זה יתנו, ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"א

בס"ד. ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"א

(הנחה בלתי מוגה)

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו' עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי'1. וצריך להבין2 מהו אומרו זה יתנו, והרי לעיל מיני' כתיב3 ונתנו איש כופר נפשו, וכמו"כ הול"ל כאן, ונתנו מחצית השקל, ומהו אומרו זה יתנו. גם צריך להבין אומרו זה יתנו גו' מחצית השקל, שעוד קודם שהודיע כמה הוא השקל (שזהו אומרו עשרים גרה השקל, וקודם אין אנו יודעים עדיין כמה הוא השקל), אומר כבר שיתנו מחצית השקל. וגם צריך להבין כפל הלשון, שתחילה אומר זה יתנו מחצית השקל, ולאחרי שמבאר כמה הוא מחצית השקל, אומר עוד הפעם מחצית השקל תרומה להוי'.

והענין בזה, דהנה ידוע שמחצית השקל הו"ע כללי, שזהו מ"ש ונתנו איש כופר נפשו, היינו שהו"ע שנוגע לכללות הנפש, הן בנוגע לעבודה דסור מרע, שזהו אומרו3 ולא יהי' בהם נגף, היינו, שהי' אפשר להיות ענין בלתי רצוי, וע"י מחצית השקל מסירים אותו, שזהו"ע סור מרע, והן בנוגע לעבודה דעשה טוב, שזהו מ"ש3 כי תשא, כדרשת רז"ל4 שאמר משה במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, שהו"ע ההרמה והעלי' בקדושה גופא, עשה טוב. וזהו גם ב' עניני העבודה שמצד נפש האלקית ומצד נפש הבהמית. דהנה, נפש הבהמית כשמה כן היא, שרוח הבהמה היורדת למטה5, והעבודה היא לפעול בה שתמורת זה שבטבעה יורדת למטה, יהי' הענין דרב תבואות בכח שור6. וכמו"כ יש גם העבודה דנפש האלקית, וכידוע שהגם שהנשמה עצמה אין צריכה תיקון7, ולא ירדה למטה אלא בכדי לתקן הגוף ונה"ב, מ"מ, גם בנה"א נעשה ענין של עלי'. אמנם, גם העלי' דנה"א נעשית ע"י הבירור דנה"ב, והיינו שהעבודה צריכה להיות בבירור נה"ב, ועי"ז נעשה במילא גם עלי' בנה"א. וזהו ענין מחצית השקל8, שנתינת מחצית משקל שלם שהוא עשרים גרה הו"ע העבודה דבירור עשר הכחות דנה"ב, ולכן נאמר זה יתנו, זה לשון גילוי, והיינו שצריך לתת את החלק הגלוי, דהיינו עשר כחות פנימיים דנה"ב, ועז"נ ולא יהי' בהם נגף. ועי"ז נעשה גם עלי' בנה"א, שזהו"ע כי תשא, תרום קרן של ישראל, דקרנם של ישראל היא נפש האלקית, שהיא העיקר שבישראל, ובה נעשה הרמה ועלי' ע"י עבודתה בבירור נה"ב.

