בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. דובר אודות מ"ש בפינחס1 "הנני נותן לו את בריתי גו' לו ולזרעו אחריו", משא"כ במשה – כי, עבודת משה היתה מלמעלה למטה, ואילו עבודת פינחס היתה מלמטה למעלה, לעורר בנ"י לתשובה2, והרי דוקא ע"י העבודה מלמטלמ"ע נעשה זיכוך המטה באופן של קיימא – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 344 ואילך.

* * *

ב. דובר אודות אריכות הדברים בהפטרה אודות התחלת נבואתו של ירמי'3, שייכותה לבין המצרים, וההוראה מזה בעבודת כל אחד מישראל4 – שגם עבודת ירמי' היתה לפעול הזיכוך מלמטה למעלה (כמו פינחס), שעי"ז מבררים ומהפכים את ענין הגלות, וכן הוא בנוגע לגלות הפרטי שבירידת הנשמה בגוף5, והכח לזה הוא מצד מעלת הנשמה, "בטרם אצרך וגו'"6 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש הנ"ל ע' 342 ואילך.

* * *

ג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קדש ישראל להוי' גו'.

* * *

ד. בנוגע לשמו של החודש שמתברך בשבת זה, חודש אב – הנה אף ששמות החדשים עלו עמהם מבבל7, הרי, כיון ששמות אלו נתקבלו ונקבעו אצל בנ"י, עכצ"ל, ששמות אלו מתאימים לאמיתית הענינים מצד הקדושה8.

וצריך להבין:

איך יתכן שחודש כזה שעליו נאמר "משנכנס כו' ממעטין בשמחה"9 – דוקא חודש זה נקרא בשם "אב", המורה על אבינו שבשמים?

והביאור בזה10:

אמיתית ענין אהבת האב אל הבן מתבטא כאשר הבן מתנהג שלא כדבעי, כי, כאשר הנהגת הבן היא כדבעי, ורואים בגלוי את מעלותיו – הרי גם אדם זר, ומכ"ש קרוב (שאינו אביו), יאהב אותו, וישתדל לספק לו צרכיו, וא"כ, במצב כזה לא מתבטאת אהבת האב; אבל כאשר הבן חוטא ופושע כו', ואעפ"כ אוהב אותו אביו, אך ורק משום שהוא אביו – הנה בזה מתבטאת האהבה העצמית של האב אל הבן.

ועד"ז בנוגע לאהבה שבין בנ"י להקב"ה:

העבודה שנדרשת מבנ"י היא – שאהבתם לה' תהי' באופן של "בכל מאדך"11, כדרשת רז"ל12 "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך", היינו, שבאיזה אופן שיתנהג הקב"ה עמו, בין במדה טובה ובין כו', הנה תמיד תהי' אצלו אהבה להקב"ה, ודוקא אז מתבטאת אמיתית האהבה העצמית של הבן אל האב.

וזהו גם הפירוש בענין "בכל מאדך" ש"מאד" הוא בלי גבול13 – כי, ענין האהבה באופן של בלי גבול נלמד ומתבטא דוקא כאשר האהבה היא "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך".

וענין זה הוא התחלת ועיקר העבודה:

בנוגע לפרשה שני' דק"ש איתא בגמרא14 שזהו מעמד ומצב ש"אין עושין רצונו של מקום", והיינו, לפי שלא נזכר בה הענין ד"בכל מאדך"15, אלא האהבה היא בהגבלה.

אבל יסוד העבודה הוא – "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה כו'", בלי גבול; ולאחרי שישנו תחילה היסוד בפרשה ראשונה דק"ש, אזי יכולים לעבור לפרשה שני' שבה העבודה היא בכחות פנימיים, אבל היסוד וההתחלה הוא – "בכל מאדך".

