Introduction

The Giving of the Torah was a watershed moment in the world’s spiritual history. With the word Anochi (אנכי)1 – interpreted by our Sages2 as an acronym for the Aramaic phrase, אנא נפשי כתבית יהבית, “I wrote down and gave over My soul” – G‑d invested His Essence in the words He uttered, imprinting them upon the hearts of every Jew and upon all existence.

As the Midrash3 comments on the verse,4 “The heavens are the heavens of G‑d and the earth he gave to man,” spirituality and material existence are two opposites, and, according to their natural pattern, the spiritual cannot permeate the material, nor can the material absorb the spiritual. Nevertheless, at the time of the Giving of the Torah, this mutual exclusivity was nullified. When G‑d spoke with “a great and unceasing voice,”5 the potential was granted for unity to be established between these disparate planes of being.

Our Sages6 highlighted this concept through their commentary on the phrase, “a great and unceasing voice,” offering three different interpretations:

a) G‑d’s voice that proclaimed the Ten Commandments did not remain only in the Holy Tongue, but divided into seven voices, which further subdivided, until the Ten Commandments were heard in all 70 languages of the world.

b) The voice did not cease at the Giving of the Torah; it continues to resound and, from this same voice, all the prophets and sages of all generations derive their prophecy and insights.

c) Unlike a natural voice, this voice did not produce an echo.

The first interpretation points to the universality of the revelation at Mount Sinai. The Torah was intended to uplift and refine all humanity, as Rambam states,7 “Moshe was commanded by the Almighty to compel all the inhabitants of the world to accept the commandments given to Noach’s descendants.” So that non-Jews would have a close relationship with G‑d’s word, the voice with which He commanded the Torah subdivided into the languages spoken by these nations.

Moreover, having the words of the Torah spoken by G‑d in all these languages refined them, enabling the sparks of holiness embedded in them to be elevated. In that way, when the Torah is translated into an ordinary language, G‑d’s voice that declared, “I am G‑d your L‑rd,” which is enclothed in every word of the Torah, permeates – and simultaneously elevates – that ordinary tongue.

The second interpretation highlights the timelessness of the revelation at Mount Sinai, that the communication of G‑d’s word is an ongoing process, as our Sages teach, “Every new Torah concept developed by an experienced sage was given to Moshe at Sinai.”8 The fact that a particular insight was not revealed until conveyed by a prophet or sage at a later point in Jewish history is not a contradiction to its Divine origin. Instead, “there is a time for every purpose under heaven”9 — i.e., every concept in the Torah has its specific time when it is to be revealed from the concealed manner in which it was included in the voice that sounded at Sinai. It is only that the particular prophet or sage who revealed it was chosen to serve as a conduit to convey G‑d’s word at that given time.

After these encompassing lessons, the third interpretation – that G‑d’s voice did not have an echo – seems less than inspiring. After all, an echo is a natural phenomenon and the lack of an echo appears as a sign of weakness.

The Rebbe looks at that point differently. He offers a unique explanation, highlighting the depth of this interpretation and clarifying how it expresses the theme of the Giving of the Torah – that the revelation at Sinai erased the divide between the material and the spiritual.

A Voice With No Echo

1

The Torah states that when G‑d gave the Ten Commandments to the Jews, He addressed them with “a great and unceasing voice.”10 The Midrash11 offers three interpretations of that phrase:

a) G‑d’s voice that proclaimed the Ten Commandments did not remain only in the Holy Tongue, but divided into seven voices, which further subdivided until the Ten Commandments were heard in all 70 languages of the world.

b) The voice did not cease at the Giving of the Torah; it continues to resound, and from this same voice, all the prophets and sages12 of all future generations derive their prophecy and insights.

c) Unlike natural voices, this voice did not produce an echo.

א

אוֹיפן פָּסוּק "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (אַז דֶער קוֹל פוּן דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת אִיז נִיט נִפְסָק גֶעווָארְן), בְּרֶענְגְט דֶער מִדְרָשׁא דְרַיי פֵּירוּשִׁים: א) "קוֹל אֶחָד נֶחְלַק לְז' קוֹלוֹת וְהֵם נֶחְלָקִים לְע' לָשׁוֹן" (דֶער קוֹל אִיז נִיט פַארְבְּלִיבְּן בַּיי לָשׁוֹן קוֹדֶשׁ אַלֵיין, נָאר עֶר אִיז אַרָאפְּגֶעקוּמֶען אִין זִיבְּן קוֹלוֹת אוּן זֵיי הָאבְּן זִיךְ צֶעטֵיילְט אִין אַלֶע שִׁבְעִים לָשׁוֹן). ב) "שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתְנַבְּאוּ כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁעָמְדוּ" (דֶער קוֹל הָאט זִיךְ נִיט אוֹיסְגֶעלָאזְט בְּעֵת מַעֲשֶׂה, נָאר עֶר צִיט זִיךְ שְׁטֶענְדִיק, דָאס הֵייסְט אַז פוּן דֶעם קוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה נֶעמֶען זִיךְ אַלֶע עִנְיָנִים ווָאס זַיְינֶען דֶערְנָאךְ נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן דוּרְךְ דִי נְבִיאִים (אוּן דִי חֲכָמִיםב שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר). ג) "שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל" (עֶר הָאט נִיט גֶעהַאט קֵיין ווִידֶער־קוֹל (עֶכָא), ווִי עֶס אִיז בַּיי אַלֶע קוֹלוֹת, ווָאס קְלִינְגֶען אָפּ צוּרִיק).

Clarification is necessary: How does the third interpretation – that G‑d’s voice did not produce an echo – express the magnitude and unlimited nature of the voice through which G‑d communicated the Ten Commandments? The first two interpretations clearly draw attention to the greatness of the Giving of the Torah, indicating that G‑d’s voice was not limited to the Holy Tongue, or to the specific time of the revelation, but extended into all other languages and subsequent generations. Yet the fact that G‑d’s voice did not produce an echo does not seem to reflect its strength. On the contrary, it appears to indicate a certain weakness, for the stronger a voice is, the louder will be the echo produced by its reverberations. The fact that the voice did not have an echo appears to indicate weakness.

