לא הביט און ביעקב, יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א

בס"ד. יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א

(הנחה בלתי מוגה)

לא1 הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל2. הנה החילוק דיעקב וישראל מודגש בכל הנבואות שבפרשת בלק (ובלעם3), שנסדרו בכללות בחמשה פסוקים, החל מהפסוק שבו מספר בלעם הסיבה שקראו לו: מן ארם ינחני בלק גו' לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל4, שמורה על מעמד ומצב העולם כפי שהוא בתחילת העבודה (קודם שפועלים בירור הניצוצות), שאז נמצאים ניצוצות הקדושה במעמד ומצב דמאן דנפיל מדרגי' איקרי מית5, הנה כבר בדרגא זו ישנו חילוק הלשונות בין יעקב לישראל. ומיד לאח"ז, עוד בנבואה הראשונה, מבאר בלעם התוצאה מדברי בלק לכה ארה גו' זועמה – שעז"נ6 ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה – שמזה נעשה מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל7, שקאי על ריבוי הניצוצות שמתבררים ע"י עבודתם של ישראל, ועד שבאים למדריגה הרביעית, רובע ישראל8 (וזהו גם הנתינת כח על עבודת הבירורים, כיון שיודעים מהו העילוי שנעשה עי"ז), וגם בענין זה ישנו החילוק בין יעקב לישראל. וממשיך לבאר אופן העבודה: לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל2, והיינו, שיש עבודה שמצד עצמה שייך בה ענין של און, ויש צורך לשלול ענין האון, אבל גם לאחרי ששוללים ענין האון, ישנו עדיין ענין העמל, ולאח"ז יש אופן עבודה שבה אין אפילו ענין של עמל. ולאח"ז מבאר הענין שנעשה ע"י העבודה באופן דלא הביט און גו' ולא ראה עמל – מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל9, שבזה נרמז כללות הענין דתורה ומצוות, כולל גם ענין התשובה שהיא הקדמה לעבודה, כלשון חז"ל10 תשובה ומעשים טובים11. וזהו כללות ענין עבודתינו במשך הגלות, עד לעת קץ, שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ12, שאז יקויים מ"ש דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל13, עד וישראל עושה חיל14, והיינו, שאז תהי' בגלוי הממשלה והשליטה של בנ"י (שיהיו במעמד ומצב דישראל עושה חיל) על כל העולם כולו. וגם בענין זה ישנו החילוק דכוכב מיעקב ושבט מישראל.

ב) והנה מבואר בארוכה בלקוטי תורה15 בפירוש לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, הטעם שביעקב שולל הכתוב רק ענין האון (לא הביט און ביעקב), ובישראל שולל גם ענין העמל, כי, כאשר נמצאים בדרגת יעקב, עבדי יעקב16, אזי יש מקום להתיירא מענין של און, אלא כיון שהוי' אלקיו עמו, לכן לא הביט און ביעקב. אבל כאשר העבודה היא בדרגת ישראל, אזי יכול להיות רק ענין העמל (ולא ענין האון), ועל זה היא השלילה שלא ראה עמל בישראל. ותוכן הענין הוא ע"ד החילוק שבין העבודה בימות החול לעבודה ביום השבת. דהנה, בימות החול יש מקום להתיירא מענין של און, דקאי על הלעו"ז (שזהו א' השמות שקראו לו חז"ל17), כי, להיותו רק במדריגת עבד, היינו, שאינו במעמד ומצב שמצד עצמו יש לו ההבנה וההשגה כו', אלא רק מפני אימת אדוניו עליו הרי הוא מקיים פקודת ומצות האדון, לכן יש אחיזה לענין האון, שתוכל להיות לו שליטה עליו ח"ו, ולא רק באופן שזה וזה שופטן18. אך עז"נ הוי' אלקיו עמו, שהקב"ה עוזרו19, להושיע משופטי נפשו20, שלכן לא הביט און ביעקב גו'. אמנם, כללות העבודה בימות החול היא רק באופן שלא הביט און ביעקב, היינו, שמושיע משופטי נפשו שלא תהי' שליטה לענין האון ביעקב, אבל עדיין ישנו ענין העמל, שהו"ע עבודת הבירורים, שהרי בימות החול כתיב21 ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שצריך להתלבש בעניני עולם העשי', שרק מיעוטו טוב22, וגם מיעוט הטוב מעורב עם הרוב כו', ועד שהקליפות גוברים בו23, ולכן צריך להיות ענין העמל, והיינו, שכללות ענין עבודת האדם לקונו צריך להיות באופן של עבודה דוקא, מלשון עיבוד עורות24, שזוהי עבודה קשה, ועד שנקראת בשם עבודת פרך25, שלזה דרוש עמל גדול. אמנם, ביום השבת, שאז ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים26, פי'27 שכלתה בחי' ומדרגת הצמצום וההסתר דשם אלקים שבבריאת העולם (ל"ב פעמים אלקים שנאמרו במעשה בראשית28), שזהו"ע כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל29, ואז מאיר אצלו שם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד30, ועד שנעשה למעלה מסדר הטבע, אזי לא ראה עמל בישראל, כיון שהעבודה דיום השבת אינה בענין הבירורים (שלכן הדין הוא שבורר אסור בשבת31), כי אם, וקראת לשבת עונג32 (כמשנ"ת בארוכה במאמר שלפנ"ז33).

