בס"ד. שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. אמרו רז"ל1 "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה".

כלומר: גם הנביאים שאמרו נבואות שהוצרכו לדורות, לא נכתבו כל נבואותיהם, אלא רק אותם הנבואות שהוצרכו לדורות. ונמצא, שכל הנבואות שנכתבו הרי הם על כל הזמנים ועל כל הדורות.

וכן הוא בנוגע לנבואה שבהפטרת פרשתנו אודות מצרים – "הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים ונשא המונה גו'"2, "והיתה ארץ מצרים לשממה גו'"3, וגם לאחר שתשוב למלכותה תהי' "ממלכה שפלה" בלבד, "ולא תתנשא עוד על הגויים גו' לבלתי רדות בגויים"4 – שגם נבואה זו היא על כל הדורות.

ואם הדברים אמורים בנוגע לנביאים, הרי בודאי שכן הוא בנוגע לתורה, שכל גילויי הנבואה שנתגלו למשה ונכתבו בתורה הם הוראה בכל הזמנים ובכל המקומות.

ב. ביאור ההוראה ממ"ש5 "וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם"6, שקודם שישנו גילוי שם הוי' אין זה מצב של גאולה7, שהענין דיצי"מ בעבודה8 הוא ע"י ביטול מוחלט להקב"ה מצד גילוי שם הוי' שלמעלה מהטבע9, והבחינה לזה היא מדת האמת, "מדת אמיתית שלי"10, עבודה שלמעלה משינויים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"א ע' 23 ואילך.

*

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם11 אודות מלמד תשב"ר, שבלמדו עם תלמידיו חומש ונ"ך, הנה בהגיעו לסיפורי נסים, הי' משתדל להסביר את הנסים ולקרבם אל השכל, היינו, להלבישם בטבע, וכאשר הי' מגיע לענינים כאלו שבשום אופן לא הי' יכול להלבישם בשכל, הי' מדלג עליהם.

טענתו של המלמד היתה – "חנוך לנער על פי דרכו"12: הוא טען שילדים קטנים (ובפרט ילדות קטנות), קשה להם לקבל ענינים של הפלאות, ולכן יש ללמדם בסדר והדרגה; תחלה יקבלו את הענינים הטבעיים, ולאח"ז את הנסים המלובשים בדרכי הטבע, ועד שלבסוף יהי' אפשר ללמדם גם עניני הנסים שמצד שם הוי', נסים שלמעלה מן הטבע לגמרי.

כשהגיעו הדברים לאזני אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – שלל זאת בתכלית (עד כאן סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ולכאורה יכולים לטעון, שטענותיו של המלמד היו צודקות – שהרי בנוגע להענין ד"חנוך לנער על פי דרכו", מבואר גם ברמב"ם13 בארוכה, שתחלה מלמדים את הקטן ע"י שמבטיחים לו מיני מתיקה, ואח"כ מנעלים, כבוד וכיו"ב, ועד שסוכ"ס מביאים אותו לידי לימוד תורה לשמה; ואפילו בנוגע ללימוד החסידות, פנימיות התורה – הרי גם בתניא ישנו "חינוך קטן", שבו מבואר הענין ד"חנוך לנער על פי דרכו"?!

ד. וביאור הענין:

הליכה בסדר והדרגה – שייכת רק בענין שהוא בגדר התחלקות. וכמו בנוגע לכללות ענין השכל, שהוא בגדר התחלקות, ויש בו חלק תחתון יותר וחלק נעלה יותר – אזי צריכים לילך בסדר והדרגה: תחלה מלמדים את הקטן ענינים קלים בהשגת התורה, ולאח"ז – ענינים עמוקים יותר.

אמנם, בנוגע לנקודה שאינה בגדר התחלקות, כמו נקודת החיות שאינה מתחלקת [והרי מובן שאין זה מצד המיעוט והקטנות עד שאין בה כדי חלוקה, אלא אדרבה: נקודה זו היא אמיתית המרחב, אלא שהיא למעלה מהגבלה ולמעלה מהתחלקות] – לא שייך סדר והדרגה כלל, והרי זה בא' מב' הפנים: או שנותנים לו עצם החיות כמו שהוא, ואם לאו, לא נותנים לו גם חלק ממנו, היינו, שאין זה חיות כלל (גם לא חלק מהחיות), ואדרבה – זהו היפך החיות!

