בס"ד. שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. בנוגע ליום הילולא והסתלקות – שזוהי ענינה של התוועדות זו הקשורה עם יום ההילולא של רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר – מבואר בריבוי מקומות בחסידות, ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" (שבזה הי' "מונח", וזה הי' העיקר בחייו עלי אדמות, כשנשמתו היתה בגוף כאן למטה), הנה ביום ההסתלקות – וכן מידי שנה בשנה, כשחוזר יום זה "לתקופת השנה", שזהו "מעין" (או יותר מ"מעין") מה שהי' בפעם הראשונה – הרי זה עולה למעלה, אבל באופן ש"מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה"1.

וכפי שמצינו שנתפרש לראשונה בנוגע ליום הילולא – בנוגע לרשב"י – שאז ראו במה התבטא הענין שלו: "בחד קטירא אתקטרנא"2, היינו, שעמד בקישור והתחברות ויחוד עם אלקות, עם הקב"ה, וענין זה הי' אז בגלוי, עד שכולם ראו זאת, ושמעו גם בדיבור, כמסופר בזהר3 שסיים אז בתיבת "חיים".

ועד"ז מובן גם בנוגע לבנ"י בכלל, ובפרט צדיקים, ואצל מי שהוא צדיק יותר, הרי זה בגלוי יותר.

ובהקדמה – שבנוגע לכל אחד מישראל נאמר "ועמך כולם צדיקים"4, ומזה מובן שכן הוא אצל כל אחד מישראל.

אבל, כיון שמדריגת צדיק שבו היא מצד פנימיות נפשו (אלא, שענין זה הוא אצלו בכח הקרוב לפועל, היינו, שיכול תמיד לגלות זאת, עד למחשבה דיבור ומעשה, אם רק ירצה באמת), הרי גם ביום ההסתלקות שלו ישנו ענין זה באותו אופן כפי שעומדת מדריגת צדיק שבו;

ואילו מי שענין ה"צדיק" שבו הוא בגלוי, הנה גם ביום ההסתלקות והילולא שלו ישנו ענין זה בגלוי, כשם שמדריגת צדיק שבו היא בגלוי.

ומזה מובן גם בנוגע לנשיאי חב"ד, שעיקר ענינם עלי אדמות הי' להמשיך ולהביא רזי תורה בגלוי, ועד באופן שיגיע גם ל"חוצה" – שאצלם צריך להתבטא "יום ההילולא" בענין של חסידות, כפי שנמשך ובא ב"אותיות" שמובנים אפילו למי שנמצא ב"חוצה"; וכיון שמדובר אודות נשיא, הרי מובן, שענין זה צריך להתפשט באותו יום לכל אלו שיש להם שייכות אליו, ובנוגע לנשיא הדור – הרי זה כל הדור.

ב. וענין זה רואים במאמר חסידות שרבינו בעל ההילולא הוציא לאור כדי שילמדו בעשירי בשבט תש"י, שהי' יום ההסתלקות שלו:

בהתחלת המאמר5 מדובר אודות ענינו של צדיק – להמשיך את הענין ד"באתי לגני"6, "לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה כו'"7, היינו, להמשיך אלקות למטה.

וממשיך ומקשר זאת עם ענין ההמשכה בגן עדן כו'.

ובסיום המאמר8 – כפי שבודאי שמו לב כולם, אולי מיד בשבת של יום ההילולא עצמו, ועאכו"כ בשנים שלאח"ז9 – מביא את דברי המדרש10 "אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי כו'", והיינו, שכיון שאין האדם יודע עת פקודתו, צריך להיות אצלו החשבון כדבעי בכל יום שמתבונן בזה, וזהו סיום וחותם המאמר שנתן ללמוד – ברבים ובתפוצות ועד לחוצה – ביום זה שהי' יום פקודתו, להתעלות למעלה יותר – להיות "עומד ומשמש במרום"11.

ונמצא, שמאמר זה, מהתחלתו עד סיומו, כולל את כל מהלך חיי האדם עלי אדמות (לא רק תקופה מסויימת בחיים יהודיים) – החל מירידת הנשמה למטה, שזהו הרגע הראשון של חיים יהודיים, ועד לרגע של יום פקודתו, שבו חוזרת הנשמה לגן עדן (לא "עולם הבא", אלא ג"ע, שאין פלוגתא מהו ענינו (כמו בנוגע לעוה"ב12), אלא הכל מודים שענינו הוא שכר העבודה בזמן שהיתה הנשמה בגוף).

ג. ומבאר במאמר, שהתכלית היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים13 – לא לבחי' ממכ"ע, שזוהי דרגת האלקות כפי שבאה במדידה והגבלה,

– שגם ענין זה הוא בכחו של הקב"ה, שיכול להגביל את עצמו שיראו עניני אלקות באופן של מדידה והגבלה; וזוהי גם כללות ההוראה ש"אין סומכין על הנס"14, וכמ"ש15 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", היינו, שצריכה להיות עשי' בדרך הטבע –

אלא באופן ש"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"16 – לא "אסתלק" מלשון סילוק והעלם, אלא שנמשך למטה גילוי אור נעלה יותר17, כפי שמבאר שזהו "אור הסובב כל עלמין שאופן המשכתו בבחי' סובב ומקיף בכל העולמות בשוה", היינו, כפי שאלקות הוא למעלה מכל מדידות והגבלות, כולל גם ההגבלות שמעמידה התורה.

וממשיך לבאר, שעשיית הדירה לו ית' – שזהו הענין ד"באתי לגני, לגנוני" – היא ע"י הענין ד"ושכנתי בתוכם"18, שלפי הפירוש הפשוט קאי על המשכן, שממנו מתפשט אח"כ בכל העולם, אבל בתושבע"פ מדייקים רבותינו ז"ל19: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד", היינו, שעשיית העולם לדירה לו ית', באופן שבה יהי' גילוי אלקות למעלה ממדידה והגבלה, היא – בתוך כל אחד ואחד, שבונה אצלו משכן ומקדש בחייו הפרטיים, בנפשו פנימה, ועד שחודר גם את הגוף.

וכיון שבעל ההילולא מבאר במאמר ליום הסתלקותו, שהכוונה בהענין ד"ושכנתי" היא לדרגת האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה – הרי זה קשור עם המשך המאמר, "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד" – שגם עבודת האדם צריכה להיות באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וכפי שמבאר במאמר20 שזהו"ע של שטות דקדושה, למעלה ממדידה והגבלה, והיינו, שאין זה באופן שמודד כמה צריך ללמוד, וכמה צריך ליתן לצדקה, ומכאן והלאה אין הענין שייך אליו, אלא אדרבה – הסדר הוא להיפך: ענינו הוא אלקות, תורה ומצוות, ומה שנשאר – מיועד עבור כל שאר צרכיו.