דַארף מֶען פַארְשְׁטֵיין: מִיט ווָאס דְרִיקְט אוֹיס דֶער דְרִיטֶער פֵּירוּשׁ (אַז "לֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל") – דִי גְרוֹיסְקַיְיט אוּן בְּלִי גְבוּל פוּן דֶעם קוֹל בַּיי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? לוֹיט דִי עֶרְשְׁטֶע צְווֵיי פֵּירוּשִׁים אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק: דֶער קוֹל אִיז נִיט גֶעווֶען בַּאגְרֶענֶעצְט צוּ לָשׁוֹן קוֹדֶשׁ אַלֵיין אָדֶער צוּם זְמַן פוּן מַתַּן תּוֹרָה אַלֵיין, נָאר עֶר אִיז אַרָאפְּגֶעטְרָאגְן גֶעווָארְן אוּן זִיךְ צֶעשְׁפְּרֵייט אִין אַלֶע לְשׁוֹנוֹת אוּן עֶר צִיט זִיךְ אִין אַלֶע דוֹרוֹת. אָבֶּער דָאס ווָאס "לֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל" ווַיְיזְט נִיט לִכְאוֹרָה אוֹיף דֶער שְׁטַארְקַיְיט פוּן קוֹל. אַדְּרַבָּה – ווָאס דֶער קוֹל אִיז שְׁטַארְקֶער הָאט עֶר אַלְץ אַ שְׁטַארְקֶערְן אָפְּקְלַאנְג. ווִיבַּאלְד אַז דֶער קוֹל הָאט נִיט גֶעהַאט קֵיין אָפְּקְלַאנְג, ווַיְיזְט דָאךְ עֶס, לִכְאוֹרָה, גָאר אוֹיף זַיְין שְׁווַאכְקַיְיט.

Also, an explanation is necessary: G‑d does not perform a miracle unnecessarily.13 Since it is natural for a voice to produce an echo, and a strong voice to produce a loud echo, what was the reason for this deviation from the natural order? Why did the great voice that resounded at the Giving the Torah not produce an echo?

אוֹיךְ דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין: דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער מַאכְט דָאךְ נִיט קֵיין נֵס אוּמְזִיסְטג, אָן אַ נֵייטִיקַיְיט, אוּן ווִיבַּאלְד אַז יֶעדֶער קוֹל הָאט בְּטֶבַע אַ בַּת קוֹל, אוּן אַ קוֹל גָּדוֹל הָאט אַ שְׁטַארְקְן ווִידֶער־קוֹל, אִיז צוּלִיבּ ווָאס הָאט דָא גֶעדַארְפְט זַיְין שִׁינּוּי הַטֶּבַע, אַז דֶער קוֹל גָּדוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה זָאל נִיט הָאבְּן קֵיין ווִידֶערְקוֹל?

Some commentators explain the necessity for this miracle as follows: Were there an echo, one might have thought that the echo was a second voice that emanated from another entity. Rather than allow for such a misconception, G‑d prevented the voice which pronounced the Ten Commandments from producing an echo.

This explanation, however, is insufficient. For it is clearly evident that an echo is merely a reflection of the original voice; it has the same tone and repeats exactly the same words. Consider: The voice proclaiming the Ten Commandments issued forth from all four directions and from heaven and earth simultaneously.14 Nevertheless, the Jews did not err and think there were other entities speaking the same words. That being so, certainly they would not have erred regarding an echo, which is heard shortly after the initial voice and obviously is merely a copy of the original voice that was just heard.

דָא מְפָרְשִׁים ווָאס זַיְינֶען מְבַאֵר, אַז דִי נוֹיטִיקַיְיט פוּן דֶעם נֵס אִיז גֶעווֶען, בִּכְדֵי נִיט צוּ גֶעבְּן קֵיין אָרְט צוּ הָאבְּן אַ טָעוּת, אוּן מֵיינֶען אַז דֶער אָפְּקְלַאנְג אִיז אַן אַנְדֶער קוֹל. דֶער פֵּירוּשׁ אִיז אָבֶּער נִיט מוּבָן, ווָארוּם אִין אַ בַּת קוֹל אִיז דָאךְ קֶענְטִיק אַז עֶר אִיז אַ אָפְּקְלַאנְג פוּן דֶעם קוֹל אַלֵיין; אִין אִים הֶערְט מֶען דָאךְ דִי זֶעלְבֶּע שְׁטִימֶע אוּן דִי זֶעלְבֶּע ווֶערְטֶער. וּמַה־דָאךְ אַז סְ'אִיז נִיט גֶעווֶען קֵיין טָעוּת ווֶען דֶער קוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה אִיז גֶעקוּמֶען פוּן ד' רוּחוֹת הָעוֹלָם וּמִשָּׁמַיִם וָאָרֶץד פוּן אַלֶע זַיְיטְן אִין דֶער זֶעלְבֶּער צַיְיט – אִיז דָאךְ גֶעווִיס נִיט שַׁיָּיךְ צוּ חוֹשֵׁשׁ זַיְין פַאר אַ טָעוּת בַּיי אַ בַּת קוֹל ווָאס קוּמְט אַ קְלֵיינֶע ווַיְילֶע נָאךְ דֶעם קוֹל, אוּן סְ'אִיז קֶענְטִיק אִין אִים (דוּרְךְ דֶעם ווָאס אִין אִים הֶערְט זִיךְ דִי זֶעלְבֶּע שְׁטִימֶע אוּן ווֶערְטֶער) אַז עֶר אִיז בְּלוֹיז אַן אָפְּקְלַאנְג פוּן דֶעם קוֹל ווָאס אִיז גֶעווֶען מִיט אַ ווַיְילֶע פְרִיעֶר.

Another point that requires clarification: The Torah only relates stories that serve as instruction for our Divine service. What lesson can we learn from the fact that the voice proclaiming the Ten Commandments was “a great and unceasing voice”?

אוֹיךְ דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין; תּוֹרָה דֶערְצֵיילְט דָאךְ נִיט סְתַּם קֵיין סִיפּוּרִים, נָאר בִּכְדֵי צוּ אָפְּלֶערְנֶען פוּן זֵיי אַ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדָתֵינוּ – ווָאס פַאר אַ הוֹרָאָה אִין עֲבוֹדָה הָאבְּן מִיר פוּן דֶעם סִיפּוּר אַז בַּיי מַתַּן תּוֹרָה אִיז גֶעווֶען אַ קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף?

When G‑d Spoke to Man

2

The Ten Commandments begin with – and are all included within – the word Anochi15 (אנכי) interpreted by our Sages16 as an acronym for the Aramaic phrase,אנא נפשי כתבית יהבית, “I wrote down and gave over Myself” – i.e., G‑d invested Himself in the Ten Commandments that He then uttered.

