בס"ד. שיחת יום ב' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ו.
בלתי מוגה
א. בנוגע לכל ענין אצל בני ישראל, הרי כיון שהתורה אומרת ש"המעשה הוא העיקר"1, מובן, שכל דבר צריך סוכ"ס לבוא במעשה בפועל.
ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין הקשור עם מנהג ישראל, כמו התוועדות זו, שמנהג ישראל למעלה מ-166 שנה להתאסף ביום זה, כדי להיזכר (ולא רק במחשבה ודיבור, אלא גם לחזור) ולחיות ("איבערלעבן") את הגאולה של רבינו הזקן (שבאה בתור תוצאה, המשך וגמר למאסרו) – הרי בודאי שהכוונה והתכלית בזה שיומשך בפועל במעשה.
ובאיזה אופן צריך להיות נמשך במעשה – הרי זה מובן מדברי בעל הגאולה והשמחה בעצמו (כפי שמזכיר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה שכבר נדפסה בלקוטי דיבורים2): "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל .. המעשה .. חקוקה בלב ישראל סבא".
ב. ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "חקוקה" – שהרי בדברי נשיא בישראל שנמסרו מדור לדור עד לדורנו זה, כל תיבה היא בדיוק3 – היינו שההמשכה בכל שנה ושנה היא (לא רק באופן של זכרון, כתיבה וכיו"ב, אלא) באופן של חקיקה דוקא:
החילוק בין חקיקה לכתיבה (ובפרטיות יותר: רשימה חקיקה חציבה ועשי'4), מובן מדברי בעל השמחה בעצמו בהדרושים5 שבהם מבאר החילוק שבין כתיבה לחקיקה – שבכתיבה, האותיות הם דבר בפני עצמו מהדבר שבו הם נכתבים, וכמו כאשר כותבים בדיו על הקלף או הנייר, שהדיו, שעל ידו נעשה ציור האותיות שמבטאים זכרון הדברים, הוא דבר בפני עצמו מהקלף או הנייר שעליו נכתבים הדברים; משא"כ בחקיקה, האותיות אינם דבר בפני עצמו, אלא הם דבר אחד עם הדבר שבו הם חקוקים (אבן טוב וכיו"ב), וכמו בענין הלוחות דכתיב6 "חרות על הלוחות", הרי האותיות של עשרת הדברות היו דבר אחד עם לוחות האבן שעליהם היו חקוקים.
וכאשר רבינו הזקן, בעל הגאולה, מבטא את רצונו ותקוותו, ואומר זאת בלשון של הבטחה, שיום הגאולה יהי' חקוק בלב ישראל סבא – הרי מובן, שלא די בכך שנזכרים אודותיו, אבל הוא והדבר נשארים שני דברים בפני עצמם, והיינו, שישנו האדם שנזכר על הענין, והזכרון מביא אותו לעשיית פעולות, כיון שהוא "חי" את הזכרון, אבל אין זה "עד מיצוי הנפש"7, שאין זה חודר בכל מציאותו ("דורך-און-דורך"); זהו אמנם דבר שקרוב אליו, ועד שפועל בו שינוי במעשה בפועל, אבל אעפ"כ, אין זה עדיין המציאות שלו ("ער אַליין").
וכאמור, ישנה הבטחה שיום הגאולה יהי' באופן של חקיקה, היינו, שזכרון המאסר והגאולה יהי' במדה עמוקה כזו שיתאחד עם האדם שנזכר וחי זאת, עד שנעשה מציאות אחת עם תוכן הענין.
ג. והחילוק בין ב' אופנים הנ"ל:
בנוגע לדבר שקרוב אליו אבל הוא עדיין דבר בפני עצמו – צריך כל פעם להזכר ולחשוב אודותיו, ומחשבה זו מביאה אותו לעשות מה שצריך (משא"כ בשעה שטרוד בענין אחר); אבל כשמדובר אודות עצמו, אבריו, גופו ונפשו וכל מציאותו – אין צורך במחשבה והתבוננות שמהם יבואו המסקנות והפעולות הרצויות, אלא הדבר נעשה אצלו באופן טבעי.
וכפי שרואים בענין האכילה, שכאשר עובר משך זמן שלא אכל, אינו צריך להתבונן שכיון שלפי השעון עברו כו"כ שעות שלא אכל, לכן צריך לאכול עוד הפעם, אלא בדרך ממילא מתחיל לחוש רגש של רעבון, שדוחף אותו – בדרך הטבע – לאכול, או לשתות כדי לרוות צמאונו.
ועד"ז בנוגע לענינים הקשורים עם י"ט כסלו כתוצאה מהמאסר והגאולה – הענינים שעבורם מסר בעל הגאולה את נפשו, ובגללם הי' ענין המאסר, שהסתיים באופן של "דידן נצח"8 בענין הגאולה, ומאז התחיל לעסוק בהם ביתר שאת וביתר עוז (כמבואר בארוכה בסיפורי ימים ההם), שנקודתם היא: הפצת התורה (שבזה נכלל גם ענין המעשה בפועל, כנ"ל ש"המעשה הוא העיקר", שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"9), ובפרטיות – הפצת המעיינות דפנימיות התורה, תורת החסידות, עד שיגיעו גם ב"חוצה", ועאכו"כ בפנים, בעצמו ובד' אמותיו – שכל זה צריך להיות אצלו באופן של חקיקה, והיינו, שאין זה באופן שצריך לישב ולהתבונן ולפעול על עצמו בדרך של שקו"ט שעתה הגיע הזמן להתעסק בהפצת המעיינות והפצת היהדות בכלל, אלא בדרך ממילא נרגש אצלו שצריך להתעסק בזה.
וכמו שעוסק בכל הענינים הגופניים, שזוהי מציאותו – כמבואר בתניא10 ש"בבינוני .. נפש החיונית הבהמית .. המלובשת בדמו ובשרו .. היא היא האדם עצמו", היינו, שאין זה באופן שהגוף הוא הטפל, אלא אדרבה, ענין הרוחניות הוא טפל אצלו. הגוף וצרכי הגוף – נרגשים אצלו, ואילו ענינים רוחניים – צריך להתבונן בהם;
אבל בנדו"ד, ישנה הבטחה על כל הדורות שלאח"ז, שתהי' "המעשה .. חקוקה בלב ישראל סבא", כך, ש"בימים ההם בזמן הזה"11 יקבל כל אחד על עצמו החלטות טובות, ללא צורך בהתבוננות יתירה, אלא כדבר המובן מעצמו שאי אפשר להיות באופן אחר.
וכיון שאין זה דבר שבא ע"י התבוננות, שהוא מדוד ומוגבל עד כמה שמגעת ההתבוננות, ולא יותר, אלא זהו דבר שבא כתוצאה ממציאותו, להיותו חקוק בו – הרי מובן, שכל זמן שמציאותו קיימת, יעסוק בענינים הקשורים עם הגאולה ומטרתה, שהיא לשם הפצת המעיינות חוצה.
ד. וכאמור לעיל – המעשה הוא העיקר:
לא די בלימוד פירוש דברי רבינו הזקן "חקוקה כו'", אלא ענין זה צריך לבוא במעשה בפועל – בתוספת חיות ואור בהפצת המעיינות חוצה, בתוככי כללות הפצת היהדות בכל מקום שידו מגעת, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, שאז תהי' בזה הצלחה מרובה.
וכשם "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"11, כך יהי' גם בדורנו זה, למטה מעשרה טפחים – הצלחה מופלגה בכל הענינים שדרש בעל הגאולה ונתן כחות לקיימם בפועל,
שאכן יהיו נעשים בפועל ממש, ובהרחבה, ועד לאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"12, "נחלה בלי מצרים"13.
* * *
ה. ע"פ הכלל בתורה "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"14, הנה כאשר תובעים שיהי' "ופרצת" בכל העולם כולו, שזהו הפירוש הפשוט ד"ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – הרי זה צריך להתחיל מבנ"י עצמם, שבשבילם נברא העולם, כמ"ש15 "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", "בשביל ישראל שנקראו ראשית"16.
והענין בזה:
ידוע החילוק בין ג' האבות לי"ב השבטים – כפי שמבאר בעל הגאולה בתורה אור17, ש"בחי' האבות צריך להיות בכל אדם כו'", משא"כ "השבטים ראובן שמעון לוי .. יש לך אדם שאין בו כלל בחי' ומדרגות אלו", שהרי ישנם כאלו שהם רק משבט ראובן, וכאלו שהם רק משבט שמעון, ועד"ז בכל י"ב השבטים. והיינו, שענין ההתחלקות הוא (לא מצד ג' האבות, שהרי בנ"י אינם נחלקים לשבט אברהם, שבט יצחק ושבט יעקב, אלא) מצד י"ב השבטים18.
וי"ב השבטים נחלקים לד' דגלים, כנגד ד' רוחות העולם: שלשה פונים "ימה", שלשה פונים "קדמה", שלשה פונים "צפונה", ושלשה – "נגבה"19.
ולכן, כדי לפעול את רצונו של בעל הגאולה, שיהדות ומעיינות תורת החסידות ודרכי' יתפשטו באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", הנה ההתחלה בזה צריכה להיות מהענין ד"ברבים היו עמדי"20, היינו, שה"רבים", דקאי על בנ"י כפי שהם באופן של התחלקות לי"ב שבטים, יהיו כולם "עמדי", שיתאחדו יחדיו כדי למלא ביחד את רצון העליון שגילה ע"י עבדיו הנביאים21, ומשחרב ביהמ"ק הרי זה מתגלה ב"דבר הוי' זו הלכה"22 ששומעים מהחכמים, "עיני העדה"23, שהם נשיאי ישראל שבכל דור ודור, כולל גם בעל הגאולה וממלאי מקומו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו.
ובנוגע למעשה בפועל (כנ"ל) – הרי זה כדברי רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי24, שכתבה מיד "אחר ביאתו מפ"ב" (כלשון הכותרת), בנוגע לקירוב אחיהם – כל אלו ש"בשם ישראל יכונה"25, ללא הבדלי חוגים ושיטות, וכפי שמסיים: "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'" – "כולי האי ואולי" אם מיד עכשיו או ברגע שלאח"ז, אבל בודאי שסוכ"ס תתמלא הכוונה – שכל ה"רבים" יהיו "עמדי", לתכלית אחת.
כלומר: מיד בצאתו לגאולה התחיל רבינו הזקן בתעמולה והשתדלות בהענין ד"פדה בשלום .. כי ברבים היו עמדי"20 – לאחד את כל בנ"י לשם מטרה אחת: "לעשות רצונך בלבב שלם"26, אלא באופן שהוא מתוך אור וחיות, שנמשכים ע"י פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות27.
וענין זה התבטא אח"כ במעשה – לרכוש נפשות, לקרב רבים מישראל, ובאופן דמוסיף והולך, כדי למלא את השליחות העליונה בעלמא דין להפיץ את המעיינות, שאז יגיעו לתכלית השלימות דימות המשיח – קא אתי מר דא מלכא משיחא (כמ"ש הבעש"ט באגה"ק שלו הידועה28).
ו. ועפ"ז יובן פלא גדול – סיפור שאירע מיד לאחרי הגאולה, שלכאורה אינו מובן בשכל הפשוט:
ידוע29 שכאשר בישרו לרבינו הזקן על יציאתו לחפשי, ושאלוהו להיכן רצונו שיוליכו אותו – נתן להם כתובת של א' מחסידיו שדר בפטרבורג (כפי שנקראה אז): ר' מרדכי ליעפּלער.
– ע"פ חוקי ה"צאַר" נאסר על יהודים לדור בפטרבורג, מלבד אלו שהיו להם זכויות מיוחדות, מצד מסחר, עזר לממשלה, וכיו"ב. וא' מהם הי' החסיד ר' מרדכי ליעפּלער –
באותו בית דר עוד יהודי שהי' מהמנגדים, ונוסח הסיפור הוא – שע"פ טעות הוליכו את רבינו הזקן לדירה של המנגד.
המנגד – שהי' בתדהמה: הוא הרי ידע כל פרטי ההלשנה, ואיך יתכן ששיחררו את רבינו הזקן – התחיל לצערו בדברים, אבל ביחד עם זה, הגיש לו כיבוד.
מצב זה נמשך משך זמן – שעות אחדות (כפי שמספר רבינו נשיאנו30), עד שחסידים התחילו לחפש את רבינו הזקן, שהרי שמעו ששיחררו אותו, וא"כ, היכן הוא נמצא, עד שמצאו אותו בדירת המנגד.
וכאשר החסידים רצו שרבינו הזקן יצא מיד מביתו של המנגד, ורצו גם "לשלם" לו על כך שציער את רבינו הזקן במשך כמה זמן – אמר להם רבינו הזקן שלא יצערו אותו, וכדי ליתן כבוד לאכסניא, שתה שם כוס תה (שכיבדו בה), ואח"כ הלך משם.
עד כאן סיפור המעשה.