ד. אך לכאורה נשאלת השאלה: כיצד יכול לדרוש מעצמו עבודה כזו, בשעה שידע איניש בנפשי' שאתמול עשה ענינים כאלו שהם להיפך מזה?!

אך הענין הוא – כמבואר בהתחלת המאמר, שבתחילה היתה עיקר שכינה בתחתונים, אבל לאח"ז, ע"י חטאים ועוונות של בני אדם, פעלו היפך הענין דשכינה בתחתונים, ואעפ"כ, חזרו והמשיכו את השכינה למטה, וביטלו את הענינים הבלתי-רצויים שנעשו ע"י החטא.

וכפי שמביא במאמר לשון המדרש7 – שע"י החטאים "נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע .. מרקיע הא' לב' וג' וכו'", עד לרקיע השביעי, "ואח"כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה .. עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין21, הורידו למטה בארץ" – במשכן, ועל ידו – בכל העולם.

והרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכמבואר בתיקוני זהר22 שאין הכוונה ליחידי סגולה בלבד, אלא "עד שתין רבוא", וכיון ש"כללות ישראל הם ששים רבוא נשמות פרטיות", וכל השאר הם ענפים שלהם23, הרי מובן, שהענין ד"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", שהוא "עד שתין רבוא", ישנו אצל כל אחד מישראל שבדור.

ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו אתמול, אפילו אם נדמה לו שהי' ענין של חטא שסילק את השכינה מלמטה למעלה – יש בכחו, ע"י בחי' משה שבנפשו24, שישנו בכל דרא ודרא ובכל אחד ואחד, לפעול הענין ד"ושכנתי בתוכם" "בתוך כל אחד ואחד", ועי"ז – בכל העולם;

עליו רק להעמיד את עצמו באופן העבודה של שטות דקדושה, למעלה ממדידה והגבלה, ואז ישכין שכינתו ית' בתחתונים, וגם בעצמו.

ו"באור פני מלך חיים"25 – שיומשך חיים רוחניים, וחיים גשמיים, ועד לבני חיי ומזוני רויחי, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ה. כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל בעריכת "הדרן" על מסכת מכות26, והמשיך בו בכמה שיחות במהלך ההתוועדות – ה"הדרן" י"ל בפ"ע27.

* * *

ו. בימים אלו נדפס חלק שני מה"זכרונות" של בעל ההילולא28 (שרשמם בלשון הקודש, ותורגמו (לאידית) ע"י העורך מעקלער, ועתה יצאו לאור בספר) – באופן שמצוי יותר לכל, וכפתגם הצ"צ (שנמסר ע"י רבינו נשיאנו29) שדבר שבדפוס הוא לדורות – שבו ישנם סיפורים, הוראות ותורות, וביניהם גם תורות מהבעש"ט, ואחת מהם30 היא:

כתיב31 "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים". בתיבת "אני'" יש ב' פירושים: אני' – ספינה, אני' – מספד. "יורדי הים" קאי על הנשמה היורדת להתלבש בגוף, שהוא בדוגמת הים, כמו מי הים מכסים על מה שבתוכם, כן הגוף מכסה על הנשמה האלקית שבתוכו. וביורדי הים, היינו בנשמות היורדות, יש ב' אופני ירידה: יש ירידה הגם שהיא ירידה בים, בכל זה יש לו ספינה32, והוא חינוך וסביבה של בני תורה ושומרי מצוה, אבל ישנה ירידה של תאני' ואני' – הנשמה היורדת בגוף של ישראל שאינו בסביבה של בני תורה ושומרי מצוה. אבל ישנם ה"עושי מלאכה במים רבים", והם אלו הנשמות שצריכות לרדת לים, לעשות מלאכה גם "במים רבים", להציל את אלו הנשמות אשר ירדו בתאני' ואני' (עכ"ל).

ז. וביאור הדברים בפרטיות יותר:

ובהקדמה – שב' הפירושים שבתיבת "אני'": הפירוש הפשוט – ספינה, והפירוש מספד ("קלאָגן"), מלשון "תאני' ואני'"33 – שייכים זל"ז34, כי, תיבת "אני'" היא בלשון הקודש, שאינו ככל הלשונות שבני-אדם הסכימו עליהם, אלא לשון שבו ניתנה התורה מלמעלה למטה35, ומזה מובן, שיש קשר ושייכות בין שתי המשמעויות שבתיבה זו.

ועפ"ז מפרש הבעש"ט מ"ש "יורדי הים באניות":

"יורדי הים" – קאי על הנשמה שנמצאת למעלה, "חצובה מתחת כסא הכבוד"36, ואח"כ יורדת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"37, עד שמתלבשת בגוף בעוה"ז הגשמי, שהוא כמו "ים" שיש בו "מים רבים"38, ויש צורך בזהירות ("באַוואָרעניש") שלא לטבוע ב"מים רבים", ולהבטיח ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"39, ה"אהבה שהקב"ה אוהב לישראל"40, והאהבה שישראל אוהבים את הקב"ה41.

ו"יורדי הים" – הנשמות שבאים למטה – הם "באניות", בב' אופני "אני'":

יש נשמות שאופן ירידתם בגוף, גידולם וחינוכם, הוא כמו ירידה ב"אני'", "ספינה", שמגינה על מי שנמצא בה שלא יוזק ממי הים, ואדרבה: ע"י ה"אני'" יש ביכולת "יורד הים" לנסוע ולהגיע למחוז חפצו, והיינו, שירידה זו היא צורך עלי' – לפעול הענין ד"ושכנתי בתוכם"18, לעשות לו ית' דירה בתחתונים13.

אך יש נשמות שירידתם בגוף היא באופן של "תאני' ואני'", היינו, שלא זו בלבד שהגוף אינו מסייע למילוי השליחות בעולם, אלא עוד זאת, שגורם לו צרות ומספד כו' – היפך מילוי השליחות.

ועז"נ בהמשך הפסוק "עושי מלאכה במים רבים" – שישנם אלו שהשליחות שלהם היא להתעסק עם אלו שנמצאים "במים רבים", לעזור ולסייע להם, שלא זו בלבד שלא יטבעו במי הים, אלא יהיו "יורדי הים" כדבעי.

