בס"ד. ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ח

(הנחה בלתי מוגה)

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וגו'1, וכתיב2 זאת חנוכת המזבח לאחרי המשח אותו. וצריך להבין3, דממ"ש בתחלת הענין זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, משמע, שהחנוכה של הנשיאים ומשיחת המזבח היו ביחד, וממ"ש בסיום הענין זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, משמע, שמשיחת המזבח היא ענין בפני עצמו, והיתה צריכה להיות קודם חנוכת הנשיאים, והיינו, שאפילו הקרבת הקרבנות של הנשיא שהקריב ביום הראשון היתה לאחר משיחת המזבח דוקא. ומבואר בזה בלקוטי תורה4, שחנוכת המזבח ע"י קרבנות הנשיאים הו"ע של נתינת כח לכללות הענין דהקרבת הקרבנות, והיינו לפי שכל התחלות קשות5, ולכן היו קרבנות הנשיאים בהוספה יתירה כו', כמו הקרבת הקטורת ע"ג מזבח החיצון6, שעי"ז יוכל להיות אח"כ עבודת הקרבנות באופן של תמידין כסדרן. ובענין זה יש חילוק בין הקטורת לשאר הקרבנות, שהקטורת שהוא בחי' מקיף, הי' ביום המשח אותו, כי גם משיחת המזבח בשמן המשחה קשור עם ענין המקיף (כמבואר שם ששמן המשחה הוא ממוצע בין פנימי למקיף, כי שמן הוא משקה, ובשמן המשחה הי' מעורב בשמים, שהו"ע הריח, שזהו תערובות בחי' פנימי ומקיף), ואילו שאר הקרבנות היו אחרי המשח אותו.

ב) ויובן כל זה ע"פ משנת"ל7 בענין כלל ופרט, שאופן ההמשכה בכללות ההשתלשלות הוא בבחי' כלל ופרט. והמשל בזה מהאדם למטה, שכאשר עולה ברצונו לבנות בית, הנה ברצון זה אין עדיין פרטי הבית בגלוי, ורק כאשר בונה הבית בפועל אזי מתגלים כל הפרטים, ומ"מ, בהכרח לומר שגם בהרצון ישנם הפרטים (שלכן רק כאשר בנין הבית הוא בכל הפרטים אזי נשלם רצונו ויכול להתענג מהבית), אלא שאינם ניכרים בגלוי או שהם באופן נעלה יותר. וכן הוא גם בכללות ההשתלשלות, וע"פ הסדר דמלמטה למעלה, דהנה, כל הנבראים דבי"ע כלולים בבחי' מלכות דאצילות, שזהו המאמר אחד דבראשית שהוא מאמר כללי, ואח"כ נפרטו כל פרטי הנבראים דמה רבו מעשיך הוי'8 ומה גדלו מעשיך הוי'9, ע"י עשרה מאמרות וחילופים ותמורות האותיות ועד לחילופים דחילופים ותמורות דתמורות כו'10, שעל ידם נתהוו הנבראים בתחלת הבריאה, וגם לאח"ז כל זמן משך קיומם, כפירוש הבעש"ט ז"ל11 על הפסוק12 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהאותיות דעשרה מאמרות וחילופיהם ותמורותיהם הם נצבים לעולם בכל הברואים להחיותם ולקיימם. וכן הוא בשרש הענינים בעשר הספירות (כפירוש הזהר13 דמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ קאי על עשר הספירות), שתחילה14 כלולים כל הנבראים בבחי' חכמה, שהיא באופן של נקודה שאין בה התגלות פרטים עדיין, ורק בבחי' בינה מתגלים הפרטים, שזהו שבינה מציירא ציורין15. ולמעלה יותר הוא בבחי' מחשבה הקדומה דא"ק, שבה כלול כל סדר ההשתלשלות וכל הנבראים, וכידוע שרגלי א"ק מסתיימים בעשי'16, אלא שזהו בבחי' כלל, שזהו שכולם נסקרים בסקירה אחת17. ובא"ק גופא הנה בחי' כתר דא"ק (שזהו מה שיש כדוגמת עתיק לעילא מגולגלתא דא"ק18 ) הוא בבחי' כלל, והמחשבה דא"ק היא בבחי' פרט. ולמעלה יותר, הנה בחי' אוא"ס שלפני הצמצום הוא בבחי' כלל, ולאחר הצמצום הוא בבחי' פרט. ובפרטיות יש בחי' כלל ופרט באוא"ס שלפני הצמצום גופא, שהרי לפני הצמצום היתה עליית המחשבה דאנא אמלוך19, וכיון שאין מלך בלא עם20, לכך עלה ברצונו להאציל ולברוא, ושיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל21, הנה ענין ההשערה ששיער בעצמו בכח הוא בבחי' פרט, והמחשבה דאנא אמלוך היא בבחי' כלל. וכן הוא גם באופן המשכת האור שהוא בבחי' כלל ופרט, שתחילה נמשך האור בהרשימה, שכוללת בתוכה את כללות האור שנמשך אח"כ בהקו, והוא בבחי' כלל, ואח"כ נפרט לפרטים כו'.