וכן הוא בנוגע לאהבת הקב"ה לבנ"י – שהרי "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו גו'"16, מה שהוא מצוה לישראל לעשות הוא עושה17, ו"כמים הפנים לפנים וגו'"18 – שגם אהבת הקב"ה לבנ"י היא "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה כו'", וכמארז"ל19 "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", ו"להחליפם באומה אחרת איני יכול".

ובענין זה נתגלה ה"מאד" שלמעלה, בלי גבול – שהרי גם למעלה ישנו ענין ההגבלה, שזוהי ההנהגה ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו"20, ואילו הענין ד"בכל מאדך", בלי גבול, הרי זה כאשר ההנהגה היא באופן ש"בין כך ובין אתם קרוים בנים", ובזה מתגלה האהבה העצמית של האב אל הבן.

וזהו הטעם שדוקא חודש זה נקרא בשם אב:

חודש ניסן – ענינו עבודת הצדיקים, וחודש תשרי – ענינו עבודת בעלי תשובה21, ועד"ז בנוגע לשאר חדשי השנה, שבכולם ישנה אהבת הקב"ה לישראל מצד הנהגתם בעבודת ה' בא' משני הקוין דעבודת הצדיקים או עבודת בעלי תשובה;

ואילו חודש זה שבו מודגש החסרון בעבודתם של ישראל, שלכן הי' ענין החורבן כו' – הרי כיון שבמצב כזה דוקא מתבטאת האהבה העצמית של הקב"ה לישראל, אהבת האב אל הבן, לכן נקרא בשם "אב".

ה. זאת ועוד:

בזמן ד"בין המצרים" גופא ישנם כו"כ דרגות, וכמו "משנכנס אב (שאז) ממעטין כו'", ועד לתשעה באב, ובפרט לאחרי חצות, שאז הי' עיקר החורבן22.

ואעפ"כ, מצינו בגמרא23 ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה", "כמער איש ולויות"24 – שענין זה מורה על הקירוב והיחוד של הקב"ה ובנ"י באופן הכי נעלה.

ולכאורה איך יתכן הדבר? – אלא שהיא הנותנת, שדוקא כאשר מצד בחי' הגילויים הי' מעמד ומצב בלתי-רצוי, שהיו ענינים בלתי-רצויים, עד כדי כך, שבגלל זה הי' ענין החורבן – אזי מתגלה הענין ש"בין כך ובין כך אתם קרוים בנים", ואז ניכרת ומתבטאת אמיתית אהבת האב, באופן של קירוב ויחוד היותר נעלה25.

אלא, שאז הי' ענין הקירוב והיחוד רק בקדש הקדשים, ואילו בגילוי בעולם הי' ענין של חורבן; משא"כ עכשיו, ע"י העבודה שבזמן הגלות – הנה כאשר מברכים חודש אב, הרי מנהג ישראל (תורה הוא26) שקורין החודש "מנחם אב", שמשמעותו היא שהאהבה העצמית באה בגילוי, והיינו, שאע"פ שמצד כחות הגלויים ישנם עדיין ענינים בלתי-רצויים, מ"מ, נעשה ענין של נחמה – שזהו הפירוש ד"מנחם" – שינוי מן הקצה אל הקצה, שכן, כאשר יש עלי' מדרגא לדרגא אין זה עדיין ענין של נחמה; נחמה ענינה שינוי מן הקצה אל הקצה.

ולכן, אע"פ שע"פ דין יש כו"כ הגבלות בשו"ע בנוגע לאופן ההנהגה בחודש זה, ש"ממעטין כו'", וצריכים להמתין כמה ימים עד שיוכל להיות ענין השמחה – הנה ע"י עבודתם פועלים בנ"י הענין ד"מנחם אב", שאהבה העצמית באה בגילוי, ויהפכו הימים האלה לששון ולשמחה27.

* * *

ו. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת מטות, שבתחלתה מדובר אודות ענין הנדרים, לאחרי ההקדמה "וידבר משה אל ראשי המטות גו' זה הדבר וגו'".