ח. וזוהי גם הוראה כללית בנוגע לאופן ההנהגה של כל אחד מישראל:

ובהקדים, שע"פ האמור לעיל נמצא שיש ג' סוגים אצל בנ"י: ישנם כאלו שיכולים לדאוג לעצמם, ודיים שיפקיעו את עצמם; ישנם כאלו שאינם יכולים לדאוג אפילו לעצמם, ועאכו"כ שאינם יכולים לסייע להזולת; וישנם כאלו שלא זו בלבד שיכולים לדאוג לעצמם ולמלא את השליחות בנוגע לעצמם, אלא השליחות שלהם היא גם להיות "עושי מלאכה במים רבים", לעזור לאלו שעלולים לטבוע "במים רבים" (ואף ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", הנה יש כאלו שזקוקים לעזר וסיוע בזה).

ולכאורה, יכול כל אחד להחליט לעצמו מהו הסוג ששייך אליו: אם הוא מאלו שהירידה לים אצלם היא באופן של תאני' ואני', כך, שהוא בצרות, ואינו יכול לעזור אפילו לעצמו, ובודאי שאינו יכול לסייע לחבירו; או שהוא מאלו שהירידה לים אצלם היא ב"אני'" כפשוטה, כך, שנוסע לבטח ומגיע למחוז חפצו בשלימות, אבל אינו חושב אודות הזולת.

ובכן: היו זמנים שבהם הי' אפשר לברר ולמצוא לאיזה סוג שייך כל אחד; אבל, עכשיו חיים אנו בזמן מבולבל, ואין אדם יכול להיות בטוח בעצמו (ועאכו"כ בזולתו), וכמארז"ל42 "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", אלא הוא זקוק לעזר מחבירו; וכיון שרוצה שחבירו יעזור לו, צריך גם הוא להתנהג באופן כזה – כמ"ש43 "ואהבת לרעך כמוך", או בלשון תרגום, כדברי הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד"44, ומוסיף, שלא זו בלבד שזוהי אחת ממצוות התורה, מצוה גדולה, או מצוה גדולה ביותר, אלא "זו היא כל התורה כולה" – שכאשר רואה יהודי שזקוק לעזר, צריך לעזור לו, מבלי להתחשב בכך שבשביל זה יצטרך להקדיש זמן וטירחא וכיו"ב.

ולאידך גיסא, כאשר חושב שכיון ש"זו היא כל התורה כולה", יכול לוותר על כל שאר תרי"ב מצוות, ודי לו לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" – אומרים לו: "ואידך פירושא הוא זיל גמור"44, ואם לא ילמד את ה"פירוש", כל שאר תרי"ב מצוות, לא יקיים כדבעי גם מצות "ואהבת לרעך כמוך".

[וע"ד שרואים בנוגע לילד קטן, שכאשר יתנהגו עמו רק בסדר של "ואהבת לרעך כמוך", ויתנו לו כל מה שרוצה, מבלי ללמוד את ה"פירוש" של "ואהבת", במה צריכה האהבה להתבטא – הנה לא זו בלבד שלא תתקיים מצות האהבה, אלא אדרבה: "חושך שבטו שונא בנו"45; ולאידך גיסא, כאשר לומדים את ה"פירוש" במה מתבטא האהבה – יכול להיות לפעמים שהאהבה מתבטאת דוקא באופן ההנהגה ש"שוחרו מוסר"45].

ולכן, גם כאשר מדובר אודות מי ששייך לסוג ד"עושי מלאכה במים רבים", הנה כאשר חושב לעצמו שכיון שיש לו הצלחה בעסקנות ציבורית, שוב אינו צריך לחשוב על עצמו,

– וכאשר שואלים אותו אודות חייו הפרטיים, משיב, שהוא דואג לעולם כולו, שלא תפרוץ מלחמה רח"ל, ולא יזרקו פצצת אטום שתהרוג מליוני אנשים, ואילו בנוגע לעצמו, מהיכי תיתי, שכן, איזה תפיסת מקום יש ליחיד לגבי טובת העולם כולו –

אומרים לו: הכל טוב ויפה; אתה אמנם "עושה מלאכה במים רבים", ומציל את כל העולם, אבל, מה נעשה עם "יורדי הים באניות" – האני' שלך, הגוף שלך, הנחת תפילין שלך, וכיו"ב, ועד"ז בנוגע לבני הבית שנמצאים בד' אמות שלך, ולא ב"מים רבים", באמצע הים, ששם הנך עוסק בהצלת העולם!... עליך לעסוק גם בדבר קטן – להציל יהודי אחד, ילד אחד; גם זה נחשב "כאילו קיים עולם מלא"46.

ט. וזהו שכל ג' הסוגים נכללים בפסוק אחד:

אין זה באופן שיש יהודי שלומד את חציו הראשון של הפסוק: "יורדי הים באניות", ויש יהודי שלומד את חציו השני של הפסוק: "עושי מלאכה במים רבים" – שכן, "כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'"47, ובאותו פסוק ישנם כל ג' הענינים.

ולכן צריך כל אחד מישראל לעסוק בכל ג' הענינים: בחייו הפרטיים – לומד תורה ומקיים מצוות, ובנוגע לבני ביתו וסביבתו – בוחן ורואה אם ישנם כאלו שנמצאים עמו באני', אבל בהיותם באותה אני' הרי הם במעמד ומצב של "תאני' ואני'"...

זוהי אמנם האני' שלו, להיותו ראש הבית, ראש בית-הכנסת, ראש הקהילה וכיו"ב, אבל אעפ"כ, אצלו זו ספינה, ואילו חבירו שנמצא באותה אני', מפריעה לו המציאות של ה"אני'", והוא קודח בה חור... וטוען48, שזהו המקום שלו ("זיין סיט") שקנה לפני ר"ה, ושם הוא בעה"ב במשך כל השנה כולה...

ועל זה אומרים לבעל האני', שגם הוא יושב באותה אני', והאני' אינה יכולה להיות שלימה אם יניח למישהו לקדוח בה חור, בגלל ששילם כך וכך בערב ר"ה!

ומה גם שכל יחיד מישראל הוא רבים, כדברי רבינו נשיאנו49, ולכן יש צורך להשתדל בטובתו כו', וכשם שתמיד היו חייבים בצדקה גשמית, כך חייבים עתה בצדקה רוחנית – להיות "עושי מלאכה במים רבים".

וכאשר הולכים בשליחותו של הקב"ה – הנה "שלוחי מצוה אינן ניזוקין"50; לא יתכן שיהודי יוזק מזה שמסייע לחבירו להינצל מ"מים רבים", ואדרבה: "מאיר עיני שניהם הוי'"51.