Moreover, when giving these commandments, G‑d spoke to every Jew individually. This is indicated by the use of the singular E-lohecha (“your L‑rd”) in the phrase,17 “I am G‑d your L‑rd.” Furthermore, this applies not only to the Jews of that generation, but to all Jews of all time. As our Sages state,18 all Jewish souls — those who lived before the Torah was given,19 and those of all the subsequent generations — were present at the Giving of the Torah. Every Jew heard G‑d tell him personally, “I am G‑d your L‑rd.” It is as if He gave His entire Essence to every Jew individually.

ב

דִי הַתְחָלָה, ווָאס הָאט אִין זִיךְ כּוֹלֵל גֶעווֶען אַלֶע עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אִיז דֶער ווָארְט "אָנֹכִי"ה. זָאגְט אוֹיף דֶעם דִי גְמָרָאו אַז אָנֹכִי אִיז רָאשֵׁי תֵּיבוֹת "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית". דָאס הֵייסְט אַז בַּיי מַתַּן תּוֹרָה הָאט זִיךְ עַצְמוּת אַלֵיין כִּבְיָכוֹל אַרַיְינְגֶעשְׁרִיבְּן אוּן אַרַיְינְגֶעגֶעבְּן אִין דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ווֶעלְכֶע עֶר הָאט דַאן גֶעזָאגְט, אוּן גֶעזָאגְט הָאט עֶר זֵיי צוּ יֶעדֶער אִידְן בַּאזוּנְדֶער – "אָנֹכִי הֲוָיָ' אֱלֹקֶיךָ" לְשׁוֹן יָחִיד, אוּן נִיט בְּלוֹיז צוּ דִי אִידְן פוּן יֶענֶעם דוֹר, נָאר, ווִי דִי רַזַ"ל זָאגְןז, אַז אַלֶע נְשָׁמוֹת, סַיי דִי ווֶעלְכֶע זַיְינֶען גֶעווֶען פַאר מַתַּן תּוֹרָהח אוּן סַיי דִי אַלֶע שְׁפֶּעטֶערְדִיקֶע דוֹרוֹת, זַיְינֶען גֶעווֶען בַּיְים מַעֲמַד הַר סִינַי, אוּן צוּ יֶעדֶערְן פוּן זֵיי הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גֶעזָאגְט "אָנֹכִי הֲוָיָ' אֱלֹקֶיךָ" אוּן "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית" – צוּ יֶעדֶער אִידְן בַּאזוּנְדֶער הָאט עֶר זִיךְ כִּבְיָכוֹל אָפְּגֶעגֶעבְּן מִיט זַיְין גַאנְצֶע עַצְמִיּוּת.

One might think that the inner relationship implied by “I wrote down and gave over Myself” applied only to the Ten Commandments, but not to those aspects of the Torah which were revealed afterwards, particularly by the prophets and sages of all the following generations. True, their words were not recited on their own initiative; “The spirit of G‑d spoke through them, and His word was on their tongue.”20 However, one might thinkthat their words do not have the power of the Giving of the Torah, wherein G‑d’s very Essence is invested, but instead, resemble the commands given to the Patriarchs before the Giving of the Torah.21

Similarly, one might think that the instructions by the later Torah scholars were given to the Jewish people as a whole, but not to each Jew as an individual. True, every Jew is obligated to fulfill them because he is part of our people as a whole. However, it is not the same as had their teachings been communicated specifically and personally to each individual.

To prevent these misunderstandings from arising, the Torah teaches that G‑d’s voice that resounded at Sinai was “a great and unceasing voice,” clarifying that all the aspects of the Torah which were to be revealed in every subsequent generation are all expressions of the “great voice” that emanated at the Giving of the Torah. The voice that proclaimed “I am G‑d your L‑rd,” using the singular, implies that G‑d’s Essence speaks to every Jew individually.

The fact that a particular teaching was not revealed until conveyed by a particular prophet or sage does not represent a contradiction of the above idea, for, “Until that moment, license was not granted him to prophesy.”2 “There is an [appropriate] time for every purpose”22 — i.e., every concept in the Torah has its specific time when it is to be revealed from the concealed manner in which it was included in the voice that sounded at Sinai.

קֶען מֶען דָאךְ מֵיינֶען, אַז דֶער "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית" אִיז גֶעווֶען נָאר בַּיי דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אָבֶּער דִי עִנְיָנִים פוּן תּוֹרָה ווֶעלְכֶע זַיְינֶען נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן נָאכְדֶעם וּבִפְרַט – דוּרְךְ דִי נְבִיאִים אוּן חֲכָמִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר – אִיז כָאטשׁ אוֹיךְ זֵיי הָאבְּן דִי נְבִיאִים אוּן חֲכָמִים נִיט גֶעזָאגְט חַס וְשָׁלוֹם פוּן זִיךְ אַלֵיין, נָאר "רוּחַ הֲוָיָ' דִּבֶּר בָּם וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנָם"ט (דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס גַיְיסְט הָאט גֶערֶעדט אִין זֵיי אוּן זַיְין ווָארְט – אוֹיף זֵייעֶר צוּנְג) – הָאבְּן זֵיי נִיט דֶעם כֹּחַ פוּן מַתַּן תּוֹרָה; אִין זֵיי שְׁטֵייט נִיט דֶער "אָנֹכִי", עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ, נָאר זֵיי זַיְינֶען בְּדוּגְמַת דִי צִיווּיִם ווָאס זַיְינֶען גֶעווֶען צוּ דִי אָבוֹת פַאר מַתַּן תּוֹרָהי, אוּן – אַז זֵיי זַיְינֶען צוּם גַאנְצְן כְּלַל אוּן נִיט קֵיין הוֹרָאוֹת צוּ יֶעדֶערְן בַּאזוּנְדֶער, (יֶעדֶער אִיד אִיז זֵיי טַאקֶע מְחוּיָב צוּ טָאן, אָבֶּער נָאר ווַיְיל עֶר אִיז אַ חֵלֶק פוּן דֶעם כְּלַל, אוּן נִיט עֶס אִיז אַ צִיווּי מְיוּחָד צוּ יֶעדֶער יָחִיד) – אוֹיף דֶעם זָאגְט מֶען: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" – אַלֶע עִנְיָנִים פוּן תּוֹרָה, ווָאס ווֶערְן נִתְגַּלֶּה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, אִיז אַלְץ דֶער זֶעלְבֶּער "קוֹל גָּדוֹל" פוּן מַתַּן תּוֹרָה, דֶער קוֹל פוּן "אָנֹכִי הֲוָיָ' אֱלֹקֶיךָ" (לְשׁוֹן יָחִיד), ווָאס עַצְמוּת רֶעדט צוּ יֶעדֶער אִידְן־יָחִיד בַּאזוּנְדֶער; אוּן דָאס ווָאס סְ'אִיז נִיט נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן בִּיז דֶער נָבִיא אוּן חָכָם הָאט עֶס גֶעזָאגְט, אִיז עֶס ווַיְיל "עַד אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִתְנַבְּאוֹת"א, ווָארוּם "וְעֵת לְכָל חֵפֶץ"יא, יֶעדֶער עִנְיָן אִין תּוֹרָה הָאט זִיךְ זַיְין זְמַן ווֶען עֶר דַארְף נִתְגַּלֶּה ווֶערְן פוּן דֶעם קוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה.