ב) ולהבין הענין בפרטיות יותר, הנה ידוע ששרש ב' הענינים דנה"א ודנה"ב הוא בחי' שם מ"ה ושם ב"ן, דמ"ה בגימטריא אדם9, וב"ן בגימטריא בהמה10. וכללות ההפרש בין שם מ"ה לשם ב"ן הוא11 ע"ד ההפרש בין שם הוי' לשאר ז' השמות שאין נמחקים12, דהנה, נת"ל13 שז' השמות הם בהספירות, בחי' חיצוניות הכלים, ושם הוי' הוא בפנימיות הספירות (הכלים), והרי ההפרש בין פנימיות וחיצוניות הוא שהפנימיות היא לעצמו והחיצוניות היא בשביל הזולת14, והם השרש דנה"א ונה"ב. והנה, התורה היא ממוצע בין הענינים שלמעלה ובין הענינים שלמטה, ולכן גם בתורה ישנם ב' הענינים דמ"ה וב"ן. והענין בזה, דאף שבכללות מבואר15 ההפרש בין תורה לתפלה, שהתורה היא בחי' שם מ"ה ותפלה בחי' שם ב"ן, וכן מבואר16 גם ההפרש בין תורה למצוות, שזהו"ע הג' קוין תורה עבודה ומצוות (גמ"ח), מ"מ, בפרטיות הנה בתורה עצמה יש ג"כ ב' הענינים דמ"ה וב"ן, והו"ע תושב"כ ותושבע"פ, ובתושבע"פ גופא יש ג"כ ב' ענינים אלו, והו"ע גליא דתורה שהיא בחי' שם ב"ן, ופנימיות התורה (דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו', כדאיתא ברע"מ17) שהיא בחי' שם מ"ה. וכשם שנת"ל שהעבודה צריכה להיות בבירור נה"ב, שם ב"ן, ועי"ז נעשה גם העלי' בנה"א, שם מ"ה, הנה כמו"כ הוא גם בענין התורה, שניתנה למטה דוקא, למצרים ירדתם כו' יצר הרע יש ביניכם18, שזהו בחי' שם ב"ן שבתורה, ועי"ז נעשה גם העלי' בבחי' שם מ"ה שבתורה. וזהו גם שלאחרי יצי"מ ומ"ת כתיב19 ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, שהעבודה צריכה להיות בבחי' לבנת הספיר, שלבנים הם האבנים שבידי אדם, שע"י ששורפים אותן בכבשן נעשים לבנים, וענין השריפה באש ברוחניות הו"ע דחילו ורחימו, שעי"ז נעשה לבנת הספיר, ועי"ז נעשה גם בחי' עצם השמים לטוהר, שקשור עם כמראה אבן ספיר דמות הכסא20.

ג) וביאור הענין, דהנה נת"ל שההפרש שבין שם מ"ה לשם ב"ן הוא בדוגמת ההפרש שבין שם הוי', בחי' פנימיות, לשאר השמות, בחי' חיצוניות. ויובן גם מענין האותיות שבשמות. דהנה21 ידוע שאותיות הם בחי' כלים22, ויש מעלה בשם הוי' שהוא בחי' פנימיות הכלים, שכיון שאינם דבר נפרד מן האור, אין האור מתלבש בדבר שחוץ ממנו, וכל ענין האותיות הוא רק שעל ידם נמשך האור (כדאיתא בתניא23 בענין האותיות), והיינו שהכלים עושים ציור ותמונה בהאור, אבל הכל הוא מצד האור עצמו. משא"כ חיצוניות הכלים הם דבר אחר מהאור, ועל ידם מתגלה האור כפי שמתלבש בדבר אחר. ויובן זה עד"מ מענין האותיות שבנפש האדם, דהנה, גם בבריקת וסקירת השכל יש אותיות, שהרי גם הבריקה באה באותיות, אבל אותיות אלו אינם באופן שהאדם מכוון להלביש את השכל באותיות אלו, אלא אור השכל מצד עצמו נצטייר בהאותיות, והיינו שהאותיות באים מאור השכל עצמו, ולכן אי אפשר לשנותם כלל. וגם האותיות שבמחשבת השכל, בחי' מחשבה שבמחשבה, הם אותיות שבאים מעצמם עם גילוי השכל בלי הכנה להכין את האותיות. והגם שיכול לחשוב עוד פעם את השכל באותיות אחרים, ומזה מוכח שגם האותיות שבאים עם גילוי השכל בדרך ממילא הם ג"כ נבדלים מן השכל, שהרי אם היו מיוחדים עם השכל לא הי' ביכולת להחליפם, ונמצא שבפרט אחד הם דומים ללבושים, כלבוש תחליפם24, מ"מ, אינם לבושים נפרדים לגמרי, אלא הם מיוחדים עם אור השכל שמתלבש ומאיר בהם בגילוי עד שאין האותיות ניכרים ונרגשים, ולכן כאשר חושב עוד פעם את השכל באותיות אחרים, אזי בהכרח שיתמעט האור. אמנם בבחי' דיבור שבמחשבה, ובפרט בדיבור ממש, האותיות הם נפרדים מהאור לגמרי, ולכן אפשר לשנות את האותיות ומ"מ לא יתמעט השכל כלל. וכמו תוספות רא"ש ור"ן שכולם אומרים סברא אחת וכל אחד אומרה באותיות אחרים, ומ"מ בכולם האור הוא בשוה. וכללות ההפרש בזה הוא בין אותיות עצמיים ואותיות הנבדלים מן העצם, וכמו ההפרש שבין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה, שהאותיות החקוקים על האבן טוב אינם מהות אחר מהאבן טוב אלא הם מיני' ובי', אבל אח"כ כשחותמים על השעוה, ובפרט באותיות הכתיבה, אזי האותיות הם מהות אחר.