ג) אמנם34 עפ"ז אינו מובן, לכאורה, מהו הענין שגם בשבת היתה עבודת הקרבנות במקדש35, הרי כל ענין הקרבנות הו"ע הבירורים, כידוע הפירוש במ"ש36 אש תמיד תוקד על המזבח, שזהו בחי' ה' גבורות דמלכות שעל ידם נעשה הבירור כו', והו"ע אש המזבח שמבררת את האש דלעו"ז. ואפילו משחרב ביהמ"ק ובעבודת כאו"א מישראל הנה גם בשבת ישנו ענין האכילה, ונת"ל33 בארוכה שענין האכילה הוא עבודת הבירורים, כמאמר37 נהמא אפום חרבא ליכול, כמו באכילה כפשוטה, שהמאכל מתברר באצטומכא שדוחה הפסולת לחוץ והמובחר נכלל בכבד, ואח"כ עולה ללב ולמוח, ומשם נמשך החיות בכל אברי הגוף, דלבא פליג לכל שייפין38, והיינו, שלאחר עבודת הבירורים נעשה מהמאכל ענין החיות בגוף. וכיון שבשבת בורר אסור, א"כ, איך ישנו ענין האכילה בשבת, ועד"ז ענין הקרבנות בביהמ"ק. וידוע הביאור בזה, שענין בורר יכול להיות בשני אופנים, אופן הא', כאשר ישנו אוכל ופסולת וצריך לברר ביניהם, ובזה גופא יש שני אופנים, בירור מלמעלה למטה או בירור מלמטה למעלה, בירור האוכל מתוך הפסולת או בירור הפסולת מתוך האוכל, כמבואר בארוכה במק"א39 ענינם בעבודה, וכל זה הוא בירור במקום ששייך בו ענין הפסולת. ואופן הב' הוא בירור אוכל מתוך אוכל, ובירור כזה ישנו גם בשבת, וזהו גם ענין הקרבנות בביהמ"ק. אך לכאורה אינו מובן, דכיון שזהו כבר אוכל (ללא פסולת), א"כ, מדוע צריך להיות בזה ענין של בירור.

