כל המועדים בטלים חוץ מפורים, פורים, ה'תשכ"א

בס"ד. פורים, ה'תשכ"א

(הנחה בלתי מוגה)

כל המועדים בטלים חוץ מפורים1, ומבואר הפירוש בזה2, שלעתיד לבוא תהי' שמחת המועדים כשרגא בטיהרא3, משא"כ שמחת וענין ימי הפורים לא יבטלו. וכמבואר בארוכה הטעם בזה4, דכיון שכל בנ"י, מנער ועד זקן טף ונשים, עמדו במשך (כמעט) שנה שלימה בתנועה של מס"נ, ועד שלא הי' שייך שתהי' אצלם מחשבת חוץ5, הרי זה פעל גם למעלה שיומשכו ענינים נעלים ביותר, ועי"ז נפעלה שמחה שלא בערך אפילו לשמחת המועדים שבהם ישנו החיוב ושמחת בחגך6. וכל זה הוא מצד המס"נ של בנ"י, וקבל היהודים7, שעי"ז נמשך גם מלמעלה באופן כזה. אך עפ"ז אינו מובן, למה הוצרכו להמתין עד שהיתה המלחמה עם עמי הארץ, בשושן הבירה ובכל מדינות המלך, באופן דהרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף8, ורק למחר, כאשר ונוח מאויביהם8, אזי הי' הענין דימי הפורים9 [ולכן הי' גם החילוק בין כל מדינות המלך לשושן הבירה, שבכל מדינות המלך היתה המלחמה ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה (ועל כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר גו' שמחה ומשתה), משא"כ בשושן שנקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה10], דלכאורה, כיון שענין המס"נ הי' במשך כל השנה, ועאכו"כ בשעת המלחמה, א"כ, הי' צריך להיות ענין הגילויים דפורים עוד קודם המלחמה, ולכל היותר במשך המלחמה, ולמה באו עניני ימי הפורים דוקא למחרת, כאשר ונוח מאויביהם.

ב) ויובן בהקדם11 מארז"ל בגמרא12 שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהם תחילה, כשהוא אומר כו' הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה כו', ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר כו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה, ורק אח"כ יכולים לבנות להם בית הבחירה [ובדוגמת ימי הפורים, שרק לאחרי שהרגו חמשה ושבעים אלף שהיו מבני עמלק (כדאיתא במדרש13), אזי הי' יכול להיות ענין ימי הפורים, שהוא בדוגמת בנין בית הבחירה]. ובאופן כזה נקבע גם סדר הדורות. דהנה, משנכנסו לארץ היו שופטי ישראל וגדולי ישראל, ואעפ"כ לא נצטוו עדיין על מחיית זרעו של עמלק, אלא רק על המלחמה בשבע אומות, שזהו"ע כיבוש ארץ ישראל שהיא ארץ שבעה עממין. ואח"כ הי' מינוי מלך, שזהו שאול, ראש למלכים14, ורק לאח"ז הי' הציווי פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל גו' לך והכית את עמלק והחרמתם גו'15. ורק לאחרי דור שאול שענינו הי' מלחמה בעמלק, אזי בא דור דוד, שענינו הי' לעשות את כל ההכנות לבית המקדש, כמ"ש16 הכינותי גו', ורק מצד הטעם שדם לרוב שפכת גו'17, הי' הבנין בפועל ע"י שלמה, אבל כל זה שייך לדורו של דוד, כמ"ש18 מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

