בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. במצות חנוכה מצינו ענין מיוחד שאינו בשאר המצוות – בנוגע לענין ההידור1:

א) בכל שאר המצוות ישנה המצוה עצמה, וישנו גם הידור מצוה, ובהידור מצוה גופא ישנם כו"כ דרגות, כדאיתא בגמרא2 "הידור מצוה עד שליש וכו'", אבל הכל נכלל בגדר "הידור", ולא מצינו הידור מן ההידור; ואילו במצות נר חנוכה ישנו (מלבד ענין ההידור) גם ענין "מהדרין מן המהדרין"3.

ב) בכל שאר המצוות, מקיימים רוב בנ"י את המצוה בלבד, ללא ההידור, ורק מיעוט מקיימים גם את ההידור, וגם הם (מלבד יחידי סגולה) אינם מקיימים את כל ההידורים; ואילו במצות נר חנוכה – נהגו כל ישראל לנהוג כ"מהדרין מן המהדרין"4.

ושני חילוקים אלו, שבהם חלוק חנוכה משאר המצוות, הם (לא בנוגע להמצוה "להודות ולהלל" שנתקנה בגלל ניצוח המלחמה, כפי שאומרים בנוסח "על הנסים", אלא) דוקא במצות הדלקת הנרות, שנתקנה בגלל הנס שהי' בפך השמן.

וצריך להבין טעם הדבר שמצות הדלקת נר חנוכה חלוקה מכל שאר המצוות.

ועוד צריך ביאור בנוגע לסיבת מצות הדלקת הנרות – הנס שהי' בפך השמן:

לכאורה, הרי עיקר ענינו של ביהמ"ק – כללות ההמשכה ד"ושכנתי בתוכם"5 – תלוי בעיקר (לא בהדלקת הנרות, אלא) בעבודת הקרבנות, ובפרט בהקרבת התמידין, ש"תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום"6.

וא"כ, גם אם הי' צורך בנס מיוחד שיהי' בביהמ"ק (מלבד הנס דניצוח המלחמה) – הי' יכול נס זה להיות בשאר עניני ביהמ"ק, ואדרבה – לכאורה הי' ראוי יותר שהנס יהי' בענין הקרבנות (שבהם תלוי עיקר הענין דביהמ"ק), ולא בענין פך השמן?

ב. והביאור בזה – בהקדמת הקושיא הידועה7: מדוע הוצרכו לנס פך השמן, הרי ע"פ דין "טומאה דחוי' בציבור"8, וא"כ, היו יכולים להדליק את המנורה בשמן טמא?

ואחד התירוצים בזה9 – שהנס הי' להראות חיבתם של ישראל. כלומר: אף שהיו יוצאים ידי חובת המצוה גם בהדלקת שמן טמא, מ"מ, כדי להראות חיבתם של ישראל, עשה הקב"ה נס ושידד מערכות הטבע, כדי שיוכלו ישראל לקיים את המצוה בהידור.

וזהו הטעם לכך שבמצוה זו נהגו כל ישראל לקיימה עם ההידור שבה – דכיון שכל הנס הי' להראות חיבתם של ישראל, כדי שיוכלו לקיים את המצוה בהידור, לכן גם המצוה שנקבעה ע"י נס זה, נהגו כל ישראל לקיימה בהידור.

וזהו ג"כ הטעם שבמצוה זו ישנו הן הידור והן הידור מן ההידור – כי גם בנס פך השמן היו שני נסים, שכנגדם הוא ההידור וההידור מן ההידור:

הנס הא' – "מצאו .. פך אחד של שמן"3 (טהור) – הי' כדי שיוכלו ישראל לקיים את מצות הדלקת נרות המקדש בטהרה, שזהו ענין של הידור, שהרי ע"פ דין "טומאה דחוי' בציבור" (כנ"ל);

ואילו הנס הב' – "והדליקו ממנו שמונה ימים"3 – הוא כמו הידור נוסף, שהרי גם לולא נס זה היו יכולים להדליק בשמן טהור גופא באופן אחר, ובגלל זה נקבע המנהג לקיים מצות נר חנוכה באופן של הידור מן ההידור10.