ז. ולכאורה אינו מובן כלל:
כל ענין המאסר והגאולה הי' בהשגחה פרטית. וכידוע הסיפורים בזה – הן בנוגע לענין המאסר, שהי' מצד הקטרוג למעלה על כך שמגלים רזי תורה לכל אחד ואחד31 (ועוד זאת, שכאשר מגלים כבר, אין זה באופן של הבנה והשגה לכל אחד ואחד, כפי שיתבאר לקמן); ועאכו"כ בנוגע לענין הגאולה שהי' באופן של נס שלמעלה מדרך הטבע, כמ"ש בעל הגאולה באגרת שכתב להרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב ולעוד כמה גדולים בימיו, לבשר להם אודות הגאולה32: "הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ". ולכן ישנם כמה מאמרי חסידות שנאמרו בי"ט כסלו שמתחילים "ברוך שעשה נסים"33.
וא"כ, איך יתכן שלאחרי שהגאולה היתה באופן ש"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ" – תהי' טעות מצד בני אדם, ויוליכו אותו לא למקום שהוצרך לילך אליו?!
ועכצ"ל, שגם מאורע זה שייך לגאולה.
אבל לכאורה אינו מובן: היכן הוא ענין הגאולה במאורע שהוליכו אותו לדירת המנגד, שציערו בדברים – אדרבה: לכאורה זהו המשך של ענין הגלות, ויתירה מזה – גלות קשה יותר, שהרי עד עתה הי' בגלות אצל גוים, וכאן הי' במצב של צער אצל יהודי, וכדברי רבינו הזקן30, שבמשך השעות שהי' אצל המנגד הצטער יותר מישיבתו במבצר הפטרופבלי במשך כו"כ ימים!
ובהכרח לומר שבשלב זה היתה כבר הגאולה (ולא שעדיין נמשך ענין המאסר) – שהרי רבינו הזקן כותב באגרת שלו34: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום", היינו, שנסתיים המאסר והיתה הפדי' בשלום, כך, שגם המאורע שישב לאח"ז כמה שעות בבית המנגד קשור ושייך לענין הגאולה.
ח. וההסברה בזה – ע"פ האמור לעיל:
החידוש בגאולת רבינו הזקן הוא – "פדה בשלום", היינו, שאין זה באופן שהיו שני צדדים, וצד א' ניצח, אלא הפדי' היתה באופן ששני הצדדים – "ברבים" – "היו עמדי".
ולכן, כשבאה הגאולה לידי פועל, הנה התחלת הגאולה ועיקרה נתגלתה בדירת המנגד, ובאופן שהגיש כיבוד לשם הגאולה!
– הסדר הוא אמנם באופן ד"מעט מעט אגרשנו"35, ואי אפשר שיתהפך לפתע מן הקצה אל הקצה (אא"כ בדרך הוראת שעה בלבד), ולכן הי' צורך במשך זמן של שעות אחדות עד שענין הגאולה יחדור בכל מציאותו ("דורך-און-דורך") עד שיתבטל מתורת מנגד ("אויס מנגד");
אבל מיד בהתחלת הגאולה – בשעה שנפתחה הדלת בדירת המנגד, וראה שרבינו הזקן יצא לחירות, והגיש לו כיבוד – באה לידי ביטוי נקודת הגאולה של רבינו הזקן, שאינה באופן של נצחון המלחמה (כמו שהיתה ביחס ל"צאַר"), אלא באופן ד"ברבים היו עמדי" (שזהו האופן השייך לבנ"י, כנ"ל מדברי רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי24 בנוגע ל"אחיהם") – שהראשון שהכיר בענין הגאולה והגיש כיבוד לשם זה, הי' זה שעדיין הי' במעמד ומצב של מנגד.
ט. וזוהי גם הוראה בנוגע למעשה בפועל (כאמור לעיל):
סדר ההנהגה בעבודה דהפצת המעיינות והיהדות הוא – לא באופן שרוצה לעסוק לבדו, ועינו צרה בשל אחרים, וכפי שנקרא במדינה זו: "קאָפּירייט", שלא להניח למישהו אחר לגשת אל העבודה, אלא אדרבה – תיכף מלכתחילה מקרבים ומושכים אחרים, שגם הם (יהיו לא רק מקבלים, אלא) יצטרפו ויהיו שותפים בעבודה דהפצת המעיינות חוצה, שזהו תוכן הענין ד"ברבים היו עמדי".
ובאופן שצריך לקרב ולמשוך לא רק מדגל אחד, שני דגלים או שלשה דגלים, אלא מכל ארבעת הדגלים, שהם כוללים כל י"ב השבטים.
ובפרט כאשר מדובר (לא אודות התחלת הגאולה, אלא) אודות העבודה בדורות שלאח"ז, עד לדורנו זה – שמנגדים אמיתיים לא קיימים, ולא יכולים להיות36:
ההתנגדות בשעתה היתה מצד טעם – כיון שחששו שדרך זו תביא במשך הזמן לידי "קולות" בקיום התומ"צ; אבל עכשיו רואים כולם שתורת החסידות מביאה (לא לידי "קולות", אלא אדרבה) לידי "חומרות".
וכמודגש גם בקביעות השם – כמדובר כמ"פ37, שלכאורה, ע"פ שכל הפשוט, כיון שהחסידים הם אלו שחידשו דבר, היו צריכים לקרוא אותם בשם "מנגדים", ואילו הקודמים, שאוחזים בקיום התומ"צ כבעבר, היו צריכים להקרא בשם "חסידים". אבל בפועל הי' להיפך – שסדר לימוד זה וסדר הנהגה זו נקרא מלכתחילה בפי כל ישראל בשם "חסידות". וכפי שרואים במשך כל ה-167 שנים, שכאשר מתארים מישהו בשם "חסיד", הנה מסתמא הוא מניח שתי זוגות תפילין, מתפלל באריכות, ציציותיו ארוכות, ומהדר לאכול "גלאַט כשר", וכיו"ב38 – היפך טעם ההתנגדות!
וא"כ, הרי זה ע"ד שמצינו בגמרא39 שכאשר גוזרים גזירה באופן של מילתא בטעמא, הנה כשבטל הטעם בטלה הגזירה (ואם היו רוצים שהגזירה תישאר לעולם, לא היו מגלים את טעם הגזירה).
אלא מאי – ישנם כאלו שאינם יודעים אודות עבודה זו, או שאינם יודעים אודות היוקר שלה, או שנדמה להם שהם עוסקים בעבודה שהיא חשובה וטובה ומתאימה יותר עבורם.
ובזה מתבטאת ראשית העבודה ושרשה ועיקרה – כפי שרצה בעל הגאולה, ורוצה גם עתה, שיזכרו על זה ביום הגאולה, ומיום זה והלאה יתחילו לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז – לקרב לעבודה דהפצת היהדות והמעיינות (לא רק בתור מקבלים, אלא גם) בתור משפיעים ועוזרים את כל אשר בשם ישראל יכונה, וקירוב זה צריך להיות בדרכי נועם ודרכי שלום, באופן ד"ימין מקרבת"40.
י. והרי הובטחנו ש"לב ישראל ער הוא":
גם כאשר "אני ישנה41, בגלותא"42, וגם אלו שלעת-עתה שרויים בגלות של התעסקות במסחר ("ביזנעס"), או בגלות מצד הענינים שבסביבתם, ולכן נדמה להם ש"להקב"ה לתורתו ולמצוותיו" (כהמשך לשון המדרש43) אין להם עדיין שייכות עמוקה, ויוצאים י"ח בשבת ויו"ט ובזמני התפלה והתורה בפרט – הנה כאשר מגיעים אליהם בדרכי נועם ומתוך אהבת רעים, אהבת ישראל אמיתית, אזי "לב ישראל ער הוא",
ובודאי יתעוררו ליטול חלק ולהשתתף בעבודה והשליחות של רבינו הזקן – להפיץ תורה ומצוותי' בכל מקום שבו נמצא איש ישראל, עד לקצוי תבל, ולעשות זאת (לא כפי שעושים דבר בדרך כפי', שאז העשי' היא רק כדי לצאת י"ח, אלא) מקרב ולב עמוק, מעומק הלב היהודי, שאז מגיעים בודאי ללבו של זה שרוצים להשפיע עליו44, ונעשים "כאיש אחד חברים"45.
וכאשר "כולנו כאחד" אזי "ברכנו אבינו"46 – שממשיכים ברכתו של הקב"ה, ברכה רבה ממקור הברכות, עד למטה מטה – שתהי' הצלחה בעבודה דהפצת המעיינות והיהדות בכלל, באופן ד"ופרצת"12, עד ל"נחלה בלי מצרים"13.
* * *
יא. בנוגע להפירוש ד"ברבים היו עמדי"20, הרי הפירוש הפשוט ("אין מקרא יוצא מידי פשוטו"47) ע"פ נגלה, הוא – כדברי הגמרא48 בנוגע למלחמת דוד עם אבשלום, שגם אנשי אבשלום, אף שהיו במחנה של אבשלום, ולעיני בשר לחמו נגד דוד, הנה בלבם פנימה "היו עמדי", שהיו מתפללים לנצחונו של דוד, ובמשך הזמן בא הדבר בגילוי.
ובהתאם לכך רצה גם רבינו הזקן לפעול את הענין ד"ברבים היו עמדי" – שיהיו "כל איש ישראל גו' חברים"45, כמבואר באגה"ק ד"ה קטנתי בנוגע לאופן ההנהגה ביחס לאחיהם, "לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו", וכדברי רבינו נשיאנו49: אפילו לא שריקה של קדושה, ומסיים, "וכולי האי ואולי כו'" (כנ"ל ס"ה).
ועפ"ז מובן גם איך יתכן שבנוגע למלוכה של ה"צאַר" הי' ענין של אתהפכא מן הקצה אל הקצה, שתמורת זה שהיתה סכנה של עונש שאין למטה ממנו בתור מורד במלכות, היתה גאולה באופן ש"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ", ובאופן שגם "בעיני כל השרים וכל העמים .. יפלא הדבר .. וענו ואמרו כו'" שזהו"ע שלמעלה מדרך הטבע (כמ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש הנ"ל32) – כי, אומות העולם אינם בעלי- בחירה, ולכן, כאשר בין בנ"י התחרטו על כל הענין שהביא לידי המאסר (כפי שסיפר רבינו נשיאנו), הרי זה פעל למעלה וגם למטה, שנעשה הענין דאתהפכא, דכיון שבטלה הסיבה, נתבטל גם המסובב ממציאותו.
ומזה באה גם ההוראה בנוגע לפועל – כאמור לעיל שישנה ההבטחה שכל אלו שיגשו אליהם בדרך המתאימה, אזי יצטרפו גם הם ליטול חלק בעבודתו של רבינו הזקן, לפעול שיהי' "פדה בשלום", כפירוש הגמרא50 דקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ועי"ז יקויים סיום מאמר הגמרא: "מעלה אני עליו כאילו (ואח"כ נעשה גם בפועל) פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב בימינו ממש.
* * *
יב. דובר אודות דברי רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי24, שיעקב הי' "קטן .. במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו'", ואינו מביא (העיקר) סיום הכתוב51 "ועתה הייתי לשני מחנות" – ע"פ מ"ש הצ"צ52 באוה"ת53 בשם השל"ה54, ש"כי במקלי" ר"ת "ברוך כבוד ה' ממקומו לישועתך קויתי ה'", שהם ב' הענינים ד"משפט וצדקה (ביעקב אתה עשית)"55, שאף שיכול לדרוש "בזרוע"56 ע"פ "משפט" (שזהו"ע "ברוך כבוד ה' ממקומו", המשכת הבל"ג למטה ע"י ביטול המציאות של "אבירי לב הרחוקים מצדקה"57), מ"מ מבקש בתורת "צדקה" ("לישועתך קויתי ה'"), והיינו, שעי"ז שהיו אצל יעקב ב' הבחי' ההפכיות ד"משפט וצדקה" שמרומזים ב"כי במקלי", זכה לריבוי חסדים בבחי' בלי גבול, ולכן הי' קטן "במאד מאד בעיניו". ועד"ז בכל אחד מישראל, שע"י הביטול והשפלות לבקש בתורת צדקה אף שיכול לדרוש בתורת משפט, ה"ה זוכה להצלחה בכל עניניו למעלה ממדידה והגבלה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 274 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובלשון הכתוב בפרשת השבוע: "וישב יעקב", והיינו, שלאחרי העבודה – הענין ד"קטנתי" (שעי"ז נעשה כלי ל"הצילני נא גו'" עד לאופן ד"ואתה אמרת גו'"58, "ופרצת וגו' ובזרעך"12), והענין ד"שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"59 – נעשה מעמד ומצב של ישיבה בשלוה (לא רק "ביקש יעקב לישב בשלוה"60, אלא ישיבה בשלוה בפועל61), כיון שמתבטלים כל המניעות והעיכובים, וכפי שמביא רש"י בהתחלת הפרשה: "כתיב62 והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם", והיינו, לא רק כמו "עץ" שגם ביחס ל"אש" יש לו מציאות, ועומד בתנועה של התנגדות, שלכן גם כשנשרף באש הרי זה מתוך רעש ועשן גדול כו', אלא כמו "קש", שמתבטל לגמרי ממציאותו לגבי האש, ועאכו"כ לגבי להבה – ללא רעש כו'.
וענין זה נמשך מידי שנה בשנה בתוספת אור – כדברי רבינו הזקן, בעל הגאולה, בנוגע לראש-השנה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה"63, ועד"ז בנוגע ליום זה שרבותינו נשיאינו אמרו שהוא ראש השנה לתורת החסידות ולהליכה בדרכי' ובהדרכותי'64, שבו מאיר אור עליון שלא האיר מעולם, ונותן סיוע בכל הענינים – שתהי' שנת אורה, שנה ברכה ושנת הצלחה בכל עניני תורה ומצוות, וכפסק ב"ד של מעלה הידוע65 שתהי' ידם (של החסידים) על העליונה.