י. תורה זו אמר הבעש"ט לפני ריבוי שנים, ומאז עברו כו"כ דורות שהיתה רק בזכרון, ולאחרי כן, הנה מה"זכרונות" באו הדברים בכתב, ואח"כ בדפוס, באופן של הוראה לדורות – שבכחו של כל אחד מישראל (וכיון שזהו בכחו, הרי זה החיוב וגם הזכות שלו) לעסוק בכל ג' הענינים:

להיות מ"יורדי הים באניות" – להתעסק עם ב' האופנים של "אניות",

החל מכמו שהם בכל אחד בפרט: מצד חלק הגוף הקשור עם חלל השמאלי שבלב – הרי זה "אני'" מלשון תאני' ואני'; ומצד חלק הגוף הקשור עם חלל הימני שבלב – הרי זה "אני'" (ספינה) שמצילה מ"מים רבים",

ומלבד זה, יש לכל אחד השפעה על הסביבה – כפי שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר52, שהחוקרים אומרים, שכאשר אדם נופח בפיו ("גיט אַ בלאָז") בחדר לפנים מחדר, הנה גם בציר הצפוני נעשה שינוי בטמפרטורא... כי, כל העולם הוא באופן של אחדות, ולכן, כאשר נעשה שינוי בחלק מסויים בעולם, מוכרח להיות שינוי בכל העולם, כך, שכל אחד מישראל יכול להיות מאלו ש"עושי מלאכה במים רבים".

אלא, שמי שביכלתו לפעול יותר, אינו יוצא ידי חובתו בפחות, שהרי "עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"53, אלא צריך להביא "קרבן עשיר".

ואז – שכרו ישולם לו בכפלים, וכאמור לעיל54 – שנעשה הענין ד"ניחמתנו", באופן ד"אודך הוי' כי אנפת בי"55, שרואה פרי טוב בעמלו – "מאי פירות .. מצוות"56, וכן זרע כפשוטו, "זרע ברך ה'"57, "בניך אלו התלמידים"58, "צבאות השם", ויוכל לומר – בצדק – "ראו גידולים שגדלתי", ובקרוב ממש – כפי שרבינו נשיאנו הי' מסיים כמ"פ – לצאת עם כולם לקראת משיח צדקנו.

* * *

יא. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ו) אודות הדפסת הזכרונות של רבינו נשיאנו, בעל ההילולא – ביקשו גם מכמה חסידים שהם ירשמו את זכרונותיהם, מה שזוכרים בעצמם, ומה ששמעו מזקני החסידים, או בכלל מאנשים נאמנים, סיפורים בעלי תוכן, שנוגעים גם לרבים, וכפי שרבינו בעל ההילולא דיבר וכתב ריבוי פעמים, וביקש שגם אחרים יכתבו – ללקט זכרונות ימי קדם59.

וכפי שמצינו גם אצל הנשיא הראשון של בנ"י, משה רבינו, רעיא מהימנא, שאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"60, והיינו, שאע"פ שהי' זה הדור שקיבל את התורה, כך, שגם הצעירים יחד עם הוריהם עמדו במעמד הר סיני, אעפ"כ, נאמר להם ונקבע מיד – יחד עם כל שאר עניני התורה – "שאל אביך .. זקניך".

ומזה באה גם הוראה והדגשה – עד כמה נוגע להחזיק ולשמור ולהעביר הלאה את הענינים התוכניים של הדורות שלפנינו.

יב. בין הסיפורים שהגיעו מהרב ר' מרדכי הכהן פּערלאָוו61, שהי' כמה שנים בתומכי תמימים שבליובאַוויטש, ישנה "אימרה" ("אַ וואָרט") ששמע מהמשגיח, ר' מיכאל בלינער (שהי' נקרא ר"מ דער אַלטער, ר"מ נעוולער), אחד מזקני החסידים בזמנו62.

ומקדים לספר אודותיו – כדי שנדע את ה"ציור" שלו – שכאשר הי' מצב דחוק בענינים הכספיים של הישיבה, ומצד חלישות בריאותו לא הי' יכול ללמד את השיעור חסידות שהי' רגיל ללמד, וחשבו האם צריך ליתן לו תשלום מלא כמקודם – אמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של בעל ההילולא, שעצם ההסתכלות עליו שוה את התשלום... עצם העובדה שיהי' מצוי בין התלמידים והמחונכים, והם יראו את ה"ציור" שלו ואופן חייו – הרי זה החינוך הטוב ביותר, ולכן הרי זה שוה את מלוא תשלום הכסף שנותנים לו, מבלי הבט על כך שכספי הישיבה היו מחושבים ביותר, ובגלל זה הי' חסר לשלם למישהו אחר שהי' יכול לומר שיעור נגלה או חסידות וכיו"ב.

ובכן: אחד הענינים שר' מיכאל הי' נוהג לחזור ולומר לתלמידים – ואולי נמצאים כאן כאלו ששמעו זאת ממנו – שכאשר לומדים חסידות (ומזה מובן גם בנוגע ללימוד התורה בכלל), הרי זה צריך להיות לא כמו שלומדים או קוראים מכתבים זרים ("פרעמדע בריוועלעך"), מה שקורה ב"שמים", אלא צריך לדעת שהדברים מכוונים אליו ("דאָס מיינט מען אים")!...

וביאר זאת ע"פ משל:

פעם היו "ישוב'ניקעס" – יהודים שלצורך פרנסתם גרו בישובים שבהם היו מעט יהודים, או אפילו לבדם. ובמשך הזמן, הנה בגלל הניתוק מסביבה יהודית, והעדר האפשרות ללמוד בישיבות וחדרים, היו ביניהם כאלו, שלמרות היותם יראי שמים גדולים (כפי שהי' המצב פעם אצל ה"ישוב'ניקעס"), הנה העדר הידיעה הי' אצלם עד כדי כך שלא ידעו לקרוא.

פעם הגיע מכתב ממקום רחוק לאחד ה"ישוב'ניקעס", וכיון שלא ידע לקרוא, הביא את המכתב ל"מלמד" – כפי שהי' אז הסדר, שכמה "ישוב'ניקעס" היו שוכרים מלמד עבור ילדיהם, והיו מושיבים אותו במקום שהי' במרחק שוה לכל הישובים שבסביבה, כדי שיהי' נוח לכל ה"ישוב'ניקעס" שבסביבה שיש להם ילדים – כדי שה"מלמד" יקרא עבורו את המכתב.