ד) ולהבין זה יש להקדים תחילה הידוע בענין עליית הנשמה, שאפילו לאחרי צאתה ממאסר הגוף יש אצלה עליות מדרגא לדרגא (כמ"ש40 ילכו מחיל אל חיל) בזמנים קבועים ומיוחדים, וגם כאשר נמצאת כבר בג"ע התחתון וצריכה לעלות לג"ע העליון [שהם שני הסוגים שבכללות ענין הג"ע, אבל בפרטיות יותר, הנה בכל סוג וסוג ישנם ריבוי דרגות בלי סוף וקץ41], הנה כללות העלי' מגעה"ת לגעה"ע היא עי"ז שבינתיים ישנו ענין הטבילה בנהר דינור42. אך צריך להבין, הרי איתא בגמרא חגיגה43, נהר דינור נגד ונפק גו'44, מהיכן נפיק, מזיעתן של חיות, ולהיכן שפיך כו' על ראש רשעים יחול45, ולכאורה אינו מובן כלל, איך שייך הענין דנה"ד על ראש רשעים יחול, לאחרי שהנשמה נמצאת כבר בג"ע התחתון. אך הענין הוא, שיש ב' בחי' בנה"ד, יש נה"ד התחתון, והיינו, שלאחרי צאת הנשמה מהגוף ולאחרי הבירור בגיהנם יש גם הטבילה בנה"ד, ולאח"ז היא העלי' לג"ע התחתון. ונוסף לזה ישנו גם נה"ד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון46, וכן העמוד שביניהם47, כמבואר בתו"א ד"ה ובזה הנערה באה48.

והענין בזה, דהנה, בעליית הנשמה מהעולם דלמטה, לאחרי ירידתה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא49, הרי כיון שהיתה קשורה עם הגשמיות והחומרית של בשר הגוף, ובפרט אם חטא ופגם ועבר את הדרך היפך רצון העליון, לכן צריך להיות האש דגיהנם, שהוא בדוגמת אש הגשמי למטה שמסיר הכתמים מן הבגדים, וכך גם האש דגיהנם, שהוא אש דק רוחני, מסיר את הכתמים שנעשים מצד האש זרה, שזוהי החמימות בענינים אשר לא להוי' המה (וכידוע50 שענין הגיהנם אינו בתור עונש בלבד ח"ו, דכיון שהתורה היא תורת חסד, הנה גם העונשים שבתורה הם חסד, לפי שענינם הוא להסיר את הכתמים כו'). אמנם, גם לאחרי הסרת הכתמים מהענינים שהם היפך רצון ה', נשאר עדיין הגסות והחומריות שמצד תאוות היתר, כמו באכילתו ושתיתו, שאף שלא היו באופן של איסור ח"ו, הרי הי' זה באופן של אכילה ושתי' סתם, כדי לחזק בריאות גופו, ולא בשביל עבודת ה', ומצד התאווה שבזה נעשה ענין של גסות וחומריות, ובפרט כאשר נעשה מושקע בהתאווה כו'. ועוד זאת, שמצד כללות ענין הירידה בגוף נעשה אפילו בהנשמה ענין של הגשמה וחומריות בערך מעמדה ומצבה מלפנים, שלכן אפילו בהשגתו בעניני אלקות אינו מגיע להמעמד ומצב שהי' קודם הירידה בגוף, שעז"נ51 חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שאז היתה ההשגה בענינים אלקיים באופן אחר לגמרי, ואילו בהיותו מלובש בגוף ונה"ב הרי גם ההשגה האלקית היא באופן גס ובאה ע"י ענינים גשמיים עם ההגבלות שבהם כו'. ועל זה צריך להיות הענין דנהר דינור שיוצא מזיעתן של החיות. וכידוע הדוגמא והמשל לזה, כפי שרואים למטה שכאשר האדם מתלהב ומתלהט (ער שטייט אין אַ קאָך) עד שנשרף (ער ווערט פאַרקאָכט) בענין מסויים, הנה מצד גודל הלהב והלהט נעשה אצלו התנגדות וקטרוג על כל דבר שמנגד לענין שמתלהב ומתלהט בו. ועד"ז בהחיות שלמעלה, שבהם נאמר52 והחיות רצוא ושוב, הנה מזיעתן של החיות, שזהו הפסולת שמשתלשל מעבודתם ברצוא ושוב, נמשך למטה הענין דנה"ד, שהו"ע התנגדות וקטרוג על ראש רשעים, דקאי על מי שכבר נזדכך בגיהנם, אלא שנקרא רשע רק מפני שנשארה הגסות והחומריות שמצד תאוות היתר, שגם זה בכלל "ירשיע", שהו"ע הנטי' מדרך הישר, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט53, דאף שזהו בהיתר, הרי אין בזה העבודה דבורר, ועל זה צריך להיות ענין הטבילה בנה"ד, כדי שישכח חיזו דהאי עלמא54.