והנה שלשה ענינים אלו שבכניסה לארץ ישנם גם בעבודת האדם. דהנה, גם בעבודת האדם ישנו ענין הארץ, כמארז"ל19 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וכיון שבכל יום ויום צריכה להיות עבודת האדם לקונו לעשות רצון קונו, הנה זהו ענין הכניסה לארץ ישראל בעבודת האדם. ובזה ישנו הסדר דמינוי מלך, ואח"כ מחיית זרעו של עמלק, ואח"כ בנין בית הבחירה, כפי שהם בעבודת האדם. וכידוע שהתורה כללות ופרטות ניתנה20, ולכן כשם שהענין הוא בכללות בנ"י ובכללות כל הזמנים, כן הוא גם בכל אחד ואחד בכל יום ויום. והענין בזה, דהנה, בענין יצי"מ (גאולת ניסן, שקשורה גם עם גאולת פורים, כמארז"ל21 מסמך גאולה לגאולה, פורים לפסח) אמרו רז"ל22 חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא היום ממצרים, ומיד לאח"ז מתחיל הענין דזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים23, אלא, שבכדי שתוכל להיות המלחמה בעמלק, צ"ל תחילה הענין דמינוי מלך בעבודת האדם. ומזה מובן גם שקודם לכל ג' ענינים אלו (מינוי מלך, מחיית עמלק ובנין בית הבחירה) צריך להיות הענין דיציאת מצרים, שכללות הענין דמצרים הו"ע סדר ההשתלשלות, ובפרטיות אצל כל אחד מישראל בפרט הו"ע ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא24, שהרי נשמה שנתת בי כו' אתה בראתה, חצובה מתחת כסא הכבוד25, ואח"כ אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, בהתלבשותה בהגוף ונפש הבהמית, שזוהי ירידה לבירא עמיקתא, במיצרים וגבולים הכי ירודים. ולכן צריך להיות ענין היציאה ממצרים, ואח"כ לבוא אל ארץ טובה ורחבה26, ושם נעשה קיום ג' מצוות הנ"ל.

ג) אך צריך להבין תחילה מהו כל ענין ירידת הנשמה למטה, שבגלל זה צריך להיות הענין דיצי"מ. ומבואר בזה, שירידה זו צורך עלי', והעלי' היא באופן שהנשמה מגעת למעלה יותר מהמקום שבו היתה קודם הירידה. וזהו כללות הענין שאמרו רז"ל27 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, דהנה, חיי העוה"ב (בכללות ובדרגא העליונה) קאי על ג"ע העליון, שהוא המקום שממנו נלקחת הנשמה, שעז"נ28 דע מאין באת, כמבואר בלקו"ת29 שמקור הנשמה היא מאין, בחי' ג"ע העליון, ולאן אתה הולך, לג"ע התחתון, ולאח"ז עד לעולם התחתון כפשוטו, הנה בחי' מאין באת, שזהו ג"ע העליון, נקרא בשם חיי העוה"ב (לא רק עוה"ב בלבד, אלא חיי עוה"ב). והענין בזה, דהנה ידוע שגן עדן והעולם שבו נמצא הג"ע הם (לא באותה דרגא, כדעת הטועים, אלא) שלא בערך ובדוגמא זל"ז30. וכמו בג"ע התחתון שבעולם התחתון, הרי בודאי שג"ע הוא שלא בערך לעניני העולם, הנה כן הוא גם בג"ע העליון שמקומו בעולם הבריאה31, שג"ע שבעולם הבריאה הוא למעלה שלא בערך מעולם הבריאה. ולכן, בנוגע לעולם הבריאה הנקרא עולם הכסא32, ששם החיות והשרפים הנושאים את הכסא, איתא במדרש33 על הפסוק34 כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד, שזהו לפי שעולם הוא מלשון העלם והסתר35. והיינו, שאע"פ שישנו כח הפועל בנפעל36, ועאכו"כ בעולמות העליונים, עד לעולם הבריאה שרק מיעוטו רע37, והרע אינו מעורב, ועד שהוא רק אפשרי המציאות38, מ"מ, גם הוא נקרא בשם עולם, מלשון העלם והסתר. וכמובן גם ממארז"ל39 מה הנשמה ממלאה (ומחי') את הגוף כך הקב"ה ממלא (ומחי') את העולם, הנה בדוגמת הנשמה בגוף, הרי אפילו מי שהוא בר שכל ומרומם בערכו, ולכן מבין אמיתית הענין, שכל מציאות גופו הוא חיי הנשמה, מ"מ, אינו יודע מאומה אודות מהות הנשמה, כי אם מציאותה בלבד. וכן הוא גם בעולמות, עד לעולם הבריאה, שנקרא עולם הנשמות40, שמה שהקב"ה ממלא את העולם הרי זה באופן שהעולם יודע רק המציאות דאלקות ולא המהות. אבל בג"ע שבעולם הבריאה, ישנו לא רק השגת המציאות, אלא גם השגת המהות. וזהו שהענין דג"ע הוא שנהנין מזיו השכינה41, שענין הזיו הוא להאיר, והיינו, שלא זו בלבד שיודעים שישנו זיו, אלא שפועל פעולתו בענין של אור (ער מאַכט ליכטיק). וזהו גם מה שהאבות נקראים זיותני עולם42, דאף שגם לפנ"ז הי' הקב"ה ממלא ומחי' את העולם, מ"מ, הי' העולם מתנהג באפילה43, ופעולת האבות, זיותני עולם, היא, שהאירו את העולם שיהיו הכל רואים את האור. ומזה מובן גם בענין ג"ע שבו נהנין מזיו השכינה, שזיו השכינה הו"ע של אור בפועל, דהיינו, לא רק ידיעת המציאות, אלא שגם רואים את הדבר, לפי שמאיר כו'. ומצד זה הוא החילוק בין חיות הקודש שבעולם הבריאה לנשמות שבג"ע שבעולם הבריאה, שחיות הקודש אינן רואות את הכבוד, משא"כ הנשמות שבג"ע, כמארז"ל הנ"ל33 על הפסוק כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם בשעת מיתתן, דכיון שאז נמצאת הנשמה בג"ע שבעולם הבריאה, לכן היא רואה מה שחיות הקודש שבעולם הבריאה אינן רואות. וזהו העילוי דג"ע לגבי העולם שבו נמצא, כולל גם העילוי דג"ע העליון לגבי עולם הבריאה. ומזה מובן גודל העילוי דחיי עוה"ב, שהו"ע ג"ע העליון שבעולם הבריאה. ועל זה אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו', שהו"ע נעלה יותר (לא רק מעולם הבריאה, אלא) אפילו מחיי עוה"ב, למעלה מהג"ע שבעולם הבריאה.

