ומכל מקום יזהר שלא להניח ריוח כו' אמר הכותבא : ידוע ומפורסם לכל הסופרים מובהקים דמדינתנו, שהנהיג הרב להניח ריוח דווקא בסוף פרשת שמע כשיעור ט' אותיות, וגם קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע להניח ריווח כשיעור ט' אותיות (וראיתי כתוב הדור על זה אצלו פלפול עמוק וחריף באריכות גדולב , וחבל על דאבדין), בין בתפילין בין במזוזות, אלא שבתפילין הריוח שבסוף פרשת שמע וכן קודם התחלת והיה אם שמוע כשיעור ט' אותיות גדולות, דהיינו כשיעור ג' פעמים אשר, ובמזוזה אין צריך להיות הריוח רק כשיעור ג' יודי"ןג סוף פרשת שמע וכשיעור ג' יודי"ן קודם התחלת פרשת והיה אם שמוע. ובשעה שכתב השולחן ערוך שלו נמשך אחר דעת הבית יוסף בשולחן ערוך שלו, ואחר כך חזר בו.
המו"ל הוצאה הראשונה של שוע"ר (כנראה המהרי"ל אחיו של אדה"ז).
כנראה הוא הנדפס אח"כ בשו"ת סי' א, וראה שם ד"ה מיהו בספר התרומה, שלמסקנא נראה שם דעתו, להשאיר ריוח כשיעור בסוף פר' שמע וגם בתחלת פר' והיה אם שמוע, כי בזה סובר גם סה"ת דמקרי סתומה, כפשטות לשון הירושלמי "פתוחה מכאן ומכאן סתומה".
כנראה צ"ל: ט' יודי"ן ... ט' יודי"ן; והוא עפ"י המבואר בשו"ת אדה"ז סי' א (ד"ה והנה הט"ז) הטעם שבמזוזה יש מקום לשיטת הט"ז דסגי בפחות מכשיעור מכאן ומכאן שמצטרפין לשיעור, ועפ"י שיטת הב"י חיו"ד סי' ערה (רכב, א מובא בש"ך שם סק"ד) שבדיעבד סגי בשיעור ט' יודי"ן בין פרשה לפרשה. ועי' בשו"ת אדה"ז שם שמביא דברי הרא"ש והסמ"ק והסמ"ג, להשאיר במזוזה פחות משיעור ג' אותיות כאן וכאן, ומבאר הטעם כיון שהריוח במזוזה הוא להכירא בעלמא. אמנם כאן כותב בתחלה "ט' אותיות כו' בין במזוזות", וא"כ גם כאן יש לגרוס "ט' יודי"ן", וכן המנהג להשאיר במזוזה ריוח ט' יודי"ן כאן וכאן.
Start a Discussion