ג. וזהו גם הטעם שהנס כדי להראות חיבתן של ישראל הי' בפך השמן דוקא, ולא בשאר הענינים:

כללות ענין המנורה הוא – כמארז"ל11 "וכי לאורה הוא צריך .. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", ולכן, גם הנס להראות חיבתן של ישראל הי' בענין המנורה דוקא.

ומצד זה נקבע הדין בנר חנוכה ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"3, היינו, שמפרסמים גם בחוץ את הוראת חיבתן של ישראל, דוגמת נרות המקדש שענינם הוא "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

ד. והנה, הטעם שנעשה נס מיוחד כדי להראות חיבתם של ישראל (כנ"ל), הוא, כיון שישראל עוררו וגילו ("אַרויסגערופן") ענין זה, ע"י עבודת המסירות נפש.

ובהקדמה:

בנוגע לגזירת היוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"12 – ידוע13 הפירוש, שלא הפריע להם עצם הענין דלימוד התורה וקיום המצוות, אלא "תורתך" ו"חוקי רצונך": לימוד התורה מצד הענין ד"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"14 – לא הפריע להם, אלא רצונם הי' "להשכיחם תורתך" – להשכיח מישראל שהתורה היא תורתו של הקב"ה; וכן בנוגע לקיום המצוות – הסכימו שישראל יקיימו את המצוות כיון שהשכל מחייבם, ורצונם הי' "להעבירם מחוקי רצונך" – למנוע מישראל לקיים את המצוות מצד היותם מצוותיו של הקב"ה.

והנה, כשם שבנוגע ללימוד התורה, הרי בחיצוניות ובפועל לא ניכר חילוק בין הלומד תורה מצד השכל שבה ובין הלומד תורה מצד האלקות שבתורה, שהרי זהו ענין שבלב, הידוע רק להקב"ה ולו עצמו, ואינו ניכר מבחוץ – כן הוא גם בקיום המצוות, שבחיצוניות לא ניכר החילוק בין המקיים מצוות מצד היותם "חוקי רצונך" ובין המקיימם מצד השכל, שהרי גם מי שמקיים את המצוות מצד השכל, מקיים את כל המצוות, גם את ה"חוקים", אף שאינם מובנים בשכל.

וטעם הדבר:

ענין החוקים הוא – לא שאין בהם טעם כלל, אלא שהטעם שבהם הוא למעלה משכלנו; אנו אין ביכלתנו להשיג את טעם החוקים, אבל טעם – יש להם.

וראי' לדבר – מפרה אדומה, שהו"ע היותר גדול בחוקים, שלכן "השטן ואומות העולם מונין את ישראל"15, ואעפ"כ יש לה טעם, וכדמוכח מדברי שלמה המלך16 "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (ולא "אמרתי אחכמה" ואח"כ ראה שאינו ענין של שכל כלל), כלומר, שטעם ושכל יש כאן, אלא שטעם זה הוא למעלה משכלו וחכמתו של שלמה, "רחוקה ממני". וכן מצינו בפירוש שהקב"ה אמר למשה "לך אני מגלה טעם פרה"17. ונמצא, שיש למצוה זו טעם, אלא שזהו טעם שלמעלה מהשגתנו.

וכיון שגם החוקים יש להם טעם – הרי גם מי שכללות הגישה שלו לקיום המצוות היא מצד השכל בלבד, צריך לקיים גם את החוקים.