והנה, בביאור הטעם שנזכרו כאן "ראשי המטות", פירשו חז"ל שזהו לפי שאצל "ראשי המטות" יש ענין מיוחד בנוגע לנדרים – שאף שהפרת נדרים היא בשלשה, הנה "מומחה" יכול להפר נדרים גם ביחיד28; ומש"נ "זה הדבר" – לפי שכל הנביאים נתנבאו ב"כה", ומוסף עליהם משה שנתנבא (גם) ב"זה"29.

אך צריך להבין: מהי השייכות של נבואת משה ב"זה" לפרשת נדרים דוקא?

ז. ויובן בהקדם החילוק בין "כה" ל"זה":

"כה" – מורה על השגה משוערה, אבל אין כאן ידיעה ברורה בכל הפרטים, שלכן אינו יכול לומר "זה"; ואילו "זה" מורה שיכול להורות באצבעו, או בשכלו עכ"פ, ולומר "זה הדבר", כיון שהדבר ברור אצלו בכל הפרטים.

ובעבודת האדם הוא החילוק שבין העבודה שמצד השגה לעבודה שמצד מס"נ: מצד ענין ההשגה – הרי אף שמבין ומשיג אלקות, אין זה חודר בכל פרטי כחות נפשו, כי אם עד כמה שיד שכלו מגעת, כך, שגם כאשר תופס את הענין, הרי זה בהגבלה, ועד שמצד כמה סיבות יכול השכל להשתנות; משא"כ מצד מס"נ – הרי זה ענין שחודר בכל פרטי כחות נפשו, ואינו משתנה לעולם.

וזהו כללות החילוק בין "בכל לבבך ובכל נפשך" ל"בכל מאדך"11, וכמשנת"ל (ס"ד) שהעבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" היא בהגבלה, משא"כ העבודה ד"בכל מאדך", "בכל מדה ומדה כו'", היא בלי גבול.

ולכן, כאשר ענין האלקות הוא רק מצד השגה – אינו יכול לומר "זה הדבר", כיון שזהו ענין שנמצא עדיין בשינויים ובהגבלה; משא"כ מצד מס"נ – הנה "זה הדבר", "דאָס איז דאָס"!

וזהו החידוש שבהשגת משה – שעמד בביטול במציאות לגמרי, שכל מציאותו היתה אלקות, ולכן נתנבא ב"זה".

ח. וכאשר נמצאים בדרגת "זה" – אזי יכולים להפר את הנדר:

נדרים – סייג לפרישות30, והיינו, שכאשר האדם אינו יודע אם יש ביכלתו לברר ולהעלות את הדבר הגשמי, או להיפך, שהדבר הגשמי יוריד אותו – אזי העצה היא לנדור ולפרוש מן הדבר ולומר הרי עלי כקרבן וכיו"ב.

אמנם, כל זה הוא כאשר העבודה היא בהגבלה, בדרגא ד"כה", שאז ביכלתו לסבול מדה מסויימת של גשמיות, ואם תהי' הגשמיות במדה מרובה יותר, אזי יש לחשוש שיהי' זה באופן ד"שמנת עבית כסית"31;

אבל כאשר נמצאים בדרגא ד"זה", בעבודה של מס"נ, שכל מציאותו היא אלקות – אזי אין להתיירא ממצב של "שמנת עבית גו'", כיון שהדברים הגשמיים עצמם הם אצלו אלקות, והיינו, שעבודתו היא לא רק "לשם שמים"32, כך, שהגשמיות היא גשמיות, אלא שמנצלים זאת בשביל עבודת ה', כי אם באופן שהגשמיות גופא היא אלקות, שזוהי העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"33, ד"בכל דרכיך" גופא נעשה "דעהו"34,