ד) והנה מהודעת רז"ל במאמרם זה (יפה שעה אחת כו') גופא, מובן, שעיקר הדיוק הוא על התשובה ומעשים טובים בעוה"ז דוקא, והיינו, שהענין דיפה כו' נפעל לא כ"כ מצד עצם ענין התשובה ומעשים טובים, שיכול להיות לכאורה גם בעולמות העליונים (לאו דוקא בעוה"ז), וכמו שבקשו המלאכים תנה הודך על השמים44, אלא מצד זה שהתשובה ומעשים טובים הם כפי שניתנו בעוה"ז דוקא. וזהו גם ביאור ההכרח שבענין הירידה למטה, כי, דוקא ע"י הירידה לעוה"ז, ששם ישנו ענין התשובה ומעשים טובים כפי שהם בעוה"ז, אזי יכולים להגיע להמקום שלמעלה מחיי עוה"ב, בחי' מאין באת, שהו"ע עליית הנשמה למעלה משרשה ומקורה.

אך צריך להבין, מהו הטעם שיש צורך בענין הירידה בהמיצרים וגבולים דעוה"ז התחתון, ודוקא עי"ז נעשה הענין דיפה כו'. ומבואר בזה, שזהו ע"ד מ"ש45 מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, שבכדי להגיע למרחב האמיתי, הרי זה דוקא כשבאים מן המיצר. וכפי שרואים גם בעבודת האדם, שדוקא בעבודת בעלי תשובה יכול להיות הענין דבחילא יתיר46, למעלה אפילו מצדיקים גמורים שאין יכולים לעמוד שם47, והיינו לפי שאצל צדיקים אין ענין של מיצר כמו אצל הבעל תשובה. ויש עוד דוגמא לזה גם בהנוגע לבירור הרע. דהנה, בנוגע לרע הגלוי, העבודה היא לפי ערך בנקל, משא"כ בנוגע לרע המכוסה, צריך כו"כ עניני השתדלות ויגיעה עד שיכולים להתגבר עליו כו'. ובכללות הם שני הענינים במלחמת האדם שנקראים בחרבי ובקשתי48, שענין החרב הוא בשביל אויב הקרוב, והיינו, שהענין הוא בקירוב אליו, ורואה בעין השכל או בעין כפשוטו שזהו אויב שלו, הנה בשביל זה מספיק ענין החרב, שגם ענינה הוא באופן שמגעת במקום הסמוך אליו, לנצח את האויב הסמוך אליו. אמנם, כאשר האויב הוא רחוק הימנו, והיינו, שקשה להבחין (פאַנאַנדערקלייבן זיך) במה מתבטאת מהות האויב, ועד שיכול להיות אצלו ספק אם הוא אויב ושונא שלו, או שמא אינו מנגד אליו, הנה על זה צריך לענין הקשת, שיורה את החץ למרחוק, שענינו ברוחניות היינו למרחוק מההבנה וההשגה שלו, הנה גם שם יוכל להגיע החץ ולאבד אותו כו'. וענין יריית החץ ע"י הקשת הוא באופן שכל מה שמושכים את יתר הקשת למטה יותר אזי תגדל יותר מרוצת החץ לפגוע באויב הרחוק ביותר. ודוגמתו בעבודה הרוחנית, שככל שיגדל אצלו ענין המיצר, ע"י ההוספה והריבוי בהתבוננות שמביאה לידי מרירות כו', יוכל להגיע בריחוק ובעומק יותר לבער אפילו דקות הרע. והיינו, שככל שיתוסף בענין המיצר, יגיע לתשובה שלימה יותר ועד לתשובה עילאה בתכלית. וזהו כללות הענין בעבודת האדם, שדוקא מן המיצר באים למרחב האמיתי ועד למרחב העצמי.