והמשל לזה – מרב המלמד תלמיד קטן, ומדריכו כיצד עליו להתנהג בכל עניניו, הנה גם כשהרב מורה לתלמידו הנהגה מסויימת שאין ביכלתו להסביר לו את טעמה מצד קוטן השגתו של התלמיד, הרי אם התלמיד הוא בר-שכל, עליו להבין, שמאחר שכבר שמע מרבו ריבוי ענינים בטעמיהם, טעמים טובים וחזקים כו', ביכלתו לסמוך עליו גם בענין פרטי זה, אף שאותו אינו מבין.

ובנדו"ד: כיון שהוא עצמו מכיר בגדלות שכל התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ורואה שכל המצוות שמסר לנו משה מפי הגבורה נאמרו בטוב טעם ודעת – הרי אף שטעמי החוקים לא נתגלו לנו, הנה בידעו שגם החוקים יש להם טעם, ומשה רבינו, "מבחר מין האנושי"18, אכן משיג את טעמם, מובן ופשוט, שביכלתו לסמוך על משה רבינו.

ונמצא, שבחיצוניות אין נפק"מ אם האדם מקיים את המצוות מצד השכל, או שהוא מקיימם מצד קבלת-עול.

ואעפ"כ, תובעים מכאו"א מישראל שיקיים את המצוות – לא רק את ה"חוקים", אלא גם את ה"עדות" וה"משפטים" – לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול מלכות שמים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"19.

ועל ענין זה נלחמו היוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך": הם הסכימו ללימוד התורה וקיום המצוות, אבל תביעתם היתה שיעשו זאת מצד השכל ולא מצד קב"ע.

וענין זה עורר בישראל את תנועת המס"נ – ללמוד תורה ולקיים המצוות מצד קב"ע שלמעלה מטעם ודעת, שענין זה הוא מצד עצם הנשמה, בחי' יחידה, שהיא "חבוקה ודבוקה בך"20, למעלה מהשכל.

ועי"ז שישראל עוררו את היחידה שבהם, ועוררו בעצמם את תנועת המס"נ על קיום התומ"צ למעלה מטעם ודעת, בלי הגבלות כלל – פעל הדבר שגם מלמעלה למטה יהי' הגילוי להראות חיבתם של ישראל בלי הגבלות כלל, עד לשידוד מערכות הטבע כדי לתת לבנ"י את היכולת לקיים את המצוה (לא רק לצאת ידי-חובתם בדיעבד, אלא גם) בהידור, ובהידור מן ההידור.

וכמבואר בהמשך תרס"ו21, שמצד הקב"ע של העבד הרי הוא משתדל (לא רק למלאות את חובתו, אלא) גם להדר בעבודתו ולעשותה בתכלית ההידור, שזהו מצד תכלית הביטול שלו, שכל מציאותו היא מציאות האדון, וגם התענוג שלו הוא תענוג האדון.

ה. וזהו ג"כ הטעם לכך שעיקר הענין דחנוכה הוא הנס שהי' בפך השמן, ולא נס נצוח המלחמה22:

הנס של נצחון החשמונאים, "מסרת גבורים ביד חלשים כו'"12 – הוא בסדר והדרגה, שהרי גם "חלשים" ו"מעטים" וכו' הם מציאות, ואף ש"גבורים" ו"רבים" הם חזקים יותר ע"פ טבע, הרי החילוק ביניהם הוא חילוק שבערך. וגם אופן הנס הי' בדרך מלחמה – לא כחזקי' שהי' ישן על מטתו ושונאיו נפלו לפניו מעצמם23, וגם לא כמו בכניסה לארץ ע"י יהושע, שבנ"י צעדו עם הארון בראשם ועי"ז נפלו חומות העיר24, אלא בדרך מלחמה ממש; אלא שבזה גופא הי' הנס ד"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", שכל זה הוא ענין שבערך.

משא"כ הנס שהי' בפך השמן הוא ענין שלמעלה לגמרי ממדידות והגבלות (כנ"ל), ולכן נקבע עליו עיקר הענין דחנוכה.

