, והו"ע קטנתי מכל החסדים גו'27, כי כל הקרוב יותר קמי' הוא יותר כלא חשיב28, וזהו שהכוכבים שהם ברקיע תמינאה, שהוא בינה, עלמא דאתכסיא, ששם למעלה יש ולמטה אין, לכן הם קטנים. משא"כ חמה ולבנה נראים גדולים, ומזה נמשך להיות נראה למטה היש ולמעלה אין כו'. ולכן, לעתיד לבוא, כאשר ונגלה כבוד הוי' וגו'29, אזי החמה ולבנה בושים, כיון שמהם נשתלשל היש ודבר נפרד, משא"כ הכוכבים כו'. וזהו גם מה שסיום הפסוק19 הוא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, כי, בכוכבים ישנו ענין המספר (המוציא במספר צבאם), וכמ"ש30 מונה מספר לכוכבים, שזהו מצד החשיבות שבדבר (כנ"ל ס"א), ולכן איש לא נעדר, שאיש מהכוכבים לא נעדר, אלא כולם קיימים ועומדים ברום עולם מששת ימי בראשית כו'31, והיינו32, שמצד החשיבות שלהם, ניתן בהם גם התוקף שיהיו קיימים (לא רק במין, אלא גם) באיש. וע"ד מארז"ל33 את שדרכו למנות הוא דבר חשוב ואינו בטל כו'.
ד) וממשיך במאמר34, דצריך להבין משנת"ל שענין המספר הו"ע של מעלה כו', כפי שהקשה השל"ה35 ממה שאמרו רז"ל36 אין הברכה מצוי' כו' בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין. ומבאר השל"ה, שיש שני עניני מספר, המספר של עניני עוה"ז כו', וענין המספר של השגת עוה"ב כו', ומבאר37, שזהו החילוק בין את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות33, כדלקמן.
ובהקדם הביאור במארז"ל הנ"ל שאין הברכה שורה בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. דהנה, דבר הסמוי מן העין הו"ע עלמא דאתכסיא, ואילו דבר המנוי הו"ע עלמא דאתגליא. והחילוק ביניהם, שבעלמא דאתגליא כבר הוברר כל דבר על מקומו בהתחלקות כל בחי' בפני עצמה, ולכן לא יוכל להשתנות ולהתברך כו', אבל בעלמא דאתכסיא, ששם שורה בחי' סוכ"ע, יוכל להיות תוספת ברכה וריבוי. וע"ד המבואר במק"א38 שענין התשובה יכול להיות דוקא בעוה"ז, ולא בג"ע, כי, הגילוי דג"ע הוא מבחי' ממכ"ע, ומצד בחי' ממכ"ע לא יוכל להשתנות דבר, אלא כמו שהוא, כך נשאר, כמו שמהרגל אי אפשר להעשות יד, ולא מהיד רגל כו', ורק בעוה"ז שבו שורה בחי' סוכ"ע, יוכל להשתנות הדבר מן הקצה אל הקצה, בבחי' עולם הפוך39. אמנם, עיקר החידוש הוא, שגם בעלמא דאתגליא יהי' מאיר בחי' עלמא דאתכסיא, ואז הנה גם שם תהי' הברכה מצוי'. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל40 כל מה שיש ביבשה יש בים, אלא שבים הרי זה בבחי' עלמא דאתכסיא41. אך הנה אמרו רז"ל42 גבי זרעא דיוסף דלא שלטא בי' עינא בישא, דכתיב43 וידגו לרוב בקרב הארץ, מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם (בחי' רע עין שהוא הס"מ44, וכענין מראית עיניהם של רשעים כו'45), והיינו, שהחידוש הוא, שמצד מעלתו של יוסף, הנה גם בקרב הארץ, עלמא דאתגליא, הרי הם כמו דגים שבים, עלמא דאתכסיא (משא"כ בנוגע לדגים שבים, עלמא דאתכסיא, אין חידוש בזה שלא שלטא בהו עינא בישא). וזהו גם מש"נ46 והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב, דלכאורה אינו מובן, דכיון שלא ימד ולא יספר, למה נזכר ענין המספר, אך הענין בזה, שעיקר החידוש הוא שגם בחי' המספר, שהוא עלמא דאתגליא, יהי' בו ברכה עצומה כמו בבחי' אשר לא יספר, והיינו, שיהיו בבחי' חול הים, דאף שחול הוא יבשה, ולא עוד אלא שהוא יבש ומפורד לחלקים דקים שכל חלק הוא פרטי בפ"ע כו'47, מ"מ, הרי זה חול הים, אשר ים הוא עלמא דאתכסיא. ועפ"ז מתורצת הקושיא ממארז"ל אין הברכה שורה בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, כי, כאשר ישנה ההמשכה מבחי' עלמא דאתכסיא, אזי אין חסרון בענין המספר, ואדרבה, שמורה על החשיבות כו', כנ"ל.