ה) וזהו כללות הענין דיצי"מ שצריך להיות בכל יום ויום, והיינו, שמצרים הוא כללות ענינו של עולם הזה שבו צריכה להיות העבודה דתשובה ומעשים טובים, ובכל יום צריכה להיות היציאה ממצרים, שזהו ע"י העבודה שמתבונן בהמיצר שלו, עקתא דילי', ועי"ז פועל בעצמו לבוא אל המרחב, אל ארץ טובה ורחבה. וענינו בכללות עבודת האדם, שכל זמן שעובד עבודתו בכחות פנימיים, שענינם הוא כשמם שהם מלובשים בכלי, דהיינו, שיש בהם מדידה והגבלה, שזוהי כללות העבודה ע"פ טו"ד, הרי עדיין לא יצא מן המיצר שלו. ורק כאשר עבודתו היא בבחי' רעותא דלבא, שאינה מלובשת בפנימיות בכלים, אזי יוצא מהמיצרים וגבולים שלו, שזוהי העבודה שמצד כחות פנימיים בלבד, ובא לעבודה נעלית יותר, ועד לעבודה האמיתית, שהו"ע המרחב. והענין בזה, דהנה, אע"פ שלית מאן דתפיס בי'49, ועד שאפילו מחשבה עילאה לית תפיסא בי'49, מ"מ, נתפס איהו ברעותא דלבא50. והנה, ענין המחשבה קאי (בכללות) על ספירת החכמה שנקראת בשם מחשבה, כמאמר51 מחשבה ויובלא לא אתפרשו לעלמין. ודוגמתו באדם התחתון, שעשר כחות נפשו הם כנגד עשר ספירות שנשתלשלו מהן52, שענין המחשבה הוא ראשית השכל. ומובן, שעדיין אין זה ענין של יציאה מכל המדידות וההגבלות. ועוד זאת, שמצד בחי' זו יכול להיות רק הענין דבחכמה אתברירו53, דהיינו, שמברר מהו טוב ומהו רע, ודוחה את הרע, אבל עדיין נשאר מציאות רע, ורק דחהו מעצמו, ולכן אין זה עדיין תכלית העבודה, כי, כל זמן שישנו מציאות הרע, הרי עדיין ישנה האפשריות והמציאות שתהי' אחיזה גם בו. אמנם, כאשר ישנה ראשית העבודה ועיקרה ויסודה, שהיא למעלה אפילו מראשית השכל שבנפשו, והו"ע העבודה דרעו"ד, בחי' בכל מאדך שלמעלה מבחי' בכל לבבך ובכל נפשך54, שהם עשר כחות הנפש, אזי נתפס איהו ברעו"ד. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז כו', היינו, שכדי שהעבודה בהמיצרים וגבולים דעוה"ז תהי' באופן דיפה כו', הרי זה ע"י הקדמת ענין התשובה (תשובה ומעשים טובים), שכללות עבודת התשובה היא בחילא יתיר, שזהו"ע רעותא דלבא, ולכן תפיס בי', עי"ז שתפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי'55. ואז מתעלית העבודה בעוה"ז למעלה יותר מחיי העוה"ב, וזוהי העלי' שבשבילה הי' כדאי הירידה דמאין באת, מג"ע העליון, ששם הי' מקום הנשמות קודם ירידתם למטה.