כאשר המלמד התחיל לקרוא את המכתב – וכדרך המלמדים פעם שהיו קוראים כדבעי, ללא נקודות... ובהטעמה – התברר שתוכן המכתב הוא שאביו של ה"ישוב'ניק" נפטר, לא עלינו, וכשקרא זאת, התעלף ה"ישוב'ניק".

והי' ר' מיכאל מסיים – מספר הרב פּערלאָוו – ואומר לתלמידים:

לכאורה אינו מובן: את המכתב קרא ה"מלמד", ואילו ה"ישוב'ניק" לא ידע לקרוא מה כתוב במכתב – אפילו אילו המכתב הי' עם נקודות, ועאכו"כ בהיותו ללא נקודות, וא"כ, לכאורה הי' צריך להתעלף מי שראה והבין מה שכתוב במכתב, ולא מי ששמע את תוכן המכתב ממישהו אחר, ואעפ"כ, מי התעלף? – לא ה"מלמד", אלא ה"ישוב'ניק"?!

אך התירוץ על זה הוא – שאצל המלמד הי' זה יהודי זר, ואילו אצל ה"ישוב'ניק" – הרי זה אביו ("דאָס איז זיין טאַטע")!...

והנמשל מובן:

כאשר מישהו לומד חסידות וחושב שזהו "אבא של מישהו אחר" – אזי יכול ללמוד חסידות, לקרוא נכון ולדעת כל מה שכתוב, גם ללא נקודות... ואעפ"כ, הוא לא יתעלף;

משא"כ כאשר מישהו שומע אפילו את לימודו של חבירו, אבל הוא יודע שאליו מכוונים הדברים, וזהו "אביו שבשמים" – אזי יתעלף!

וכן הוא בנוגע ללימוד התורה בכלל:

לימוד התורה מצד עצמו – הרי "תלמוד תורה כנגד כולם"63, אבל אעפ"כ, יש צורך בהדרכה – לידע שאין זה באופן שלומדים ענין שישנו ב"שמים";

– אדרבה: התורה "לא בשמים היא"64, אלא ניתנה למטה בארץ –

וכאשר לומד בתורה "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"65 – צריך לדעת שאין זה באופן שהדברים מכוונים לתנאים שכתבו את ה"ספרא", או לרש"י שמביא את דברי הספרא, ואילו הוא, רק "לומד" את הפסוק בחומש עם פירוש הספרא או פירוש רש"י, אלא הדברים מכוונים אליו, ואילו התנא הוא ה"מלמד" שקורא ומפרש את הפסוק ומתרגם אותו בשפה שלו, שידע, שהכוונה ד"בחוקותי תלכו" היא, שהשומע צריך להיות עמל בתורה, ואז – "ונתתי גשמיכם בעתם".

יג. ענין זה מהוה "לימוד זכות" (אבל, אוי ואבוי ללימוד זכות שכזה) וגם "פירכא":

יש מי שטוען, שהוא לא צריך לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, או בהפצת היהדות חוצה, ולא צריך להדר בדקדוק קל של דברי סופרים – כיון שישנו יהודי שהוא מבוגר ופיקח ממנו, וגם הוא לא עושה זאת...

הוא יודע אמנם שהפצת המעיינות חוצה תביא את המשיח, אבל, לא אליו מתכוונים שהוא יפיץ, והוא יביא את המשיח; זה לא ה"עסק" ("ביזנעס") שלו; עליו לקרוא את ה"מכתב" בפני חבירו, ולמסור לו שהבעש"ט כתב שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אזי קא אתי מר דא מלכא משיחא66, ולאחרי שקרא את המכתב בפני ה"ישוב'ניק", מסתלק ועושה מה שרוצה...

יש אמנם ציווי "ואהבת לרעך כמוך"43, ו"כי תראה ערום וכסיתו"67, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה68, שכאשר רואים יהודי ערום מתומ"צ, צריך להלבישו טלית וכו', כפי שמאריך בפרטי המצוה, והוא קורא את דברי התנדב"א, ומדפיס ומפרסם זאת, ואומר זאת ב"דרשה" וכו', אבל, שהוא יתעלף? – מה זה שייך אליו?! זהו ענין שקורה ב"שמים" או ב"ארץ", ואילו הוא נמצא בין השמים לארץ...

ובכן: יהודי הנ"ל חושב שמדובר אודות "אבא של מישהו אחר", ובמילא, כאשר פלוני טועה, אין זה "תירוץ" שלכן צריך גם הוא לטעות!

וזוהי ההדרכה הכללית – לידע שמדובר אודות "אבינו. שבשמים", האבא האישי של כאו"א מישראל, ויש להזהר מהמעמד ומצב ש"אבי ואמי עזבוני"69, כמבואר בלקו"ת70 שיכול להיות יהודי שנמצא במעמד ומצב ש"אבי ואמי עזבוני", רח"ל, שאין לו הבנה והשגה כלל. – אמנם גם אז הנה "ה' יאספני"69, ו"אין לך דבר שעומד בפני התשובה"71, אבל אעפ"כ, עליו להרגיש את הכאב מזה ש"אבי ואמי עזבוני".

צריך לדעת שהדברים מכוונים (לא לפלוני, אלא) אליו – במכ"ש וק"ו מהסיפור אודות אדמו"ר האמצעי72, שכאשר מישהו ביקש ממנו "תיקון" על ענין שהי' שלא בערך כלל לגדר האנושיות, "תפס" מיד, שכיון ששואלים אצלו, הרי זה סימן שהוא בעצמו צריך לתקן דבר-מה.

אלא שאדמו"ר האמצעי הי' צריך להתענות כמה ימים, לבכות ולומר תהלים, עד שנתגלה לו מהו הענין שעליו לתקן; ואילו הוא, כאשר יחשוב על עצמו, לא יצטרך להתענות ולהתייגע, כי אם "דעת לנבון נקל", ו"אפילו בהתבוננות קלה" – כלשון התניא73 – "יתפוס" מה חסר אצלו, ומה יכול וצריך לעשות.

אבל צריכה להיות הנחה כללית, שכל דבר שקורה בד' אמותיו מכוון אליו ("מ'מיינט אים"); יכול להיות שהכוונה גם להזולת, אבל בעיקר – אליו, וכדברי הבעש"ט74 שכל דבר שיהודי רואה או שומע הרי זה הוראה בעבודתו. להקב"ה.

יד. לכאורה: מה מוסיף כאן ה"משל" – הרי זה דבר הפשוט?!