Similar concepts apply with regard to the interpretation that G‑d’s voice resounded in 70 languages. Mankind at large is obligated to observe the seven universal laws commanded to Noach and his descendants.23 The Jewish people are obligated to compel — in an era when this is possible, and, when they do not have dominion over non-Jews, to try to convince —mankind at large to observe these seven laws.24

To emphasize that these seven universal laws are not merely a peripheral matter that does not relate to the Giving of the Torah, the Torah teaches that G‑d’s voice that resounded at Sinai was “a great and unceasing voice,” self-dividing into 70 languages. The implication is that even the mitzvos to be observed by non-Jews, the people who speak these 70 languages, are part of the Giving of the Torah and must be observed for that reason. Not only must a non-Jew observe these laws because G‑d commanded so, and not because they concur with the dictates of mortal thought, but as Rambam rules,25 he must observe them because they were commanded in the Torah transmitted by Moshe at Sinai.

The knowledge that the Torah was communicated by G‑d in 70 languages is also important to the Jewish people because every Jew must try to influence the non-Jews to observe their seven mitzvos, specifically because G‑d G‑d gave them these commandments through Moshe.

דָאס זֶעלְבֶּע אִיז אוֹיךְ בְּנוֹגֵעַ דֶעם פֵּירוּשׁ אִין "קוֹל גָּדוֹל גו'", אַז דֶער קוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה אִיז צֶעטֵיילְט גֶעווָארְן אִין שִׁבְעִים לָשׁוֹן: בְּנֵי נח זַיְינֶען מְחוּיָב אִין דִי שֶׁבַע מִצְווֹתיב*, אוּן אַ אִיד דַארְף צְווִינְגֶען (וּבִזְמַן שֶׁאֵין יַד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה – מִשְׁתַּדֵּל זַיְין זִיךְ) אַז בְּנֵי נֹחַ זָאלְן מְקַיֵּים זַיְין זֵייעֶרֶע שֶׁבַע מִצְווֹתיב. אִיז בִּכְדֵי מֶען זָאל נִיט מֵיינֶען, אַז זֵייעֶרֶע שֶׁבַע מִצְווֹת זַיְינֶען אַ זַיְיטִיקֶע זַאךְ, ווָאס הָאט נִיט צוּ טָאן מִיט מַתַּן תּוֹרָה, זָאגְט דִי תּוֹרָה: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", דֶער קוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה אִיז "נֶחְלַק לְע' לָשׁוֹן", אַז אוֹיךְ דִי מִצְווֹת פַאר דִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן, דִי אוּמוֹת הָעוֹלָם, קוּמֶען פוּן דֶעם קוֹל גָּדוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה, ווָאס דֶערִיבֶּער אִיז אוֹיךְ דֶער קִיּוּם פוּן זֵייעֶרֶע מִצְווֹת דַארְף בַּיי זֵיי זַיְין מִצַּד דֶעם צִיווּי בַּיי מַתַּן תּוֹרָה; נִיט נָאר דַארְפְן זֵיי מְקַיֵּים זַיְין דִי מִצְווֹת מִצַּד צִיווּי הֲוָיָ' – אוּן נִיט ווַיְיל דֶער שֵׂכֶל אִיז זֵיי מְחַיֵּיב – נָאר נָאךְ מֶערֶער, זֵיי דַארְפְן דָאס מְקַיֵּים זַיְין ווַיְיל אַזוֹי הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אָנְגֶעזָאגְט אִין תּוֹרָה אוּן מוֹדִיעַ גֶעווֶען דוּרְךְ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אַז בְּנֵי נֹחַ דַארְפְן מְקַיֵּים זַיְין דִי שֶׁבַע מִצְווֹתיג. אוּן דִי יְדִיעָה אִיז נוֹגֵעַ אוֹיךְ צוּ אִידְן: אַ אִיד דַארְף צְווִינְגֶען (אוּן מִשְׁתַּדֵּל זִיךְ זַיְין) דִי אוּמוֹת הָעוֹלָם, אַז זֵיי זָאלְן מְקַיֵּים זַיְין זֵייעֶרֶע זִיבְּן מִצְווֹת אִיבֶּער דֶעם ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אָנְגֶעזָאגְט אוֹיף זֵיי דוּרְךְ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

The Refinement of Speech

3

Another fundamental concept that can be derived from the fact that the “great and unceasing voice” which resounded at Mt. Sinai self-divided into 70 languages relates to our Sages’ statement,26 “The Holy One, blessed be He, exiled the Jews among the nations solely so that they would be joined by converts.”

In an expanded sense, the term “converts” refers not only to non-Jews who accept the Jewish faith, but also to the sparks of holiness found in exile among the non-Jewish nations. When Jews live in exile and strive to refine the material substance of these lands, they are “joined by converts,” and these G‑dly sparks are elevated to their source in holiness.