וטעם הדבר (שההמשכה צריכה להיות באופן של כלל ופרט) הוא, מפני שהעולמות אינם בערך לגבי אוא"ס, והיינו, שאפילו האור שיש לו שייכות לעולמות ואפילו מה שנמדד לפי ערך העולמות, הרי אינו בערך לגבי העולמות כלל, ולכן הוצרך להיות מתחילה ההמשכה בבחי' כלל, שעי"ז נתעלם האור ובא בהגבלה, ועי"ז נעשים גם הפרטים בערך להתלבש בכלים. והמשל על זה הוא מהשפעת השכל מן המשפיע אל המקבל, שצריך לצמצם תחילה אור השכל, דבצמצום זה יש ב' אופנים, אופן הא', שאינו משפיע רק אפס קצהו בלבד, שזהו צמצום גמור ובחי' העלם לגמרי, שמעלים לגמרי עיקר השכל, שאופן זה הוא במקבל שאינו בערך כלל לגבי המשפיע, שלכן צריך המשפיע לצמצם את עצמו בבחי' צמצום גמור. ואופן הב', כשהמקבל הוא בערך לגבי המשפיע, אלא שאינו יכול לקבל את השכל כמו שהוא אצל המשפיע מצד הריבוי אור שמאיר בו, ולכן צריך להשפיע לו בדברים קצרים, שיש בהם כל אור השכל, אלא שבא בהגבלה כו', כמשנת"ל בארוכה22 כפי שהענין הוא בהמשל, שמזה יובן גם הנמשל למעלה.

ג) אמנם אע"פ שבכלל מאיר ריבוי האור יותר מאשר בפרט, מ"מ, שורש הפרט הוא למעלה יותר מהכלל23. ויובן מכמו שהוא בחכמה ובינה, שחכמה היא נקודת השכל, שזהו הכלל שממנו נמשכים כל הפרטים דבינה, הנה אף שהבינה מקבלת מהחכמה, שהרי החכמה נקראת ראשית, שזהו"ע הראש (ובלשון נקבה נקרא ראשית), כמו ראש האדם שכולל כל חיות הגוף, וכמו ראש השנה שכולל את החיות דכל השנה24, וכמו"כ נקראת החכמה ראשית, לפי שכוללת את כל העשר ספירות, וכולם מקבלים ממנה, וא"כ, גם הבינה מקבלת מהחכמה, מ"מ, הנה דוקא ע"י ריבוי הפרטים דבינה ניתוסף באור השכל, ועד שעי"ז מגיעים לעומק השכל שלא הי' כלול בנקודת החכמה, והיינו, לפי שיש לבינה שורש מיוחד בכח המשכיל, למעלה יותר מכח החכמה. וכמו שהוא במעין ונהר, שאף שמי הנהר באים מן המעין, מ"מ, דוקא בנהר באים המים בריבוי והתרחבות יותר מכמו שהם בהמעין, וכמארז"ל25 נהרא מכיפי' מיברך, שרוב גודל הנהר הוא מן התהום. וזהו ענין בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש26, וכמו באב ואם למטה, שאף שבטפת האב כלולה כל מציאות הולד, מ"מ, כדי שתהי' התהוות מציאות הולד בבנין שלם דציור רמ"ח אברים ושס"ה גידים, הרי זה דוקא ע"י השהי' תשעה חדשים בבטן האם27.