ד) ויובן זה מענין תושב"כ ותושבע"פ, שבתושב"כ נוגע ענין האותיות, משא"כ בתושבע"פ. דהנה, מבואר בתניא ח"ב25 שציור ותמונת האותיות מורה על אופן המשכת האור, וכמו תמונת אות א' שהוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וקו באמצע, יו"ד למעלה הוא בחי' חכמה עילאה, יו"ד למטה הוא בחי' חכמה תתאה, וא"ו באמצע הוא בחי' תפארת המחברם. ויש עוד אופן בתמונת אות א', שעושים היו"ד שבסופו כעין דל"ת (כידוע בהלכות סת"ם26), והוא רומז על בחי' מלכות שנקרא דלה. ותמונת אות ב' הוא קו למעלה וקו למטה וקו באמצע לצד ימין, קו העליון הוא בינה, וקו התחתון הוא מלכות, וקו שבאמצע הוא בחי' תפארת המחבר בינה ומלכות. ותמונת אות ג' הוא וא"ו ויו"ד בסופו, והוא בחי' יסוד שמשפיע במלכות, כמאמר27 גמול דלים, והיו"ד שלמטה מורה על הצמצום שבגמר ההשפעה. ובענין זה יש הפרש בין אות ג' לאות ו', שתמונת אות ו' הוא ג"כ יו"ד וא"ו, אלא שהיו"ד הוא בראשו, ובאות ג' הוא להיפך, שהיו"ד הוא בסופו, והיינו, שהיו"ד שבתמונת אות ו' הוא בחי' נקודת החכמה כמו שנמשכת בוא"ו, אבל היו"ד שבתמונת אות ג' הוא הצמצום שבגמר ההשפעה. ועד"ז בכל האותיות שתמונתן מורה על אופן המשכת האור. וכל זה נוגע בתורה שבכתב דוקא, שיסודתה הם אותיות התורה, וצריך לדקדק בהאותיות שיהיו בתמונתן ובצלמן דוקא, ובאופן שכל חלקי האות יהיו מחוברים בלי הפסק, וכל אות צריכה להיות מוקפת גויל28, וטעם הדבר, לפי שהאותיות דתורה שבכתב הם מיוחדים עם האור, וענינם הוא אופן המשכת האור, וכנ"ל שתמונת האותיות מורה על אופן ההמשכה, ולכן אי אפשר לשנותם כלל, דמאחר שהם מיוחדים עם האור, הרי כשמשנים את האותיות משתנה גם האור. אבל בתורה שבעל פה אינו נוגע האותיות כלל, וכנ"ל שתוספות רא"ש ור"ן אומרים סברא אחת וכל אחד אומרה באותיות אחרים29, ופשיטא שבתורה שבעל פה לא נוגע ענין של הפסק בתמונת האות, ושתהי' כל אות מוקפת גויל וכו', והיינו, לפי שהאותיות דתורה שבעל פה הם דבר נפרד מהאור, ולכן אפשר לשנותם, ואעפ"כ אין זה נוגע כלל אל האור.