וזהו גם החילוק בין את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות. דהנה, את מורה על ענין הביטול, וכמ"ש48 יראו את הוי' קדושיו, שהם בבחי' את הטפל ממש לשם הוי'. אבל כל, הנה אע"פ שנאמר49 כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא50, והו"ע ספירת היסוד דקדושה, מ"מ, הרי מצינו ש"כל" הוא גם כינוי לענין הרע, כמ"ש51 יוצר אור גו' ובורא רע, ואיתא בגמרא52 כתיב רע וקרינן (בברכת יוצר: ובורא את) הכל, לישנא מעליא, ועכצ"ל, שגם הלישנא מעליא יש לו שייכות לענין הרע, אלא שבתפלה הרי זה עדיין בגבול הקדושה, אבל אח"כ נשתלשל מזה ענין הרע כו'. וכן משמע ממארז"ל53 על הפסוק54 ויתרון ארץ בכל היא, אפילו דברים שאתה רואה מיותרין בעולם, כגון זבובים ופרעושים ויתושים, אף הן בכלל ברייתו של עולם, ונמצא, שגם יתושים כו' נקראים כל. ועז"נ55 יראו מהוי' כל הארץ, כל הארץ דייקא, שגם אלו שהם בבחי' כל (כל שדרכו למנות) יראו מהוי', אלא שיראה זו היא מרחוק, וזהו יראו מ.הוי', והו"ע הביטול ששייך גם אצל אוה"ע, דקרו לי' אלקא דאלקייא56, אבל אין זה ביטול במציאות, ולכן יכול להשתלשל מזה ענין של רע כו'. ועפ"ז מובן, שהמספר דבחי' את שדרכו למנות הוא ע"ד המספר ששורה בו הברכה כמו בבחי' אשר לא יספר, שעם היותו בבחי' מספר, הרי הוא בבחי' ביטול לגמרי, את שדרכו למנות, כמו יראו את הוי', שזהו הביטול דעלמא דאתכסיא, וכמו הברואים שבים, שאינם נראים ליש ודבר נפרד בפ"ע, כי הים מכסה עליהם, וגם חיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא, ולכן גם המספר הוא באופן שהריבוי העצום הוא באופן של אחדות, והיינו, שהמספר הוא דבוק בבחי' אין מספר, בחי' אנת הוא חד ולא בחושבן57.
וכללות החילוק בין ב' האופנים הנ"ל בענין המספר (מספר שיש בו חסרון, ומספר שיש בו מעלה), הוא ע"ד החילוק בין אורות לכלים, כידוע המבואר בביאורי הזהר58, שבענין האורות הנה כל מה שלמעלה יותר הרי זה בריבוי יותר, ואילו בענין הכלים, הרי כל מה שלמעלה יותר הרי זה במיעוט יותר. אלא שהריבוי שבענין האורות הוא באופן של אחדות, כנ"ל.
ה) וזהו כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. דהנה, בתיבת תשא יש ב' פירושים, מלשון מנין (כפירוש הפשוט), וגם מלשון העלאה ורוממות59, והיינו, להרים ולהעלות את בחי' המספר לבחי' אין מספר, שזהו המספר כפי שהוא בבחי' עלמא דאתכסיא, כנ"ל (ס"ד). וזהו גם מ"ש כי תשא את ראש בני ישראל, דהנה60, יש ב' בחי' בנשמה61, בחי' רגל שבנשמה, שזהו חלק הנשמה המלובש בגוף, שהוא מעלמא דאתגליא, בחי' הממלא שבנשמה, שעל זה אמרו רז"ל62 מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, ובחי' ראש שבנשמה, שזהו מזל הנשמה, בחי' המקיף, שהוא מעלמא דאתכסיא. ופירוש תשא את ראש גו', הוא, לקשר ולהעלות בחי' רגל שבנשמה שמעלמא דאתגליא לבחי' הראש שבנשמה שמעלמא דאתכסיא. וזהו גם מ"ש63 כל העובר על הפקודים, ואיתא בירושלמי64 כל דעבר בימא, כי, ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא (כנ"ל), ולכן, כל דעבר בימא, הנה גם בהיותו בעלמא דאתגליא נמשך אצלו ענין הביטול במציאות (יראו את הוי'), כמו אצל דגים שבים (כנ"ל בפירוש וידגו לרוב בקרב הארץ). ועי"ז נעשה גם ענין המספר באופן הרצוי (את שדרכו למנות), שקשור עם בחי' אין מספר, כנ"ל. וזהו גם מ"ש1 ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, והיינו ע"י נתינת הצדקה, כמ"ש63 זה יתנו גו' מחצית השקל גו', שעי"ז לא תשלוט עין הרע בהמנין65, וכמו ביוסף, שזכה לכך שלא שלטא בי' עינא בישא ע"י ענין הצדקה66, שהי' המשביר67 לכל עם הארץ68.
______ l ______
Start a Discussion