Introduction

The journey of the Jews through the desert recounted in the Torah provides us with many fundamental lessons to apply in our own Divine service. Among the unique features of that journey was the manna that sustained our people throughout this 40-year trek. So central are the lessons we learn from the manna that it is customary in many communities to recite every day the passage describing its descent.

In both the first and revised editions of his Shulchan Aruch, the Alter Rebbe mentions this custom. However, there are differences in the wording he uses in each instances. In the first edition (known as Mahadura Kama), he writes,1 “One should also read the passage concerning the manna to fortify his faith that all his provisions are granted to him by Divine providence.” In the second edition (known as Mahadura Basra) he writes,2 “It is proper to recite… the passage concerning the manna [to spur] one’s trust in G‑d, Who provides [every man with his] food for that day.”

Both faith (emunah) and trust (bitachon)are fundamental qualities in our Divine service. In the sichah that follows, the Rebbe distinguishes between these two attributes.

He explains that having faith means believing that our sustenance does not come from our efforts – from “my strength and the power of my hand”3 – but from G‑d’s providence. We see that the daily descent of the manna was not dependent on any human activity. Nothing a person would do had any effect on the quantity of food that G‑d granted him.

Trust implies not only that we believe that our sustenance comes from G‑d, but also that we rely on Him with absolute certainty to provide it. We should rely on G‑d with no tinge of anxiety, confident that G‑d will grant us our sustenance like He granted the manna daily, without change or variation, throughout the 40 years of the Jews’ journeys.

To further clarify the difference between these two qualities: Emunah is a constant factor in our lives. As believers, we accept the axioms of faith with absolute certainty, seeing them as givens even when their application is not immediately necessary. Bitachon, by contrast, is immediate and situational. Regardless of the circumstance in which we find ourselves, we rely on G‑d to bring us the kind of good that is manifestly recognizable as good, and we expect to see measurable success in our personal endeavors.

The Rebbe also explains the application of both these qualities in the realm of halachah and in day-to-day life, providing a conceptual framework to integrate them into the way we confront personal challenges in our everyday conduct.

Bread from Heaven

1

Explaining the rationale for the Tur’s ruling4 that it is desirable to recite the passage concerning the manna every day,5 Beis Yosef 6 states that a person should continuously endeavor to cultivate “the belief that all his sustenance comes to him through Divine providence.”

א

עֶס שְׁטֵייט אִין טוּר74 אַז “טוֹב לוֹמַר” דִי “פַּרְשַׁת הַמָּן” יֶעדְן טָאג75, אוּן דֶער טַעַם דֶערוֹיף שְׁטֵייט אִין בֵּית יוֹסֵף76 – “כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו בָּאִין לוֹ בְּהַשְׁגָּחָה”.

In his Shulchan Aruch, the Alter Rebbe – in the first edition (known as Mahadura Kama)7 – quotes the ruling of the Tur and the rationale of Beis Yosef, adding an explanation from Levush:8

One should also read the passage concerning the manna to fortify his faith that all his provisions are granted to him by Divine providence. This [principle] was [manifest in the descent of] the manna. The Holy One, blessed be He, specifically provided each man with an omer9[of manna] for all the members of his household, as it is written,10 “They measured it by the omer; he who had gathered much had no excess, and he who had gathered little was lacking nothing.”

דֶער אַלְטֶער רֶבִּי בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ שֶׁלּוֹ – אִין מַהֲדוּרָא קַמָּא77 – אִיז מַעְתִּיק דֶעם דִּין פוּן טוּר מִיטְ’ן טַעַם פוּן בֵּית יוֹסֵף, אוּן אִיז מוֹסִיף (דֶעם בִּיאוּר פוּן לְבוּשׁ78): “שֶׁכֵּן הָיָה בְּמָן שֶׁהִשְׁגִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לְכָל אֶחָד עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב79 וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר”.

However, in the revised edition of his Shulchan Aruch (known as Mahadura Basra),11the Alter Rebbe alters the rationale for reading the manna passage. Instead of citing the reasons mentioned by Beis Yosef and Levush, he states, “It is proper to recite… the passage concerning the manna [to spur] one’s trust in G‑d Who provides [every man with his] food for that day.”12

There are two differences between these passages:

a) Rather than use the wording of Beis Yosef, which speaks of emunah, faith, in the revised edition the Alter Rebbe speaks of bitachon, trust.

b) Also, in that edition, he does not focus on the fact that the manna was granted (by Divine providence)13 – “an omer of manna for all the members of his household” – but on the fact that G‑d’s provision of the manna in an ongoing manner, granting “every day, its daily portion,”14 should evoke one’s trust that G‑d will grant each person his food for that day.