Similar concepts apply with regard to the 70 languages. In them are potential “converts” – G‑dly sparks that are enclothed in these languages. When Jews use the words of these languages in their business dealings for the sake of Heaven, according to the mandates of Torah – and how much more so, when these words are used for Torah study – the sparks of holiness in the 70 languages are elevated. Indeed, we find the Sages of the Mishnah and the Gemara using words of Aramaic and the like and, in this way, accomplishing this purpose – i.e., enabling the Jews to be joined by “converts.”27

ג

נָאךְ אַ הוֹרָאָה עִיקְרִית אִין דֶעם "קוֹל גָּדוֹל גו'", ווָאס "נֶחְלַק לְע' לָשׁוֹן": סְ'אִיז יָדוּעַ דֶער פֵּירוּשׁ אוֹיף דֶעם מַאֲמַר רַזַ"ליד "לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאֻמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים" (דִי אִידְן זַיְינֶען פַארְטְרִיבְּן גֶעווָארְן אִין גָלוּת נָאר בִּכְדֵי עֶס זָאלְן צוּקוּמֶען צוּ זֵיי גֵרִים), אַז "גֵרִים" ווֶערְן דָא גֶעמֵיינְט דִי נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָּׁה ווֶעלְכֶע גֶעפִינֶען זִיךְ אִין גָלוּת בַּיי דִי אוּמוֹת הָעוֹלָם, אוּן דוּרְךְ דֶעם ווָאס אִידְן זַיְינֶען אִין גָלוּת אוּן טוּעֶן דָארְט זֵייעֶר עֲבוֹדַת הַבֵּירוּרִים, ווֶערְן נִיתּוֹסֵף "גֵרִים" – דִי נִיצוֹצוֹת ווֶעלְכֶע זֵיי זַיְינֶען מְבָרֵר אוּן מַעֲלֶה אִין קְדוּשָּׁה. אוֹיךְ ווֶערְט מִיט "גֵרִים" גֶעמֵיינְט דִי נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָּׁה ווֶעלְכֶע גֶעפִינֶען זִיךְ אִין דִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן; דוּרְךְ דֶעם ווָאס אִידְן בַּאנוּצְן זִיךְ מִיט ווֶערְטֶער פוּן דִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן אִין זֵייעֶרֶע גֶעשֶׁעפְטְן עַל־פִּי תּוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, אוּן ווֶער רֶעדט, ווֶען מְ'בַּאנוּצְט זִיךְ מִיט אָט־דִי ווֶערְטֶער אִין לִימּוּד הַתּוֹרָה אַלֵיין (ווִי מִיר גֶעפִינֶען אַז תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים הָאבְּן זִיךְ בַּאנוּצְט אִין מִשְׁנָה אוּן גְמָרָא מִיט ווֶערְטֶער פוּן לָשׁוֹן אֲרַמִּי וְכַדּוֹמֶה), אִיז מֶען מַעֲלֶה אָט־דִי נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָּׁה פוּן דִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן, עֶס ווֶערְט נִיתּוֹסֵף "עֲלֵיהֶם גֵּרִים"טו.

One might think that the Torah as studied in translation lacks the holiness of the Torah as given at Mount Sinai. For this reason, our Sages emphasize that at Sinai itself, G‑d’s “great voice” resounded in 70 languages. Even after the Torah has been translated to an ordinary language, and thus has been enclothed in garments of a lower level, the inner voice of the Torah being studied is the same as that which declared, “I am G‑d your L‑rd.” Indeed, the fact that it descends to a lower level indicates that it has an even higher source,28 as Chassidus explains,29 “The higher an entity’s source, the lower it will be able to descend.”

קֶען מֶען דָאךְ מֵיינֶען, אַז דִי תּוֹרָה ווֶעלְכֶע מֶען לֶערְנְט אִין דִי שִׁבְעִים לָשׁוֹן הָאט נִיט אִין זִיךְ דִי קְדוּשָּׁה פוּן תּוֹרָה ווִי זִי אִיז בַּא מַתַּן תּוֹרָה – זָאגְט מֶען, אַז אָט־דֶער קוֹל גָּדוֹל פוּן מַתַּן תּוֹרָה אִיז נֶחְלַק לְע' לָשׁוֹן. עֶר אִיז אַרָאפְּגֶעקוּמֶען אוּן זִיךְ אָנְגֶעטָאן אִין נִידֶערִיקֶערֶע לְבוּשִׁים, אָבֶּער דֶער פְּנִימִיּוּת פוּן דֶעם קוֹל אִיז דֶער זֶעלְבֶּער ווִי דֶער קוֹל גָּדוֹל פוּן "אָנֹכִי הֲוָיָ' אֱלֹקֶיךָ" (וְאַדְּרַבָּה, עֶס הָאט נָאךְ אַ טִיפֶערְן שׁוֹרֶשׁטז, "דְּכָל הַגָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר יוֹרֵד לְמַטָּה מַּטָּה יוֹתֵר")יז.

These explanations clarify the significance of the first two interpretations the Midrash offers on the verse cited above. However, the third explanation — that the voice did not produce an echo — still requires explanation.

דָאס אִיז אַלְץ אַ בִּיאוּר אוֹיף דִי עֶרְשְׁטֶע צְווֵיי פֵּירוּשִׁים. ווָאס אִיז אָבֶּער דֶער בִּיאוּר אוֹיף דֶעם דְרִיטְן פֵּירוּשׁ פוּן "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", "שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל"?

Natural, Not Miraculous

4

An echo reflects the pattern of or cho­zer, a “rebounding light.” When a light is drawn down but reaches a point where an obstacle prevents it from being drawn down further, it rebounds. Similar concepts apply regarding an echo. When sound waves strike a wall or another object that obstructs them, they bounce back like a ball that bounces off a wall. The Midrash refers to this phenomenon as a bas kol, “echo.”30 There is, however, a prerequisite necessary for all this to take place – there needs to be an obstruction that cannot absorb the ball, sound waves, or light.

ד

בַּת קוֹל אִיז בְּדוּגְמָא פוּן "אוֹר חוֹזֵר": ווֶען אַן אוֹר ווֶערְט נִמְשָׁךְ אוּן קוּמְט צוּ אַן אָרְט וואוּ עֶס אִיז דָא אַ זַאךְ ווָאס פַארְשְׁטֶעלְט אוּן לָאזְט נִיט דֶעם אוֹר גֵיין ווַיְיטֶער, אִיז דֶער אוֹר "חוֹזֵר", עֶר קְלַאפְּט זִיךְ אָפּ אוּן גֵייט אוֹיף צוּרִיק. אַזוֹי אִיז עֶס אוֹיךְ בַּיי אַ בַּת קוֹל: בְּשַׁעַת דֶער קוֹל טְרֶעפְט אָן אוֹיף אַ ווַאנְט אָדֶער אוֹיף עֶפֶּעס אַנְדֶערְשׁ ווָאס פַארְהַאלְט אִים, קְלִינְגְט אָפּ דֶער קוֹל אוֹיף צוּרִיק, אוּן דָאס ווֶערְט גֶערוּפְן (דָא אִין מִדְרָשׁ)יח בַּת קוֹל. וְעַל דֶּרֶךְ ווִי אַ כַּדּוּר (אַ בָּאל) ווָאס שְׁפְּרִינְגְט אָפּ פוּן אַ ווַאנְט. אַ תְּנַאי בַּא דֶעם אַלֶעם אִיז אָבֶּער, אַז דִי ווַאנְט אָדֶער דִי זַאךְ "זַאפְּט" נִיט אַרַיְין אִין זִיךְ דֶעם כַּדּוּר אָדֶער דֶעם קוֹל וְאוֹר.