* * *
יג. בזכרונות של רבינו נשיאנו אודות הנהגת בעל הגאולה, עוד לפני הליכתו למעזריטש, ועאכו"כ לאחרי שחזר משם, מסופר, שכבר מאז התעסק בהפצת תורה ויהדות, ובאופן של חינוך66, שהסדר בזה הוא באופן ד"ימין מקרבת" ורק "שמאל דוחה", כדברי הגמרא40 בנוגע לאופן ההנהגה עם "תינוק" בענין שבו זקוק להדרכה וחינוך.
וענין זה מודגש גם בנוגע לסדר החלקים בספר התניא – כפי שמספרים חסידים67 שאצל רבינו הזקן היתה קס"ד שחלק הראשון של תניא יהי' "שער היחוד והאמונה", "הנקרא בשם חינוך קטן", כדמוכח ממ"ש בהקדמה לשעהיוה"א בנוגע לביאור המדריגות בענין האהבה: "כמו שיתבאר במקומה", בלשון עתיד, אף שענין זה נתבאר בחלק הראשון של ספר התניא.
ועכצ"ל, שאכן הי' זה קודם בזמן – שהרי כאשר רבינו הזקן כתב "כמו שיתבאר במקומה", בודאי כתב כפי האמת, שענין זה יתבאר בעתיד, ולא שזהו ענין שנתבאר כבר, שאז כותב "כמו שנתבאר", או "כמו שנתבאר במקום אחר".
ולא עוד אלא שגם לאחרי שרבינו הזקן החליט ששער היחוד והאמונה הנקרא בשם חינוך קטן יהי' חלק השני של ספר התניא, לא שינה מ"כמו שיתבאר" ל"כמו שנתבאר" [כפי שמצינו בכמה ענינים שבהם יש שינויים במהדורא בתרא לגבי המהדורא הקודמת, כמו באגרת התשובה, שהיו כמה מהדורות גם בדפוס, ואח"כ נקבעה מהדורא שני' כמהדורא אחרונה, ועד"ז בחלק ראשון של ספר התניא, ישנם כתבי-יד שכנראה נכתבו עוד לפני שנקבעה המהדורא הסופית של ספר התניא שהכין רבינו הזקן לדפוס68], שמזה מובן, שגם בפועל יש ענין של קדימה לשער היחוד והאמונה הנקרא בשם חינוך קטן.
יד. ויובן ע"פ סיפור רבינו נשיאנו בנוגע ליחס של רבינו הזקן אל הבעש"ט:
בין השאלות הראשונות ששאלו את רבינו הזקן בהחקירה ודרישה בעת המאסר, שאלוהו אם הוא מתלמידי הבעש"ט. ולמרות שאם הי' משיב בשלילה היו משחררים אותו – וא"כ, הרי זה ענין של פיקוח נפש, להינצל מסכנת נפשות, ומה גם שבפשטות הי' תלמיד של המגיד ולא של הבעש"ט, כך, שאין זו אמירה היפך האמת, כי אם מילתא דמשתמע לתרי אפי, שאינו תלמיד של הבעש"ט בגשם (כי אם של המגיד), אבל ברוח קשור הוא עם תורת הבעש"ט – לא רצה להיות נפרד מהבעש"ט אפילו לרגע, ולכן השיב בחיוב (שהוא תלמיד של הבעש"ט), וכתוצאה מזה נשתלשלו אח"כ כל הענינים שהיו קשורים עם צרות המאסר.
ועד"ז בנוגע לתנועה של הבעש"ט, שבשעת התפלה הי' רגיל לומר "אף אף" – שגם על זה אמר רבינו הזקן שאינו רוצה להיות נפרד אפילו מתנועה של הבעש"ט (כמובא ברשימות ובשיחות של רבינו נשיאנו בארוכה69).
ובנוגע להבעש"ט, הנה כיצד היתה כניסתו להיות מנהיג ישראל בגלוי – עי"ז שקודם שנתגלה הי' "אַ באַהעלפער"70, מחנך של בנ"י הקטנים, והי' עושה זאת מתוך אהבה גדולה ביותר, כידוע דברי המגיד71 (בעל ההילולא די"ט כסלו, כמ"ש בעל הגאולה באגרת שלו34 אודות הגאולה ב"יום יט כסלו .. יום הלולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע") שמאחל לעצמו שבזמנים מיוחדים יהי' אצלו ענין האהבה כמו שהיתה אצל הבעש"ט בשעה שהי' מנשק ילד קטן באמרו אל"ף-בי"ת!
עבודת החינוך של הבעש"ט התחילה מלמטה מטה ביותר – מילדים קטנים שהולכים (לא לישיבה, אלא) ל"חדר" שבו לומדים אל"ף בי"ת, שזהו תפקידו של "באַהעלפער", שהרי עם הילד ששייך ללימוד נעלה יותר מתעסק ה"מלמד", ואילו הבעש"ט הי' מתעסק עם לימוד אל"ף בי"ת, שזהו התחלת החינוך, וביחד עם זה, יסוד החינוך, שעז"נ72 "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ובהתאם לכך מצינו גם אצל רבינו הזקן בהנהגתו האמורה, כמבואר לעיל.
טו. ובפרטיות – הרי זה מודגש בנוגע להצמח-צדק (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו), שאודותיו ישנו סיפור של רבינו נשיאנו שקוראים אותו ככל הסיפורים בהעברה בעלמא, מבלי להוציא את התוכן והנקודה, אבל כשמתבוננים בזה, הרי זה סיפור מפליא ונורא:
ובהקדמה, שסיפור זה אירע בהיות אדמו"ר מהר"ש (בן הזקונים של הצ"צ) בן שבע – בשנת תר"א לערך, שאז הי' הצ"צ בתוקף נשיאותו בתור רבי אצל חסידים, בנוגע להפצת המעיינות דתורת החסידות והקבלה ועניני הנהגת החסידים; בתוקף תפקידו בתור פוסק אצל כלל ישראל ע"י השו"ת שלו, כשפנו אליו בשאלות הכי מסובכות מכל קצוי רוסיא ופולין (מכל מקום שהיו יכולים להגיע אליו ע"י הדואר או ע"י שליח); וכן בנוגע לעסקנות ציבורית – הי' א' העסקנים הכי גדולים בא' הזמנים הקשים אצל בנ"י, מצד הרדיפות של הממשלה, שהי' צורך לא רק בהעמקה והתבוננות מצדו, אלא גם בהשתדלות גדולה ביותר למצוא עסקנים ושתדלנים כו', כדי לבטל או לכל-הפחות להקל את הגזירות כו', והוא הי' אחד מהשלשה שעמדו בקשר עם הממשלה בפטרבורג בנוגע לכל הענינים שהיו קשורים עם הנהגת בנ"י, והיו קוראים אותו כו"כ פעמים, יותר ממה שהיו קוראים את השנים האחרים73.
וכל זה – נוסף על עבודתו לעצמו בקביעת עתים ללימוד התורה, נגלה וחסידות, בעבודת התפלה, ובקיום המצוות וכו' וכו'.
ומה גם כאשר רואים את ריבוי הכמות בגשמיות של הכתבים שלו בחסידות ובנגלה שנשארו שמורים, ועאכו"כ אם לוקחים בחשבון את הכתבים שנשרפו; והרי הכתיבה אינה יכולה להיות לפני עיבוד הענין במחשבה והתבוננות כו', ובפרט כשמדובר בענין של הלכה למעשה.
והרי כל דבר קשור במדידה והגבלה של זמן, כך, שאינו מובן כלל איך יש בכח אנושי לכלול את כל הענינים הנ"ל בזמן מוגבל, באופן שיבואו לידי פועל.
ולאחרי הקדמה זו, הנה עצם הסיפור הוא – שהצ"צ הי' נוהג לבחון פעם בחודש את אדמו"ר מהר"ש (בהיותו בן שבע) ואת חבריו ב"חדר", ואחר הבחינה הי' נותן להם מתנות כסף (כפי שנדפס בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש74).
והגע עצמך:
מדובר אודות בחינה (לא ללמדן גדול, שמלבד הצ"צ לא יכול אף א' לבחון אותו, אלא) לילדים בני שבע, חבריו של אדמו"ר מהר"ש שלמדו עמו ב"חדר", כולל גם אדמו"ר מהר"ש, שהי' אמנם מופלא בכשרונות, אבל אעפ"כ, מדובר אודות הזמן שהי' לומד רק גמרא עם פירוש רש"י ותוס' מלוקטים (אפילו לא כל התוס').
ואעפ"כ, היתה קביעות אצל הצ"צ מידי חודש בחדשו לבחון אותם בעצמו, ולא הסתפק בעריכת בחינה ע"י שליח, שבודאי יוכל גם הוא לבחון אותם, וימסור לו את התוצאות, אלא הוא בעצמו בחן אותם מידי חודש בחדשו.
ומה גם שהבחינה היתה באופן שלאחרי' נתן להם מתנה שהיא לפי ערכם – מתנות כסף, כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות75 בענין החינוך לכל אחד לפי ענינו, החל מקטן שמבטיחים לו מיני מגדים, מנעלים או ממון, ועד לתאוות הכבוד (כפי שמבאר פרטי הדרגות שבזה), כך, שמדובר אודות ילדים שעדיין לא הגיעו לידי השגה בענין נעלה יותר מכסף, ואעפ"כ, בחן אותם הצ"צ בעצמו, ואח"כ נתן לכל אחד מתנות כסף.
ולכאורה אין הדבר מובן כלל – כאשר יודעים עד כמה הי' תפוס זמנו של הצ"צ עבור ענינים שאי אפשר לעשותם ע"י אחרים, אם בנוגע לענינים הקשורים עם כלל ישראל, או בנוגע ללימוד התורה, נגלה וחסידות וכיו"ב.
ובפרט שע"פ דין יוצאים י"ח "ושננתם לבניך" כפשוטו גם כששוכרים מלמד. וכידוע הסיפור76 אודות רבינו הזקן, בעל הגאולה, שאמר לאברך: הבה ונחליף מצוה במצוה. עלי מוטלת מצוה "ושננתם לבניך", ועליך מוטלת מצוה לפרנס את אשתך ובני ביתך. ובכן: אני אתן לך עבור פרנסת אשתך ובני ביתך, ואתה תלמד עם בני – בנקבו בשמו של אדמו"ר האמצעי. והמשך הסיפור, שהורה למלמד במענה לשאלתו כיצד ללמדו אל"ף בי"ת, באמרו, שאל"ף הוא יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה וקו באמצע, ואח"כ נכנס לתנועה של דביקות ("ער האָט זיך פאַר'דביקות"), וכנראה שמזה בא הדרוש בתורה אור77 בענין ביאור ציור אות אל"ף, שהוא יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה וקו הממוצע המחברם.
ואעפ"כ, התעסק הצ"צ בעצמו לבחון את כל תלמידי ה"חדר", ולא רק כדי לצאת י"ח, אלא באופן שבזה הי' תלוי ענין המתנות כסף שנתן להם אח"כ.
טז. ולכאורה, מה נוגע אלינו שלכן מספרים לנו סיפור זה?
ובכן: ישנם כאלו שטוענים שהענינים שמציעים להם הינם מהם והלאה.
ולדוגמא: כאשר אומרים לו לילך ולשדל ילד יהודי שיתחיל ללמוד אל"ף בי"ת – אין זה "ענין" בשבילו. הוא עסוק באריכות בתפלה, אריכות בלימוד סוגיא בגמרא או סוגיא בחסידות, ועוסק ביחודים עליונים – כפי שיהי' לעתיד לבוא, כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק78; ולפתע אומרים לו שיסגור הספר, המאמר וכו', ויצא לרחוב לדבר עם ילד קטן, או עם אבי הילד, שהוא "ילד" בשכל, ואינו יודע אודות היוקר והנחיצות שילד יהודי יתחנך ב"חדר" וילמד אל"ף בי"ת.
הוא מבין שאי אפשר לעולם בלאה"כ, שהרי "אם אין גדיים אין תיישים"79, ובהכרח שילמדו ילדים ב"חדר", ולולי זאת, לא יהיו ישיבות (ואז, לא יהי' בפני מי להראות את גדלותו...), אבל, כל זה יכול להעשות ע"י אחרים, כיון שהוא עסוק ("ביזי").
בהיותו חכם גדול, משכיל גדול, עובד גדול שמאריך בתפלה – אין לו פנאי לענינים כאלו שיכול לפעול גם תלמיד תלמידו. הוא כבר העמיד תלמידים שיש להם תלמידים, והם יכולים להתעסק באסיפת ילדים מהרחוב להכניסם ל"חדר". אבל שהוא בעצמו יתעסק עם ילדים ששייכים רק לאל"ף בי"ת – חבל על הזמן שלו; ישנם דברים גדולים יותר שיכול לעזור בהם, כמו מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.