ו) אמנם גם בצאתכם ממצרים, כאשר העבודה היא בבחי' רעו"ד, הנה תחילת העבודה היא במעמד ומצב דלכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה56, כמבואר בארוכה בתו"א57 שהעבודה אינה בבחי' פנים בפנים, אלא בבחי' אחור, לכתך אחרי. ולכן יכול לבוא עמלק לנגד כו', וצריך להיות הענין דמלחמת עמלק, וקודם לזה צריך להיות הענין דמינוי מלך.

והענין בזה, דהנה, כללות הענין דעמלק הוא שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו58, שבזה חלוק עמלק משאר גוים, כמ"ש59 ראשית גוים עמלק, היינו, שישנם גוים, שהם שבע האומות, וישנו ראשית גויים, שזהו עמלק, שהוא ראשית ומקור להם60. דהנה, ענין שבע האומות בעבודת האדם הם שבע מדות רעות, ובכללות הו"ע התאוה. אך כיון שהמוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו61, הרי כאשר מתבונן בהבנה והשגה המתאימים למדה זו, אזי ביכלתו לשלוט על המדה ותאות הלב, עד שינצחנה. אמנם, עמלק הי' יודע את רבונו, שהי' אצלו ענין ההבנה וההשגה, ואעפ"כ העיז פנים, היפך הידיעה, והי' מכוון למרוד בו (לא רק למרוד בו סתם, אלא מכוון למרוד בו, רח"ל). וכפי שהיתה הנהגת עמלק כפשוטה, שלאחרי כל האותות והמופתים במצרים בפרעה ובכל עבדיו62, הנה ויבוא עמלק וילחם עם ישראל63, שהי' הראשון מבין האומות שבא ללחום עם ישראל64, שהו"ע העדר ההתפעלות מראיית אלקות במוחש. וזהו כללות הענין דחוצפא ומלכותא בלא תאגא65. וכמודגש גם בכך שעמלק לא הי' מתיירא שבנ"י יטלו את ארצו (כפי שהי' אח"כ אצל עמון ומואב, שהתייראו שיטלו את ארצם), ואעפ"כ, בא מעצמו להתגרות עם ישראל. ועד"ז בעבודת האדם, שלפעמים יכול להיות שלמרות ההתבוננות כו' הנה מצד הגסות והישות אינו יכול לסבול מציאות אחרת, והיינו, שאע"פ שהזולת אינו מפריע לו כלל, הנה עצם הענין שיש עוד מציאות, הרי זה מעיק ומיצר לו, ומצד זה נעשה אצלו ענין של מלחמה, באופן של חוצפא בלא תאגא, ללא טעם בהבנה והשגה. וכיון שעמלק יודע את רבונו, הרי מעצמו מובן שאי אפשר לנצחו ע"י הבנה והשגה, ולכן צריך להיות הקדמת הענין דמינוי מלך.