וכן הוא בנוגע להחיות הרוחני שבישראל, שהו"ע הדביקות בהוי' אלקים חיים14:

נתבאר לעיל15 ענין שם הוי', שהוא למעלה מהגבלות הטבע לגמרי, דהיינו, כפי שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד בלי שום הגבלות כלל, "אני הוי' לא שניתי"16. ובחינה זו – בחי' בלי-גבול – מתקשרת ומתאחדת עם כאו"א מישראל, ע"י בחי' היחידה שבו הקשורה עם בחי' יחיד דוקא (למעלה מבחי' אחד, ששייך לו' קצוות דהגבלת העולם, המרומזים בח' וד', שבעה רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, אלא שבהם נמשך הא', אלופו של עולם)17.

והתקשרות זו של כאו"א מישראל עם בחי' אלקות הבלי-גבול מתבטאת בענין האמונה, שגם היא באופן של בלי-גבול, והיא בענין שלמעלה מהשכל לגמרי.

וכיון שכן, הרי מובן שלא שייך בזה התחלקות, והרי זה בא' מב' הפנים: או שמלמדים את הילד שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד, בלי-גבול, שבזה נכלל גילוי הנסים דשם הוי'; ואם לא מלמדים אותו באופן כזה – אין פירוש הדבר שנותנים לו דבר חלקי, אלא אין זו אמונה כלל, ואדרבה – ההשתדלות להלביש כל דבר בטבע היא ענין הפכי כו'.

ה. אמנם, תכלית הכוונה היא להמשיך בעולם גם בחי' יחיד שלמעלה מהעולמות, והיינו, שגם כאשר נמצאים בעולם ומתעסקים בעניני העולם, יהי' נרגש שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד.

[וע"ד משנת"ל18 שהביטול המוחלט להקב"ה שמצד שם הוי' שלמעלה מהעולם צריך להיות נמשך בכל עניני העבודה – לא רק בשעת תפלת שמו"ע, בעמדו "כעבדא קמי מארי'"19, אלא גם בשעת לימוד התורה, שאז מוכרח להשתמש בשכלו, שהרי לימוד התורה צ"ל בהשגה דוקא, וכדאיתא במג"א20 שמי שאינו מבין מה שלומד אינו יכול לברך ברכת התורה; בשעת העסק בל"ט מלאכות ד"עובדין דחול"; וגם בשעה שעוסק במצות "הוכח תוכיח את עמיתך"21, שאז צריך להתלבש בלבושי המתברר – שאינו נתפס בכל זה, אלא עומד באותו ביטול].

וכן הוא בנוגע לענין האמונה – שהתכלית היא שגם כאשר הילד יגדל ויהי' בר-שכל, שתופס את כל הענינים ע"פ שכל, לא תהי' אצלו חלישות ח"ו באמונה שלמעלה מהשכל.

וזהו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – שבהיותו "נער" יש להשריש בו בפנימיות את האמונה באלקות שלמעלה מהטבע לגמרי, ועי"ז הנה "גם כי יזקין" – כשיהי' בר-שכל – "לא יסור ממנה", שלא תהי' אצלו שום חלישות ח"ו באמונה שלמעלה מהשכל.

* * *

ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לכן אמור לבני ישראל אני הוי'.

* * *

ז. יום הש"ק זה, מבה"ח שבט, שכולל את כל ימי השבוע שלאחריו, כולל גם את ר"ח שבט, הכולל את כל ימי החודש, יחד עם הנקודה העיקרית שבחודש, שבנוגע אלינו הרי הנקודה העיקרית היא יום העשירי בשבט, יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר22.

ויש לקשר ענין זה עם הפרשה שעומדים לקרוא עתה – "בא אל פרעה", שהו"ע הנתינת-כח מהקב"ה למשה לשבור את כל הקליפות גם כשהם עומדים בתקפם23. ומזה מובן גם בנוגע ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"24, ובפרט ביום ההילולא שלו – שישבור את כל הקליפות המנגדות לבנ"י25.