אך ה"קונץ" הוא – שגם לאחרי ששומעים את המשל, ויודעים שזהו דבר הפשוט, יכולים להמשיך לחשוב שזהו ה"אבא של מישהו אחר", ואילו הוא ה"מלמד" שקורא את המכתב,

והוא קורא במכתב הא גופא – שצריך להזהר שלא לטעות, אלא לידע שזהו ה"אבא שלו", ואליו מכוונים הדברים,

– וכפי שהיו אומרים פעם בנוגע לדין ש"אין מסיחין בסעודה"75, שהא גופא "אין מסיחין בסעודה"... –

ענין זה גופא – הוא רק "קורא" במכתב עבור פלוני, ולא יתכן כלל שהדברים מכוונים אליו.

וכל זה למה – בגלל ששכנע את עצמו שזהו "האבא של פלוני", והוא רק ה"מתורגמן", ה"מלמד", שצריך לקרוא את המכתב עבור ה"ישוב'ניק"...

ואם יאמרו לו שה"ישוב'ניק" יודע לקרוא בעצמו – יהי' ברוגז, שהרי הוא ה"למדן"; במה מתבטאת ה"למדנות" שלו – באמירה לזולת, ואילו בנוגע לעצמו, לא שייך שיתעלף – הוא "בעל מוחין"... ואין הדבר שייך אליו כלל.

טו. וגם בענין זה יש הוראה ממה שראינו אצל בעל ההילולא76:

ביחד עם זה שצוה לאחרים לעשות – הנה לא זו בלבד שהוא בעצמו עסק בלימוד קבלה וחסידות עם הזולת, וכיו"ב, אלא הוא גם למד אל"ף-בי"ת עם הזולת, ולמד אודות הנחת תפילין עם הזולת, וכיצד להבטיח שיאכל כשר.

ולכאורה: כדי להבטיח שיהודי יאכל כשר – אפילו לא "גלאַט כשר", אלא כשר כפשוטו, ללא הידורים, ובלבד לא ההיפך – יש צורך דוקא בפעולתו של הממלא-מקום של הרבי מליובאַוויטש?! הרי הי' יכול לשלוח את ה"משרת", וגם הוא הי' יכול להסביר זאת להזולת.

ואעפ"כ טען, שכיון ש"בא לידך", הרי זה סימן שזהו בירור שלו, ולא רק בגלל שצריך להציל את הזולת, אלא עי"ז הוא מציל את עצמו!

ולכן צריכים גם אנו להתנהג כן, בדרכיו אשר הורנו ונלכה באורחותיו, וכפי שאמר והדגיש בנוגע לכל התירוצים שהדבר שייך לאחרים, שמתכוונים לכל מי שהדברים "מתאימים" אליו77, ועליו לשאול מישהו אחר אם הדברים "מתאימים" אליו, כיון שאהבת עצמו מכסה על כל הענינים.

וכאמור כמ"פ אודות דברי רבינו בעל ההילולא, שעומדים אנו ברגעי הגלות האחרונים, והקב"ה "מבעיר" את כתלי הגלות78, ותיכף ("אָט אָט") "יוצאים ביד רמה"79, כך, שחבל על כל פעולה שהיו יכולים לעשות ולא עושים, כיון שעי"ז מעכבים את השכינה וששים רבוא מישראל רגע נוסף בגלות!

וישנה ההבטחה, שאם רק ירצה – מסייעין אותו בכלל, ובפרט בעל ההילולא עצמו, שמסר במאמר של יום ההילולא (כנ"ל ס"ב-ג), שכל אחד מישראל מצווה להשכין את אור הסובב למטה, ובאופן של גילוי, שיהי' "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל.

* * *

טז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

יז. הסדר הוא, שבהתוועדות הקשורה עם יו"ד שבט, עורכים מגבית עבור "קרן תורה"80, שממנה מסייעים לאלו שרוצים ללמוד תורה לשמה, ללא תכלית של פרנסה, "קרדום לחתוך בה"81, וכיו"ב, שיוכלו ללמוד מתוך מנוחה, ומתוך הרחבה.

וכנהוג כאן – הרי זה נעשה ללא פירסום והכרזה ברבים וכו' וכו'.

וכל הרוצה, יכול לרשום – באותה פיתקא או בפיתקא בפני עצמה – שמו בצירוף שם האם, להזכירו על הציון של בעל ההילולא, ביחד עם הנתינה, במזומן או טשעק וכו', והעיקר – שיהי' זה באופן ד"כל המרבה הרי זה משובח".

יח. וענין זה הוא גם בהמשך להמדובר כמ"פ אודות המובא בדברי חז"ל בכ"מ שהגאולה העתידה תהי' ע"י שני ענינים:

א) ענין התשובה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין82 ש"עושין תשובה (ומיד הן83) נגאלין", ועפ"ז מבארים מ"ש84 "בשובה ונחת תושעון", ש"בשובה" הו"ע התשובה85,

ב) ענין הצדקה86, וכפי שמבאר רבינו הזקן87 שקאי על הצדקה "שיעשו גם אם יהיו פטורים מדינא, כי אין בן דוד בא כו' (עד שתכלה פרוטה מן הכיס)"88, והיינו, שנתינת הצדקה היא לא רק בגלל שצריך ליתן מעשר או חומש (כתקנת אושא89), או גם יותר מזה90, כפי שהחיוב הוא מן התורה, או מדרבנן, באופן של הידור, אלא נתינת צדקה באופן שאינו מחוייב בה כלל, שעי"ז באה גם הגאולה באופן שלכאורה אינו מחוייב בזה כלל (ע"ד משנת"ל91 בנוגע לראיות שמביא ר"ע בנוגע לאופן הגאולה).

ולהעיר, שגם בענין התשובה יש כמה אופנים:

רבינו הזקן מבאר באגרת התשובה92, ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמרא .. ובח"מ כו')", קבלה טובה מכאן ולהבא; אבל לאח"ז ישנם דרגות נעלות יותר בתשובה באופן של עלי' מדרגא לדרגא, ועד לדרגא הכי נעלית שבתשובה,

ועד כדי כך, שלפעמים אינה בכלל תשובה (ע"ד הרגיל) – שלכן מצינו בדברי חז"ל שיש חטאים כאלו שאפילו תשובה אינה מועלת, אף שגם בהם מועלת תשובה נעלית יותר, תשובה שלימה, וכמו בנוגע לעון הידוע, שעליו נאמר בזהר93 שאין תשובה מועלת, ולכאורה אינו מובן: הרי "אין לך דבר שעומד בפני התשובה"? והתירוץ על זה94, שכוונת חז"ל באמרם שאין תשובה מועלת היא – לתשובה ע"ד הרגיל, ש"התורה על הרוב תדבר"95.

