בס"ד. משיחת* ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשכ"א.

א. כבר דובר כמ"פ1 שהכוונה ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"2 התחילו בנ"י למלא בעיקר כאשר נכנסו לארץ ישראל, "ארץ נושבת"3, ואילו הארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר, היו הכנה לעבודה בארץ ישראל.

את העילוי האמיתי בעבודת ה' רואים בשעה שישנם נסיונות והפרעות לעבודה, ולא מתפעלים מהם; אז העבודה היא בעומק יותר, כיון שהנסיונות מעוררים כחות פנימיים ועמוקים יותר4. ולכן הנה גם הארבעים שנה במדבר, זמן ההכנה לעבודה זו, היו זמן של נסיון עבור בנ"י, כמ"ש5 "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו גו'".

נסיונות בכלל נחלקים לשני סוגים: נסיון של עניות ונסיון של עשירות6. גם במדבר היו שני סוגי נסיונות אלו, ושניהם היו קשורים עם המן:

מחד גיסא הכיל המן עשירות היותר גדולה, שהרי נוסף לכך שהי' "לחם מן השמים"7, לא הי' בו פסולת8, וטעמו בו כל הטעמים של כל סוגי המזון9 – לא כמו לחם מן הארץ, שמוגבל בטעמו ויש בו פסולת – הרי "ירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות10 עם המן"9, עשירות כפשוטה;

ולאידך גיסא, הי' במן גם הנסיון של עניות, כמ"ש11 "המאכילך מן גו' למען ענותך", וכמבואר בגמרא12 שהעינוי התבטא בכך שהמן לא פעל שובע כראוי – לפי דעה אחת: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (דכיון שהמן ירד רק ליום זה13, מבלי שישאר למחר14, הי' חסר השובע שיש לאדם כאשר "יש לו פת בסלו"), ולפי דעה שני' – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (והרי באכילת המן ראו רק את המן, ולא את הדברים שאת טעמם טעמו באכילת המן).

ב. וצריך להבין: כיצד מתאימים בדבר אחד, במן, שני הפכים – עניות ועשירות?

הסיבה לכך שהיתה במן עשירות (כל הטעמים וגם אבנים טובות ומרגליות), שזוהי מציאות שאינה שייכת כלל בלחם מן הארץ – היא בגלל היותו לחם מן השמים, ענין אלקי, והרי לגבי אלקות אין הגבלות, ולכן, גם לאחר ירידתו למטה נשאר המן במהותו האלקית15: לא היתה בו פסולת, ולא הי' מוגבל לטעמים מסויימים בלבד, ועד שלא הי' מוגבל רק למעלות של סוג האוכל (בעיקר – לחם – צומח), אלא הביא עמו גם את השלימות של דומם – אבנים טובות ומרגליות.

ומצד מעלה זו שהמן הי' למעלה מהעולם לגמרי (וחורש וזורע שבעולם אינו מסוגל לקלוט זאת), ונמשך מלמעלה מהעולם (וזמן) בעולם (וזמן), והרי זמן מתחלק לימים, יומי מיפסקי מהדדי16 – לכן הי' המן "דבר יום ביומו"7, ובדוגמת מתנה שיש בה רק כמה שנותנים, משא"כ שכר שתלוי בגודל העבודה17.

וכמו"כ לא יכלו לראות בעין אנוש את כל הדברים שהטעמים שלהם היו במן, כי, עין מוגבלת אינה יכולה להכיל את הבלי גבול של ענין אלקי.

וזהו שני הענינים – עשירות ועניות – שהיו במן:

המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, דכיון שמהותו היא רוחניות, אין בו הגבלות; אבל מצד העולם והאדם הי' במן גם תכלית העניות, כיון שהאדם לא הי' בו דבר שיוכל לדרוש שהוא שלו ("אין לו פת בסלו"), והעין לא היתה יכולה לקלוט את העשירות שבמן, ולא ראתה בו אפילו מאכל פשוט18 ("אינו רואה ואוכל").

כל דבר שיש לאדם כולל לכל-הפחות משהו שהוא משלו, משא"כ המן, עם היותו תכלית העשירות, הרי הוא אצל האדם העניות היותר גדולה – שאינו יכול להראות על שום דבר ולומר שהוא משלו.

ג. ע"פ הנ"ל יובן גם הדיוק בלשון הפסוק19 "וירעיבך ויאכילך את המן": לא זו בלבד שהמן לא השביע, כמו לחם מן הארץ (בגלל שני הטעמים הנ"ל), אלא "וירעיבך" – שפעל רעבון20. ולכאורה, כיצד עורר המן רעבון?