והנה כל זה שייך רק מצד הגוף ונה"ב, וכן כללות עולמות בי"ע, שאפילו עולם הבריאה שמיעוטו רע22, הרי מ"מ יש בו רע, ולכן יש צורך בהטבילה בנה"ד כדי לבטל את הענין דרשעים (על ראש רשעים יחול) כפי שהוא בהיתר כנ"ל. אבל כאשר ישנה העלי' מעולמות בי"ע לאצילות, שבו לא יגורך רע55, ודוגמתו בעבודת האדם שלא שייך כללות הענין דרשעים, אזי ענין הטבילה בנה"ד הוא בשביל לישכח חיזו דג"ע התחתון (ע"ד הטבילה בנה"ד כדי לישכח חיזו דהאי עלמא), בעלייתו לג"ע שלמעלה הימנו.

ובדוגמא כזו מצינו גם בעבודת האדם, שיש עבודה ששייך בה עירוב של פסולת (שאז יש צורך בנה"ד שעל ראש רשעים יחול), ויש עבודה שלא שייך בה עירוב של פסולת (שאז ישנו רק ענין הנה"ד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון), שזהו כללות החילוק שבין העבודה דתפלה לעבודה דתורה. דהנה, העבודה דתפלה היא באופן דמלמטה למעלה, וצריך לזה כמה הכנות כו', ועד שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש56. אבל העבודה דתורה, הרי דברי תורה אין מקבלין טומאה, שנאמר57 הלא כה דברי כאש58. והרי זהו גם הענין דנהר דינור, טבילותא בנורא59, אלא שזהו רק כדי לבוא לדרגא עליונה יותר, ע"ד שמצינו60 שר' זירא כד סליק מבבל לארץ ישראל צם מאה תעניתא דלישתכח תלמודא בבלאה מיני', כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, דאף שבשניהם (תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי) העבודה היא בענין התורה, שכללותה הוא לחם מן השמים61, שהי' נבלע באברים ולא הי' בו פסולת62, מ"מ, בזה גופא יש עלי' מדרגא לדרגא, ועד לעלי' לדרגא שבאין ערוך, שאי אפשר להתאחד עמה עד שלא מתבטלת הדרגא הקודמת, שלכן צריך לישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל לבוא להעילוי דתלמוד ירושלמי, ע"ד הטבילה בנה"ד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון, כדי לישכח חיזו דג"ע התחתון.