ו. והנה, אף שבהתחלת הענין היתה גזירת היוונים רק לבטל את ענין הקב"ע, אבל לא בנוגע לפועל (שהרי בפועל ממש אין לכאורה שום חילוק בין קיום המצוות מצד קב"ע לקיומם מצד השכל, כנ"ל ס"ד), מ"מ, בסופו של דבר נמשכה מזה גזירה על כללות הענין דתומ"צ, עד להגזירה ד"כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק (ח"ו) באלקי ישראל"25, ועד שהעלו חזיר ע"ג המזבח26.

וטעם הדבר: כאשר מוותרים ("מען פאַרבויגט") על עיקר הענין דתומ"צ – שהתורה היא "תורתך" והמצוות הם "חוקי רצונך" – אזי, אף שבתחלה עדיין ישנו קיום המצוות בפועל עכ"פ, מ"מ, כיון שמוותרים על העיקר, הנה סוכ"ס יתבטל גם הטפל.

וכאשר הגיעו הדברים עד כדי הגזירה ד"כתבו לכם על קרן השור כו'", ענין שהוא מנגד לגמרי כו' – נגע הדבר בהיחידה שבנפש, כידוע, שכאשר המנגד הוא בגלוי נוגע הדבר בעצם הנפש, ולכן עוררה גזירה זו את ענין המס"נ שמבחי' יחידה, קבלת עול שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו הטעם לכך שדוקא בנרות חנוכה מצינו שהם קיימים לעולם, וזוהי מעלת נרות חנוכה על נרות המקדש (כדאיתא ברמב"ן27 בפירוש דברי המדרש28) – דלכאורה, כיון שכל ענין נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, איך אפשר שתהי' בהם מעלה לגבי נרות המקדש, והרי א"א שהמסובב יהי' גדול מהסיבה? – אך הביאור בזה ע"פ האמור, דכיון שנרות חנוכה נתקנו במעמד ומצב שהי' מנגד כו' (ע"ד המעמד ומצב דזמן הגלות), שדוקא מעמד ומצב זה מעורר את בחי' היחידה שבנפש, לכן הם ללא הגבלות כלל, שקיימים לעולם (שהו"ע הבל"ג), למעלה מנרות המקדש.

*

ז. ע"פ הידוע29 שישנם ג' ענינים: עולם, שנה, נפש, הרי גם הענין המבואר לעיל ישנו בכל ג' מדריגות אלו:

ב"נפש" – הו"ע היחידה, פנימיות הנפש; ב"עולם" – הו"ע שמן זית, כידוע30 ששמן הו"ע פנימיות, ובפרט שמן למאור שצ"ל "כתית" (משא"כ שמן למנחות31); וב"שנה" – שהיא הממוצע המחבר32, ובענין התורה, שהיא הממוצע המחבר נשמות עם אלקות – הו"ע פנימיות התורה.

וזוהי גם כללות השייכות דחנוכה לי"ט כסלו, כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז33.

וכשם שבחנוכה נהגו כל ישראל באופן של "מהדרין מן המהדרין" (כנ"ל ס"א) – כן הוא בענין פנימיות התורה, שאף ש"אכשור דרי" (בתמי')34, אעפ"כ דוקא "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"35. ובפרט לאחר התגלות תורת החסידות, החל מ"בשנת36 שש מאות שנה לחיי נח גו'"37, שאז ניתוסף גם בחכמה דלעו"ז, הנה דוקא עתה צ"ל הוספה גם בהפצת פנימיות התורה, שבימינו נתגלתה בתורת החסידות.

וכשם שנרות חנוכה "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"3 – כן הוא בנוגע לפנימיות התורה, שעתה צריכה להיות ההפצה דפנימיות התורה עד לבחי' "חוצה".

ח. אמנם, לכאורה אינו מובן: איך יתכן שדוקא בזמן של חושך כפול ומכופל יתחדש ענין הפצת פנימיות התורה?

