שיחת ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשכ"ו

בס"ד. שיחת ש"פ ויצא, יו"ד כסלו, ה'תשכ"ו.

בלתי מוגה

א. יו"ד כסלו הוא יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, וכיון ש"בתר רישא גופא אזיל"1, הרי הגאולה של אדמו"ר האמצעי היא גם גאולתנו אנו, שלכן, אין אנו אומרים תחנון ביו"ד כסלו (וכשחל בשבת – אין אומרים "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק").

ובפרטיות יותר2:

הגאולה בפועל היתה ביו"ד כסלו, שחל אז ביום א' פ' וישלח (כמ"ש ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר3), ובשורת הגאולה הגיעה ביום שלפניו – יום הש"ק פ' ויצא, ט' כסלו, לאחרי חצות היום, בשעה שאדמו"ר האמצעי אמר מאמר חסידות ד"ה אתה אחד (כמסופר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר4).

ובקביעות שנה זו נפגשים ב' הענינים יחדיו – שיום הגאולה, יו"ד כסלו, חל ביום הש"ק פ' ויצא.

ולהעיר, שגם ענינו של יום יו"ד (כסלו) קשור עם ענין הגאולה5:

רבינו הזקן כותב באגרת הידועה6 אודות גאולתו ביום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק7 פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום".

ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר8, ש"בהיות הוד כ"ק רבנו הזקן במאסר, הוסיף להגיד שיעור תהלים ביחוד (אמירת תהלים בשופי) בשביל מצבו בהוה [נוסף על "הסדר המסודר אצל הוד כ"ק רבנו הזקן והוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' .. שהיו אומרים שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החודש", וכפי שנתפרסמה אח"כ תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר9, שכל החסידים, וכל בנ"י, עד כל אשר בשם ישראל יכונה10, יאמרו בכל יום השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש], ושיעור זה הי' כמו שהתהלים נחלק לימי השבוע", ובשיעור תהלים דיום השלישי בשבוע (שבו חל י"ט כסלו, כנ"ל) ישנו הפסוק "פדה בשלום נפשי".

ומעשה אבות סימן לבנים11 – שגם גאולת אדמו"ר האמצעי היתה קשורה עם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי", כיון שפסוק זה הוא בשיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש (שנהגו רבותינו נשיאינו לאמרו, כנ"ל) – בשיעור דיום העשירי בחודש.

ב. אך צריך להבין הקשר והשייכות דיום הגאולה של אדמו"ר האמצעי לפרשת השבוע – פרשת ויצא, דלכאורה אינו מובן: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"12, היציאה מבאר שבע בארץ ישראל וההליכה לחרן שבחוץ לארץ, "חרון אף של מקום בעולם"13 – הרי זה ענין של גלות, היפך הגאולה?!

ובפרטיות יותר – ע"פ המבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (החל מדרושי רבינו הזקן בתורה אור, וכן בדרושי אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה, בתורת חיים, ובדרושי הצ"צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) באור התורה) על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שיש בזה ב' פירושים14:

א) "באר שבע" קאי על ספירת הבינה, שממנה נמשכים שבעת המדות (שלכן נקראת "אם הבנים"15, וכמבואר בתניא16 ש"חב"ד נקראו אמות ומקור למדות ("שבעת ימי הבנין") כי המדות הן תולדות חב"ד"), ו"חרנה" קאי על ספירת המלכות, ש"רגלי' יורדות גו'"17, כי "חרן" הוא מלשון "נחר גרוני"18, שזהו לפי שהקול אינו מאיר בהדיבור, והיינו, שדבר הוי' הוא בהעלם כו'.

ב) "באר שבע" קאי על ספירת המלכות, שמקבלת משבעת המדות [וכפי שמבאר בעל הגאולה19 ש"פי' באר שבע היינו שמקבלת (כמו "באר" כפשוטה) משבע, ולא שמשפעת לשבע, ובחי' מל' מקבלת מז' המדות .. אבל בחי' בינה מקור למדות"], ו"(וילך) חרנה" קאי על (המשכת המלכות ב)עולמות בי"ע.

והצד השוה לב' הפירושים הנ"ל – ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הו"ע של ירידה מלמעלה למטה. ולכאורה, מהי השייכות לענין הגאולה?

ג. ויובן בהקדם פירוש נוסף בענין "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שלפירוש זה ה"ז ענין של עלי' מלמטה למעלה:

איתא במדרש20: "מבאר שבע .. מבארה של שבועה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות" (שהרי ע"י השבועה של אברהם לאבימלך נתעכבה כניסת בנ"י לארץ במשך שבעה דורות, כדאיתא במדרש21 "אמר לו הקב"ה (לאברהם) אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות").

