בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי בשלח פרעה גו'.

* * *

ב. דובר לעיל (בהמאמר1) שיצי"מ לא היתה גאולה שלימה.

וכמבואר גם בתניא2 בפירוש מ"ש3 "כי ברח העם" – דלכאורה אינו מובן: למה היו צריכים לברוח – שזהו לפי שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו', והיינו, שבנוגע להמצריים שמבחוץ, כבר נפטרו מהם ולא הוצרכו לברוח מהם, אלא שהיו צריכים לברוח מה"א-ל זר אשר בקרבך"4.

וזהו גם מ"ש5 "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו' פן ינחם גו' ושבו מצרימה":

לכאורה אינו מובן: כיון שכבר "גורשו ממצרים"6, למה ירצו לשוב מצרימה?!

אך הענין הוא – שכיון שזה עתה יצאו ממצרים, ממ"ט שערי טומאה7, לכן אינם יכולים לילך "דרך ארץ פלשתים", כמבואר בתו"א8 שפלשתים הוא מלשון מבוי המפולש, שהו"ע המציאות וההתרחבות כו', כי, במעמד ומצב של מציאות והתרחבות לא יוכלו לעמוד בנסיון כו'.

ולדוגמא – שגם כאשר לומד תורה, הנה להיותו בבחי' מציאות וישות, עלול הוא לנצל את שכל התורה גופא להקשות על נותן התורה כו'.

ולכן "לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו'", כי, "בראותם מלחמה, שהוא ענין הנסיון שיבוא לאדם, לא יוכל לעמוד בקשרי המלחמה, ויסוג אחור, ושבו מצרימה"9, והיינו, שגם לאחרי שכבר "גורשו ממצרים", הרי הוא דוחק את עצמו לשוב למצרים.

וכללות הענין בזה – כמשנת"ל (בהמאמר10) שכל זמן שנמצאים בבחי' מציאות (אפילו מציאות דקדושה, אבל מציאות, ולא ביטול ורקבון), הרי זה עדיין בהגבלה, ואז החושך הוא מנגד לאור, ולא שייך שהחושך יתהפך לאור.

ולכן, "ויסב אלקים את העם דרך המדבר גו'"11 – ע"ד מ"ש12 "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שזהו ענין הביטול, שעל ידו דוקא מגיעים לבחי' הבל"ג – בחי' מדבר אשר "לא ישב אדם שם"13, למעלה מבחי' אדם, שעז"נ14 "כי לא אדם הוא", כמובא בהמשך ההילולא15.

ג. עפ"ז יובן גם מ"ש בנוגע ליתרו [ששייך גם להמדובר לעיל (בהמאמר16) בענין מארז"ל17 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שהרי יתרו הי' גר] – "וישמע יתרו"18, "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"19:

לכאורה אינו מובן: בקריעת ים סוף הי' גילוי אלקות במוחש, שהרי כולם ראו שנבקעו כל המימות שבעולם20. ולעומת זאת, במלחמת עמלק היו צריכים להתגייס למלחמה, והי' צורך בתפלת משה, כמאמר המשנה21 על הפסוק22 "והי' כאשר ירים משה ידו גו'". וא"כ, מה היתה יכולה מלחמת עמלק להוסיף על קריעת ים סוף?!

והביאור בזה:

קריעת ים סוף היא בכלל יציאת מצרים, שענינה לבטל קליפת מצרים ופרעה שאינם מסכימים עם ענין שלמעלה מהטבע, כדברי פרעה "לא ידעתי את הוי'"23, ואילו ביצי"מ וקרי"ס ראו במוחש ענינים שלמעלה מהטבע.

אבל אעפ"כ, עדיין יכולה להיות העבודה בהגבלה [כנ"ל בביאור הטעם ש"לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", שכל זמן שנמצאים בבחי' מציאות, הרי זה בהגבלה], ובקרירות.

וכפי שאכן הי' לאחרי כן – "ויבוא עמלק וילחם גו'"24, והצליח במלחמתו – "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"25.