ואף שידוע38 המשל בזה מרבנו הזקן, שדוקא כאשר בן המלך נעשה חולה מסוכן, נתן המלך את כתרו, כתר המלך, כדי להכין ממנה את התרופה ולשפוך ממנה לפיו של בנו כדי לרפאותו – הרי משל זה גופא אינו מובן: איך ייתכן שרפואתו של חולה מסוכן, הנמצא בשפל המצב ביותר, תהי' דוקא ע"י ענין נעלה כ"כ – כתר המלך?!

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל, שהמנגד מעורר ומגלה את הפנימיות. ולכן, דוקא משום שזמן זה הוא זמן של חושך כפול ומכופל, הרי זה עורר וגילה את הפנימיות (בדוגמת נרות חנוכה, שהם למעלה מנרות המקדש כיון שנתגלו בזמן הגזירה דוקא, כנ"ל).

וזוהי כללות התשובה לאלו המקשים "קושיות": אם פנימיות התורה היא אמת, מדוע לא גילו זאת בדורות הקודמים? (ע"ד ה"קושיא" הידועה בענין ר' יוסי הגלילי...)39 – וע"פ האמור מובן, כי גילוי פנימיות התורה הוא דוקא מצד החושך הכפול והמכופל בזמננו, כאמור לעיל שהמנגד מעורר את הפנימיות.

ט. ויש רמזים נוספים בהדלקת נר חנוכה שאפשר ללמוד מהם הוראות בנוגע ללימוד והפצת תורת החסידות:

א) כשם שבנר חנוכה, אף שאדם יוצא ידי חובתו בהדלקת נר אחד, אעפ"כ נהגו כל ישראל לקיים את המצוה באופן של הידור מן ההידור (כנ"ל ס"א) – כן הוא בנוגע ללימוד והפצת תורת החסידות, שאין לצאת ידי חובה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"40, בטענה שכיון שנותן מממונו להפצת תורת החסידות, הרי יש לו כבר חלק בדבר (כידוע41 בענין יששכר וזבולון) – כי, אפילו אם ע"פ חשבון יש מקום לדבריו, הרי לימוד והפצת תורת החסידות צריכים להיות באופן שלמעלה מחשבונות, "מהדרין מן המהדרין", ולא לצאת ידי חובתו בלבד.

ב) כשם שבנרות חנוכה מצינו בנוגע לנשים ש"אף הן היו באותו הנס"42 – כן הוא בנוגע לדרכי החסידות. וזהו אחד הטעמים לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר הוציא לאור את שיחותיו באידית דוקא, כדי שגם נשי ובנות חב"ד יוכלו ללמוד חסידות לפי ערכם43.

ג) כשם שבנרות חנוכה מצינו חילוקים גם בהזמן שלאחר הגילוי דנר חנוכה, שבזמן הגמרא היו מדליקים נר אחד, ואילו בדורות האחרונים נהגו כל ישראל כמהדרין מן המהדרין (כדאיתא ברמ"א4) – כן הוא בנוגע לפנימיות התורה, שבזמן גילוי תורת החסידות גופא, הנה מזמן לזמן (כולל בדורות האחרונים) מתרחבת ההפצה יותר ויותר, עד שבימינו מוטל החוב על כל אחד ואחת, להפיץ תורת החסידות באופן של הידור מן ההידור.

*

י. בנוסח "ועל הנסים" אומרים: "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

ולכאורה אינו מובן44: בשלמא "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" – מובן הנס שבדבר, שאע"פ שבדרך הטבע יש בידי ה"גבורים" וה"רבים" כח רב יותר, מ"מ נעשה נס ונצחו ה"חלשים" וה"מעטים"; אבל "טמאים ביד טהורים כו'" – מהו הנס שבדבר? וכי למה הי' מקום לקס"ד שינצחו דוקא ה"טמאים", עד שמסירתם בידי ה"טהורים" לנס תיחשב?