ובפי' מתנות כהונה (פירוש שהובא בדרושי חסידות) – מפרש בב' אופנים:

א) "שבעה דורות היו מאברהם עד יהושע, שאז חילקו עיקר הארץ, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. ואם ישבע יעקב גם הוא יעכבם ז' דורות. ויצחק לא נשבע מחדש, רק אמר לו, השבועה הקדומה שהיא בינותינו מאביך, תהא בינותינו, ואל תפר אותה".

ב) "וגם י"ל שמשבועת אברהם עד כיבוש ארץ סיחון ועוג .. ז' דורות, ומשבועת יצחק עד כיבוש יהושע גם המה ז' דורות", והיינו, ששבועת יצחק עיכבה את הכניסה לארץ דור נוסף, ויעקב חשש שאם ישבע, יעכבם עוד דור נוסף22.

ונמצא, ש"ויצא יעקב מבאר שבע", "מבארה של שבועה", הו"ע של גאולה – כי, עי"ז שלא נשבע (יצא מ"בארה של שבועה") הוקדמה הגאולה שבכניסה לארץ ז' דורות או עכ"פ דור א' (לפי ב' הפירושים הנ"ל).

ועפ"ז יש לפרש גם "וילך חרנה" למעליותא – חרן מלשון חירות23, שרומז על לימוד התורה, שעל ידה נעשה "בן חורין", כמארז"ל24 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

ד. ופירוש זה (ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הוא למעליותא, מלמטה למעלה) אינו בסתירה לפירוש הפשוט ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הו"ע של גלות (מלמעלה למטה) – כי:

הצורך לפעול ענין של גאולה וחירות ("חרן" מלשון חירות) הוא – דוקא כאשר נמצאים ב"חרן" כפשוטו, במקום ששייך בו ענין של גלות ושעבוד, ולכן צריך לשלול ולהבהיר שכאשר יהודי קשור עם התורה, הרי הוא "בן חורין", ולא שייך אצלו ענין של גלות ושעבוד.

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר25: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות .. כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו, ואין שום כח של כפי' רשאי לשעבדנו".

ויש לומר מקור לפתגם זה בנגלה דתורה26: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" – "שטרי קודם"27, ולכן לא שייך אצל בנ"י ענין של עבדות.

– ובנוגע להעבדות להקב"ה ("עבדי הם"), הרי לאמיתו של דבר אין זה ענין של עבדות ושעבוד, אלא אדרבה: עי"ז נעשה יהודי בן-חורין בתכלית השלימות, כיון שיש לו שייכות אל המלך, ועד כדי כך ש"עבד מלך מלך" (כפירוש רש"י על הפסוק28 "עד הנהר הגדול נהר פרת", "מפני שנזכר עם א"י קוראו גדול, משל הדיוט אומר עבד מלך מלך"), ועד לדרגת המלך שהרוממות וההתנשאות שלו היא (לא מצד ענין של עבודה ויגיעה, אלא) רוממות והתנשאות עצמית (כמבואר בדרושי חסידות29). –

אלא, שהתגלות מציאותו האמיתית של יהודי שהוא "בן חורין" – היא ע"י לימוד התורה.

ולהעיר, שגם התורה מצד עצמה היא למעלה מענין של גלות ושעבוד, העלמות והסתרים וקושיות שבאים מצד הלעו"ז, ורק כאשר נמשכת למטה, "במחשכים הושיבני"30, ששם שייך ענין השעבוד כו' מצד הלעו"ז, יש צורך לפעול ולגלות בה את ענין החירות.

ועד"ז בנדו"ד, שדוקא ב"חרן", שהו"ע של גלות, צריך לפעול ענין של גאולה – שזהו תוכן פירוש המדרש הנ"ל שיעקב יצא "מבארה של שבועה", שעי"ז הוקדם ענין הגאולה (ז' דורות או דור א', כנ"ל).

* * *

ה. נוסף על האמור לעיל (ס"ב) שיש ב' פירושים ב"באר שבע", בינה או מלכות – ישנו פירוש שלישי, שלעת-עתה מצאתיו רק במקום א':

בתורת חיים31 כותב אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה, בענין "באר שבע": "יש ג' מדריגות בזה. א' באר שבע שנזכר באברהם, שהוא בז' מדות דחכמה, ובאר שבע דיצחק, שהוא בבחי' בינה, ובאר שבע דיעקב, שהוא בבחי' המלכות".