והענין בזה, כמבואר בארוכה במצות מינוי מלך66 ובכמה דרושים67, דלכאורה אינו מובן מהו הצורך במינוי מלך, הרי הוי' אלקיכם מלככם68. אך הענין יובן ממלכות דוד (שהיא לזרעו אחריו עד עולם69), שענינו הי' ביטול בתכלית, אם לא שויתי ודוממתי70, דלית לה מגרמי' כלום71, ודוקא מצד הביטול בתכלית אמר ארוממך אלקי המלך72, והיינו, שלא זו בלבד שהיתה אצלו ההנהגה דואתהלכה ברחבה73 לגבי למטה, אלא שפעל גם רוממות בהמלכות שלמעלה, כביכול. וענינו בעבודת האדם בכל יום הוא העבודה דק"ש, שכללות ענינה הוא מסירת נפש וקבלת עול, ובפרטיות יותר הו"ע קבלת עול מלכות שמים, כמארז"ל74 למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות, והיינו, שענין מינוי מלך, שום תשים עליך מלך75, היינו למנות על עצמו את המלכות שלמעלה, קבלת עול מלכות שמים, ולאח"ז יכול לילך לעבודה דקבלת עול מצוות76, שהו"ע תשובה ומעשים טובים. וע"י ענין הקב"ע, מינוי מלך, מנצחים במלחמת עמלק שבתחילת העבודה לאחרי יצי"מ, ועד שבאים אל ארץ טובה ורחבה, מרחב העצמי, כנ"ל.

ז) ועתה צריך להבין מה שצריך תחילה להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ דוקא לבנות בית הבחירה. והענין בזה, דהנה, ענינו של ביהמ"ק הוא כמ"ש77 וזה שער השמים, ובכללות הו"ע הכסא של הקב"ה, כמ"ש78 כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, וכפי שמבאר הבחיי79 בשם הרמב"ן, שכסא קאי על ספירת הבינה, כבוד קאי על ספירת החכמה (ל"ב נתיבות חכמה), מרום קאי על ספירת הכתר, וראשון הו"ע בחינת א"ס, וזהו כסא כבוד גו' מקום מקדשנו, שכל ענינים אלו היו מאירים בגילוי בביהמ"ק. והנה, במדרש פרשת בא80 איתא שבכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע, שנאמר81 לא יגורך רע. ולכן צריך תחילה להכרית זרעו של עמלק, כדי שלא יגורך רע. והיינו ע"ד משנת"ל (ס"ה) שלא מספיק הענין דבחכמה אתברירו, שמברר מה טוב ומה רע, ודוחה את הרע, אבל עדיין נשאר מציאות הרע, אלא העבודה צריכה להיות מצד ספירת הכתר שלמעלה מספירת החכמה, שעל ידה נעשה לא רק דחיית האויב, אלא ביטול מציאותו, כמ"ש82 וכל אויביך יכרתו. ורק לאחרי מחיית זרעו של עמלק, יכול להיות בנין בית הבחירה, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, בנין כסאו של הקב"ה, שאין דבר רע נוגע בו.