ועד"ז יש לפלוני תירוץ אחר: בהיותו עסוק להרויח כסף – שהרי הישיבות זקוקות לכסף רב כדי שיוכלו להתקיים – הנה אם יקדיש מזמנו לבחון את ילדו בחומש ורש"י או בגמרא, הרי במשך מחצית שעה זו לא יוכל לשהות במשרדו, ובגלל זה תתמעט הכנסתו בכו"כ מטבעות ודולרים, ובמילא תתמעט גם נתינת המעשר או החומש לצדקה, כך, שבסופו של דבר תסבול הישיבה... ולכן מוטב שישאיר את כל הענינים הנ"ל ליהודים אחרים, ואילו הוא יעסוק אך ורק בעשיית כסף, ובמילא יהי' חלק החומש והמעשר לצדקה גדול הרבה יותר!
על כך אומרים לו: כבר היו לעולמים יהודים גדולים כמוך, גבירים גדולים, לומדים גדולים, משכילים גדולים וחסידים גדולים, ואעפ"כ, הי' מתאים להם להתעסק עם ילד קטן, ועד שנעשה אצלם קביעות בזמן, שבבוא יום זה בכל חודש, ה"ה קורא אליו את הילדים הקטנים, ומדבר עמהם בלשון וסגנון שלהם – לא להפחיד אותם עם הגדלות שלו, אלא לקרב אותם, ולהסביר להם את יוקר התורה (לימוד התורה) ומצוותי', ואינו שוכח גם ליטול מכספו וליתן להם מתנה, וכל זה – למרות שמדובר אודות ילד קטן שעדיין לא שייך ללימוד נעלה יותר מאשר אל"ף בי"ת, ולכל היותר גמרא עם פירוש רש"י ותוס' מלוקטים, והמדובר הוא גם בילד שאינו שלו, כמודגש בסיפור הנ"ל שהצ"צ בחן לא רק את אדמו"ר מהר"ש, אלא גם את כל חבריו ב"חדר".
אלא מאי, לכאורה ה"חשבון" אינו מתאים, שהרי כאשר יעסוק לפעול ("אויפטאָן") בקבלה וחסידות ונגלה, או להבדיל בעשיית כסף, אזי התועלת בחינוך הילדים תהי' גדולה יותר כמה פעמים ככה – הרי המדובר הוא אודות "מצוה שבגופו", שע"פ דין אי אפשר לצאת י"ח ע"י שליח80.
זאת ועוד: במצוה שנוגעת לגוף שלו – נשאר הגוף מגושם ("אַ פאַרגרעבטער"), כיון שלא התייגע עמו; ובמה מתבטא אצלו ענין היגיעה – לא בענין של תעניות, שאז נקרא חוטא (כפי שמביא רבינו הזקן81), ולא זה מה שדורשים ממנו; אכול לבריאות ("עס געזונטערהייט"), שיהי' לך כח, ולך לרחוב ואסוף ילדי ישראל ותפעל שילמדו "קמץ א אָ"!
מי צריך את התענית שלך?! – אכול לבריאות, תברך ברכה ראשונה ואחרונה, ועי"ז תייחד את כל היחודים וכו'. אלא מאי, יש לך ענינים שצריך לבטל אותם ע"י תענית – עשה זאת ע"י "תענית דיבור"82, או ע"י דחיית זמן האכילה במחצית השעה83, ועד לתענית הכי גדולה – עי"ז שישבור את טבעו וישפיל את עצמו להתעסק עם ילד קטן, למרות שטוען שזהו היפך טבעו, שאינו יכול לדבר עם תינוק, אלא דוקא עם גדול, שזהו בבחי' "אבנא דהוא מתגושש בה"84.
יז. וזוהי ההוראה מהסיפורים הנ"ל:
גם לפני שנתגלה הבעש"ט – למד וחידש חידושים בתורה, הי' לו גילוי אליהו, הראה מופתים ועסק בהצלת כלל ישראל. ולכאורה אינו מובן: למה הוצרך להוליך ילדי ישראל ל"חדר" וללמדם אל"ף בי"ת, וכל כך נגע לו הדבר עד שהי' מנשק אותם – הרי במקום זה הי' יכול לעסוק בהצלת כלל ישראל?!
ואעפ"כ רואים אנו אצל הבעש"ט, שהי' מתאים לו להתעסק עם ילדים קטנים; ולמה הוא הי' ה"בעל שם טוב" – בגלל שנישק ילדי ישראל באמרם אל"ף בי"ת!
והם שני דברים שאי אפשר להיות זה בלי זה, כמ"ש85 "מרום וקדוש אשכון (דוקא) ואת דכא ושפל רוח":
אם אתה מהלך למעלה מעשרה טפחים, ברקיע השביעי, עם פעולות וחידושים בעבודה והשכלה – שם אינני נמצא, אומר הקב"ה, אלא דוקא "את דכא ושפל רוח".
וכיצד יהי' אצלו הענין ד"דכא ושפל רוח" – לא ע"י תענית, וגם לא ע"י אמירת שיעור תהלים החדשי,
– האמת היא, שאצלו, גם אמירת שיעור תהלים נחשבת ל"ענין", שהרי ביכלתו ללמוד ענין שכלי, ואעפ"כ אומרים לו לומר תהלים כמו אשה זקנה ("ווי אַן אַלטע אידענע")... אבל אעפ"כ, עדיין אין זו שבירת טבעו, כיון ש"התברך בלבבו לאמר"86 שהוא עושה "אתכפיא"... בצייתו לרבינו נשיאנו שצוהו לומר שיעור תהלים החדשי, ובמילא ניתוסף אצלו שומן מזה – היפך הענין ד"נתמעט חלבי ודמי" שע"י תענית87;
אלא דוקא כאשר יאמרו לו: לך אל פלוני ותדבר עמו שיתן כמה דולרים עבור הישיבה – שאז ירגיש את עצמו כעני העומד בפתח – הנה זוהי ה"עבודה" שתובעים ממנו!
וכן כשאומרים לו: לך לבית פלוני ו"תוציא יקר מזולל"88 – ילד או ילדה שילמדו עמהם יהדות, החל מאל"ף בי"ת – כי, בשביל זה יצטרך לשבור את טבעו, והא ראי', שבמשך כל עשרות שנות חייו לא עשה זאת אף פעם!...
יח. הן אמת שהי' אצלו ("ער האָט געפּראַוועט") מסירת נפש, אבל, כיון שהי' זה באופן שהי' לו מזה חיות, באמרו "מתי יבוא לידי ואקיימנו"89, הנה אף שזוהי אמנם דרגת רבי עקיבא, אעפ"כ, אומר רבינו נשיאנו במאמר חסידות90 – באדישות ("אויף אַ קאַלטן אופן") – שאין זה מגיע לאברהם!
והגע עצמך:
אברהם דכתיב בי'91 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" – הי' מתעסק עם גוים, לומר להם "ברכו למי שאכלתם משלו"92. ולכאורה, איך אפשר להשוות זאת למס"נ של רבי עקיבא?!
ואעפ"כ אומרים, שדרגתו של רבי עקיבא, שאמר על מסירת נפשו "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו" – אינה מגעת לדרגתו של אברהם, שהי' הולך באדישות, ללא התפעלות של מס"נ, לקרוא בשם ה' א-ל עולם!
אלא שאברהם הי' קודם מ"ת, שאז לא הי' עדיין הענין ד"ונפלינו גו'"93, ולכן התעסק עם גוים, משא"כ לאחר מ"ת, אסור ללמוד תורה עם גוים94; אבל בנוגע לבנ"י – הנה גם כאשר מדובר אודות קל שבקלים ותינוק שבתינוקות, הרי זו "מצוה שבגופו" לילך בעצמו להציל ילד יהודי כדי ללמדו יהדות.
ומה שטוען שיש לו עבודה נעלית יותר כעבודתו של רבי עקיבא שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו" – אומר רבינו נשיאנו: לא! יש צורך בעבודה שבדרגת אברהם אבינו דוקא!
והרי זה מאמר חסידות שנאמר לנו – דאף שאין אנו שייכים לא לעבודה של רבי עקיבא ולא לעבודה של אברהם אבינו, הנה שמץ מנהו כו'95, ומזה שרבינו נשיאנו קבע זאת בתורתו, מובן, שיש ללמוד מזה הוראה.
וההוראה היא – שגם אם יש מי שכל ימיו עומד בהתבוננות של יחודא עילאה, באמרו "מתי יבוא לידי" ענין של מס"נ בפועל (כמו אצל עשרה הרוגי מלכות), שלמעלה ממס"נ בכח96, אומרים לו שיש עבודה נעלית יותר – לילך בין ילדי ישראל ולפעול שידעו שהקב"ה מנהיג את העולם!...
יט. לכאורה: מדובר אודות ילדים כאלו שמצד עצמם (אם לא יאמרו להם) אינם יודעים אודות המציאות של בורא העולם, וא"כ, בשביל זה צריכים אותו – בהיותו במעמד ומצב של יחודא עילאה?!
והמענה לזה: זוהי מצוה שבגופו, ואין לך שום תירוץ!
בנוגע למצות תפילין, בודאי לא יחשוב שאינו צריך להניח תפילין, ח"ו, בגלל שעוסק ב"יחודא עילאה". ועל זה אומר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע97: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא, כך ישנו חוב גמור להתבונן בכל יום מחצית השעה כיצד להדריך את ילדיו שילכו בדרך שמדריכים אותם.
ורבינו נשיאנו מוסיף, שאין זה מספיק, אלא צריך לצאת ל"חוצה", ולחלץ ("אַרויסשלעפּן") משם ילדי ישראל, ולהביא אותם לד' אמות של תורה, שילמדו תורה ויקיימו מצוותי'.
אלא מאי, בשעת מעשה תצטרך להפסיק מהעבודה שלך – הנה על זה סיפר רבינו נשיאנו98 אודות רבינו הזקן, שהמס"נ שלו התבטאה בכך שניתק את עצמו לפי שעה מהעבודה ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"99, כדי לעשות טובה לבת ישראל בליאזנא100.
ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו' לענינים אלו, מ"מ, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו – אומר רבינו הזקן בתניא95 – שייך לכל אחד מישראל.
כ. וזוהי ההוראה בנוגע לפועל:
נמצאים אנו בזמן כזה שלאחרי הגלות לא ישאר אפילו יהודי אחד בגלות, כפי שאמר רבינו נשיאנו כו"כ פעמים101.
ולכן, כאשר לא מזדרזים להביא עוד ילד יהודי למעמד ומצב שיתחיל לומר "מודה אני", ולהיות במעמד ומצב שיהי' "שם שמים שגור בפיו" (בשפה שלו, אם זו אנגלית או כל שפה אחרת) – אזי מעכבים בגלות את השכינה102, כביכול, ואת כל עם ישראל, לרגע מיותר!
וכאשר מדובר אודות הוראה של רבותינו נשיאינו – אין זה באופן שנותנים רק ציווי, ואח"כ נוסעים לרקיע השביעי... אלא זהו באופן ד"עמו אנכי בצרה"103; הם תקועים ("שטעקן") עם כל יהודי שרוצה ללכת בדרך אשר הורונו, והולכים עמו, כך, שישנו הסיוע שלהם, נתינת-כח וברכה להצלחה רבה בכל האמור.
ומי שמקבל על עצמו החלטה לעסוק בזה – יכול לדרוש זאת גם מזולתו: כאשר מישהו דורש מתלמידו לעשות זאת, ואילו הוא בעצמו נכנס חדר לפנים מחדר ויושב ללמוד – לא יוכל לפעול זאת גם אצל התלמיד; ורק כאשר התלמיד רואה שגם הוא בעצמו עושה זאת, אזי דבריו הם דברים היוצאים מן הלב, ופועלים גם על התלמיד.
כא. וגם ענין זה נפעל בי"ט כסלו – כידוע הסיפור אודות אמירת המאמר "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה"104, כפי שנדפס בארוכה בלקוטי דיבורים105 בפרשת י"ט כסלו, המאסר הראשון והשני.
ונמשך הענין עד לדורנו זה בהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"106 – שלוקחים ילדי ישראל שנמצאים ב"חוצה" כפשוטו (אין מקרא יוצא מידי פשוטו), ומוציאים אותם משם ומטבילים אותם ב"מעיין", שמטהר – בין בזוחלין ובין באשבורן107 – מיד, ללא צורך בשיעור מסויים, ובלבד "שכל גופו עולה בהן"108, שמטבילים בהם את כל מציאותו של הילד.
וכל זה נעשה בהצלחה רבה ומופלגה, וכך – כאשר מכניסים עוד ילד ועוד ילד, עוד ילדה ועוד ילדה, בעניני יהדות – עושים דירה לו ית' בתחתונים109, עי"ז שנעשה "ושכנתי בתוכם"110, בתוך כל אחד ואחת מישראל111.
* * *
כב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.