והיינו, שמלבד ב' הפירושים הנ"ל שבאר שבע קאי על בינה או על מלכות (ובלשון בעל הגאולה: באר שבע דיצחק, בינה, או באר שבע דיעקב, מלכות), ישנו פירוש נוסף – שקאי על חכמה, באר שבע דאברהם, וכמרומז גם בשמו: "אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון32.

ולהעיר, שגם מפשטות הכתובים משמע שמדובר כאן אודות "באר שבע" דאברהם:

על הפסוק33 "ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע" – כתב הספורנו (והובא בדרושי חסידות34): "באר שֶבע (בסגול), מורה על השבועה ועל מספר השבעה (ש"קרא את הבאר שבעה, מפני שהי' מקום שביעי שבו חפרו באר"), אבל בימי אברהם הי' שם העיר באר שָבע (בקמץ), על שם השבועה בלבד" (כמ"ש35 "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם", ולא ע"ש "שבע כבשות .. לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת"36).

וכיון שכאן נאמר "ויצא יעקב מבאר שָבע" (בקמץ) – הרי מוכח שהכוונה היא לבאר שבע דאברהם.

ו. והנה, ג' פירושים הנ"ל (באר שבע דאברהם, חכמה, באר שבע דיצחק, בינה, ובאר שבע דיעקב, מלכות) הם כנגד ג' הפירושים שמצינו במדרש20 בפירוש "ויצא יעקב מבאר שבע":

א) "מבארה של שבועה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך כו'" – כנגד באר שבע דאברהם, שהרי מדובר אודות השבועה דאברהם (ובפרט ע"פ הידוע שענין השבועה הוא למעלה מטו"ד37, והרי גם ענינו של אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון, בחי' החכמה שבכתר; אלא שמשם נמשך ומתגלה גם בבחי' חכמה הגלוי').

ב) "מבארה של בכורה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הבכורה ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את בכורתי כו'" – כנגד באר שבע דיצחק שהוא בבחי' בינה (בחי' החכמה כפי שנמשכת בבינה).

ג) "מבארה של ברכות, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את הברכות, ונמצאתי מאבד אותה יגיעה שיגעה בי אמי" – רבקה (שהשתדלה שיעקב יקבל את הברכות, באמרה "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים וגו' ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו וגו'"38), בחי' נוקבא, מלכות – כנגד באר שבע דיעקב, שהוא בבחי' המלכות.

ז. המשך השיחה, ביאור הטעם שרק יעקב חשש מהשבועה לאבימלך, ולא אברהם ויצחק, לפי שאברהם ויצחק פעלו רק שהקליפה לא תפריע לקדושה (ולכן לא ביררו את ישמעאל ועשו, שיצאו מהם), ואילו יעקב פעל בירור והפיכה לקדושה (וע"ד החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה)39, ולכן אברהם ויצחק היו יכולים לכרות ברית עם אבימלך, שלא יפריע להם כו', משא"כ יעקב לא הי' יכול לכרות ברית עם אבימלך כפי שהוא בציורו; ודוקא ע"י עבודת הבירורים דיעקב באה גאולת וכניסת בנ"י לא"י, וכן הגאולה העתידה40 ובנין ביהמ"ק השלישי, כיעקב שקראו בית41 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 88 ואילך.

ח. וכאמור לעיל (ס"ד) שפירוש המדרש ש"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" קשור עם ענין הגאולה, אינו בסתירה לפירוש הפשוט שזהו"ע של ירידה וגלות, כיון שדוקא שם צריך לפעול ענין הגאולה.

ובעומק יותר: אף שבפשטות הו"ע של ירידה, הרי ירידה זו היא צורך עלי', ויתירה מזה: כיון שהכוונה בזה היא בשביל העלי', הרי לאמיתתו של דבר אין זו ירידה, כי אם עלי'. וע"ד שמצינו לענין איסור מלאכה בשבת, ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה"42, ולכן אזלינן בתר המחשבה, וכמו סותר על מנת לבנות, דכיון שהמחשבה והכוונה היא לטובה, אזי גם המעשה בפועל הוא טוב. ועד"ז בענין "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – שכיון שהכוונה בזה היא בשביל ענין הגאולה (כנ"ל), הרי גם ענין זה גופא אינו ענין של גלות, אלא ענין של גאולה.

ועד"ז בנוגע לענין ד"חרנה", שמורה על ענין החירות שנעשה ע"י לימוד התורה (ס"ג), שאין זה בסתירה להענין ד"חרנה" כפשוטו, ואדרבה, עיקר העילוי והשלימות דלימוד התורה הוא בחרן דוקא.