ועד"ז בנוגע לצדקה – שיש בה כמה אופנים, ועד לשלימות הצדקה, שנותן באופן שאינו מחוייב, שזהו המצב ד"תכלה פרוטה מן הכיס".

ויש לומר הפירוש בזה באופן המתאים לכך שהכוונה היא שקיום התומ"צ יהי' מתוך שמחה וטוב לבב – שנתינת הצדקה אינה בגלל שיודע שיש לו פרוטות בכיס, וצריך לתת מהם מעשר או חומש, אלא אפילו אם הי' חושב שנמצא במעמד ומצב ש"תכלה פרוטה מן הכיס", שאין בכיסו אפילו פרוטה, שאז הוא פטור מדינא, הנה גם אז הי' נותן לצדקה מתוך חיות, שמחה וטוב לבב, וגם סכום גדול, כמו שנותן עכשיו, כשהקב"ה נותן לו עשירות, ואז – "בן דוד בא".

ומזה מובן גם בנוגע לכל אחד, ובפרט בבוא יום ההילולא שבו נעשית עליית בעל ההילולא מדרגא לדרגא, כמו ב"יאָרצייט" של כל איש ישראל, ועאכו"כ נשיא בישראל, ש"בתר רישא גופא אזיל"96 – שכאשר מקשרים זאת עם נתינת הצדקה, ובאופן שאינו מחוייב בה כלל, כיון שזהו יותר ממעשר ואפילו יותר מחומש, הרי זה ממשיך מיד "ברכה עד בלי די"97,

ועי"ז ממשיכים את הגאולה האמיתית והשלימה גם באופן "עד בלי די", למעלה מכל מדידה והגבלה, יותר מג' פרסאות (י"ח מיל), ויותר מ"אלף טפף .. אלף קפל"98, ובאופן ש"לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיחלקו את המעטפות כו' עבור ה"מגבית"].

* * *

יט. בהמשך להמדובר ב"הדרן" אודות היעוד שנאמר אודות זמן הגאולה, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"99 – נשאלת השאלה: מכל הענינים שדובר אודותם – ישנם הוראות בנוגע לעבודתנו במשך זמן הגלות; אבל כיצד יכולה להיות הוראה מזה שלעתיד לבוא "ישבו .. זקנות ברחובות ירושלים" – בנוגע לזמן דעתה, שאין זה דבר הרצוי, כיון שזהו היפך הדין100 ד"כבודה בת מלך פנימה"?

והמענה לזה – בהקדים:

ישנם כאלו שבאים בטענות: מדוע התחילו לאחרונה להתעסק כ"כ בחינוך הבנות101, אף שלכאורה לא הי' כן בדורות שלפנינו. ובפרט שחינוך הבנות כפי שנעשה עתה קשור עם היציאה מפתח ביתה לחוץ, לבית- הספר, ומבית-הספר לביתה – שזהו היפך הענין ד"כבודה בת מלך פנימה", וכפי שמצינו במאורע ד"ותצא דינה"102.

ויתירה מזה – שלא מסתפקים בכך, אלא גם הענין של עסקנות ציבורית נעשה לא רק תפקיד של אנשים, אלא גם של נשים, ואדרבה: "ויבואו האנשים על הנשים"103 – שהנשים עוסקות ופועלות יותר מאשר אנשים. ומובן, שגם כאשר ההתעסקות בזה היא באופן שנשים לחוד ואנשים לחוד, עדיין אין זו הנהגה של "צניעות", שהרי אי אפשר לעסקנות ציבורית ללא ענין של יציאה לחוץ, היפך הענין ד"כל כבודה .. פנימה".

ואעפ"כ רואים אצל גדולי ישראל בדור שלפנינו – שבודאי היתה מסורת אבותיהם בידיהם – שהתמסרו מתוך יגיעה והשתדלות גדולה שיהיו בתי-ספר לנערות, לא פחות מאשר ההשתדלות בנוגע לבתי-ספר לנערים; אמנם לא באותו תוכן לימודים, אבל באופן ששולל לכאורה את הענין ד"כבודה בת מלך פנימה", ע"י היציאה מפתח הבית לחוץ לילך לבית-ספר.

ועכצ"ל, שענין זה הוא בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך"104,

– ובסגנון האמור לעיל105 בנוגע לרבן גמליאל, שכאשר רואים שהדור הוא במעמד ומצב ד"מוטעין" או "מזידין", אזי יכולים לשנות את קביעות החדשים, ועד שצריך לבוא "במקלו ובתרמילו" ביום שהי' אמור להיות אצלו "יום הקדוש" –

כפי שראו גדולי ישראל בדור שלפנינו – שאנו רק הולכים בעקבותיהם ובדרכיהם אשר הורונו – שבהכרח להשקיע השתדלות הכי גדולה בנוגע לחינוך הבנות, כיון שמצד כמה סיבות לא יכולים לצאת י"ח ולסמוך על החינוך שמקבלים בבית, אלא יש צורך בבתי-ספר, שבהם יכולה להיות השגחה ולימוד מתוך יגיעה ושקידה באופן אחר לגמרי.

ועד"ז בנוגע לעסקנות ציבורית – שגם בזה ראינו הוראת גדולי ישראל, שמינו וחיזקו ועודדו נשים לעסוק בצרכי ציבור באמונה, תוך כדי הבהרה שיהי' זה בדרכי צניעות, לא בתערובות, אלא אנשים לחוד ונשים לחוד.

ועוד זאת – שקישרו זאת עם הגאולה, ש"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור (דור יוצאי מצרים) נגאלו ישראל ממצרים"106, ועד"ז גם בגאולה העתידה107, עלי' נאמר108 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ומזה מובן שזהו (לא רק נתינת היתר, אלא אדרבא, גם) ציווי – שמתוך הגדרות והגבלות וזהירות הדרושות ובאופן של צניעות, יש להרבות טירחא, בגופו ובממונו ועד בנשמתו, בנוגע לחינוך הבנות, לא פחות מאשר בנוגע לחינוך הבנים, כדי להעמיד את דור הגאולה; ובשביל זה גופא יש צורך בכל אירגוני הנשים, כדי שיוכלו לעסוק בזה כדבעי, והולך ומוסיף ואור, ולעשות זאת באופן ש"ישבו ברחובות", אבל ב"רחובות ירושלים" – כפי ש"ירושלים" יכולה להיות אפילו עתה בד' אמותיו של כאו"א – כפירוש התוס'109 שירושלים היא "על שם יראה ועל שם שלם", שלימות היראה110, שאז גם יצליחו בזה.