When G‑d proclaimed “I am G‑d your L‑rd” in a loud voice, nothing could prevent its passage; it pervaded all existence, even inanimate objects. Every entity absorbed and was permeated with the voice proclaiming “I am G‑d….”

The Giving of the Torah was a foretaste of the revelation of the Ultimate Future,31 at which time, “The glory of G‑d will be revealed and all flesh will see.”32 The revelation of G‑d’s glory will permeate and be absorbed even within our physical flesh.

The revelation at Sinai was of a similar nature. For this reason, it was a natural phenomenon that G‑d’s voice did not have an echo. Its lack of echo did not result from weakness. On the contrary, because it was “a great voice,” it was “unceasing,” permeating all of existence and, for that reason, it did not produce an echo.

ווֶען דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט גֶעזָאגְט "אָנֹכִי הֲוָיָ' אֱלֹקֶיךָ" אִיז דָאס גֶעווֶען בְּקוֹל גָּדוֹל – קֵיין זַאךְ הָאט נִיט גֶעקֶענְט אָפְּשְׁטֶעלְן דֶעם קוֹל, עֶר הָאט דוּרְכְגֶענוּמֶען דִי גַאנְצֶע ווֶעלְט, אוֹיךְ דֶעם דוֹמֵם; יֶעדֶער זַאךְ הָאט אִין זִיךְ אַיְינְגֶעזַאפְּט אוּן דוּרְכְגֶענוּמֶען גֶעווָארְן מִיט דֶעם קוֹל פוּן "אָנֹכִי" (ווַיְיל בַּיי מַתַּן תּוֹרָה אִיז גֶעווֶען ווִי דֶער גִילּוּי דְּלֶעָתִידיט, ווֶען עֶס ווֶעט זַיְין "וְנִגְלָה כְּבוֹד הֲוָיָ' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר", אַז דֶער גִילּוּי פוּן כְּבוֹד הֲוָיָ' ווֶעט דוּרְכְנֶעמֶען אוּן נִקְלָט ווֶערְן אֲפִילוּ אִין דֶעם בָּשָׂר הַגַּשְׁמִי), אוּן דֶערִיבֶּער הָאט עַל פִּי טֶבַע נִיט גֶעקֶענְט זַיְין קֵיין בַּת קוֹל. "לֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל" – נִיט צוּלִיבּ חֲלִישׁוּת פוּן דֶעם קוֹל, נָאר אַדְּרַבָּה: ווַיְיל עֶר אִיז גֶעווֶען אַ "קוֹל גָּדוֹל" אִיז דֶערְפַאר "וְלֹא יָסָף" – "לֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל".

This was not a miracle, but rather a natural phenomenon. Since there was nothing holding back or obstructing the passage of G‑d’s voice, or preventing His voice from being absorbed into the material substance of the world, it did not bounce back.33

דָאס אִיז נִיט גֶעווֶען קֵיין נֵס, נָאר אַן עִנְיָן טִבְעִי: ווֶען סְ'אִיז נִיטָא קֵיין אָפְּהַאלְט אוּן פַארְשְׁטֶעל אוֹיף אַ קוֹל, אָדֶער ווֶען אַ קוֹל ווֶערְט נִקְלָט (אַיְינְגֶעזַאפְּט) הָאט עֶר נִיט קֵיין בַּת קוֹלכ.

When Our Walls Will Speak

5

This is not merely a story of the past, but a phenomenon true at present as well. Whenever a Jew studies the Torah, its words penetrate the walls of his home. As our Sages say,34 in the Era of the Redemption, “The beams of a person’s house will testify concerning him.” The way he conducts himself, his words and his actions, are absorbed by the walls of his home. At present, their effects remain hidden, but in the Era of the Redemption, the walls and the beams will proclaim everything they absorbed until that time – then, “A stone from the wall will cry out, and a beam of wood will answer it.”35

ה

בֶּאֱמֶת אִיז אִיצְט אוֹיךְ אַזוֹי: ווֶען אַ אִיד לֶערְנְט תּוֹרָה, נֶעמְט דוּרְךְ דֶער קוֹל הַתּוֹרָה נִיט נָאר עֶם נָאר אֲפִילוּ דִי ווֶענְט פוּן דֶער הוֹיז אִין ווֶעלְכֶער עֶר לֶערְנְט, ווִי חַזַ"ל זָאגְןכא, אַז לֶעָתִיד "קוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ" (דִי בַּאלְקְנְס פוּן זַיְין הוֹיז ווֶעלְן עֵדוּת זָאגְן ווֶעגְן דֶעם מֶענְטשְׁן), ווַיְיל אִיצְטֶער זַאפְּן זֵיי אִין זִיךְ אַרַיְין זַיְינֶע רֵייד אוּן מַעֲשִׂים, נָאר אִיצְטֶער אִיז עֶס בְּהֶעְלֵם (אוּן דֶער הֶעְלֵם הָאט אוֹיךְ אַן אָרְט עַל פִּי תּוֹרָה, תּוֹרַת אֱמֶת, ווָאס דֶערְפַאר זַיְינֶען פַארַאן חִילּוּקִים אִין הֲלָכָה – לְדוּגְמָא בְּהַנּוֹגֵעַ לִצְנִיעוּתכב – צִי מֶען טוּט אַ זַאךְ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָדֶער בְּגָלוּי) אוּן לֶעָתִיד ווֶעלְן דִי ווֶענְט אוּן בַּאלְקְנְס אַרוֹיסְשְׁרַייְעֶן דָאס ווָאס זֵיי הָאבְּן אַיְינְגֶעזַאפְּט אִין זִיךְ אִיצְטֶער – "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה"כג.

(Even though the influence of our conduct on our homes is hidden today, the fact that one’s words and conduct bring about a hidden effect is significant according to the Torah, which is “the Torah of truth.” For that reason, halachah makes distinctions between performing certain acts – for example, those that require modesty36 – in private or in public.)

