ויהי בשלח, ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

ויהי בשלח פרעה את העם וגו'1, הנה בענין זה מצינו שפרעה שילח את בנ"י על כרחם (כמ"ש2 וביד חזקה יגרשם מארצו, על כרחם של ישראל3). וצריך להבין, איך הי' פרעה יכול לשלוט על בנ"י לשלחם על כרחם. ובשלמא בנוגע לשליטתו על בנ"י לעכבם במצרים, הרי זה בגלל שהיתה גזירה מלמעלה, אבל אינו מובן איך היתה לו שליטה על בנ"י לגרשם ממצרים, לילך על כרחם לקבל את התורה. ובפרט שהענין דבשלח פרעה את העם הי' לאחרי שכבר היו עשר המכות שפעלו שבירה בקליפת מצרים4, וכבר נסתיים זמן הגלות, ובמילא נסתיימה שליטת פרעה על בנ"י, שכבר לא היו תחת ממשלתו כלל, וא"כ, איך היתה לו שליטה עליהם לשלחם ממצרים. וביותר יוקשה ע"פ הידוע שאצל בנ"י ישנו הענין דבחירה חפשית, כמ"ש5 הן האדם הי' כאחד ממנו גו', שזהו מצד שרשם בבחי' העצמות, ששם הוא אמיתית ענין הבחירה, וא"כ, איך שייך שתהי' בעלות לפרעה על הבחירה של בנ"י. ומה שמצינו שישנו הענין דכופין אותו כו'6, הרי זה רק כאשר הכפי' היא ע"י ישראל (וכן אם היכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך7), והיינו לפי שישנו הציווי ואהבת לרעך כמוך8, והוכח תוכיח את עמיתך9, וציווי זה הוא נתינת כח מלמעלה שמסייע ליהודי לכפות את חבירו, משא"כ כאשר עכו"ם אנסוהו מעצמן (אפילו אם הדין נותן כן, ועאכו"כ אם אנסהו שלא כדין)7. וכיון שפרעה שילח את בנ"י מעצמו (לא מצד ציווי הקב"ה לישראל), א"כ, איך הי' בכחו לשלוט על הבחירה של בנ"י.

ב) ויובן בהקדם המבואר בתורה אור בפרשת השבוע10 (די חסידישע סדרה) בפירוש ויהי בשלח פרעה את העם, בהקדם הידוע11 שקליפה קדמה לפרי, והיינו, שהאור והחיות המלובש בקליפות הוא ממדרגות גבוהות ונעלות מאד, מבחי' התוהו שקדם לתיקון שהוא השרש דבנ"י, וכאשר בנ"י היו בשעבוד מצרים, ביררו והעלו את ניצוצות הקדושה שנפלו שם ע"י שבירת הכלים דתהו, ועי"ז ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר כו'. וזהו ויהי בשלח פרעה את העם, שהי' משלח עם בנ"י (דפירוש את העם הוא כמו עם העם) פארות וענפים כו', היינו, ששלח עמהם את ניצוצות הקדושה שנתבררו ונתעלו על ידם בהיותם במצרים.

ועפ"ז יש לבאר גם הענין דויהי בשלח פרעה את העם כפשוטו (לא רק שהי' משלח עם העם את ניצוצות הקדושה שנתבררו במצרים, אלא ששלח ממצרים את בנ"י עצמם), שדוקא לאחרי עשר המכות וסיום השעבוד, שהו"ע הבירור דמצרים, היתה האפשרות וההכרח להענין דבשלח פרעה את העם, דכיון שכבר נתבררו ונתגלו ניצוצות הקדושה שהיו אצלו, הנה מצד גודל מעלת הניצוצות דתהו הי' לו הכח לשלח את בנ"י ממצרים. והענין בזה, דהנה, לאחרי שכבר נסתיים השעבוד דמצרים, היו כאלו מבנ"י שסברו שמוטב להשאר בארץ מצרים, במיטב הארץ, בארץ גושן12, ולעבוד את ה' מתוך מנוחה כו', ולכן לא רצו לצאת למדבר שיש בו נחש שרף ועקרב13, ארץ לא זרועה14 (גם ברוחניות15). אמנם, כל זה הוא מצד בחי' התיקון, שהוא במדידה והגבלה, אורות בכלים, ולכן יכולים להשאר במצרים, מיצרים וגבולים דקדושה. אך דוקא פרעה, ששרשו מבחי' התוהו שלמעלה מהתיישבות בכלים, נאמר עליו16 ופרעה הקריב, שהקריב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים17, שיצאו ממצרים דקדושה, ע"י ההתעוררות דחסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה14.

ג) ויש להוסיף, שעד"ז מצינו גם במ"ש בהמשך הפרשה18 ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, ואיתא במדרש19 שעץ זה הרדופני הי', שהוא עץ מר, שפירותיו הם סם המות20, ואעפ"כ, הנה דוקא על ידו נמתקו המים המרים. והענין בזה21, כמשנ"ת פעם22 שאין זה מצד גילוי אור הקדושה, אלא הענין דאתהפכא סט"א, שהסט"א עצמה מתהפכת לקדושה, מצד שרשה בעולם התוהו. והיינו, שדוקא ע"י הרדופני, תכלית המרירות, שמעוררת את התגלות השרש בבחי' התוהו, נעשית מתיקות המים המרים, שזהו"ע דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא23, שהחושך והמרירות עצמם נעשים אור ומתיקות. וענין זה מגיע למעלה יותר מאשר הבירור שנעשה ע"י גילוי אור (אף שגם הבירור שנעשה ע"י גילוי אור מגיע למעלה יותר מאשר גילוי האור מצד עצמו), וע"ד שדוקא נקב השמאלי שבחוטם מגיע בבחי' חיין דחיין, למעלה מהנקב הימני שמגיע רק בבחי' חיין24. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל שדוקא ע"י פרעה ניתוסף עילוי גדול יותר כו'. וזהו גם כללות ענין הגלות, כמבואר בתו"א10 שנמשל לזריעת הגרעין בארץ, שנרקב ונפסד (שלכן ה"ז באופן דהזורעים בדמעה25), ועי"ז דוקא נעשית הצמיחה (ברנה יקצורו25) בתוספת וריבוי, כמארז"ל26 זורע כור מוציא כמה כורין.