כל דבר שבעולם נברא עם הגבלותיו: יש לו את הענין שלו, ואינו שייך לענין אחר. וכמו בלחם מן הארץ: הוא מזון ולא ענין אחר, ובמזון גופא הרי הוא מוגבל בטעמו, וענין זה מתקבל ונקלט אצל האדם ומשביע אותו.

משא"כ כאשר האדם המוגבל אוכל לחם מן השמים שהוא בלי גבול, כנ"ל – הנה אע"פ שמרגיש שיש לו במן עשירות בלי גבול, הרי אדרבה: העובדה שאינו יכול להכיל זאת בשלימות, ויתירה מזה, כל מה שמקבל הוא עדיין מוגבל, ומה שנשאר מבלי להתקבל הוא בלי גבול טעמים – מעוררת אצלו רעב21; הוא נמשך אל הבלי גבול שאינו יכול לתפוס – "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"19 – ענין שאי אפשר לתפסו ע"י ידיעה והשגה22.

והדרך לקבל את הבלי גבול היא – ע"י היציאה (הפשטה) מהמציאות והמדידות שלו.

ד. וזהו גם שירידת המן ארבעים שנה במדבר היתה הכנה לקיום התורה ומצוות "בארץ נושבת" – העבודה לעמוד בשני סוגי הנסיונות: עשירות ועניות.

עמידה בנסיון של עשירות משמעותה – שהאדם לא יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"23, אלא לחזור ולשנן ולקבוע בעצמו ש"ה'24 אלקיך .. הוא הנותן לך כח לעשות חיל"25; ועמידה בנסיון של עניות משמעותה – שהאדם ידע ש"אין26 רע יורד מלמעלה"27, אלא הוא, האדם, האשם ביסורים שלו, ולכן אין לו לבעוט ביסורים ח"ו, אלא לקבלם בשמחה28.

וזוהי ההוראה מענין המן:

ההשפעה כפי שבאה מלמעלה היא תכלית העשירות. מצד האדם שלמטה כל הענינים הם בהגבלה, כנ"ל, ורק מצד למעלה יכולה להיות עשירות אמיתית. יתירה מזה: אפילו בהשפעה שמלמעלה, אם האדם מתחיל "להתערב" בזה, הנה לא זו בלבד שאינו יכול להוסיף בזה – "לא העדיף המרבה"29 – אלא אדרבה, ע"י התערבותו הרי הוא מקלקל, ופועל עניות אפילו בענינים כאלו שמצד עצמם הם תכלית העשירות.

הדרך לקבלת העשירות היא ע"י היציאה (הפשטה) ממציאותו ורצונותיו – מדידות, מההרגש של "כחי ועוצם ידי", ולסמוך בבטחון הגמור על הקב"ה; עי"ז נעשים כלי לקבל את ההשפעות מלמעלה, גם השפעות בגשמיות, שהנברא מצד הגבלתו אינו יכול להכילם30.

ה. חכמה ושכל נקראים מזון: כשם שהמזון מתקבל באדם בפנימיות עד שמתאחד עמו, כך גם מתקבלים עניני השכל בפנימיות מוח האדם ומתאחדים עמו31.

וגם במזון זה ישנם שני הסוגים הנ"ל – לחם מן הארץ ולחם מן השמים: שכל אנושי הוא לחם מן הארץ, ושכל אלקי – תורה, חכמתו של הקב"ה – הוא לחם מן השמים32.

ובשני סוגי מזון אלו ישנם כל החילוקים האמורים:

כל החכמות, מלבד התורה, הם מוגבלים, הם אינם מכילים יותר ממה שיש בהם. לא זו בלבד שאינם מכילים ענינים מלבד שכל, אלא גם בשכל גופא, הרי כל סברא ושכל וחכמה היא בהגבלה (כמו לחם מן הארץ שיש בו רק הטעם שלו ותו לא). ונוסף לזה, יש בחכמות אלו גם פסולת.

אבל למרות ההגבלה של שכל אנושי, ואדרבה, בגללה – הרי זה מספק ומשביע את האדם, כיון שמבין ומשיג את השכל כולו ("יש לו פת בסלו" ו"רואה ואוכל"), ולכן מביאות חכמות חיצוניות לידי ישות וגאוה33.

משא"כ בחכמת התורה: כולה אמת, ואין בה פסולת ח"ו; היא גם בלי גבול – היא כוללת בתוכה את כל הטעמים, ועד שמביאה גם עושר גשמי (אבנים טובות ומרגליות), שכל זה הוא תכלית העשירות.