A foretaste of the revelation of the effect of our conduct on our surroundings that will take place in the Era of the Redemption is manifest even in the present era by the tzaddikim. In this vein, the Talmud Yerushalmi relates37 that one of the elders of the Galilee possessed a staff that had belonged to Rabbi Meir and it would teach him knowledge. The question arises: How can a staff possibly teach? And more particularly, how can it impart a higher level of knowledge than that possessed by some of the Sages of that era?38

The answer is that Rabbi Meir’s Torah knowledge permeated even the material objects in his environment. Thus, his staff also absorbed his wisdom. And when the later Sage received this staff, he was able to gain Torah knowledge from it because Rabbi Meir’s wisdom that was hidden in the staff was revealed for him.39

אוּן פוּן דֶעם גִילּוּי דְּלֶעָתִיד אִיז פַארַאן אַ מֵעֵין אוֹיךְ אִיצְטֶער בַּא צַדִּיקִים. ווִי עֶס ווֶערְט דֶערְצֵיילְט אִין יְרוּשַׁלְמִיכד אוֹיף אֵיינֶעם פוּן דִי זִקְנֵי גָלִיל: "מַקְלוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִיא הָיְתָה מְלַמַּדְתּוֹ דַעַת" (רַבִּי מֵאִיר'ס שְׁטֶעקְן אִיז גֶעווֶען בַּיי אִים, אוּן דֶער שְׁטֶעקְן הָאט אִים גֶעלֶערְנְט דַעַת). וְלִכְאוֹרָה, ווִי קֶען אַ מַקֵּל לֶערְנֶען דַעַת? אוּן נָאךְ אַזַא דַעַת ווָאס מַאנְכֶע תַּנָּאִים דַאמָאלְס, זַיְינֶען דֶערְצוּ נִיט צוּגֶעקוּמֶעןכה ? נָאר ווַיְיל דִי תּוֹרָה פוּן רַבִּי מֵאִיר'ן הָאט דוּרְכְגֶענוּמֶען אוֹיךְ דִי גַשְׁמִיּוּת'דִיקֶע זַאכְן, ווֶעלְכֶע זַיְינֶען גֶעווֶען אַרוּם אִים בְּשַׁעַת זַיְין לֶערְנֶען, ווִי גֶערֶעדט פְרִיעֶר, אִיז זַיְין תּוֹרָה אַיְינְגֶעזַאפְּט גֶעווָארְן אוֹיךְ אִין דֶעם מַקֵּל. אוּן בְּשַׁעַת דֶער זָקֵן הָאט בַּאקוּמֶען דֶעם מַקֵּל, אִיז אִים צוּגֶעקוּמֶען דַעַת אִין תּוֹרָה, ווַיְיל פַאר אִים הָאט זִיךְ אַנְטְפְּלֶעקְט דָאס ווָאס עֶס אִיז גֶעווֶען בְּהֶעְלֵם אִין דֶעם מַקֵּלכו.

For the same reason, several of our Rabbis requested40 that their coffins be made from the table or lectern at which they studied or from the table from which they gave food to the poor. For the wood of the table or lectern absorbed the Torah which they studied or the charity they gave and will testify to their study or acts of charity.

(דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער טַעַם אוֹיף דֶעם ווָאס כַּמָּה הָאבְּן אָנְגֶעזָאגְטכז, אַז דֶעם אָרוֹן פַאר זֵיי זָאל מֶען מַאכְן פוּן דֶעם טִישׁ אָדֶער שְׁטֶענְדֶער אוֹיף ווֶעלְכֶע זֵיי הָאבְּן גֶעלֶערְנְט (אָדֶער גֶעגֶעבְּן עֶסְן אָרֶעמֶעלַיְיט) – ווַיְיל דִי הָאלְץ פוּן טִישׁ אָדֶער שְׁטֶענְדֶער ווֶעט עֵדוּת זָאגְן אוֹיף זֵייעֶר לֶערְנֶען תּוֹרָה ווַיְיל זִי אִיז אִין זֵיי אַיְינְגֶעזַאפְּט גֶעווָארְן דוּרְךְ זֵייעֶר לֶערְנֶען).

For the Heel to Hear

6

The above provides a lesson for us in our Divine service. All the revelations of the Ultimate Future depend on our Divine service at the present time.41 Just as the Creation as a whole is divided into four categories: inanimate matter, the plant kingdom, the animal kingdom, and humanity, so too, these four categories are manifest within every human being, for every individual is a world in microcosm.42 For example, our heads (and our minds) represent the human dimension of our being, while our heels (and the quality of our deeds) represent the inanimate dimension. To precipitate the coming of a time when the revelation of G‑dliness will permeate even material existence, we must study Torah so that it permeates our entire beings, even our most inanimate dimension, our heel.

This is reflected in G‑d’s praise of Avraham,43 eikev asher shoma Avraham bikoli. Literally, this means “because he listened to My voice” but figuratively, it can be interpreted to mean, “Avraham’s heel (eikev) heard My voice,” i.e., Avraham’s commitment to G‑d was so great that even his lowest limb, his heel, appreciated G‑dliness.

ו

דִי הוֹרָאָה דֶערְפוּן בַּעֲבוֹדָתֵינוּ:

אַלֶע גִילּוּיִים דְּלֶעָתִיד הֶענְגֶען אָפּ אִין אוּנְזֶער אִיצְטֶערְדִיקֶער עֲבוֹדָהכח. מֶען דַארְף זִיךְ מִשְׁתַּדֵּל זַיְין אַז דִי תּוֹרָה ווָאס מְ'לֶערְנְט זָאל עֶם דוּרְכְנֶעמֶען אִינְגַאנְצְן – בִּיז צוּ דֶעם חֵלֶק הַדּוֹמֵם שֶׁבְּאָדָם. אַזוֹי ווִי דִי כְּלָלוּת הַבְּרִיאָה ווֶערְט גֶעטֵיילְט אִין פִיר סוּגִים, דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי מְדַבֵּר, אַזוֹי אִיז אוֹיךְ בַּיי דֶעם אָדָם, עוֹלָם קָטָןכט, זַיְינֶען פַארַאן דִי פִיר סוּגִים: מְדַבֵּר – רֹאשׁ (שֵׂכֶל) שֶׁבְּאָדָם כו', דּוֹמֵם – עֵקֶב (מַעֲשֶׂה) שֶׁבּוֹ. דַארְף דִי תּוֹרָה דוּרְכְנֶעמֶען אוֹיךְ דֶעם עֵקֶב, ווִי עֶס שְׁטֵייט אוֹיף אַבְרָהָם אָבִינוּ: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי" – אַז אוֹיךְ זַיְין פְּיַאטֶע הָאט דֶערְהֶערְט אֱלֹקוּתל.