אמנם ע"פ האמור שהאותיות דתושב"כ הם מיוחדים יותר עם האור, היו האותיות דתושב"כ צריכים לגלות את האור שבתוכם יותר מאשר האותיות דתושבע"פ. ולפועל הרי זה להיפך, שבתושב"כ אין לנו השגה כלל, שהרי גם בחלק הדינים שבתושב"כ נאמר כל דבר בדרך סיפור, וידבר הוי' אל משה וידבר משה אל בני ישראל, וגם אין אנו יודעים מתורה שבכתב את פרטי הדינים30, ובפרט בחלק הסיפורים שבתושב"כ שיש בהם רזין ורזין דרזין, ומה שאנו משיגים הרי זה רק האותיות בלבד ולא האור כלל, ודוקא בתושבע"פ אפשר להשיג עד אין קץ, וכמ"ש31 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ולכאורה, מאחר שהאותיות דתושב"כ הם מיוחדים עם האור, היו צריכים לגלות יותר את האור שבהם. אך הענין הוא, דטעם הדבר שאין אנו משיגים את האור דתושב"כ הוא להיותו אור עצמי, ולכן הוא אור כללי שאין בו התחלקות פרטים, ובמילא אינו בגדר השגה.

והענין הוא32, דהנה, לפעמים מבואר בענין המספר שכל מה שלמעלה יותר המספר הוא בריבוי יותר. וכדאיתא בזהר33 עה"פ34 מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, דמאה הוא בכתר, עשרים בחו"ב ושבע בזו"ן, והיינו, שבבחי' זו"ן הוא מספר יחידות, ובחו"ב הוא מספר עשיריות, ובכתר הוא מספר מאות, והו"ע חיצוניות הכתר שהוא במספר מאה (כללות הספירות), ובפנימיות הכתר הוא מספר אלפים ורבבות, והיינו, שההמשכה מבחי' פנימיות הכתר לבחי' חיצוניות הכתר הוא במספר אלפים, שזהו מ"ש35 ונוצר חסד לאלפים, ונוצר אותיות צנור36, והו"ע ההמשכה מבחי' פנימיות הכתר לבחי' חיצוניות הכתר ע"י צנור, שבחינה זו הוא במספר אלפים, ובחי' פנימיות הכתר עצמו הוא מספר רבבה, כמ"ש37 ואתה מרבבות קודש. ונמצא, שכל מה שלמעלה יותר אזי המספר הוא בריבוי יותר. ולפעמים מבואר להיפך, שכל מה שלמטה יותר אזי המספר הוא בריבוי יותר, וכמו שרואים בהשפעת שכל הרב לתלמידו, שככל שהתלמיד הוא קטן יותר, צריך הרב יותר אותיות, משלים ודוגמאות כו', כדי לבאר את השכל. וידוע הביאור בזה, שזהו ההפרש בין בחי' האורות לבחי' הכלים, שבבחי' הכלים, כל מה שלמטה יותר אזי המספר הוא בריבוי יותר, אבל בבחי' האורות, הרי למטה האור הוא מצומצם, וכל מה שלמעלה יותר אזי האור הוא בריבוי יותר, בחי' מאה אלף רבבה. אך אין הכוונה שהוא בריבוי ממש, היינו ריבוי פרטים, שהרי לגבי הכלים האורות הם פשוטים לכל הדעות, אלא הכוונה בענין הריבוי היא למעלת האור שהוא אור נעלה, אלא לפי שאנו יודעים ענין הריבוי רק במספר, לכן אנו מבארים ענין המעלה שבאור בענין הריבוי, והיינו, דאילו יצוייר שאור זה הי' נמשך למטה הי' בבחי' הריבוי. וכמו"כ יובן גם בענין האור דתושב"כ, דמאחר שאינו נמשך בהכלים ממש, שהרי האותיות דתושב"כ הם מיוחדים עם האור, וא"כ הרי זה כמו שהאורות הם מצד עצמם, טרם שנתלבשו בכלים, שהאורות הם פשוטים, שאינם בגדר התחלקות פרטים, הנה אור זה אינו בגדר השגה. וכן גם מצד המקבלים, שאי אפשר לנו להשיג את האור דתושב"כ, לפי שכל השגתינו היא ע"י הכלים והאותיות, ומאחר שהאותיות דתושב"כ אינם ענין הכלים שלנו, הרי אי אפשר לנו לתפוס ולהשיג את האור ע"י אותיות אלו, לפי שהשגתינו היא רק ע"י הכלים והאותיות השייכים אלינו.