ה) ולהבין הענין בעומק יותר יש לבאר תחילה כללות החילוק שבין געה"ת לגעה"ע. דהנה כתיב63 ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם גו' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואיתא בזהר64 שיש ב' בחי' עדן, עדן עילאה ועדן תתאה, עדן עילאה קאי על מוחא סתימאה וענין החכמה בכללותה, ועדן תתאה קאי על ז"א. וכמו"כ יש ב' בחי' בגן שמקבל מעדן, בחי' בינה ובחי' המלכות, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא, והיינו, שבחי' בינה מקבלת מעדן עילאה (בחי' חכמה), ובחי' המלכות מקבלת מעדן תתאה (בחי' ז"א). והענין בזה, דהנה, כללות ענין העדן הו"ע התענוג, בחי' עתיק. ואף שנת"ל שעדן הוא בחי' חכמה סתימאה וכללות החכמה, הרי ידוע שגם החכמה כפי שהיא ראשית הספירות, הנה כללות ענינה הוא כפי שעתיק (תענוג) נעשה חכמה, אלא שבא באופן אחר כו'65. וזהו גם שתחילת גילוי התענוג הוא בחכמה, וכמו שכאשר מצא תוספתא חדתא (לא שכל ישר סתם שבו לא מתגלה תענוג) אזי צהבו פניו66 מגילוי התענוג, ולכן גם בחי' החכמה נקראת עדן. ועז"נ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שנמשך בבחי' בינה, דאף שכללות ענין הבינה הוא הבנה והשגה, מ"מ, התגלות עתיק בבינה67, והיינו, שכאשר ההבנה וההשגה דבינה היא באופן שנשמרת בה נקודת החכמה, נקודה בהיכלא68, אזי בא התענוג (שהתגלותו בחכמה) באופן של התפשטות כו'. וזהו"ע גן עדן העליון, שהו"ע ההשפעה מעדן העליון, בחי' החכמה כפי שיש בה בחי' עתיק, שבעבודת האדם הו"ע העונג. וג"ע התחתון הו"ע ההשפעה מעדן התחתון, בחי' ז"א, שנקרא זעיר אנפין, שזהו כללות ענין המדות, אבל כפי ששייכים אל המוחין (כידוע שיש מוחין השייכים אל המדות), שגם בהם נמשך מעין התענוג, וכמשנ"ת במאמר שלפנ"ז69 שאפילו במדות יש הארת התענוג, אף שאין זה כמו בחכמה ובינה אלא למטה מזה. ומשם נמשך התענוג בגן עדן התחתון, בחי' המלכות. דהנה, אף שבחי' המלכות נקראת בשם עשי', הרי נת"ל69 שגם בענין העשי' יש הארת התענוג, כפי שמצינו באוכלשי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי70, מצד הצער שהוא היפך העונג שבענין העשי'. וזהו ענין המשכת התענוג בג"ע התחתון עי"ז שנהר יוצא מעדן תתאה, בחי' יסוד ז"א (כמו ההמשכה בג"ע העליון, בחי' בינה, מבחי' יסוד אבא), שגם שם נמשך הארת התענוג. ולכן, הנה גם ג"ע התחתון אינו יכול להיות מקום הנשמות אלא לאחרי שישנו תחילה ענין הגיהנם ונה"ד, כדי לבטל לא רק את הכתמים כו' אלא גם את ענין הגסות והחומריות אפילו בדקות, שזהו מצד גודל העילוי דג"ע, שהרי אפילו ג"ע שבארץ, הרי ידוע שגם קרקע הגן הוא הרוחני דיסוד העפר71, ועאכו"כ בנוגע לג"ע התחתון.

וביאור הענין יובן ע"פ המבואר בארוכה בלקו"ת ד"ה אלה פקודי72, שבעבודת האדם יש השגה והבנה באלקות באופן של ידיעת החיוב, ויש השגה והבנה באלקות באופן של ידיעת השלילה. וכמבואר שם, שידיעת החיוב הו"ע של מציאות יש, שתופס את הענין בששה קצוות של השכל, משא"כ ידיעת השלילה, שהתפיסא היא רק בענינים ששולל אותם, שתופס אותם ושולל מהם. ועד"ז הוא כללות החילוק שבין אספקלריא שאינה מאירה, שבה נאמר73 ואראה גו', לאספקלריא המאירה, שבה נאמר74 כי לא יראני גו' (כדאיתא ביבמות75), שאספקלריא שאינה מאירה, כיון שהאור אינו בגילוי, הרי זה נותן מקום לענין של חיוב ומציאות, משא"כ אספקלריא המאירה לא שייך בה ענין הראי', כיון שענין המציאות לא יכול להיות בשעה שישנו גילוי האור. וזהו גם כללות החילוק שבין געה"ע לגעה"ת. דהנה אמרו רז"ל76 דע מאין באת ולאן אתה הולך, מאין באת קאי על שרש הנשמה למעלה, שהיא חצובה מתחת כסא הכבוד77, שבכללות הו"ע ספירת הבינה78, שזהו ג"ע העליון, ולאן אתה הולך קאי על ג"ע התחתון, שבו היא תחילת העלי' לאחרי עבודת הנשמה בגוף למטה בקיום התומ"צ. ובזה מודגש גודל החילוק שבין געה"ע לגעה"ת, שגעה"ע נקרא בשם אין, שהו"ע העדר המציאות, והיינו לפי שהמציאות דגעה"ע היא הגילוי דנהר יוצא מעדן, גילוי בחי' החכמה שמאין תמצא79, היינו, לא המציאות שבחכמה, אלא האין שבחכמה, ולכן גם כפי שנמשך להשקות את הגן (געה"ע), הרי זה באופן של שלילת המציאות. ואילו געה"ת נקרא אן (לאן אתה הולך), שמורה על מציאות מקום, כמבואר בארוכה בלקו"ת בדרושי פ' במדבר80. ומזה מובן, שכאשר צריכים לעבור ממקום שעליו אומרים לאן, שיש שם מציאות מקום, למקום שנקרא בשם אין, מבחי' אספקלריא שאינה מאירה לבחי' אספקלריא המאירה, מגעה"ת (שהוא בספירת המלכות שנקראת עשי') לגעה"ע – צריך להיות תחילה ענין הטבילה בנה"ד, ולאח"ז גם העלי' בהעמוד שבין געה"ת לגעה"ע, שעז"נ81 ובזה הנערה באה (כנ"ל ס"ד), בזה דייקא, כי, החילוק שבין געה"ת לגעה"ע הוא ע"ד החילוק בין כה (כל הנביאים נתנבאו בכה82) לזה, שגעה"ת הוא בחי' כה, ספירת המלכות, וגעה"ע הוא בחי' זה. והיינו, שהם שני עליות, תחילה ישנו ענין הטבילה בנה"ד כדי לישכח חיזו דגעה"ת, כדי שיוכל לעלות ולהתאחד עם געה"ע, ואח"כ ישנו ענין העלי' בהעמוד שבין געה"ת לגעה"ע, שהו"ע העלי' וההתכללות במדריגה העליונה83.