At the time of the Giving of the Torah, the voice that proclaimed the Ten Commandments permeated even material existence. Spirituality and material existence are two opposites, and, according to the natural pattern, the spiritual cannot permeate the material, nor can the material absorb the spiritual. Nevertheless, at the time of the Giving of the Torah, this mutual exclusivity was suspended and, in an ultimate sense, nullified entirely44 because G‑d spoke with “a great and unceasing voice.” His voice had no limitations, issuing from a level that transcends the chainlike progression of existence (Seder HaHishtalshelus). In relation to this level, the material and the spiritual are identical, and it is specifically that level which permeates even the physical.45

Similarly with regard to our Divine service: The Torah is able to permeate even our heels because it stems from unlimited G‑dliness embedded within it. Engaging with the Torah’s intellectual dimension is not sufficient, for intellect cannot relate to inanimate matter, or to the dimension of our being which parallels inanimate matter. It is specifically the G‑dly dimension of the Torah that makes such a connection possible, for G‑dliness knows no limitations.46

When the Torah permeates every aspect of a person’s being, even his heel, it will be retained. As our Sages comment,47 “If [the Torah] is enwrapped in [a person’s] 248 limbs, it will be preserved.” Studying in this manner reaches a rung above G‑d’s Throne of Glory, and at that level, “there is no forgetfulness.”48 This level transcends all limitations and imbues man’s study with the unlimited dimensions of G‑d’s unceasing voice that resounded at Sinai. As a result, its effects will never cease and there will be no forgetfulness.

אוּן עַל־דֶּרֶךְ ווִי בַּיי מַתַּן תּוֹרָה הָאט דֶער קוֹל פוּן עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת דוּרְכְגֶענוּמֶען אוֹיךְ דֶעם גַּשְׁמִי, דֶערְפַאר ווַיְיל עֶר אִיז גֶעווֶען אַ "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", אַ קוֹל אָן הַגְבָּלוֹת – ווָארוּם רוּחְנִיּוּת אוּן גַּשְׁמִיּוּת זַיְינֶען הֲפָכִיִּים; גַּשְׁמִיּוּת קֶען נִיט אַיְינְזַאפְּן רוּחְנִיּוּת אוּן רוּחְנִיּוּת קֶען נִיט דוּרְכְנֶעמֶען גַּשְׁמִיּוּת; נָאר דַוְקָא דֶער קוֹל גָּדוֹל, ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן הַגְבָּלוֹת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, פַאר ווֶעמֶען גַּשְׁמִיּוּת אוּן רוּחְנִיּוּת זַיְינֶען גְלַיְיךְ, עֶר דַוְקָא קֶען קוּמֶען אוֹיךְ בְּגַשְׁמִיּוּתלא – עַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז עֶס אוֹיךְ אִין עֲבוֹדַת הָאָדָם: אָט־דֶער כֹּחַ, אַז דִי תּוֹרָה ווָאס אַ איד לֶערְנְט זָאל דוּרְכְנֶעמֶען אוֹיךְ דֶעם עֵקֶב, אִיז עֶס נִיט מִצַּד דֶעם שֵׂכֶל פוּן תּוֹרָה, ווָארוּם שֵׂכֶל מִיט דּוֹמֵם הָאבְּן צְווִישְׁן זִיךְ קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט, נָאר דָאס אִיז מִצַּד דֶעם אֱלֹקוּת שֶׁבַּתּוֹרָה, ווָאס פַאר אֱלֹקוּת זַיְינֶען נִיטָא קֵיין הַגְבָּלוֹתלב. אוּן בְּשַׁעַת דֶער לִימּוּד הַתּוֹרָה נֶעמְט דוּרְךְ דֶעם גַאנְצְן מֶענְטשְׁן בִּיז צוּ זַיְין עֵקֶב, "עֲרוּכָה בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרִים", אִיז זִי "מִשְׁתַּמֶּרֶת"לג, זִי ווֶערְט גֶעהִיט, ווָארוּם דָאס דֶערְלַאנְגְט אִין בְּחִינָה פוּן "לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ"לד, ווָאס דָארְט אִיז "אֵין שִׁכְחָה", עֶס אִיז נִיטָא קֵיין הַגְבָּלָה (ווָאס דֶערְפוּן קוּמְט – הֶפְסֵק וְשִׁכְחָה) – "וְלֹא יָסָף".

When a person studies the Torah in a way that penetrates every aspect of his being, even his heel, the parallel to inanimate existence within man, then it will be never-ending — i.e., there will be no forgetfulness — and it will also affect and encompass him after he has concluded studying,49 when — with the Torah’s license — he is involved in his material activities. It will be obvious in all aspects of his conduct that he has studied Torah,50 for his learning will be reflected in everything he does, even his physical activities. This will enable him to “know G‑d in all [his] ways”51 and to transform his individual portion of this world into a dwelling for Him.

בְּשַׁעַת דֶער לִימּוּד הַתּוֹרָה אִיז אִין אַזַא אוֹפֶן ווָאס נֶעמְט דוּרְךְ אוֹיךְ דֶעם דּוֹמֵם שֶׁבְּאָדָם, אִיז עֶס "וְלֹא יָסָף" אוֹיךְ אִין זְמַן (כַּנַּ"ל – שֶׁאֵין שׁוֹכֵחַ – אוּן אוֹיךְ) אַז דִי תּוֹרָה דֶערְנֶעמְט אִים נִיט נָאר בְּשַׁעַת'ן לֶערְנֶען, נָאר אוֹיךְ שְׁפֶּעטֶערלה, ווֶען עֶר אִיז פַארְנוּמֶען (בְּהֶיתֵּר הַתּוֹרָה) אִין דִּבְרֵי הָרְשׁוּת, אִיז אִין אַלֶע זַיְינֶע הַנְהָגוֹת קֶענְטִיק אַז עֶר אִיז אַ אִיד ווָאס לֶערְנְט תּוֹרָהלו, אוּן דִי תּוֹרָה הֶערְט זִיךְ אָן אִין אַלֶע זַיְינֶע עִנְיָנִים, אוֹיךְ אִין דִי גַשְׁמִיּוּת'דִיקֶע, בִּיז אַז "בְּכָל דְּרָכֶיךָ – דָעֵהוּ"לז, אוּן עֶר מַאכְט פוּן חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם אַ דִירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ.

Adapted from a sichah delivered on Shavuos, 5723 (1963)

(משיחת חגה״ש תשכ״ג)