ולכן, כאשר הלכו למתן-תורה, והיו צריכים לקחת את כל בנ"י, גם את ה"נחשלים" שנפגעו מהקרירות של עמלק – היו צריכים לנצח במלחמת עמלק, דהיינו, שתהי' העבודה ללא הגבלות, שעי"ז ממשיכים ומגלים את האור הבלתי מוגבל, שעל ידו נעשה אתהפכא חשוכא לנהורא (כנ"ל בהמאמר26).

וזהו שדוקא לאחרי מלחמת עמלק נתגייר יתרו, שזהו"ע בירור הניצוצות דלעו"ז, והרי גירות יתרו היתה ההכנה למתן-תורה, כמבואר בזהר27.

ד. וע"פ האמור לעיל (בהמאמר1) ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"28 – הרי גם עתה צריכים להיות ב' ענינים הנ"ל.

ובהקדם המבואר בשיחה הידועה של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע29 בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד"30, בביאור החילוק שבין אלו "אשר חרפו אויביך ה'" לאלו "אשר חרפו עקבות משיחך"31, ש"אשר חרפו אויביך ה'" הם אלו שאינם מודים כלל בענין האלקות שלמעלה מהטבע, ו"אשר חרפו עקבות משיחך" הם אלו שמודים בה', ובמילא הם שומרי תומ"צ, אבל הם מחרפים את האמונה בביאת המשיח, וענין זה מתבטא גם בנוגע לכללות התומ"צ, שעבודתם היא באופן של קרירות.

ובכן: בנוגע לאלו "אשר חרפו אויביך ה'" – על זה היא העבודה דקריעת ים סוף. אבל בנוגע לאלו "אשר חרפו עקבות משיחך", שהמלחמה עמהם היא קשה יותר (ע"ד שההתנגדות מצד בנ"י קשה יותר מההתנגדות מצד אוה"ע, כיון ש"בבואה דבבואה אית להו"32) – על זה צריכה להיות העבודה ד"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו", כמדובר לעיל שזהו"ע של יציאה מהמציאות ומההגבלות כו', ולהתמסר לנצחון במלחמת בית דוד מתוך להט ("זיין פאַרקאָכט") ד"הוי' אלקיך אש אוכלה"33.

– וכתורת המגיד34 בפירוש מארז"ל35 "אלקיכם כהן הוא .. כי קברי' למשה במאי טביל .. בנורא טביל": "אלקיכם כהן הוא, פי' דאין עובדים את השי"ת אלא בכח שנתן (שזהו "אלקיכם", דהיינו, הכח והחיות שבכל אחד מישראל), ובמחשבה ובדיבור ("במחשבה – מעולם המחשבה, ובדיבור – מעולם הדיבור", שבכח זה "האדם מחשב ומדבר"36) .. נמצא כי מחמתו עובדים אותו, וזהו הקב"ה כהן הוא, שעובד בעצמו כביכול את עצמו; כי קביר למשה, משה יקרא השכל, ולפעמים אין יכול אדם לעבוד את השי"ת מחמת שנסתלק השכל, במאי טביל, כלומר, מה תקנה יש לו, אמר לי' בנורא, פירוש בהתלהבות, שנופל על האדם התלהבות גדולה כו'". –

וכאשר מנצחים במלחמה זו, שזהו תוכן הנצחון במלחמת עמלק ע"י העבודה ד"לכתך אחרי במדבר" (כנ"ל ס"ב) – אזי אין להתיירא מאפשרות של "ושבו מצרימה", ויכולים להיות בטוחים שיבואו אל "ארץ טובה ורחבה"37.