וכמו"כ מצינו בענין קול ודיבור, כדאיתא בזהר28 שהם כלל ופרט, שהרי קול ודיבור הם בבחי' חומר וצורה, שקול הוא חומר האותיות שאין בו עדיין התחלקות פרטים, וממנו נמשכים ומתגלים פרטי אותיות הדיבור29, ומ"מ, יש יתרון בהפרטים שבדיבור על הכלל דקול, שהרי בהכלל דקול אין האדם יכול לגלות לזולתו רצונו וחפצו, כי אם ע"י הפרטים שבדיבור דוקא. וכמו"כ ישנו יתרון בהפרט דדיבור30, שע"י התרחבות הדיבור ניתוסף חידוש בהשכל, ועד שמגיע עי"ז לעומק השכל, וזהו הטעם שלימוד התורה צ"ל בדיבור דוקא, ולא מספיק הלימוד במחשבה, כמ"ש31 חיים הם למוצאיהם, ודרשו חז"ל32 א"ת למוצאיהם אלא למוציאיהם, למוציאיהם בפה דוקא. וכמו"כ בתפלה, שאף שעיקרה הוא כוונת הלב, מ"מ, ע"י הדיבור ניתוסף חיות כו', וכפי שרואים במוחש שלפעמים יתבונן האדם בפירוש המילות כו' ואעפ"כ לא יתעורר מזה, ודוקא עי"ז שאומר אותיות התפלה בקול אזי ניתוסף לו חיות פנימי, וכידוע שקול מעורר הכוונה33, והיינו, לא רק קול ניגון, אלא אפילו קול פשוט, שגם זה מעורר את הכוונה הפנימית.

וכן הוא גם בהשפעת הרב לתלמיד, שעם היות השפעה זו מחיצוניות שכל הרב בלבד, שזהו אור השכל השייך להמקבל, ואילו פנימיות ועצם שכל הרב הוא באופן של צמצום וסילוק לגמרי (כנ"ל ס"ב), מ"מ, הנה לא זו בלבד שע"י ריבוי היגיעה יכול התלמיד להגיע לפנימיות ועצם שכל הרב שלמעלה מהשכל השייך אל התלמיד אפילו כפי שנכלל בשכל הרב, אלא עוד זאת, שע"י ההשפעה להתלמיד שבה מתפרט השכל לריבוי פרטים, ניתוסף אצל הרב עומק חדש שנמשך מכח המשכיל שלא הי' אצלו לפני ההשפעה, כמאמר34 הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן, ובפרט כאשר התלמיד שואל קושיות כו', שואל כענין35, וכמ"ש הרמב"ם36 שהתלמיד בשאלותיו מוציא מהרב חכמה מפוארה.