וביאור הענין – ע"פ הידוע, שככל שתגדל הכמות כך תתמעט האיכות. והיינו, שככל שנרגש יותר הגשם והחומר שבדבר (כמות), כך נרגש פחות הרוחני שבו (איכות).

וכמו בגוף האדם, שנחלק לג' חלקים: ראש גוף ורגל – הרי חלק הרגלים גדול בכמות לגבי חלק הגוף (שעיקרו – הלב), וחלק הגוף גדול בכמות לגבי המוח; ומהאי טעמא גופא – הנה בחלק הגוף, ובפרט בחלק הרגל, אין מאירים כחות נעלים כ"כ כפי שמאירים במוח45.

וכללות הענין – שגשמיות ורוחניות הם שני הפכים, ולכן, ככל שהגשמיות היא בתוקף יותר, הרי היא מעלמת יותר על הרוחניות, וככל שהרוחניות היא בגילוי יותר, אינה נותנת מקום לגשמיות. וכמאמר הזהר46: "תוקפא דגופא – חולשא דנשמתא, ותוקפא דנשמתא – חולשא דגופא".

וזהו הטעם לכללות ההסתר שבעולם הזה הגשמי, כדאיתא בתניא47 בשם הע"ח48 שעוה"ז "נקרא .. עולם הקליפות וסטרא אחרא ולכן כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו" – כי, להיותו גשמי, ה"ה הפכי מענין הרוחניות.

ועפ"ז יובן גודל הנס שבהענין ד"מסרת .. טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים כו'" – שלאמיתו של דבר הוא נס גדול יותר מהנס ד"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים":

החילוק בין "חלשים" ו"מעטים" לגבי "גבורים" ו"רבים" – הוא חילוק שבערך (כנ"ל ס"ה), שהרי גם "חלשים" ו"מעטים" הם בגדר מציאות, אלא שהם מציאות מעוטה וחלושה; משא"כ "טמאים" ו"טהורים" וכו' – הם ב' הפכים, ומצד טבע עוה"ז הגשמי שהוא מלא קליפות – הרי "טהורים", "צדיקים" ו"עוסקי תורתך" אינם מציאות כלל, ואעפ"כ אירע הנס ד"מסרת .. טמאים ביד טהורים כו'".

יא. ובנס זה גופא ישנם כמה מדריגות – מ"טמאים ביד טהורים" עד "זדים ביד עוסקי תורתך", וסדר הדברים הוא – מלמטה למעלה בנוגע לגודל ההפכיות שבין שני הענינים (כמובן מזה שכללות הענין ד"טמאים ביד טהורים כו'" בא לאחר הענין ד"מסרת גבורים ביד חלשים כו'"), עד להפכיות הגדולה ביותר – "וזדים ביד עוסקי תורתך", שהם שני ההפכים הגדולים ביותר.

והענין בזה:

הפירוש ד"עוסקי תורתך" – הוא ע"ד המבואר49 בנוגע להחילוק בן "לומד תורה" ל"עוסק בתורה", ש"עוסק בתורה" הוא כמשל העסק כפשוטו של בעלי עסק.

וכפי שהאריך בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר49, ש"בעל עסק" אין פירושו שיש לו בית-עסק אי-שם בקצה העיר ("הינטערן שטאָט"), מקום שלעתים רחוקות עובר שם אדם... אלא "בעל עסק" פירושו שהוא מקים את בית-העסק שלו במקום שבני-אדם עוברים ושבים בו, ושם גופא – מעמיד הוא את סחורתו מבחוץ, כדי שכל העוברים והשבים יוכלו לראותה, ואינו מסתפק בכך, אלא הוא עצמו מדבר ללא-הרף עם העוברים והשבים כדי להסביר להם מעלת הסחורה, וגם בכך אינו מסתפק, אלא עושה כל מיני המצאות והשתדלות כדי לפרסם את סחורתו כו'.