ח) וזהו ג"כ מ"ש83 מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, דלכאורה אינו מובן, מדוע נזכרו בפסוק רק שני דורות (מדור דור), ולא נאמר לדור ודור, שמורה על הנצחיות, ע"ד מ"ש84 אתה הוי' לעולם תשב כסאך לדור ודור. אך הענין הוא, דהנה במכילתא85 ישנם ב' דעות בפירוש מדור דור. דעה הא', מדורו של משה ומדורו של שמואל, ודעה הב', מדורו של שמואל ועד דורו של משיח. ובפסיקתא86 נתפרטו ג' דעות, מדורו של משה ועד דורו של שמואל, מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר, ומדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של משיח. והענין בזה, דהנה, בדורו של משה הי' התחלת ענין מחיית זרעו של עמלק, וכמ"ש87 ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ויחלוש דייקא, כדאיתא במדרש88 שהו"ע של חלישות בלבד. וסיום הענין הי' צריך להיות בדורו של שמואל ושאול, כפי שאמר שמואל לשאול כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק גו' עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם גו'15. אך שאול לא הכרית זרעו של עמלק לגמרי, וכדאיתא בגמרא במסכת מגילה89 דכיון דלא קטלי' שאול לאגג (ונשאר חי עוד לילה אחת90) אתיליד מיני' המן, והיינו לפי ששאול הלך אחר הטעם91 [דאף שעבודתו היתה בדרגא נעלית ביותר, מ"מ הי' זה רק בבחי' הטעם דחכמה], ולכן הונח אצלו שאפשר להשאיר את מיטב הצאן והבקר כדי לזבוח קרבנות לה'92, ועל זה אמר לו שמואל, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים93, היינו, שתכלית העבודה הו"ע השמיעה וקבלת עול, ועד לעבודה דרעו"ד. ולכן הוצרך להיות הענין דמחיית עמלק מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר [שאז הי' גם הענין דוקבל7 היהודים94, ע"ד שהי' בדורו של משה, כדאיתא בזהר95 וקבל (לשון יחיד) דא משה, וכן איתא בגמרא96 קיימו97 מה שקבלו כבר, בימי משה, ומזה נמשך גם ענין המס"נ דימי הפורים]. ומדורו של מרדכי ואסתר (שאז היו ימי הפורים, שלא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם98) באים (באופן דמסמך גאולה לגאולה) לדורו של משיח, שאז יושלם הענין דמלחמה להוי' בעמלק. וזהו מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, שבשביל מלחמת עמלק מספיק שני דורות, הדור שבו נעשית התחלת מחיית עמלק, והדור שבו נשלמת מחיית עמלק, ולאח"ז יכול להיות בנין בית הבחירה, דירתו של הקב"ה, כמרומז גם במ"ש מדור דור, שנוסף על הפירוש שדור הו"ע של זמן, הרי זה גם מלשון דירה, והיינו, שכדי שתוכל להיות דירתו של הקב"ה, שזהו ענינו של ביהמ"ק, צריך להיות תחילה מחיית זרעו של עמלק. ובזה יובן ג"כ הטעם שבנין המשכן הי' יכול להיות אע"פ שלא נכרת זרעו של עמלק (כי אם באופן של חלישות בלבד, כנ"ל), שזהו לפי שהמשכן נקרא בשם אוהל99, דירת עראי בלבד, וכמ"ש100 כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. אבל כדי שיוכל להיות ענין של דירה (מדור דור, לשון דירה) ממש, דירת קבע, צריך להיות תחילה מחיית זרעו של עמלק.

ט) ועפ"ז יובן גם בנוגע לימי הפורים, דהנה, ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, שלכן אפילו כאשר כל המועדים בטלים, הנה ימי הפורים לא יבטלו, והיינו, שהגילוי דפורים הוא גילוי קבוע, שזהו ענין של דירה, ולא ענין של עראי. ולכן הוצרך להיות תחילה הריגת חמשה ושבעים אלף מבני עמלק, שהו"ע מחיית זרעו של עמלק, ואח"כ הי' יכול להיות הענין דימי הפורים, שהוא בדוגמת ענין הדירה דביהמ"ק. וכן הוא בגאולה העתידה – מדורו של מרדכי ואסתר לדורו של משיח, וכמארז"ל מסמך גאולה לגאולה, מגאולת פורים, שהיתה באופן שאכתי עבדי דאחשורוש אנן101, לגאולה דיצי"מ בימי הפסח, ועד לגאולה בימי משיח צדקנו, שתהי' כימי צאתך מארץ מצרים102 – שגם בה יהי' הסדר שתחילה יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ103, ואח"כ יהי' בנין ביהמ"ק השלישי, שיתגלה למטה מעשרה טפחים בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.