והדוגמא מזה יובן גם למעלה באופן המשכת האור שהוא בבחי' כלל ופרט, כנ"ל שהרשימה היא בבחי' כלל לגבי הקו, שלא זו בלבד שבקו מתגלה בדרך קצרה כל מה שכלול בנקודת הרשימה (וכידוע שהקו הוא בחי' ממוצע שעל ידו יומשך להיות בחי' השטח), שהו"ע התגלות שורש ומקור הקו כפי שנמצא בנקודת הרשימה, אלא עוד זאת, שמתגלה בהקו גם האור שבבחי' הרשימה שהוא למעלה משרש ומקור הקו, דכיון שענין הרשימה הוא רושם מהאור שהי' לפנ"ז37, הרי זה כולל את כל האור שלפני הצמצום, גם העיגול הגדול שהוא בבחי' סובב בערך הקו, שזהו האור שנסתלק ע"י הצמצום, אך ע"י הרשימה נמשך ומתגלה בהקו גם אור זה (שזהו מה שמבואר38 שהמשכת הקו היא מן העיגול כו'), ויתירה מזה, שמתגלה בהקו גם האור שלמעלה מסובב וממלא כפי שהם לפני הצמצום.

ד) ויש לקשר ענין זה עם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחת ש"פ נשא תש"ד39 (שגם אז היתה הקביעות בי"ב סיון, כקביעות שנה זו), בביאור דברי המשנה במסכת אבות40 בענין כל העוסק בתורה לשמה, שמגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק (דלכאורה אינו מובן, הרי נהר מקבל מהמעין, וא"כ, לאחרי אומרו שנעשה כמעין המתגבר, מהי ההוספה וכנהר שאינו פוסק), ומבאר, שישנה נקודת ההשכלה ונקודת התמצית41. וכיון שכאשר נקודת ההשכלה נמשכת מכח המשכיל מתחיל בה ענין של ציור [והיינו, דאע"פ שנקודת ההשכלה שנמשכת ממוח החכמה שהוא קר ולח היא כמו מעין שנובע טיפין טיפין (כמבואר בהדרושים בענין מעין גנים באר מים חיים42 ), מ"מ, הרי זה בבחי' ציור של נקודה43 ], לכן יכול להיות בה ענין של פירוד מכח המשכיל, ולכן צ"ל כמעין המתגבר דוקא, שמחובר תמיד להמקור. וכנהר שאינו פוסק, הו"ע דנהר מכיפי' מיברך. ויש להוסיף בזה, שהחילוק בין מעין המתגבר לנהר שאינו פוסק הוא ע"ד החילוק שבין נקודת ההשכלה ונקודת התמצית, שנקודת ההשכלה היא הנקודה שבבחי' כלל קודם שנתפרט לפרטים, ונקודת התמצית היא הנקודה הכללית כפי שהיא לאחרי ההשגה בריבוי הפרטים דבינה, שלכן יש בה ב' המעלות, הן מעלת הכלל והן מעלת הפרט. ועי"ז באים גם לבחי' הכלל שהוא למעלה משייכות אל הפרטים להיות מקור אליהם. דהנה, אף שנתבאר לעיל44 שענין הכלל עצמו מורה שיש בו פרטים שהוא הכלל שלהם, וכן ענין הפרט עצמו מורה שהוא חלק מן הכלל, והיינו, שהכלל יש לו שייכות להפרטים, מ"מ, ישנו גם כלל שהוא למעלה משייכות אל הפרטים להיות מקור אליהם, ונקרא כלל בשם המושאל בלבד. ובענין זה יש מעלה בהפרטים דבינה על הכלל דחכמה, שע"י הפרטים דבינה באים גם להכלל שלמעלה משייכות לפרטים. וזהו גם מש"נ45 כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת להוי' שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ, שהם ג' מדריגות הנ"ל. ושבתה הארץ שבת להוי' הו"ע הכלל שלפני הפרטים. ולאח"ז באים הפרטים שנמשכים ומתגלים מן הכלל, שזהו"ע שש שנים תזרע שדך גו'. ועי"ז באים להכלל שלמעלה משייכות לפרטים, שזהו"ע ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ.