ו) וזהו גם כללות החילוק שבין העבודה דימות החול, שענינה עבודת הבירורים, לעבודה דיום השבת, שאז בורר אסור, שזהו לפי שבשבת נעשית העלי' דבי"ע לאצילות ששם לא יגורך רע (כנ"ל ס"ד), ועד שגם ספירת המלכות, אספקלריא שאינה מאירה, נקראת אנכי שלומי אמוני ישראל84, לפי שהיא באחדות עמהם, שגם היא בכלל עולם האחדות, שזהו אפילו בגעה"ת, ועאכו"כ בגעה"ע. והענין בזה, שכללות העבודה בימות החול היא באופן שצריכים לשלול הענין דראש רשעים (על ראש רשעים יחול), שלא לבוא למעמד ומצב של רשעים כפשוטו, אלא שיהי' מעמד ומצב דלא הביט און ביעקב, עי"ז שה' אלקיו עמו, להושיע משופטי נפשו, והיינו לפי שהעבודה דיעקב היא בעניני חול, וכמבואר בלקו"ת85 שבמוצאי שבת, שצריך לחזור ולירד בבחי' יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי"ע, אזי אומרים86 אל תירא עבדי יעקב87, מלירד שם כו', אבל עדיין יש צורך בענין העמל, להתייגע בעבודת הבירורים. אבל ביום השבת כתיב לא ראה עמל בישראל, שאין ענין העמל והיגיעה בעבודת הבירורים, אלא כללות העבודה היא באופן של בירור אוכל מתוך אוכל, והיינו לפי שבאוכל גופא יש כמה חילוקי דרגות, ועד לחילוק שבאין ערוך, ע"ד החילוק שבין געה"ת שנקרא לאן, שהו"ע של מציאות מקום, לגעה"ע שנקרא אין, שהו"ע שלילת והעדר המציאות לגמרי. והענין בעבודת האדם, דהנה, גם בעבודה דיעקב בענין הבירורים שבימות החול, נהמא אפום חרבא ליכול, הרי הבירור הוא לא רק שלא יהיו ענינים אשר לא להוי' המה, שהם היפך רצון הוי', אלא גם ענינים של היתר צריך לברר ולזכך מהפסולת והחומריות עד שיוכלו לעלות לגעה"ת (כנ"ל ס"ד). ועד"ז הוא גם בעבודה דישראל ביום השבת שהיא באופן של בירור אוכל מתוך אוכל. דהנה, גם כאשר עובד עבודתו בעבודת ה' באהבה ויראה ובהבנה והשגה אמיתיים, הרי ישנו עדיין הרגש מציאותו, שקרבת אלקים לי טוב88. ואף שזוהי עבודה אמיתית, ועז"נ89 מי יתן והי' לבבם זה להם גו' כל הימים, מ"מ, ישנו זמן שצריך להתעלות לדרגא עליונה יותר, ואז צריכה להיות ענין העבודה (אף שאינה באופן של עמל) לשלול גם את הרגש דקרבת אלקים לי טוב, כי אם להיות בבחי' אין והעדר המציאות, שאינו מרגיש אפילו את הענין דקרבת אלקים לי טוב, כיון שמתבטל ממציאותו, ביטול במציאות לגמרי. וזהו אמיתת ענין העונג, וקראת לשבת עונג, שהוא אמיתית הענין דהעדר המציאות, לא רק ביטול היש, אלא ביטול במציאות לגמרי.