ה. ובפרטיות יותר:

כללות החילוק שבין יצי"מ לגאולה העתידה שתהי' באופן נעלה יותר מיצי"מ, הוא, שביצי"מ היו בנ"י במדריגת צדיקים, וניתנו להם לוחות הראשונים שבהם לא נכתבה אות ט'38, משא"כ לוחות שניות שניתנו לאחרי התשובה דיוהכ"פ, הנה שם נכתבה אות ט' ב"פ (ע"ד ט' רבתי ד"ט.וב שם משמן טוב"39), "כפלים לתושי'"40, שזהו כללות העילוי דלוחות שניות41, שהם לא רק "כפלים", אלא באין-ערוך, שהרי בלוחות הראשונים לא ניתנו אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ואילו בלוחות שניים ניתנו ספרא וספרי וכו'42.

ומכל זה מובן מעלת הגילויים דלעתיד לבוא על הגילויים דיצי"מ – שלעת"ל יהי' אמיתית הבלי גבול.

ומזה מובן, שגם הקדמת הביטול ד"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", צריכה להיות ללא הגבלות, דכיון שההמשכה דלעת"ל היא בבחי' בלי גבול, הרי גם העבודה שהיא ההכנה לזה צריכה להיות באופן כזה.

ו. וזהו כללות הענין ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו":

מלחמת בית דוד היא נגד אלו שלוחמים נגד גילוי המשיח, "אשר חרפו עקבות משיחך". והיוצא למלחמה זו צריך לכתוב גט כריתות לכל עניני העולם, גם לדברים המותרים, כמו גט כריתות לאשתו, דהיינו אשתו הנשואה לו כדת משה וישראל, ואעפ"כ, כשיוצאים למלחמת בית דוד צריך להנזר גם מענינים אלו.

וזהו גם ענין "קדש עצמך במותר לך"43, אלא, שענין קדש עצמך כו', שהוא מדאורייתא או מדרבנן44, אפשר שיהיו בו הגבלות,

[וע"ד משנת"ל (בהמאמר45) בענין "טוב שם משמן טוב", שלגבי עבודת התשובה הרי העבודה דתומ"צ היא בהגבלה],

וכיון שהעבודה היא בהגבלה – הנה לא זו הדרך לנצח במלחמת בית דוד; הדרך היא עי"ז ש"כותב גט כריתות לאשתו", היינו, להנזר ("אָפּזאָגן זיך") מכל הענינים, גם מדברים המותרים, ואפילו מענינים שצריכים להיות שייכים אליו ע"פ תורה, כמו אשתו שכגופו דמיא46 – שזוהי הנהגה שלמעלה מהגבלה,

והיינו, דכיון שהמלחמה דהלעו"ז היא באופן דחוצפא בלא תגא47, לכן צריך להיות כן גם בצד הקדושה – לצאת מכל עניניו, ללא חשבונות של שכל, שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת48.

ובלשון המאמר דיום ההילולא49: לבזבז את כל האוצרות, הן האוצרות שלו והן האוצרות של אבותיו, היינו, לא רק הענין דזה א-לי, אלא גם הענין דאלקי אבי50, ויתירה מזה, כפי שמוסיף בהמאמר: להפקיר גם את חייו, שענינו ברוחניות הוא החיות הרוחני של כאו"א מישראל שהו"ע האמונה והיראה והאהבה (כמבואר באגה"ק51), והיינו, שצריך להפקיר ולהעמיד בסכנה את כל הענינים, ולהתמסר לגמרי למלחמת בית דוד, כדי למלא את רצון העליון שיהי' הנצחון דבית דוד, ומבית דוד יומשך הגילוי דדוד52.

ז. וכאשר האדם למטה עומד במדת הנצחון ומפקיר את כל עניניו כו' – הרי זה נוגע ופועל גם במדת הנצח שלמעלה, כמבואר בהמשך ההילולא15 שעז"נ14 "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא גו'", שזוהי בחי' שלמעלה מהגבלה,

ונותנים לו את כל האוצרות שלמעלה, החל מהנתינת כח לנצח במלחמה,

ועד שמתגלה הענין ד"הנצח זו (בנין) ירושלים"53, וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי54 שקאי (לא על בית ראשון, ולא על בית שני, אלא) על ביהמ"ק השלישי שיהי' קיים לעד ולעולמי עולמים, וכמארז"ל55 "לא כאברהם שכתוב בו הר כו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו', אלא כיעקב שקראו בית", והו"ע "נחלה בלי מצרים כו' כיעקב שכתוב בו56 ופרצת"57 (שלכן גם הענין דקי"ס הי' בזכותו של יעקב58).