* * *
כג. דובר אודות פרטי הביאורים שנאמרו112 בנוגע לחידוש של תורת החסידות113, שהם פרטים שמסתעפים מהנקודה העצמית של תורת החסידות114 – המשכת אור חדש מבחי' פנימיות הכתר, ועד לפנימיות עתיק ממש, בחי' א"ס שברדל"א115. וכמו שכל הענינים שיהיו בביאת המשיח (עי"ז שיפוצו מעינותיך חוצה) מסתעפים מהנקודה העיקרית של משיח116 – יחידה, עצם נקודת החיות. ולכן תורת החסידות מכניסה חיות בכל ד' חלקי התורה117: פשט, רמז, דרוש, סוד118. ונתבאר – בתור דוגמא – החידוש דתורת החסידות בענין "מודה אני לפניך כו'", כפי שהוא ע"פ פשט (הודאה על החזרת הנשמה), ע"פ רמז (רמז לתחיית המתים), ע"פ דרוש (שאין לעכב פקדונו של חבירו בשביל החובות שחייב לו, כשם שהקב"ה אינו מעכב את נשמת האדם שהפקידה אצלו בעד החוב שהאדם חייב לו119) וע"פ סוד (שהחזרת הנשמה היא מבחי' המלכות – "מלך", כפי שמיוחדת עם בחי' היסוד – "חי וקיים"120) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס121 בקונטרס ענינה של תורת החסידות122.
כד. ועפ"ז מובן גם בנוגע לענין הגאולה – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי" – כדברי רבינו הזקן34 "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום":
ע"פ דרשת חז"ל50 על הפסוק "פדה בשלום גו'" שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", הרי זה ענין כללי שכולל את כל הענינים – כדברי הרשב"א50 שהם ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה (תפלה הו"ע המחשבה – "איזו היא עבודה שבלב .. זו תפלה"123; תורה הו"ע הדיבור – "למוציאיהם בפה"124, וגמ"ח הו"ע המעשה), וכדברי המהרש"א50 שהם שלשה העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה (תפלה) וגמ"ח125 (שכוללים את כל המצוות, כמבואר בארוכה בספרים שמבארים תוכן ושרשי המצוות, שכל המצוות נחלקים ושייכים לא' מג' הקוין), כפי שמביא הצ"צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) ברשימותיו על הפסוק פדה בשלום126.
ומזה מובן, שגם ענין הפדי', שזהו השכר, הו"ע כללי – "פדאני לי ולבני ("גוים ואלקיו"127) מבין אומות העולם".
והענין בזה – כאמור לעיל שענין הגאולה הוא שמאז תהי' תורת החסידות נחלתו של כאו"א מישראל128, כך, שחודרת הן בהעסק בתורה, הן בהעסק בגמ"ח, והן בתפלה עם הציבור, ועד שנמשך וחודר גם ב"חוצה", בכל העולם כולו, ועי"ז נעשה בפועל (לא רק "כאילו") "פדאני כו'", קא אתי מר דא מלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
* * *
כה. דובר לעיל (סי"ד) אודות הדגשת ענין החינוך אצל הצמח- צדק, שגם בשנים שהי' בתוקף ענין הנשיאות שלו, שהתבטא גם בהשפעה רבה הן בלימוד וכתיבת תורת החסידות על ידו, והן בעניני נגלה בכתיבת השאלות-ותשובות והחידושים, וכמ"פ ככה בנוסף על הנדפס, והעולה על כולנה בנוגע לעסקנות ציבורית והנהגת כלל ישראל, בעת שהיו אצל בנ"י צרות גדולות, והוצרך להיות מונח בתחבולות והשתדלויות בכל מיני דרכים כדי לבטל גזירות, ולהחליש עכ"פ את הגזירות שלא עלה בידו לבטלן – הנה מבלי הבט על כל זה, הי' נוהג מידי חודש בחדשו לבחון את הילדים הקטנים שלמדו ב"חדר" (שהיו רובם מבני המשפחה), ומתוך שימת-לב מיוחדת ("אַריינלייגן זיך אין דעם"), עד שלאחרי הבחינות הי' נותן להם מתנות כסף.
לכאורה הי' יכול לעשות חשבון, שבשעת מעשה יכול לפעול בענין של לימוד החסידות או נגלה, או בעסקנות הכלל, ואילו המבחן לילדים בני שבע יכול להיעשות ע"י אחר – שזוהי טענה ע"פ הלכה, שמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים אסור להחליפה במצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים129, ועאכו"כ כשמדובר אודות מצוה קלה ביחס למצוה חמורה.
אמנם, במה דברים אמורים שאפשר לעשות זאת ע"י שליח – אם אין זו מצוה שבגופו, אבל כאשר מדובר אודות מצוה שבגופו – אזי אין מקום לחשבונות, ולא שייך לעשותה ע"י אחר (כמבואר בארוכה בקצות ובכ"מ80).
ובהמשך להמדובר אודות הדגשת ענין החינוך, יש להוסיף גם משנת"ל (סכ"ג)130 בנוגע לחידוש של תורת החסידות בפירוש הפשוט ד"מודה אני", שההדגשה היא על זה "שהחזרת בי נשמתי", נשמת אדם, אשר, "רוח בני האדם העולה היא למעלה"131 – שיש צורך להבהיר זאת במיוחד בנוגע לענין החינוך, בהתחשב עם אופן ההנהגה במדינה זו, כדלקמן.
כו. בנוגע לחינוך, הנה סדר הנהגת המדינה, שלכל לראש צריכים לחנך ולגדל את הילד באופן שיוכל לחיות – "מאַכן אַ לעבן" – כפי הפירוש הפשוט ד"מודה אני לפניך .. שהחזרת בי נשמתי", שיש להודות על עצם היותו אדם חי.
ובכן, אף שיש נתינת מקום לכך, ולכאורה, ע"פ נגלה, צריך לברך ולהודות על החיות שנותנים לו באיזה אופן שתהי' – שוללת זאת תורת החסידות, באמרה, שהן אמת שענין החיים הוא מתנה מהקב"ה, "מאן דיהיב חיי"132, וצריכים להודות על זה, אבל אעפ"כ, כיון ש"כל ישראל בני מלכים הם"133, טוען בן מלך שהוא זך ומפונק, ורצונו בחיים הראויים לשמם – שתהי' לו שייכות עם אביו המלך, ואם אביו המלך מעניק לו חיים אבל שולח אותו ל"רפת" יחד עם "בהמה" ח"ו – אינו חפץ בחיים כאלו; רצונו להיות עם אביו המלך. וכתורת המגיד134 בפירוש הכתוב135 "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שתפלת העני ושפיכת שיחו מתבטאת בכך שרצונו להיות "לפני הוי'".
וא"כ, צריך לחשוב ולהתבונן באיזה אופן תהי' החיות – אם באופן ד"רוח הבהמה היורדת היא למטה"131, או באופן ד"רוח בני האדם העולה היא למעלה" (שהרי אין זה ענין שאפשר לעשותו בשני שלבים שונים: בתחילה יחנך ויגדל "בהמה", ואח"כ יעשה מה"בהמה" "אדם", "רוח האדם" – לאו כל מוחא סביל דא, לא כל אחד מצליח בכך, ואדרבה: ע"פ רוב לא מצליחים בכך).
ואם רוצים שהילד יגדל באופן ד"רוח בני האדם העולה היא למעלה", שיהי' לא רק "החזרת בי נשמה" סתם, אלא "החזרת בי נשמתי", נשמה של יהודי – הרי זה צריך להתחיל עוד לפני נטילת ידים ואמירת ברכה שבה מזכיר שמו של הקב"ה. – "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב" (כדברי ישעי'136 בנבואתו), צריך לידע שנולד אצל אב ואם יהודים, והוא גדל ומתנהג בדרך היהדות.
ואילו כשמחנכים מישהו לחיות ב"רפת" רח"ל – יש מקום לשאלה אם עליו לומר "מודה אני" אם לאו, כיון שצריך להיות "החזרת בי נשמתי" דוקא.
וכיון שכן, הרי קודם שמגדלים ילד שיוכל "מאַכן אַ לעבן", צריך לברר תחילה מהי מהות החיים: אם יהיו חיים הראויים לשמם – הרי אדרבה ואדרבה, ואם לאו ח"ו – הרי אח"כ יבוא הילד בעצמו בטענה ותביעה: לשם מה?!...
ואם בנוגע ליסורי הגוף טען איוב על היום והלילה ("יום אולד בו והלילה .. הורה גבר"137) באופן של היפך הברכה – עאכו"כ בנוגע ליסורי הנפש.
אף פעם לא היו אצל ילדים יסורי הנפש רח"ל כמו מאז שהתחילה שיטת החינוך שצריכים לגדל את הילדים עם "ויטמינים", משחקי כדור ("פוטבאָל" ו"בייסבאָל") וכיו"ב, ורק בזמנים הפנויים מאכילה ושתי' ומשחק יספרו לו אודות תורת משה, כענין טפל, כיון שהוא רק בן שלש, ארבע או חמש, ועדיין לא הגיע הזמן של ששה חדשים לפני הבר-מצוה...
חינוך כזה גורם לילדים יסורי נפש רח"ל, בגלל שנותנים להם חיים סתם, "נשמה" סתם, במקום "נשמתי", כי:
הילד מצד עצמו יש לו נשמה, "נפש השנית בישראל" שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"; בין אם אביו ואמו רוצים בכך או לא – הרי "לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות", כמ"ש רבינו הזקן בהתחלת ספר התניא138; ונפש האלקית מושכת אותו ל"נשמתי".
ואילו ההורים מושכים אותו ל"החזרת בי נשמה" סתם, ובלבד ש"יעשה חיים" ("מאַכן אַ לעבן") – דולר, ומה טוב – עשר דולר, ועוד יותר טוב – אלף דולר, ואם ירויח כמה פעמים ככה – אזי יכניסו אותו בספרים שבהם מציינים את כל המי ומי ("הוּ איז הוּ"), האנשים החשובים שבעוה"ז הגשמי...
וכתוצאה מזה נעשה אצלו מעמד ומצב ד"ויתרוצצו"139, שמביא לידי יסורי הנפש.
הגיע הזמן לבוא לידי הכרה שצריך לחשב "חשבונו של עולם"140 – כיצד מנהיג את ביתו, קהילתו וסביבתו, ומהי השפעתו בחוג שלו, והחשבון הראשון הוא – לא "לעשות חיים", ואח"כ יוסיף לזה "הידור" שהחיים יהיו יהודיים, אלא ההתחלה צריך להיות מהעיקר – מהיהדות, ועי"ז יהיו החיים ראויים לשמם.
ואז משתנה אופן החינוך מלכתחילה:
החינוך לא מתחיל בהתייעצות עם הרופא איזה דייסא ("פאָרמולאַ") לתת לתינוק, ואח"כ מתייעצים עם הפסיכולוג באיזה משחקים צריך לשחק כדי שלא יסבול מ"פיצול אישיות" ("ספּליט פּערסאָנאַליטי"),
אלא ההתחלה היא – ע"פ מ"ש בשו"ע של רבינו הזקן141 ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה, ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו";
מיום המילה – ביום השמיני, ואצל ילדה אין צורך להמתין עד ליום השמיני, ד"אשה כמאן דמהילא דמיא"142, מיד כשנולדה143 – מתחילה כבר נפש השנית בישראל לפעול פעולתה, באופן ש"עולה למעלה".
וכאן יכולים גם ההורים לסייע בענין זה – לא לפנק ולפטם אותו ("ספי לי' כתורא"144) ב"ויטמינים", בכל מיני משחקים, שירים וריקודים, ובין ריקוד לריקוד ילמדו אותו אל"ף בי"ת ו"מודה אני"; אלא מיד כשניעור משנתו145 צריך להתחיל הענין ד"מודה אני", ורק אח"כ באה האמירה "שהחזרת בי נשמתי".
ואז גדל ילד בריא – כיון שהן נשמתו מושכת אותו "למעלה", והן אביו ואמו עוזרים לו להיות נמשך "למעלה", בהתאם לטבעו בתור יהודי, כדברי רבינו הזקן, בעל הגאולה, על הפסוק146 "שמע ישראל", שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות147, ובלבד שלא יבלבלו את טבעו, שעי"ז יגרמו ליסורי הנפש שכל יסורי הגוף אינם דומים להם.
כז. והדברים אמורים לא רק בנוגע לילד, אלא גם בנוגע למבוגר שבענין זה הרי הוא עדיין "ילד" – כשם שהמדובר בענין "מודה אני" כשניעור משנתו הוא לא רק בתחלת היום, כשניעור משינה בפועל, שאז מתחדש כללות מציאותו בתור בר-דעת ששוקל ומודד כל עניניו ע"פ שכל, אלא גם במשך היום, בלכתו מדרגא לדרגא בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות ו"בכל דרכיך דעהו"148 באופן ש"אין להם מנוחה כו', שנאמר149 ילכו מחיל אל חיל"150, ומתחדש אצלו ענין שברגע שלפנ"ז הי' באופן של שינה, העלם והסתר151.
כאשר יש לו עסק עם אחד מבני משפחתו שאינו יודע עדיין החילוק בין "רוח בני האדם העולה היא למעלה" ל"רוח הבהמה היורדת היא למטה"; הוא רכש לעצמו את הספר שמבאר כיצד להיות עשיר, בחשבו שכל התכלית בעולם היא להיות עשיר, ורק לאחרי שיצא לגימלאות ("רעטייערן") אזי יתחיל ללמוד קיצור שולחן ערוך מתורגם לאנגלית – צריך להסביר לו שלא יוכל להצליח בעשירותו (אם למזלו הכריז עליו המלאך שיהי' עשיר152) אם לא יתחיל עם תורת ה', לכל-הפחות מקיצור שו"ע, אפילו בתרגום אנגלי; רק אז יוכל ליהנות מהעשירות, שתנוצל באופן המתאים.