ז) והנה ידוע שע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות באים לימות המשיח90, ולכן, כשם שמצד ענין הגלות ישנם שני עבודות, העבודה דבירור האוכל ששייך לפסולת (בירור הפסולת מתוך האוכל או בירור האוכל מתוך הפסולת) והעבודה דבירור אוכל מתוך אוכל (כמשנת"ל בקצרה תוכן הענינים בעבודת האדם), הנה גם בביאת המשיח ישנם ע"ד ב' ענינים אלו, שזהו שתחילה יהי' הענין דמשיח ילחם מלחמות ה', כמ"ש הרמב"ם91, ואח"כ יקויים היעוד92 והי' ה' למלך על כל הארץ גו', שאז ישבו ישראל במנוחה, כפי שמאריך הרמב"ם שלא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה93, ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה94, היינו, שתהי' העבודה מתוך מנוחה דוקא, ולא באופן של עמל, שזהו גם לפי שהעבודה בעניני טוב וקרבת אלקים גופא היא לא מצד קרבת אלקים לי טוב, אלא מצד הטוב דאלקות בעצם, כיון שהאדם מתבטל ממציאותו.

וזהו גם מה שמצינו שלעת"ל לאחרי שיושלם ענין הבירורים יהי' גם הענין דבירור אוכל מתוך אוכל, שזהו כללות ענין הסעודה דלויתן ושור הבר95. והענין בזה, דהנה כתיב96 ואכלתם אכול גו', היינו, שיאכלו דבר שלפנ"ז הי' הוא בעצמו בדרגא של אוכל, וכמ"ש97 מהאוכל יצא מאכל, ומבואר בארוכה בלקו"ת ד"ה ואכלתם אכול98, שהנשמות דעתה יהיו בבחינת מאכל, דגים ובשר (לויתן ושור הבר), לנשמות דלעתיד לבוא. והענין בזה, דלכאורה אינו מובן, הרי מאכל הוא ממין החי, צומח או דומם, ואילו האדם הוא האוכל, ואיך יתכן שהנשמות דעתה, בחי' אדם, יהיו בבחי' מאכל להנשמות דלעתיד לבוא, ונקודת הביאור בזה, דהנה כתיב99 וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, דזרע בהמה לא קאי על נפש הבהמית, שהרי נאמר וזרעתי, שקאי על הזריעה דאור זרוע לצדיק100, צדיק יסוד עולם101, אלא שבנשמות גופא יש זרע אדם וזרע בהמה, שהם הנשמות שעיקרם מבחי' ז"א, שם מ"ה, והנשמות שעיקרם מבחי' מלכות, שם ב"ן, שבערך זל"ז הרי הם כמו זרע אדם וזרע בהמה. ועז"נ102 אדם ובהמה תושיע ה', אדם ובהמה יחד, כיון ששניהם באצילות, עולם האחדות שלא יגורך רע, אלא ששם גופא ישנו החילוק בין זרע אדם לזרע בהמה. וכללות הענין בזה הוא ע"ד משנת"ל (ס"ו) שכאשר העבודה היא באופן דקרבת אלקים לי טוב, לי דייקא, שישנו הרגש המציאות, הנה כאשר יש איזה מציאות למטה, אי אפשר ליקח את אמיתית המציאות דלמעלה כפי שהיא מצד עצמה, ולכן ה"ז בבחי' זרע בהמה בלבד. ועפ"ז מובן איך שייך שהנשמות דעתה יהיו בבחי' מאכל להנשמות דלעת"ל, כיון שהם בבחי' זרע בהמה, יהיו בבחי' מאכל לגבי הנשמות שבבחי' זרע אדם, וע"ד משנת"ל (ס"ד) שגם לאחרי הענין דנהר דינור, שהו"ע של בירור, כמו אכילה, צריך להיות עוד בירור ואכילה, ואכלתם אכול, שעי"ז נהפך להיות דם ובשר כבשרו ביחס לדרגא נעלית יותר, שהו"ע העלי' לג"ע העליון, באופן דילכו מחיל אל חיל בריבוי העליות למעלה מעלה.