ה) והדוגמא מזה יובן למעלה בההפרש שבין אצילות לבי"ע, שהנבראים דבי"ע אין להם השגה כלל בבחי' האצילות, והיינו לפי שהכלים דאצילות הם מיוחדים עם האור, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד38, ומאחר שהכלים הם מיוחדים עם האור, הרי זה כמו ענין אותיות החקיקה39, וכיון שהאורות הם פשוטים, לפי שלא נתלבשו בדבר שחוץ מהם, לכן אי אפשר לנבראים להשיג את האורות דאצילות, הן מצד פשיטות האורות, והן לפי שהכלים דאצילות אינם שייכים לנבראים כנ"ל. ורק בבי"ע שהאור מתצמצם ומתחלק לפרטים ע"י התלבשותו בכלים שהם דבר שחוץ ממנו, הנה מצד הצמצום והתחלקות שבהאור, וגם מצד הכלים, אפשר שיהי' ענין ההשגה כו'. וזהו כללות ההפרש בין כלים דאצילות לכלים דבריאה, שהכלים דבריאה הם כמו לבושים, שהם דברים נפרדים, כמ"ש24 כלבוש תחליפם, משא"כ הכלים דאצילות. ובכלים דאצילות עצמם הרי זה ההפרש שבין פנימיות הכלים לבחי' חיצוניות הכלים, כנ"ל. ובפרטיות יותר, הנה גם בבי"ע עצמם יש כמה מדריגות בענין הלבושים, דכללות בחי' בי"ע הוא ענין מחשבה דיבור ומעשה, והרי יש הפרש בין לבוש המחשבה, דעם היותו לבוש הרי הוא לבוש המיוחד, לבחי' לבוש הדיבור, שיש לו קישור ויחוד עד לבחי' לבוש המעשה שהוא דבר נפרד לגמרי.