אבל בגלל זה גופא – אין האדם יכול לקבלה ולתופסה, ומרגיש תמיד שהוא רחוק מלקבל את האמת והבלי גבול שבתורה34, ולכן אין זה מביא אותו לידי ישות, אלא אדרבה – שפועל בו ביטול ונמיכות הרוח. "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"35 – ככל שירבה לימוד וידיעת התורה, יגדל יותר הצמאון והרעב לתורה ("וירעיבך").

עד"ז ישנם חילוקים הנ"ל בתורה עצמה – בין גליא דתורה לפנימיות התורה36: גליא דתורה – עם היותה חכמתו ורצונו של הקב"ה, לחם מן השמים, הרי כיון שנתלבשה בשכל אנושי ובדברים גשמיים, לכן שייך בה איזו שהיא הגבלה, וגם נותנת מקום למצב ש"לא זכה נעשה לו. – לאדם – סם כו'"37, פסולת; משא"כ בפנימיות התורה כו' – אין הגבלות, ואין נתינת מקום לפסולת.

ו. היצר הרע הוא "אומן במלאכתו"38. כאשר רוצה לנתק יהודי מלימוד התורה בכלל ומלימוד פנימיות התורה בפרט, ורואה שאינו יכול לבטל את חשיבות התורה, כיון שהתורה היא יקרה ביותר אצל בנ"י, ועד שאפילו מי שנכשל ובמזיד בע"ז, התורה היא אצלו "מחמד עיניך"39 – אזי ממציא סברא, וטוען להיפך:

כיון שהתורה היא בלי גבול, וככל שתלמד לא תוכל לעולם להגיע לתכליתה40, ואדרבה, ככל שתלמד יותר, תראה יותר את הריחוק שלך מסוף ותכלית התורה – הרי הדבר "הכי נכון" הוא, שתתעסק עם דברים שהם בערכך, דהיינו, להיות מונח בדברים גשמיים – הם יספקו אותך, כיון שגשמיות הנך יכול לתפוס. בודאי צריכים ללמוד גם תורה, שהרי צריכים לידע הדין כיצד להתנהג, וישנו חיוב על כל יהודי ללמוד תורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית עכ"פ41, אבל בשבילך יספיק סעיף בשולחן-ערוך, ואם הנך מהדר – פרק אחד שחרית וכו', ומהדרין מן המהדרין – שיעור קבוע בכל יום; אבל אל לך להשקיע את עצמך ולהתעמק בתורה – דבר שבלאה"כ לא תוכל להשיג, ובכך רק תגרום צער ליהודי (לעצמך) – "יוסיף מכאוב".

וכמו"כ טוען, שמספיק לימוד גליא דתורה בלבד, ואין ללמוד פנימיות התורה שעוסקת בדברים שלא שייך למששם בידים, וחלק מהם – מהותם למעלה משכל אנושי לגמרי42.

ובכן, צריך לידע, שזה שהיצה"ר מנסה לפתות אותו שלא יהא להוט ("זיין פאַרקאָכט") ב"לחם מן השמים", אלא יתעסק בענינים ארציים – הרי זו רק התחלה, שמביאה להסיר יהודי לגמרי ח"ו מדרך התורה. הוויתור ליצה"ר בפרט אחד, מהוה צעד לנפילה במצודתו רח"ל בעומק יותר43, כדברי חז"ל44, שהיצה"ר הוא בתחילה "הלך", ואח"כ "אורח", ואח"כ נעשה כבר בעל-הבית.

וגם בענין זה יש לנו הוראה מסיפור התורה בנוגע למן:

מהטענה "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"45 – שלא רצו מן, לחם שלמעלה מחומריות, אלא דוקא מזון שיש בו פסולת – נפלו עד ל"בוכה למשפחותיו"46, "על עסקי משפחותיו" (עניני עריות)9.

וטענת היצה"ר שרוחניות לא תספק אותו, ודוקא כאשר יתמסר לדברים גשמיים ופחות-או-יותר ישיג אותם, הרי הם יספקו אותו – הנה האמת היא להיפך:

מהותו האמיתית של יהודי היא – רוחניות, ואם ח"ו ינתק את עצמו מרוחניות ויתמסר לגשמיות, הנה ככל שתרבה הגשמיות, אין ביכלתה להשביעו, כיון שלא זו היא מהותו47. דוקא רוחניות, שזוהי אמיתית מהותו – אם רק יהי' "כלי ריקן", לצאת מהמציאות והמדידות שלו – אזי יהי' "מחזיק"48, לא רק את הענינים הרוחניים, אלא גם את הענינים הגשמיים49; יושפע לו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה50, יותר מכפי שנברא יכול להכיל30, כי גשמיות ורוחניות יהיו אצלו דבר אחד, ושניהם יהיו באופן של בלי גבול.