וזהו המענה על השאלה: כיצד יכול להיות השכר לעתיד לבוא ש"ישבו .. זקנות ברחובות ירושלים", בה בשעה ש"שכר מצוה" צריך להיות מעין המצוה111, ולכאורה איך שייך ענין זה בעבודה במשך זמן הגלות? – עי"ז שנשים צדקניות בישראל מקדישות מזמנן לעסוק בכל הנ"ל באופן של צניעות ובאופן של שלימות היראה – "ירושלים", ועושות זאת בהרחבה – "ברחובות ירושלים" , ובאופן של ישיבה – "ישבו" – "אין ישיבה אלא לשון עכבה"112 (לא באופן ש"דעתן קלות"113, שאז הרי זה ענין שיש בו שינויים, אלא באופן של עבודה מסודרה).

ועי"ז מכינים ומעמידים "צבאות השם", שעמהם נצא בעגלא דידן לקבל פני משיח צדקנו.

* * *

כ. ישנה גם התקנה של בעל ההילולא ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, ובנדו"ד, ביום רביעי, מרביעי עד חמישי, ששם מדובר אודות שירת מרים.

ובהקדמה – שמרים היתה מהמילדות העבריות (שפרה ופועה, שפרה זו יוכבד, ופועה זו מרים114), שהעמידו דור ישרים יבורך,

– למרות שכבר הי' תוקף הגלות, שהתחיל מלידת מרים, שלכן נקראת בשם "מרים", ע"ש מרירות הגלות115 –

ויתירה מזה, שהיא פעלה על עמרם ש"עמד והחזיר את אשתו", ועי"ז "עמדו כולן והחזירו את נשותיהן"116, ועי"ז העמידו את הדור שאמר "זה א-לי ואנוהו"117.

ובכן:

בהתחלת שירת מרים נאמר118: "ותקח מרים גו' את התוף בידה גו'" – כלי זמר דוקא, ולא ענין של קול119.

ולכאורה: מאורע זה הי' קודם מ"ת, וא"כ, מהי ההגבלה בענין זה, ובפרט שבנ"י היו אז בדרגת צדיקים, במעמד ומצב שכל אחד מורה באצבעו ואומר "זה א-לי ואנוהו"120. אך אעפ"כ רואים שגם אז הקפידו על ענין הצניעות.

וזהו גם מענה לטענה שהוא או היא יכולים לעמוד בנסיון וכו' – שהרי ישנה הוכחה משירת מרים, שגם במעמד ומצב ש"מורה באצבעו" על אלקות, הי' צורך בהגבלה – לא באופן של קול, ולא ביחד עם הגברים, אלא רק "ותען להם מרים גו'"121, ש"אמרה122 שירה לנשים"*.

וזהו גם ה"כלי" שעל ידו זוכים לקבל את היעוד "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

*) ברשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א בקשר להתוועדות זו:

ותקח התוף .. ותען להם (ל' זכר) לאנשים: שירו (ע"פ ילקוט ראובני); רש"י סוטה מח, סע"א: קצת פריצות כו'.

* * *

כא. ישנו ענין נוסף, שגם הוא מענינא דיומא:

כאשר בעל ההילולא הי' ברוסיא, מדינתנו מלפנים, הי' אצלו הענין ד"ציון שדה תחרש"123 – שנטע שם...124 "גרעינים" שעברו רקבון אמיתי, ככל הפרטים שבדבר, ואעפ"כ עמדו בכל הנסיונות, ועכשיו אוחזים כבר ב"יקצורו", אלא שלפי שעה חסר עדיין ה"ברנה"125, מלבד אצל אותם יחידים ש"התגנבו" ("האָבן זיך אַרויסגעכאַפּט"), וממתינים בכליון עינים שיבואו משם רובם, באיכות ובכמות, ובשמחה ובטוב לבב.

ויה"ר שהענין ד"יקצורו" שישנו כבר אצלם במקום שהם, יהי' באופן של "ברנה", ומזה יבואו לענין ד"יקצורו" במקום רחב, ובכל הפירושים שישנם בענין ההרחבה – שיצאו מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים שבזה126, ומתוך שמחה וטוב לבב,

ובאופן ד"אומר לצפון... תני"127 – שיתנו מעצמם128, ובמילא לא יהי' צורך בכל ההתפתלויות ("דרייעריי") וכו',

ויהי' קיבוץ גלויות האמיתי ובשלימות, ע"י משיח צדקנו, "וה' בראשם"129.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בקבוק משקה להר"ש הלוי לעוויטין ולהרש"ז דוכמאן שיחלקו בשם יהודי רוסיא].

* * *

כב. בהמשך להמדובר ב"הדרן"130 אודות קישור שתי הנבואות לעדות אחת ע"י "עדים נאמנים", שכאשר מתחילה להתקיים, צריכה להתקיים בשלימותה, יש להוסיף, שכן הוא גם בנוגע להענין האמור לעיל:

כיון שישנם כבר אלו שהתיישבו בכפר חב"ד שבארצנו הקדושה131, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"132, ויש חלק מהם שכבר עוסק ב"ציון שדה תחרש", בחרישה וזריעה כפשוטם, שזוהי התחלת היציאה משם, בבחינת "הנצנים נראו בארץ"133 – הרי זה יפעל את היציאה משם עבור כולם, בתוככי כל ישראל, ובפרט העומדים בראשם, שהם אלו ש"שלחו" אותם, שיצאו משם הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, כמ"ש בנוגע ל"ימי צאתך מארץ מצרים": "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו"134, ועד ש"לא תשאר פרסה"135, אלא "ברכוש גדול"136 "יבואו הנה".

ויהי' זה בעגלא דידן דוקא, לפי המדידה שלנו בשיעור "מיד" שבדברי חז"ל "מיד הן נגאלין"83, ובחסד וברחמים, ובאופן של שמחה, שפורצת כל הגדרים137, הן מלמטה והן מלמעלה, ולמטה מעשרה טפחים, ובטוב הנראה והנגלה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", והניגון "אבינו מלכנו".

אח"כ צוה להכריז, שאלו שנתחייבו לברך ברכה אחרונה, לא ישכחו על זה.

אח"כ נתן את המזונות להר"ד ראַסקין עבור ההתוועדות דיום הש"ק, וצוה לנגן ניגון לסיום ההתוועדות].

______ l ______