ועד שזוכים לגילוי האוצרות הכמוסים דפנימיות התורה שיתגלו ע"י מלכא משיחא, שזהו גילוי נעלה יותר מהגילוי דמ"ת שלאחרי יצי"מ, דהגם שהכל ניתן בשעת מ"ת, הרי בגילוי הי' רק גליא דתורה59, וגם הפנימיות שנתגלתה "הבל היא לגבי תורתו של משיח"60, ודוקא לעת"ל יהי' גילוי טעמי תורה, כמ"ש61 "ישקני מנשיקות פיהו", שזהו אמיתית הבל"ג שיתגלה לעת"ל.

* * *

ח. דובר לעיל (בהמאמר16) בענין "וזרעתי' לי בארץ"62, דקאי על בנ"י, שעליהם נאמר63 "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".

"קדש גו' ראשית תבואתה" – קאי בפשטות על תרומה. וגם בנ"י נמשלו לתרומה, דכשם שבתרומה "חיטה אחת פוטרת את הכרי"64, כך גם בנ"י שהם "המעט מכל העמים"65, הם בבחי' תרומה וקודש מכל העמים.

הסדר בתרומה, שקודם שתורמים, מעורבת החיטה יחד עם כל הכרי, אך כאשר בא יהודי שהוא בעה"ב על הכרי, או שלוחו, ואומר, שחיטה זו תהא תרומה, וקובע מקום (שהרי ללא קביעת מקום אין זה נעשה תרומה), אזי נעשית החיטה תרומה66.

ולכאורה הרי זה ענין שקשור עם רצונו בלבד, ובדרך מקרה, שהרי הי' יכול לבחור באיזה חיטה שתהי'.

אמנם, ע"פ המבואר בתורת הבעש"ט67 בענין השגחה פרטית, ובפרט כפי שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא67, שהענין דהשגחה פרטית הוא לא רק על הדבר עצמו, אלא גם על הסיבות והדרכים שעל ידם בא הדבר – הרי מובן, שהעובדה שחיטה זו דוקא נעשית "ראשית תבואתה", הרי זה מלמעלה, וע"ד מארז"ל68 "אפילו ריש גרגותא משמיא מנו לי'". ומזה מובן במכ"ש בנוגע לבנ"י שהם התרומה של כל העולם.

אמנם, בתרומה יש דין שיכול להיות שאלה, ומהני גם למפרע, שמתבטל כל הענין69. – עד עתה הי' זה תרומה, ומה גם שנאמרה ברכה על הפרשת התרומה70, ובודאי שלא נעשית ברכה לבטלה ח"ו, וכל ההמשכות שנמשכו ע"י הברכה הם בתקפם, אבל אעפ"כ, מהני השאלה גם למפרע.

ולכאורה, כיון שכל המשלים שבתורה הם מתאימים בכל הפרטים71, מהו הענין שבנ"י נקראים בשם תרומה, בה בשעה שיכול להיות שאלה ח"ו על זה?

אך הענין הוא – ששאלה מהני רק בתרומה סתם, אבל כאשר הדבר קשור עם שבועה, אזי אי אפשר להשאל על התרומה.

ודוגמתו בנמשל – שבחירת הקב"ה בישראל היא באופן של שבועה, כמארז"ל72 "נשבע הקב"ה לעמו שלא יחליפם באומה אחרת", כי בין כך ובין כך "אתם קרויים בנים"73 ו"להחליפם ח"ו באומה אחרת איני יכול"74, כך, שהקב"ה בעצמו אינו יכול להתיר את השבועה, ועאכו"כ שאנו לא נתיר לו את השבועה75.