ח) ויש לומר שעד"ז ישנו אפילו בזמן הגלות. ובהקדם המבואר בשער היחוד והאמונה103 בפירוש מארז"ל104 שיתף עמו מדת הרחמים, דהיינו התגלות אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה, וביחוד ע"י הנסים שמראים לצדיקים מנהיגי הדור, ועל ידם נמשך גם לכל השייכים אליהם, דבתר רישא גופא אזיל105, היינו, שממשיכים למטה בטבע העולם שגם שם יהי' למעלה מן הטבע, שזהו"ע הנס, ובלשון הכתוב96 – בהמשך להענין דואכלתם אכול גו' – אשר עשה עמכם להפליא, שממשיכים מבחי' פלא העליון (להפליא) להיות עמכם, ובאופן שיומשך עד לעשי' שלמטה (עשה). וענין זה (כולל גם ידיעת הדבר) הוא נתינת כח לכל אחד מישראל לעבוד עבודתו לפי מעמדו ומצבו בזמנו ובמקומו, הן בעבודת הבירורים באופן דלא הביט און ביעקב, והן בעבודה שבבחי' ואכלתם אכול גו', באופן שלא ראה עמל בישראל.

ט) וזהו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שבכל הדרגות, הן עתה והן בימות המשיח, ישנם ב' הענינים דיעקב וישראל, והיינו, שכאשר ישנו הענין דיעקב, ע"ש וידו אוחזת בעקב106, אזי אופן העבודה הוא בבחי' עבדי יעקב, ואז צריכים לומר אל תירא, ולפעול הענין דלא הביט און, אבל עדיין צריך להיות ענין העמל, וצ"ל אש דקדושה כדי לשלול את אפשריות המציאות של אש דלעו"ז. ועד"ז בימות המשיח, שמשיח ילחם מלחמות ה'. ועד שגם למעלה כתיב107 מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה גו' אדום ללבושך גו', שהו"ע הגבורות, ע"ד הענין דאש תמיד תוקד על המזבח (כנ"ל ס"ג). וכל זה נעשה ע"י העבודה שלפנ"ז, החל מהעבודה בהמעמד ומצב דארה וזועמה, בהענינים שהם בבחי' מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית5, שצריך להפכם ולעשות מהם עפר יעקב ורובע ישראל, ובאופן דמי מנה גו', ובאופן שגם בבחי' המספר יומשך הבחי' שלמעלה והעדר המספר, כמבואר בארוכה בלקו"ת108. וענין זה נעשה ע"י שני אופני העבודה, הן העבודה בימות החול באופן דלא הביט און ביעקב, והן העבודה בשבת באופן דלא ראה עמל בישראל, עי"ז שבשניהם הוי' אלקיו עמו. וע"י מעשינו ועבודתינו מעמידים (שטעלט מען אויף) אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל, כמבואר בארוכה בלקו"ת109 ד' עניני העבודה שבזה. ועי"ז באים לקיום היעוד דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, תחילה באופן של כוכב שהוא קטן, מי יקום יעקב כי קטן הוא110, שאז היא רק התחלת הדריכה שיורה כחץ (כפירוש רש"י111), שהו"ע המלחמה, ילחם מלחמות ה', ולאח"ז וקם שבט מישראל, ששבט קאי על מקל נועם112 דמשיח, כמבואר בארוכה בהמשך וככה113 ובהמשך והחרים114, שאז לא יהי' צורך במקל חובלים112 כיון שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ12, בביאת משיח צדקנו בעגלא דידן, שאז יקויים מ"ש וישראל עושה חיל.