וזהו לימוד לכל אחד – בעל משפחה, אב או אם, וכן אח גדול שצריך להדריך את אחיו הקטנים (וכדרשת חז"ל153 "את אביך"154, "לרבות את אחיך הגדול"), ועאכו"כ בנוגע לגבאי בבית-כנסת, רב ומנהיג רוחני בקהילה וכיו"ב:
לכל לראש עליו למשוך אליו ("צוציען") בני אדם (לא חפצים) חיים ("לעבעדיקע מענטשן"), ומי הוא הנקרא בשם "אדם" – הרי זה כדברי השל"ה155 ש"אדם" הוא ע"ש "אדמה לעליון"156.
השל"ה ידע שמפורש בקרא157 "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", ואעפ"כ כתב שהשם אדם הוא לא ע"ש "עפר מן האדמה", אלא ע"ש "אדמה לעליון"!
ובכן: כאשר פועל שמשפחתו תהי' במעמד ומצב של "אדמה לעליון" – אזי יש לו משפחה בריאה; וכן כאשר פועל על כתה, קבוצה או קהילה שתהי' במעמד ומצב של "אדמה לעליון" – אזי יש לו כתה, קבוצה וקהילה בריאה, שיש להם חיים הראויים לשמם, ואז יכול לומר "מודה אני לפניך" עוד לפני שנטל ידיו.
כח. וזוהי גם ההוראה על כל השנה כולה – בהתאם להחלטה שמקבלים בראש-השנה (לחסידות), שבו נמשכת הכתיבה וחתימה טובה על כל השנה כולה – שתהי' שנה של חיים אמיתיים, עי"ז שחדורים ב"מעיין", מקור מים חיים, של יהדות, תורה ומצוות, שזהו כללות הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה".
ובהקדמה – שהחידוש של תורת החסידות הוא לא רק שיפוצו מימי המעיין חוצה, אלא ש"יפוצו מעינותיך חוצה", אף שלכאורה אין זה באופן שהמעיין עצמו נמשך ובא אל החוצה, אלא רק מימי המעיין באים לשם, כי, כאשר המים מחוברים אל המעיין יש להם דין של מעיין106. ויתירה מזה: הציווי הוא ליקח את המעיין עצמו ולהביא אותו אל החוצה, ולא להמתין עד שהחוצה יבוא אליו.
והענין בזה:
כתיב158 "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים וגו'", והיינו, שישנם ד' הנהרות, החל מ"פישון", ועד ל"הנהר הרביעי הוא פרת", שכוללים את כל סוגי הנהרות שבעולם, אבל, לפני ש"משם יפרד" ישנו גם ה"מעיין" שממנו יוצא הנהר להשקות את הגן.
וענין ה"מעיין" הוא – לא כמו "מקוה" שהו"ע שבמדידה והגבלה, שהרי צריך להיות בו שיעור של ארבעים סאה108 (ולמטה מזה ישנו גם השיעור דתשעה קבין159), אבל "מעיין" אין לו מדידה והגבלה, אלא הו"ע של נקודה, שהרי ע"פ רוב נביעת המעיין הוא באופן של טיפין טיפין (שמהם נמשכים אח"כ הנהרות), וגם ע"י טיפה נעשה ענין של טהרה – אם הגשמיות והחומריות היא במיעוט, כך, שדי גם בטיפה "שכל גופו עולה בהן"108 (ובפרט ע"פ פירוש הראשונים160 ש"עולה בהן" היינו שבטל בהם).
וזהו החידוש של תורת החסידות – שצריכים להמשיך ולהביא אל ה"חוצה" גם את ה"מעיין" עצמו, שהוא המקור שממנו נמשך הנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן, שזהו"ע רזין דרזין שבתורה, שזהו המקור גם לרזין שבתורה (וכאמור לעיל (סכ"ג)161 שתורת החסידות פועלת גם בלימוד חלק הסוד שבתורה שיהי' בעומק יותר).
וע"ד מ"ש בנוגע לזמן דלעתיד לבוא שאפילו "עלהו" יהי' "לתרופה"162, ועאכו"כ בנוגע לפירותיו.
ועד"ז גם עתה – כאמור כמ"פ שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים בעבודתינו במשך זמן הגלות163 – שכאשר מעמיד את עצמו, את משפחתו ואת הקבוצה והקהילה שמנהיג, במעמד ומצב שצריכים להיות מונחים וחדורים ב"מעיין" של היהדות, תורה ומצוותי', באופן "שכל גופו עולה בהן", ב"מים חיים" של המעיין שהוא "מקור מים חיים"164 שנמשך מהקב"ה – אזי גדל יהודי בריא, משפחה בריאה, קהילה בריאה וכלל ישראל בריא.
ונמשך מלמעלה הענין ד"מחי' חיים יתן לך חיים" (כדברי הגמרא במסכת יומא165), ועד שנמשך למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטם.
* * *
כט. נהוג מידי שנה בשנה שבי"ט כסלו מסיימים את לימוד הש"ס של שנה שעברה, ועורכים חלוקת הש"ס לשנה הבאה, וכל אחד ואחד משתתף בזה, והשתתפות זו נחשבת כאילו למד את כל הש"ס, כמשנ"ת בארוכה בהתוועדויות הקודמות166.
ומסתמא יחלקו עתה את הכרטיסים, וכל אחד ישתתף בחלוקת הש"ס.
ויה"ר שתהי' שנת תורה, ושנה מוצלחת בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור ועבודת התפלה, כדברי הגמרא50: "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ותהי' גם שנת גאולה – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
* * *
ל. כמו"כ רגיל בכל שנה ושנה לערוך סיום – על כללות הש"ס או על מסכתא שבש"ס,
– וכן לערוך סיום על ספר התניא167, כפי שרבינו נשיאנו חילק את ספר התניא לימות השנה, באופן שמסיימים לי"ט כסלו, ומיד מתחילים את לימוד התניא מחדש –
ובעמדנו בשנת המאה להסתלקות-הילולא של הצמח-צדק – הרי ישנו "הדרן" של הצ"צ ע"ד החסידות על מסכת בבא מציעא,
– בודאי שבמשך ימי חייו אמר הצ"צ כו"כ הדרנים, כמנהג ישראל168, אבל, מהענינים שנשמרו ונמצאו הרי זה ההדרן על מסכת ב"מ הנ"ל –
שכבר נתפרסם לרבים ולדורות באופן של דפוס169.
לא. בסיום מסכת בבא מציעא שנינו:
"שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים, ר"מ אומר של עליון (שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק170), ר' יהודה אומר של תחתון (שעל אוירו הוא מונח170). אמר ר"מ אם ירצה העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק. אמר ר' יהודה אם ירצה התחתון למלאות את גנתו אין כאן ירק. אמר ר"מ מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, רואין מהיכן ירק זה חי. אמר ר"ש כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול (ובגמרא: "אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס"), הרי הוא שלו, והשאר של תחתון".
ומפרש רש"י, שסברת ר"ש היא (לא סברא נוספת על סברותיהם של ר"מ ור"י, אלא) כסברת ר"מ, אלא שהדין הוא באופן אחר: "כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו" – "כדקאמר ר"מ הואיל ומעפרו היא חיי'", "והשאר של תחתון" – "ועליון הוא גופי' אפקורי מפקר להו לגבי', שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט".
והקשה הרמב"ן: "א"כ אמאי אמרי דבי ר' ינאי ובלבד שלא יאנס, הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפילו באונס, אינו מפקיר"?
ולכן מפרש הרמב"ן באופן אחר: "הא דר"ש בדר"י שייכא, וטעמי' משום דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון, הואיל וידו מגעת שם, והוא סבור שהיא שלו הואיל ועיקרו בתוך שלו, דמימר אמר תחתון, עליון שקיל לי', ואם תקניטנו לאסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו".
והגמרא מסיימת: "הלכה כר"ש".
לב. אבל בירושלמי – "מה יעשו (הלכה כמי מהני תנאי דמתני') .. יחלוקו" (כיון דאיכא סברא כר"מ או כר' יהודה, חולקין בזה171).
ובהמשך לזה איתא בירושלמי דין נוסף:
"כותל שבין שתי מחיצות (של שני בני אדם) ונפרץ, רב ושמואל, חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה, וחד אמר כולו לזה וכולו לזה (והיינו, שכל אחד מהם יש לו חלק בכולו, ובמילא חולקים). מה מפקה מביניהון (דמר אמר מחצה לזה ומחצה לזה, ומר אמר כולו לזה וכולו לזה, והיינו הך דיחלוקו, ומאי בינייהו), מצא מציאה (בתוך הכותל), מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה, מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה (אם נמצא מחציו והילך לזה הרי אלו שלו, ובחציו האחר הרי הוא של אחר הסמוך לו .. דתלינן דהוא הניחה שם171), ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה, המוצא זכה".
וכמבואר בקצות החושן172, "דמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה, א"כ לא הוי חצר השותפין כלל, אלא כל אחד מכיר מקומו, ומחציו והילך לזה קונה המציאה, ומחציו ואילך לשני קונה המציאה, אבל למ"ד כולו לזה וכולו לזה, הו"ל חצר השותפין, ולא קנו כלום, דחצר אינה קונה אלא שיהי' חצירו לבדו, ומשו"ה זוכה המוצא".
והנה, בבבלי לא הובא דין זה בסיום המסכת, אבל, כמה דפים לפנ"ז173 נמצא תוכנו בשינוי לשון: "אילן העומד על המיצר, אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן, ושמואל אמר חולקין".
וביאור הטעם שבירושלמי ניתוסף דין זה בסיום המסכת משא"כ בבבלי – כי, בירושלמי ההלכה היא "יחלוקו", ולכן מתאים להביא בהמשך לזה דין נוסף שבו חולקין ("כותל .. ונפרץ .. מחצה לזה ומחצה לזה .. כולו לזה וכולו לזה"); משא"כ בבבלי, כיון שההלכה היא כר"ש, ש"כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון" – אין מקום להביא בהמשך לזה הדין דכותל שנפרץ או אילן העומד על המיצר שבו חולקין, שהרי אין זה מכוון לפסק ההלכה בדין שתי גנות.
לג. אך עדיין אין הדברים מחוורים לגמרי:
ידוע174 שענין ה"הדרן" הוא שמקשרים סיום המסכת עם התחלתה, "נעוץ סופן בתחלתן"175, וכן עם התחלת המסכת הבאה אחרי'.
ובנדו"ד, הנה בירושלמי אתי שפיר הקשר בין סיום המסכת עם התחלתה, כיון שסיום המסכת הוא בדין "מצא מציאה .. מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה", שמתאים עם התחלת המסכת בדין "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתי' וזה אומר אני מצאתי' .. יחלוקו"; וכמו"כ יש קשר בין סיום המסכת, "כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ כו'", עם התחלת מסכת ב"ב, "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע .. אם נפל הכותל וכו'".
אבל בבבלי, חסר לכאורה הקשר בין הסיום להתחלה.
לד. ויובן בהקדם הביאור בדברי הרמב"ם176 שמביא הדין דשתי גנות והדין דאילן העומד על המיצר בחדא מחתא:
"שתי גנות זו על גב זו והירק בינתיים בגובה עובי הארץ שביניהם, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול אותו מעיקרו הרי הוא שלו, ובלבד שלא יאנוס את עצמו, והשאר של תחתון .. אבל האילן העומד על המיצר, אע"פ שהוא נוטה לתוך שדה אחת מהן, הרי שניהם חולקין בפירותיו".
ולהעיר, שבשו"ע177 הובאו ב' דינים אלו בשני סעיפים, אבל הרמב"ם הביאם בהלכה אחת, ובתוספת תיבת "אבל", שבזה מודגשת השייכות של ב' דינים אלו, שהסברא הראשונה היא שדין "אילן העומד על המיצר" צריך להיות כמו דין "שתי גנות", ולכן צריך לשלול ולומר "אבל האילן כו'", שדינו שונה מדין "שתי גנות".
לה. ויש לבאר זה בהקדם דיוק נוסף בדברי הגמרא בביאור הפלוגתא דר"מ ור"י בדין שתי גנות:
"אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי, כי פליגי בנופו, ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו, ור' יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו".
ולכאורה, הסברא שבגמרא אי אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו" אם לאו, אינה הסברא שבמשנה "אם ירצה העליון ליקח את עפרו" או "אם ירצה התחתון למלאות את גנתו", ולמאי נפק"מ?!
והביאור בזה – שהסברא שבגמרא אי אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו", נוגעת לדין אילן העומד על המיצר, שבו לא שייכת הסברא דירצה ליקח את עפרו או למלאות עפר:
הסברא שבמשנה גבי שתי גנות זו על גב זו, אם הירק שייך לעליון, כיון ש"אם ירצה העליון ליקח את עפרו אין כאן ירק", או ששייך לתחתון, כיון ש"אם ירצה התחתון למלאות את גנתו אין כאן ירק" – אינה שייכת באילן העומד על המיצר, כי: ליטול את העפר – לא יכול אף א' מהם, כיון שעפר המיצר שייך לשניהם; וגם אם ירצה למלאות עפר בחלקו – לא יתבטל הנוף (כמו בירק שצומח בגובה עובי הארץ שבין שני הגנות זו על גב זו, שכאשר ממלאים עפר מתבטלת מציאותו, כיון שאין לו מקום פנוי היכן לצמוח), אלא יצמח כלפי מעלה, או שיטה לצדו של חבירו.