ה) ועפ"ז יובן גם בענין חנוכת המזבח, שכתוב אחד אומר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו, וכתוב אחד אומר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. דמ"ש זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו הוא הכלל שלפני הפרטים שממנו נמשכים הפרטים, והו"ע של נתינת כח לקרבנות הפרטיים של כל אחד מי"ב הנשיאים. וענינו בספירות הוא כפי שהעשר ספירות הם בבחי' כלל, שזהו מה שאמרו רז"ל46 שאותו היום נטל עשר עטרות, ומבואר בזה47, שהו"ע עשר הספירות כפי שכלולים בחכמה, או כפי שכלולים בכתר, שזהו דיוק הלשון (עשר) עטרות דוקא. ומ"ש זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו הוא הכלל שלאחרי הפרטים, והיינו, שע"י הפרטים מגיעים לבחי' הכלל שלמעלה משייכות לפרטים.

ו) והנה מעלת הפרטים על הכלל מצינו גם בתורה, שהיא באופן של כלל ופרט, החל מהכלל דעשה"ד כפי שנאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן48, ועד"ז הכלל דב' דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך שהם כללות התורה כולה49, ועד להכלל דתושב"כ שממנו נמשכים כל הפרטים דתושבע"פ, ומ"מ, יש מעלה בהפרטים דתושבע"פ לגבי הכלל דתושב"כ50, ועד שאמרו חז"ל חמורין דברי סופרים יותר מדברי תורה51, ויתירה מזה, חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה52, והיינו, לפי שע"י העיון והיגיעה בתושבע"פ מגיעים למעלה מבחי' הכלל דתושב"כ [ולהעיר, שבהדרושים53 שבהם נתבארה מעלת הבינה על החכמה, הובאו ג' משלים, אשה, דיבור ותושבע"פ]. וכיון שענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל, אזי גדלה גם החביבות דישראל, וכמשנת"ל54 בפירוש מארז"ל55 חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שהחיבה היותר גדולה היא חיבתן של ישראל, שלכן, הנה גם התורה שהיא חביבה אצלו ית', ניתנה לישראל דוקא, שהם לומדים התורה באופן של הבנה והשגה, שעי"ז נעשית תורתו, שנקראת על שמו56, ועד שיכולים ולא עוד אלא שצריכים לחדש חידושים בתורה57. ועז"נ58 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כפירוש הבעש"ט59 שלקח טוב נתתי לכם קאי על גליא שבתורה (שעל זה אמרו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה), לפי שלימודה הוא בהבנה והשגה באופן שנעשית שלו, ועד שמחדש בה חידושים כו', ותורתי אל תעזובו קאי על פנימיות התורה (שעל זה אמרו חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה), שבה נרגש שהתורה היא חכמתו ורצונו ית', תורתי דייקא, ולכן, ע"י לימוד פנימיות התורה פועלים שגם לימוד נגלה דתורה יהי' כדבעי, שלא יהי' הלימוד להתגדר בה כו'60, ולא זו בלבד שהוא ילמד תורה, אלא גם התורה תלַמד אותו61. ועוד זאת, שהעוסק בתורתי, יודע דאל תעזובו, שאין ישראל נעזבין ח"ו, אלא הם מושגחים מאתו ית' בכל מקום ובכל זמן בהשגחה בפרטי פרטיות62, ובאופן שנמשך להם טוב הנראה והנגלה, וכמ"ש63 ואוצרך הטוב לנו תפתח, הטוב לנו דייקא64, ועד לעצם הטובה שתומשך בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד ישקני מנשיקות פיהו65, שהו"ע גילוי תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם66, כולל גם האבות ומשה רבינו שלמדו ויודעין כבר כל התורה הנגלית כולה, והיינו, לפי שמשיח ילמד פנימיות התורה (כמבואר בשער האמונה67 ). וכל זה נעשה ע"י היגיעה בהפרטים דתושבע"פ, ובפרט בתורת החסידות שהיא מעין הגילוי דתורתו של משיח, וזוהי ההכנה להגילוי דלעתיד לבוא באופן שכולם ידעו אותי68, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.