ו) והנה כללות הירידה מבחי' פנימיות הכלים לבחי' חיצוניות הכלים, ואח"כ הירידה לבחי' הלבושים דבי"ע עד לבחי' לבושי העשי', הרי זה בשביל העלי'. ועז"נ40 מה יפו פעמיך בנעלים, דהנה, נעלים הם לבוש היותר תחתון, וכמו עד"מ בלבושי האדם, שיש כמה דרגות בענין הלבושים, שהרי גם עור ובשר האדם נקראים לבוש, כמ"ש41 עור ובשר תלבישני, אך מ"מ הרי זה עור ובשר האדם עצמו, ולמטה יותר ישנם לבושים ממש שהם נפרדים, ובהם גופא יש כמה מדריגות, עד ללבוש הנעל שהוא לבוש היותר תחתון, ועשוי מעור הבהמה. וכמו"כ יובן למעלה, שבחי' הנעלים הוא לבוש היותר תחתון. ומ"מ הנה על ידו דוקא באים לבחי' היופי (מה יפו פעמיך בנעלים), שהוא תכלית העילוי, שהרי פסוק זה נאמר בענין העלי' לרגל42, שעל זה אמרו רז"ל43 כשם שבא ליראות כך בא לראות, והיינו דכשם שלמעלה רואים את האדם כולו, כך בא לראות, שהאדם רואה את כל הפנימיות שלמעלה, והיינו, שע"י לבוש הנעל מגיעים לבחי' האור שלמעלה יותר מכמו שהי' בבחי' פנימיות הכלים. ובשביל זה הי' כל ענין הירידה, החל מהירידה מבחי' פנימיות הכלים לבחי' חיצוניות הכלים, והיינו מבחי' שם הוי' לבחי' ז' השמות, דהגם שכל השמות הם באצילות, הרי ז' השמות הם בחי' חיצוניות הכלים שהם בשביל בי"ע, וזהו הטעם שלא נזכר בתורה שם צבאות ורק חנה גילתה אותו44 (כמשנת"ל45), דהגם שהוא מז' השמות שאין נמחקים שהם באצילות, מ"מ, להיות שעיקרו הוא ששייך לבי"ע, לכן לא נזכר בתושב"כ, ורק הנביאים גילו אותו. וזהו ג"כ מה ששם א-ל אד' בגימטריא צו46, ואין צו אלא ע"ז47, דלכאורה48, איך שייך לומר על שם קדוש שהוא ענין ע"ז ח"ו, אך הענין הוא, דעם היותו בבחי' האצילות, מ"מ, להיות שגם באצילות גופא הרי זה מה ששייך לעשי', לכן הנה בריבוי השתלשלות ועד להתלבשות בלבושי העשי' הרי הוא בגימטריא צו, ואין צו אלא ע"ז, והיינו ע"ד שאמרו רז"ל49 ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם, דלכאורה איך אפשר לומר כן, והלא רוב ישראל הם בחוץ לארץ, אך הענין הוא, דארץ ענינה הוא כמאמר50 למה נקרא שמה ארץ לפי שרצתה לעשות רצון קונה, וכאשר נמצאים מחוץ לארץ זו, הרי מצד הענינים גשמיים שבחוץ לארץ שיורדים ע"י ע' השרים כידוע51, אפשר להיות בתחילה דקות הענין דע"ז (כמבואר ברמב"ם52) ועד לע"ז כפשוטו. ולאחרי כל זה, הנה כל הירידה הלזו היא בשביל העלי', וכנ"ל שע"י הנעלים ממשיכים בחי' האור שלמעלה גם מבחי' האור שבפנימיות הכלים. והוא ע"ד משנת"ל (ס"ב) בענין ב"ן ומ"ה, שע"י הבירור דשם ב"ן נעשה עלי' גם בשם מ"ה.

ז) וזהו מ"ש זה יתנו גו' מחצית השקל וגו', דתחילת העבודה היא בבירור עשר כחות דנפש הבהמית, ועי"ז נעשית עלי' גם בנפש האלקית, שזהו מה שמסיים תרומה להוי', וכידוע שתחילה היא העבודה דבכל לבבך53, בשני יצריך54, ועי"ז מגיעים לבחי' בכל מאדך53, למעלה ממדידה והגבלה. אמנם, בכדי שתהי' העבודה דבירור נפש הבהמית יש צורך בנתינת כח מלמעלה, ועז"נ זה יתנו, ע"ד מש"נ בקרי"ס זה א-לי ואנוהו55, שהי' גילוי עצמות אוא"ס למטה, והרי מחצית השקל שייך לקרי"ס, כדאיתא בירושלמי56 עה"פ כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא, והיינו, שהגילוי דבחי' זה נותן כח על העבודה דמחצית השקל. ובכללות הו"ע העבודה דקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת, ונקרא מחצית השקל, לפי שהעבודה דקבלת עול אינה במדידה והגבלה. ועי"ז הנה מחצית השקל תרומה להוי', שנעשה הרמה ועלי' גם בנפש האלקית כו'.