אבל הסברא שבגמרא, "שדי נופו בתר עיקרו", שייכת שפיר לדין אילן העומד על המיצר: אי אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו" – חולקין, ואי לא אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו" – הרי זה שייך למי שהנוף נוטה לחלקו.
ועפ"ז, אם הסברא העיקרית בדין שתי גנות היא סברת הגמרא, "שדי נופו בתר עיקרו", ששייכת גם בדין אילן העומד על המיצר, אזי לא שייך לומר "שתי גנות כו', אבל אילן העומד על המיצר כו'"178.
ועכצ"ל, שמדברי הרמב"ם "שתי גנות כו', אבל אילן העומד על המיצר כו'", מוכח, שהסברא העיקרית בדין שתי גנות היא סברת המשנה179, "אם ירצה העליון ליקח את עפרו", או "אם ירצה התחתון למלאות את גנתו", ולכן כתב "אבל אילן העומד על המיצר כו'", כיון שבו לא שייכת סברת המשנה שהיא הסברא העיקרית.
לו. עפ"ז מובן שגם בבבלי יש קשר בין סיום המסכת לתחלתה וכן להתחלת המסכת הבאה, אלא, שהקשר הוא באופן של "אבל כו'":
דין "שתי גנות" שבסיום המסכת, שבו פוסק ר"ש (שהלכה כמותו) כר"מ או כר"י (כב' הפירושים שבזה, כנ"ל סל"א) – הוא בגלל סברא מיוחדת ששייכת רק בדין זה ("אם ירצה העליון ליקח את עפרו", או "אם ירצה התחתון למלאות את גנתו");
אבל אין זה שייך לדין ד"שנים אוחזין בטלית כו'" שבהתחלת המסכת, ששם לא שייכת הסברא המיוחדת שבסיום המסכת, ולכן הדין הוא ש"יחלוקו",
וכמו"כ אין זה שייך להדין שבתחלת המסכת הבאה, "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע .. אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם" – כמו ב"כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ" שבירושלמי סוף מסכת ב"מ, ועד"ז בבבלי (כמה דפים לפני סוף המסכת) גבי "אילן העומד על המיצר", שהדין הוא שיחלוקו.
*
לז. והנה, נוסף על "הדרן" של הצמח-צדק ע"ד החסידות המבואר במאמר הנדפס הנ"ל169, כך שכל אחד יכול לעיין בו, הנה בימים אלו הגיע לידי ביכל חסידות – כמדובר כמ"פ180 אודות הענינים שיוצאים מן המיצר אל המרחב – ובו ישנו דרוש181, שכנראה גם הוא מהצמח צדק (דאף שאינו דומה לגמרי לסגנון של הצ"צ, הרי התוכן הוא לפי דרכו של הצ"צ), שמבאר ע"ד החסידות משנה נוספת בפרק הבית והעלי' [הפרק האחרון של מסכת בבא מציעא, "הבית והעלי'", שבו מדובר אודות עניני שותפים – ששייך להתחלת מסכת בבא בתרא, או אודות עניני חלוקה – ששייך להתחלת מסכת בבא מציעא], כמה משניות לפני המשנה האחרונה:
במאמר הנ"ל מובא מדרש תמוה על הפסוק182 "בונה ירושלים הוי' נדחי ישראל יכנס": "אע"פ שבונה ירושלים הוי', אעפ"כ נדחי ישראל יכנס" – דלכאורה אינו מובן פירוש המדרש, שב' חלקי הפסוק הם באופן ד"אע"פ כו' אעפ"כ כו'"?
ומבאר בהמאמר, שביאור דברי המדרש יובן בהקדם דברי המשנה183: "הבית והעלי' של שנים שנפלו, אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו את יציאותיו (ואח"כ יצא ממנו ויבנה עלייתו170). ר' יהודה אומר .. בעל העלי' בונה את הבית ואת העלי', ומקרה את העלי' ויושב בבית, עד שיתן לו את יציאותיו".
לח. ותוכן הדברים:
"הבית והעלי'" של כללות ישראל (בדוגמת בית ועלי' כפשוטם) – קאי על ירושלים, שלהיותה "תלפיות, תל שכל פיות (מכל הארצות) פונים בו"184, הרי היא ה"בית" של כללות ישראל, ובפרטיות יותר יש בה "בית ועלי'" – ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, שהם בדוגמת בית ועלי', כמובן ממארז"ל185 "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה", כשם שאי אפשר לדור ב"עלי'" (ירושלים של מעלה) קודם בנין ה"בית" (ירושלים של מטה).
וסדר הדברים הוא – שירושלים של מטה נבנית ע"י ה"יציאות" שנותנים בנ"י למטה בעבודתם בשלימות היראה,
– ענינה הרוחני של ירושלים, כמרומז בתיבת "ירושלים", ע"ש יראה וע"ש שלם186, שלימות היראה187, וכדאיתא בספרי188 בנוגע לאכילת מעשר שני בירושלים, שכאשר "הי' עומד בירושלים .. והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה ("כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן"189) הי' גם הוא מכוין ליראת שמים כו'" –
שעז"נ190 "האלקים עשה שיראו מלפניו", וזוהי תכלית כל התורה והמצוות, כמ"ש191 "ויצוונו גו' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'", וכתיב192 "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", וזוהי תכלית בריאת כללות סדר ההשתלשלות, ועוה"ז בפרט, ובמיוחד ירושלים עיר הקודש.
וכאשר ישנה "ירושלים של מטה", אזי ישנה גם "ירושלים של מעלה" – שענינו בעבודת האדם שע"י יראה תתאה (ירושלים של מטה) באים ליראה עילאה (ירושלים של מעלה), ואז נכנס הקב"ה בירושלים של מעלה, כיון שירושלים של מטה נעשית דירה לו יתברך109.
[ויש לקשר זה גם עם המשנה ד"שתי גנות" – כפי שמבאר הצ"צ ב"הדרן"169, ש"שתי גנות" הו"ע גן עדן העליון וגן עדן התחתון, ו"הירק בינתיים" קאי על כל עניני עוה"ז, שבהם צריכה להיות העבודה לעשות דירה לו יתברך, שזהו ענינה של ירושלים עיר הקודש, שהיתה דירתו של הקב"ה].
לט. אמנם, כל זה בזמנים כתיקונם, משא"כ כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו"193, "לפי שחטאנו .. חרבה עירנו כו'"194, שאז נעשה מעמד ומצב ד"הבית והעלי' .. שנפלו", והיינו, דכיון שנחסר ענין היראה בעבודת האדם לה', אזי נפל הבית, ובמילא נפלה גם העלי', שהרי נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה כו'.
ואז בא בעל העלי', הקב"ה, ומבקש מבנ"י – "אם (כמארז"ל195 שזהו לשון בקשה) בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו"196 – בנו את הבית, ובלשון המשנה: "אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות", והיינו, שבעל העלי' (הקב"ה) מכניס הרהורי תשובה בלבו של בעל-הבית כדי שיתעורר לבנות את הבית.
ובענין זה ישנם ב' אופנים, בהתאם לב' האופנים בנוגע לזמן הגאולה, כדברי הגמרא197: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה":
כאשר בנ"י "זכו", אזי באה הגאולה מיד, "אחישנה" – "היום, אם בקולו תשמעו"198, היינו, שבנ"י מקבלים החלטה ומקיימים אותה בפועל – למלא את בקשתו של הקב"ה לבנות את ה"בית", ומיד בא משיח למטה מעשרה טפחים.
אמנם, מצד צוק העתים וקושי הבלבולים וכו' וכו', יכול להיות מעמד ומצב שבעל-הבית "אינו רוצה לבנות", ח"ו, "לא זכו".
ואז באה הגאולה "בעתה", היינו, שבבוא זמן הקץ שעלה ברצונו, בונה בעל-העלי' גם את הבית, "בונה ירושלים ה'", דכיון שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, הרי הוא מוכרח לבנות גם את ירושלים של מטה.
אבל אז המצב הוא מר ("עס איז ביטער"...) – מצד הדין ש"בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו את יציאותיו":
כיון שבנין ירושלים לא נעשה ע"י בעל-הבית (בנ"י), אלא ע"י בעל העלי', "בונה ירושלים ה'" – הנה ע"פ חומר הדין, אין מניחים את בעל-הבית לדור בבית ח"ו; הוא יושב אמנם בירושלים של מטה, אבל, אינו מרגיש שמשיח בא, היינו, שלא נרגש אצלו גילוי אלקות, וע"ד ההנהגה עם עמי-הארץ, "דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"199, כך, שלאמיתו של דבר אינו יושב ב"ירושלים", שלימות היראה, אלא רק יצא מ"שעבוד מלכיות" של הגלות.
"עד שישלם לו יציאותיו" – שיעשה תשובה לכל-הפחות עכשיו, לאחרי שמשיח נמצא כבר, שזהו"ע ה"יציאות" שעל ידם בונים את ירושלים של מטה, כנ"ל.
מ. עפ"ז מובן הביאור בדברי המדרש "אע"פ שבונה ירושלים הוי', אעפ"כ נדחי ישראל יכנס":
אע"פ שע"פ שורת הדין, הרי כאשר "בונה ירושלים ה'" – שלא ע"י אתערותא דלתתא, כיון שבעל-הבית "אינו רוצה לבנות" – אזי "בעל העלי' בונה את הבית ודר בתוכה", ואינו מניח את בעל-הבית להיכנס ולדור בבית "עד שיתן לו את יציאותיו",
אעפ"כ, מתנהג הקב"ה לפנים משורת הדין – "נדחי ישראל יכנס", שמלקט ומכנס את כל הניצוצות של נדחי ישראל שנתפזרו בין ג' קליפות הטמאות לגמרי, ועכ"פ בקליפת נוגה, ומכניס אותם לירושלים של מטה, והיינו, שיהי' אצלם גילוי אלקות, לראות ולהרגיש את ביאת המשיח, וענינו בעבודה – שבאים לשלימות היראה תתאה, ואח"כ מתעלים גם לירושלים של מעלה, שהו"ע שלימות היראה עילאה, כמ"ש200 "ובאו גו' והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים", ככל פרטי הענינים שנתבארו בארוכה בלקוטי תורה בהדרושים על פסוק זה201.
מא. אמנם, כאשר בנ"י יודעים ש"בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס", הנה הודעה זו גופא נותנת להם את הכח להתגבר על הקשיים בנוגע למילוי רצון ה',
והיינו, שימלאו את רצון ה' בפועל באופן שבנין ירושלים יהי' ע"י עבודת האדם, ואז יהי' הענין ד"נדחי ישראל יכנס" גם ע"פ שורת הדין,
ואילו הענין דלפנים משורת הדין, ינוצל עבור מדריגות נעלות יותר בעילוי אחר עילוי, ועד לתכלית העלי' ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"202.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה].
* * *
מב. ע"פ האמור לעיל (סכ"ג)203 בנוגע לתורת החסידות, שאינה דרך מיוחדת בתורה (אם כי דרך כללית לכל התורה כולה), אלא שזוהי פנימיות התורה, ולא רק פנימיות בלבד, אלא פנימיות שחודרת גם בהחיצוניות, ודוגמתו בנגלה עד להלכה בפועל, מענין השמן, שמפעפע בכל דבר, להיותו נקודת התמצית שבכל דבר (כמבואר בדרושי שמע"צ204), ולאידך גיסא, הרי זה בהעלם והסתר יותר מאשר פרט בהענין שיכולים למששו ולראותו כו', ועד"ז בנוגע לתורת החסידות, שהיא למעלה גם מרזין דתורה, רזין דרזין, עד לבחי' א"ס שבבחי' רדל"א, ונמשכת וחודרת גם בפשט שבתורה – יש לבאר גם בנוגע לסיום והתחלת התניא205:
בסיום התניא, "כי זה לעומת זה כו'" – ידועה הקושיא (כמדובר פעם206): למה מסיימים בדבר שאינו כדבעי, היפך הכלל207 שצריך לסיים בדבר טוב?
ובהתחלת התניא (לאחרי "דף השער"), "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע" – ידועה הקושיא208: כיון ש"משביעין אותו" קאי על נפש האלקית (שהרי מדובר אודות הזמן שהולד נמצא במעי אמו, קודם שיצה"ר שולט באדם, שזהו רק "משעת יציאה", ולא "משעת יצירה", ד"א"כ בועט במעי אמו ויוצא", כדאיתא בסנהדרין209) – מהי התועלת בשבועה זו בנוגע לנפש הבהמית והגוף, שרק מהם באה המניעה כו', כמבואר בתניא210 גופא שנפש האלקית היא תמיד "באמנה אתו ית'"?!
ויובן ע"פ האמור שתורת החסידות אינה חלק פרטי ודרך פרטית בתורה, אלא היא למעלה ובמילא ה"ה כוללת את כל הדרכים, ומזה מובן גם בנוגע לספר התניא – תורה שבכתב דתורת החסידות211, וכשם ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"212, כך נכללים בספר התניא כל עניני תורת החסידות – שכולל את כל הענינים, וממנו נמשכים אח"כ כל פרטי הענינים, כדלקמן.