– וע"ד החילוק שבין האכילה דחול לאכילה דשבת, שהאכילה בחול צריכה להיות "לשם שמים", והיינו, שצריך להשתדל לנצל את המאכל לבריאות הגוף, בכדי שיוכל לעבוד את ה' בכח האכילה, ולא ליהנות מהטעם והעריבות ("געשמאַק") של המאכל, משא"כ בשבת, שמצוה לענגו באכילה ושתי'35, בבשר שמן ויין ישן36, כיון שהגשמיות עצמה נעשית אלקות –

וכיון שכן, אין להתיירא מ"כל דרכיך", ואדרבה: ככל שירבו "כל דרכיך" – יתרבה גם ה"דעהו", כיון שבכל דבר נעשה "דעהו", ולכן, לא זו בלבד שאין צורך לפרוש ממנו, אלא אדרבה: אסור לפרוש ממנו, וכדאיתא בירושלמי37 שעתיד אדם ליתן את הדין על כל דבר הנאה שראה ולא נהנה ממנו38.

ט. וע"פ האמור לעיל39 שכל ענין בתורה מהוה הוראה לכל אחד מישראל, הרי גם ענין זה מהוה הוראה לכל אחד מישראל – שצריך להעמיד את עצמו בציור העבודה דבחי' "זה", שאז הנה הגשמיות גופא היא אלקות.

ואע"פ שזוהי מדריגת משה, והרי אסור להידמות למשה רבינו40 ולומר שנמצאים בדרגתו, כיון שזוהי פחיתת הכבוד עבורו – מ"מ, מבואר בתניא41 שמשה רבינו "נקרא רעיא מהימנא דהיינו שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל", ולכן "אפס קצהו ושמץ מנהו" ממדרגת משה שייך לכל אחד מישראל; והרי ענין הדעת אינו רק שכל והשגה שמחוץ הימנו, אלא באופן ש"מקשר דעתו כו' ויתקע מחשבתו כו'"42 עד שמתאחד עם הדבר – שזהו ענין המס"נ, שאינו מציאות לעצמו כו', בחי' "זה".

י. אמנם, לדרוש מכל אחד מישראל שבשעת האכילה לא יורגש אצלו גשמיות המאכל, אלא יורגש אצלו שזהו תענוג אלקי – הרי זה קשה קצת...

אבל ישנו ענין זה באופנים אחרים – ולדוגמא:

כאשר צריך לירד ולצאת "חוצה" כדי להפיץ שם את המעיינות, אזי יש מקום לחשוש שה"חוצה" יוריד אותו.

אך צריך לידע, שבמה דברים אמורים – רק כאשר נמצאים בדרגת "כה", היינו, שכל עבודתו היא מצד השכל בלבד, ולכן, להיותו בבחי' מציאות, אזי שייך שה"חוצה" יפעול בו שינוי;

אבל כאשר הולך בכחו ובשליחותו של המשלח, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא43, עד לדורנו זה, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהנהיג את הענין של שילוח שלוחים – אזי אין מה להתיירא, ואין צורך בענין של נדרים ופרישות, כיון שקשורים עם מי שנמצא בבחי' "זה הדבר", וחכם מיפר את הנדר.

יא. יש44 לעסוק בעבודה דהפצת היהדות והפצת המעיינות עד לחוצה שאין למטה ממנו, ולעשות זאת בדרכי נועם ודרכי שלום.

וכמדובר לעיל45 בטעם אמירת "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך" קודם התפלה, כי, כאשר רוצים לפעול אצל האב מילוי הבקשה, צריך לגרום לו תחילה נחת-רוח, והנח"ר היותר גדול אצל האב הוא בראותו אורח חיי בניו באהבת רעים, ולכן, כאשר יהודי מקבל על עצמו קודם התפלה מצות אהבת ישראל, לאהוב כל יהודי "כמוך" ממש, הרי זה גורם להקב"ה נח"ר היותר גדול, ואז ממלא הקב"ה כל הבקשות של בנ"י,

והרי הבקשה היותר גדולה והיותר עיקרית היא – שבקרוב ממש ישלח לנו השי"ת את משיח, ויוליכנו קוממיות לארצנו.