וע"ד המבואר בהמשך תרס"ו43 במשל בן המלך שאביו שולח אותו למקום רחוק – שדוקא בהיותו בריחוק מקום מן המלך מתגלית מעלתו האמיתית של בן המלך, והיינו, שאף שגם בהיותו בבית המלך יש לו מעלות רבות, שמבין ומשיג כו', ידען וחסדן וכו', מ"מ, כדי לגלות מעלות אלו לאמיתתם, לבוריים ולעמקם, ועד למעלותיו העצמיות, יש צורך לשלחו למקום רחוק דוקא.

וזהו גם הטעם שבג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח הנה אברהם ויצחק ענינם גמ"ח ועבודה44, ודוקא יעקב ענינו תורה, כמ"ש45 "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", אף שגם "אברהם זקן ויושב בישיבה הי'" וכן יצחק46 – כי, לימוד התורה של יעקב הי' בחרן, למטה דוקא, במקום שיש העלמות והסתרים וקושיות כו' שמצד הלעו"ז, ושם דוקא מתגלה ענין התורה לאמיתתו.

וההוראה מזה – שצריך לעסוק בעבודת הבירורים, שנעשית ע"י התורה בכלל, ובפרט ע"י לימוד החסידות, פנימיות התורה, שנקראת "אילנא דחיי"47, שאין בה קושיות, העלמות והסתרים כו', ועז"נ48 "וחי לעולם", היינו, שעל ידה נמשך חיות בעולם, ובאופן שהחיות הוא "לעולם", חיים עצמיים.

* * *

ט. מאמר ד"ה ויצא יעקב גו'.

לאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שמאמר זה מיוסד על חלק ממאמר בעל הגאולה ד"ה ואת גביעי גביע הכסף, ובקרוב יצא לאור בדפוס יחד עם המאמר ד"ה להבין ענין ברכת חתנים49, אשר, בשניהם מדובר בארוכה אודות העילוי דלעתיד לבוא – "אשת חיל עטרת בעלה"50, ובאופן ש"משמח חתן עם הכלה"51. וסיים, שמעין זה יש גם עכשיו כו'.

* * *

י. נזכר לעיל (ס"א) שכאשר הגיעה בשורת הגאולה ביום הש"ק ט' כסלו, הי' אדמו"ר האמצעי באמצע אמירת מאמר חסידות ד"ה אתה אחד כו' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

והנה ידוע פתגם רבינו הזקן52 בענין "גוי אחד בארץ"53, שבנ"י הם "גוי" שממשיך ה"אחד" "בארץ", שזהו כללות ענין עבודת הבירורים, כנ"ל בארוכה.

והרי זהו גם תוכן הענין שקורין בתפלת מנחה54: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו גו'".

ובענין זה יש לימוד והוראה מפירוש רש"י, "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש":

ידוע הפתגם55 שיעקב שלח לעשו רק את ה"ממש" של המלאכים. ולהעיר, שיעקב חשב שעשו נתברר כבר כו'56, ואעפ"כ, כששלח מלאכים לעשו – אפילו כפי שעשו הי' במחשבתו של יעקב – שלח לו רק את ה"ממש" של המלאכים.

והענין בזה57 – שההתעסקות בעבודת הבירורים (השליחות לעשו) צריכה להיות רק עם ה"ממש", שהו"ע הפועל ממש בלבד, ואילו עצם הנפש צריך להיות למעלה כו'.

ולאידך גיסא – "מלאכים ממש": בנוגע ל"מלאכים" מצינו שגם כחות הטבע נקראים בשם "מלאכים", כמ"ש הרמב"ם58. ולכן מדגישים "מלאכים ממש", להורות שע"י כחות הטבע בלבד אי אפשר לפעול בעבודת הבירורים, אלא יש צורך ב"מלאכים ממש", דהיינו, כחות רוחניים, אהבה ויראה וכו'.

ונמצא, שההוראה ד"וישלח .. מלאכים ממש" היא בשתים: מחד גיסא – צריכים להשקיע בעבודת הבירורים את הכחות הרוחניים כו', "מלאכים ממש", ולאידך גיסא – רק את ה"ממש" (ממשות) שלהם, ואילו עצם הנפש צריך להיות למעלה כו'59.

ועי"ז נעשית עבודת הבירורים באופן המתאים, ועד שזוכים לקיום היעוד60 "ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", שיומשך ויתגלה בעולם ש"אין עוד מלבדו"61.