מג. בנוגע להתחלת התניא – "משביעין אותו תהי צדיק כו'":
הסיבה לכך שהשבועה שמשביעין את נפש האלקית פועלת על נפש הבהמית והגוף היא – בגלל שהשבועה שמשביעין את נפש האלקית היא לא כפי שנפש האלקית היא מצד עצמה (בגלוי), אלא כפי שהיא מושרשת בעצמות, שזוהי בחינה שהיא למעלה הן מנפש האלקית (כפי שהיא בגלוי) והן מנפש הבהמית והגוף, כפי שהם בשרשם בתוהו ותיקון.
וכיון שהשבועה היא בבחי' נעלית זו – הנה גם כפי שנמשכת למטה הרי היא כוללת הן את נפש האלקית כפי שהיא בישראל למטה, הן את נפש הבהמית והן את הגוף.
ונמצא, שאין זה באופן שמשביעין אחד על השני, אלא משביעין את ה"שורש", ובמילא הרי זה פועל גם על הענפים, ד"שדי נופו בתר עיקרו".
מד. ועד"ז בנוגע לסיום התניא – "כי זה לעומת זה כו'":
בסיום התניא מדובר אודות ענין השבת, שיש בו חיצוניות ופנימיות כו'. אמנם, ישנו ענין השבת כפי שהוא למעלה הן מחיצוניות והן מפנימיות – שהרי נוסף על ענין השבת שפועל "ויכולו"213 בששת ימי החול (ששייך אליהם, אלא שהוא למעלה מהם), יש בשבת בחי' "רעוא דכל רעוין"214 שלמעלה הן מענין השבת כפי שהוא מקור לששת ימי החול והן מששת ימי החול, שבחי' זו משפעת הן בשבת והן בששת ימי החול; או בלשון חז"ל202: "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", שממנו נמשכים כל השבתות.
ולהעיר גם מהמבואר במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע215 (אבל לא נזכר לעיל בהמאמר), שכשם שעכשיו יש בשבת נשמה יתירה, כך יהי' גם לעתיד לבוא (כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"216), שאז יומשכו כל ההמשכות באופן של קביעות, ובאופן של שלימות יותר מאשר מילוי החסרון: לא רק באופן ד"שמש בשבת צדקה לעניים"217, ולא רק באופן של עשירות, אלא גם באופן של גמילות חסדים לעשירים218 – שזהו בדוגמת הענין ד"נשמה יתירה", אלא באופן נעלה יותר שלא בערך.
ומצד כללות ענין השבת כפי שהוא למעלה הן מחיצוניות והן מפנימיות, בחי' "רעוא דכל רעוין" – כלולים "זה" ו"לעומת זה" ביחד, כיון שגם ה"לעומת זה" אינו ענין בלתי רצוי ח"ו, אלא כפי שהוא בשרשו למעלה, בעולם התוהו, ועד לבחי' שלמעלה מתוהו ותיקון, ששם הוא בתכלית העילוי, שלכן, הנה לאחרי הבירור עולה שם ב"ן לשם ס"ג, שרש עולם התוהו219.
מה. ויש לקשר זה גם עם המשנה "שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים":
גינת העליון היא לכאורה למעלה מהירק, ואילו גינת התחתון היא למטה מהירק. אבל, מצד זה שה"ירק" הוא "בינתים" – הרי הוא למעלה הן מגינת העליון והן מגינת התחתון.
וע"ד מ"ש בזהר220 ובארוכה בביאורי הזהר221 בפירוש הכתוב222 "עד תאוות גבעות עולם", דקאי על יעקב שהוא מחבר "גבעות עולם", רחל ולאה, שאף שבפשטות הנה יעקב (ז"א) הוא למטה מלאה (בינה) ולמעלה מרחל (מלכות), הרי כפי שנמשך בגלוי הי' יעקב הבעל הן של לאה והן של רחל, למעלה משניהם, והו"ע עליית ז"א למעלה, שנעשה בבחי' אריך אנפין, ואז הוא למעלה הן מלאה והן מרחל, ועד – למעלה הן מגינת העליון והן מגינת התחתון.
וזהו גם שבהמשך לזה מסיימת הגמרא "אפריון נמטי' כו'", כמבואר ב"הדרן" של הצ"צ שזהו ענין החן.
ומזה באים לענין ד"השותפין כו'" – דקאי על נפש האלקית ונפש הבהמית, שזהו"ע "זה וזה שופטן"89, אבל, מבואר בתניא223 ש"היצה"ר אינו רק עד"מ כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט, ואעפ"כ יכול להיות שלא יהי' פסק הלכה כך למעשה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו .. והלכה כדברי המכריע כו'" – שזהו "הכותל באמצע", שהו"ע בפני עצמו שלכולם יש בו חלק שלם, הן מצד העבודה דתוהו והן מצד העבודה דתיקון.
וסוכ"ס מוצאים שם מציאה – כדברי הגמרא במסכת סנהדרין224 "שלשה באין בהיסח הדעת .. משיח מציאה ועקרב":
בנוגע לעקרב – איתא בגמרא בהתחלת הש"ס225 "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק .. אבל עקרב פוסק", והיינו, שאפילו כאשר עומד בתפלה שענינה דעת תחתון ודעת עליון, מוחין דגדלות, שלכן אינו מפסיק מפני נחש, מפני שיש לו ענין השמירה ע"י התפלה – הנה כאשר עקרב כרוך על עקבו, הרי זה ענין של סכנה, וצריך להפסיק, והיינו, שזה מבלבל לענין התפלה, דעת עליון, מוחין דגדלות – שזהו"ע של היסח הדעת.
אך ישנה עבודה שהיא באופן של מציאה – עבודה שלמעלה מן הטעם ודעת, והיינו, שעבודתו אינה במדידה והגבלה, שאז הריוח הוא לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אבל לא באופן של מציאה, אלא "יגעתי ומצאתי"226, למעלה מכפי המשוער.
ועי"ז באים לענין השלישי – משיח, שבא "בהיסח הדעת", כפי שרבינו הזקן מבאר בארוכה באגה"ק227 שזהו"ע ש"למעלה מבחי' הדעת",
ומקשר זאת עם הפסוק "פדה בשלום נפשי", שענין הצדקה, ובפרט צדקת א"י (ארץ החיים228) "היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו, ותעמוד לנו לעד כו'", ולכן "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"229 (גם אצל אלו שיכולים לתבוע באופן של "משפט", כמבואר לעיל בארוכה230).
ומענין הצדקה למטה באים לגמילות חסדים (של הקב"ה) שגדולה יותר מן הצדקה218 – שהקב"ה מעמיד את בנ"י במעמד ומצב של עשירות, וגומל להם חסד, שהו"ע הפלגת הטוב (כמ"ש הרמב"ם231), וכל זה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"232.
* * *
מו. ענין הגאולה הי' בארצות ומדינות אלו שעתה ה"ה עדיין במעמד ומצב של חורבן – כנ"ל (בהמאמר233) מדברי המדרש234 "מדינה פלונית חריבה", אבל, "היא שלך", היינו, שהם קשורים עם הקב"ה בקישור עצמי, מהעצם למטה עד העצם למעלה, מצד גודל המסירת-נפש שלהם בחיי היום-יום בכל רגע ורגע.
אמנם, משה רבינו, רוען של ישראל – עד לרבינו הזקן ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, "אף כאן עומד ומשמש"235 את ישראל ומלמד זכות עליהם – מבקש מהקב"ה: "גזור שתבנה", באופן של גזירה דוקא, היינו, שלא יצטרכו לבקשות וברכות, אלא הקב"ה אינו מתחשב עם אף א' וגוזר שתבנה "בבחי' בנין עדי עד בקיום נצחי" (כמ"ש במאמר כנ"ל236).
וכן תהי' לנו – בחסד וברחמים, ומתוך שמחה וטוב לבב, ובאופן שיומשך בפועל בגלוי – אהרן אותיות נראה237 – שיצאו מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ועם כל הפירושים238, והשם בראשם, בשמחה וטוב לבב – "שמחת עולם על ראשם"239.
ואלה שכבר יצאו משם ומתוועדים עתה בכפר חב"ד240 – הנה ע"י ההתוועדות יומשך בהפעולות בהרחבת הכפר, וכפר שני241, שיתאחד באופן ש"אין שני לו"242, מצד ההתאחדות עם בחי' היחידה שבנפש ובחי' יחיד שלמעלה243.
ועי"ז יעשו דירה לו ית' בתחתונים109 – בכפר חב"ד ובארץ ישראל בכלל, ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"244 בפרטי פרטיות,
בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ). "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו). "אני מאמין"].
* * *
מז. דובר לעיל (סי"ג ואילך) אודות ההשתדלות בענין החינוך, כפי שהרביים בעצמם הראו דוגמא בזה – שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה, צריכים למצוא (וכאשר רוצים – מוצאים) זמן, ובאופן של קביעות, להתעסק בחינוך בנ"י בכלל, ועד אפילו בחינוך של קטנים בשנים או קטנים בדעת, עניים בדעת245, ולא לצאת י"ח בכך שעושה זאת ע"י שלוחו.
וההסברה בזה – דלכאורה, למאי נפק"מ להקטן בדעת אם הוא שומע את הדברים משלוחו או ממנו בעצמו – שרואים בפועל, שנוסף לכך שיש נפק"מ גדולה בנוגע אליו (המשפיע), כיון שזוהי מצוה שבגופו (כנ"ל), יש נפק"מ גם בנוגע להקטן, שהרי לא מכל אחד אדם לומד, ועד שבגלל זה מוותרים על מצות כיבוד אב ואם, כפי שמצינו בנגלה הלכה למעשה, ש"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו", אפילו כאשר הסיבה לכך היא מצד סכנה של פיקוח נפשות ("לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים"), "אינו צריך לשמוע לאביו בזה"246,
– ולהעיר, שאף שלכאורה שייך דין זה להלכות תלמוד תורה, נקבע מקומו בהלכות כיבוד אב ואם, והיינו247, שהענין דכיבוד אב ואם גופא מתבטא בכך שאינו שומע בקולם והולך ללמוד במקום שבו "יראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם" –
ועאכו"כ כאשר הסיבה לכך היא שענין זה יגרום לקשיים בפרנסה, או שענין הפרנסה לא יהי' באופן של מותרות ומותרות דמותרות, אלא רק "לחם לאכול ובגד ללבוש"248 (כפי שביקש יעקב, בהבטיחו, "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"249).
מח. וזהו גם מוסר-השכל לכל אחד ואחת, ובמיוחד לעקרת-הבית.
ובהקדמה – שהתחלת היסוד לחינוכו של הילד להעמידו על מכונו הוא בשנות הילדות המוקדמות, ועל זה אומר הכתוב72 "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
– ורק לאחרי שלשת אלפי שנה הגיעה גם חכמת הרפואה למסקנא זו, והדפיסו בספריהם, שמעמדו ומצבו של האדם בזקנותו, "גם כי יזקין", קשורה ותלוי' באורח-חייו וחוויותיו בהיותו ילד, קודם שהגיע לכלל בר-מצוה, וקודם שהגיע לגיל עשר שנים, תשע שנים, שמונה שנים ושבע שנים; כבר בשנים שלפנ"ז מצטיירת דמותו של האדם ואופן הנהגתו "גם כי יזקין". –
וכאשר מדובר אודות ילדים קטנים ביותר – הרי זה שייך בעיקר להאם, שהיא נמצאת עמהם, והם נתונים בידי'250; ובמדה מסויימת הרי זה שייך גם לאח הגדול או האחות הגדולה, שנמצאים בבית יותר מאשר האב, שאינו מתעסק כ"כ עם הילדים הקטנים ביותר.
ומהאחריות שבדבר מובן גם גודל זכותן של נשי ישראל – שבטחו והאמינו בהן ליתן בידן את הפקדון הכי חשוב של הקב"ה,
– דכשם שישנו הפקדון שהאדם מפקיד בידי הקב"ה, באמרו "בידך אפקיד רוחי"251, ועל החזרת הפקדון אומר "מודה אני לפניך", כמו"כ ישנו גם הפקדון שהקב"ה נותן בידי ההורים. וכדברי המדרש252: "אם שמרת את נרי אני משמר את נרך" –
לשמור נשמות ישראל שירדו בגופים, ולחנך אותם כדבעי, שיהיו מאושרים באמת בחייהם בעוה"ז הגשמי, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ובשביל זה צריכים ההורים – ובפרט האם, עקרת הבית – לחנך את הילדים החל מקטנותם, באופן שעוד "בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי"253 ילך כבר בדרך התורה והמצוה, וכאמור, החל מיום המילה – אצל זכר, ואצל נקבה, ש"כמאן דמהילא דמיא"142, מיום לידתה, ומאז מתחיל כבר צורתו בתור יהודי, אדם הראוי לשמו, ע"ש "אדמה לעליון" (כפירוש השל"ה155), "בצלמנו כדמותנו"254, הן בנוגע לנשמה והן בנוגע לגוף שבו בחר השם255.
וכך מעמידים "צבאות השם", שהולכים עמהם לקראת משיח צדקנו, ואומרים: "ראה גידולים שגידלנו",
מתוך שמחה וטוב לבב, ובמהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות והיין, באמרו, שמסתמא יערכו התוועדות גם מחר.
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "הושיעה את עמך"].
______ l ______
Start a Discussion