וזהו פירושו של "עוסק בתורה" – שעושה כל מיני השתדלות בהרבצת התורה, כדי להאיר את העולם באור התורה.

ועפ"ז מובן ש"זדים" ו"עוסקי תורתך" הם ההפכים הגדולים ביותר:

כאשר ישנם אלו שבבחי' "עוסקי תורתך", שעוסקים בהפצת התורה ומאירים את העולם כולו – הרי אם עדיין נשארו "טמאים" ו"רשעים", בהכרח שהטומאה והרשעות שלהם אינה משום שאור התורה עדיין לא הגיע אליהם, אלא משום שהם "זדים", "יודעים את רבונם ומכוונים למרוד בו"50.

יב. ובדקות יותר – ישנו ענין זה גם בנוגע לפנימיות התורה51:

בדורות הראשונים, קודם שנתפרסמה פנימיות התורה בכל ישראל – היתה ההתנגדות לתורת החסידות מצד כמה טעמים של יראת-שמים, שחששו שמא ח"ו כו';

משא"כ עתה, שהכל יודעים כבר מהי חסידות, ואין עוד ספק בלב שום אדם לומר שחסידות היא ענין שהוא היפך התורה ח"ו, ואדרבה: הכל יודעים שחסידות מוסיפה ביראת-שמים,

– ואפילו אלו שאינם דוגלים בשיטת החסידות, הרי כששואלים אותם מהו חסיד, וברצונם לתאר מה הם חסידים, מסבירים הם, שחסיד הוא מי שהוא מהדר במצוות, מגדל זקן שלם, מניח שני זוגות תפילין, הולך למקוה, מהדר במצוות, עוסק בהחזקת היהדות וכו' –

הרי ההתנגדות שישנה עתה על תורת החסידות – מובן מנין היא באה כו'. ואף שהמנגדים נותנים טעם זה או טעם אחר, הרי אמיתית הסיבה ופנימיות כל הטעמים היא כנ"ל.

יג. ועז"נ "מסרת .. וזדים ביד עוסקי תורתך" – שגם חושך כפול ומכופל זה, עד להחושך דבחי' "זדים", הנה לא זו בלבד שביטלו חושך זה, אלא יתירה מזו – שהפכו את החושך גופא לאור, שזהו פירוש תיבת "מסרת".

וזה הי' גודל הנס דחנוכה – שגם חושך כפול ומכופל כ"כ הפכו לאור, והאירו אותו באורם של נרות החנוכה.

וענין זה הוא מעין הגילוי לעתיד, כמארז"ל52 "עתיד חזיר ליטהר", דהיינו שאפילו את החושך היותר גדול – מלכות אדום הרשעה, הנקראת53 בשם "חזיר"54 – יעלו אז לקדושה.

* * *

יד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

* * *

טו. בנוגע להענין ד"ויגש אליו יהודה"55 (שקורין בתפלת מנחה), ידוע56 שהו"ע סמיכת גאולה לתפלה.

ולכאורה אינו מובן דיוק הלשון "סמיכת גאולה לתפלה" – הרי הכוונה אינה בשביל הגאולה שתהא סמוכה לתפלה, אלא להיפך – זהו ענין הנוגע לתפלה, שתהא סמוכה להגאולה, וכמובן גם ממ"ש "ויגש אליו יהודה", שיהודה, שהו"ע התפלה, ניגש ליוסף, שהו"ע הגאולה, וא"כ, מהו הלשון "סמיכת גאולה לתפלה"?

והביאור בזה: אף שתכלית הכוונה היא סמיכת תפלה לגאולה, שהו"ע עליית המלכות לז"א, מ"מ, יש תחלה נתינת-כח לזה מלמעלה, שהו"ע סמיכת גאולה לתפלה, דהיינו, המשכת יסוד ז"א במלכות, שעי"ז נעשית אח"כ עליית המלכות57.