אָבֶּער אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא שֶׁלּוֹ80 אִיז עֶר מְשַׁנֶּה, אוּן אַנְשְׁטָאט בְּרֶענְגֶען דֶעם טַעַם הַבֵּית יוֹסֵף (וְהַלְּבוּשׁ) זָאגְט עֶר: “וּפָרָשַׁת הַמָּן לִבְטֹחַ בַּה’ נוֹתֵן לֶחֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ”81. דָאס הֵייסְט אַ שִׁינּוּי אִין צְווֵיי פְּרָטִים: (א) אַנְשְׁטָאט לְשׁוֹן הַבֵּית יוֹסֵף “שֶׁיַּאֲמִין” זָאגְט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי “לִבְטֹחַ”. (ב) עֶר בְּרֶענְגְט נִיט דֶעם עִנְיָן אִין מָן – אַז עֶס אִיז גֶעווֶען (בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית82) “עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ”, נָאר – אַז דָאס ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט דֶעם מָן גֶעגֶעבְּן נָאכַאנַאנְד, “דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ”83, דַארְף אַרוֹיסְרוּפְן דֶעם בִּטָּחוֹן אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז “נוֹתֵן לֶחֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ”.

These two distinctions appear to be interdependent.

בְּפַשְׁטוּת זַיְינֶען דִי צְווֵיי שִׁינּוּיִים הַנַּ”ל תָּלוּי זֶה בְּזֶה:

In the first edition, the Alter Rebbe puts the emphasizes on faith. The concept that “the Holy One, blessed be He, specifically provided every man with an omer [of manna] for all the members of his household, as it is written... ‘he who had gathered much had no excess, and he who had gathered little was lacking nothing,’ ” strengthens a Jew’s faith that his sustenance comes not from “my strength and the power of my hand,”15 but from G‑d’s providence. The daily descent of the manna clearly demonstrated that a man’s activities had no effect on the quantity of food that G‑d ordained for and granted each person.16

דֶער עִנְיָן אִין מָן ווָאס “הִשְׁגִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לְכָל אֶחָד עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לְכָל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ . . וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר”, אִיז מְחַזֵּק דִי אֱמוּנָה פוּן אַ אִידְן, אַז זַיְינֶע מְזוֹנוֹת (קוּמֶען נִיט פוּן “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי”84, נָאר) “בָּאִין לוֹ בְּהַשְׁגָּחָה” פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן; ווִי מְ’הָאט גֶעזֶען בְּמוּחָשׁ בַּיְים מָן, אַז דִי פְּעוּלּוֹת פוּן אָדָם הָאבְּן נִיט מְשַׁנֶּה גֶעווֶען85 אִין דֶער כַּמּוּת הַמָּן ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט (בַּאשְׁטִימְט אוּן) גֶעגֶעבְּן “לְכָל אֶחָד”.

The revised edition, by contrast, highlights trust. Trust implies not only that a person believes that his sustenance comes from G‑d, but also that he relies on Him with absolute certainty to provide it. The concept of trust derives from the fact that G‑d granted the people their daily portions of manna constantly and consistently, in a way that allowed them to rely on G‑d utterly, with no tinge of anxiety.

דֶער עִנְיָן פוּן בִּטָּחוֹן אָבֶּער אִיז (נִיט נָאר אַז מֶען גְלוֹיבְּט אַז מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קוּמֶען פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, נָאר) אַז מֶען פַארְלָאזְט זִיךְ אוֹיפְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אַז עֶר ווֶעט אִים זִיכֶער צוּשְׁטֶעלְן מְזוֹנוֹתָיו – אוּן דֶעם עִנְיַן הַבִּטָּחוֹן לֶערְנְט מֶען אָפּ פוּן דֶעם ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט דֶעם מָן גֶעגֶעבְּן "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ", בְּאוֹפֶן תְּמִידִי, אַזוֹי אַז מֶען הָאט זִיךְ אִינְגַאנְצְן פַארְלָאזְט אוֹיפְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אָן קֵיין דַאֲגָה וכו’.

Explanation is, however, necessary: What is the reason Beis Yosef (and Levush) – and similarly, the Alter Rebbe in his first edition – focus on the concept of faith, while specifically in the revised edition, the Alter Rebbe gives a different rationale, “[to spur] one’s trust in G‑d, Who provides every man with his food for that day”?

עֶס אִיז אָבֶּער דּוֹרֵשׁ הַסְבָּרָה: מַאי טַעְמָא, ווָאס אִין בֵּית יוֹסֵף (וּלְבוּשׁ) – וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אִין מַהֲדוּרָא קַמָּא פוּן אַלְטְן רֶבִּי'נְס שׁוּלְחָן עָרוּךְ – בְּרֶענְגְט זִיךְ דֶער עִנְיָן פוּן "כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין כו' "; אוּן (דַּוְקָא) אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא אִיז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי מְשַׁנֶּה אוּן זָאגְט דֶעם טַעַם "לִבְטֹחַ בַּה' נוֹתֵן לֶחֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"?

Faith Is Constant, Trust Is Immediate

2

On the surface, it would appear that these two rationales lead to an actual halachic difference. As a preface, it is necessary to clarify one of the differences between emunah, faith, and bitachon, trust. Emunah is a constant factor in one’s life. A believer accepts the axioms of faith with absolute certainty, seeing them as givens. Therefore, they are constant factors in his life, even when their application is not immediately necessary.17

Take for example, the point under discussion, the belief that all one’s “provisions are granted to him by Divine providence.” It is not appropriate to say that one believes this concept only during the time that he is involved with earning his livelihood. On the contrary, this belief is a constant within his soul.

ב

לִכְאוֹרָה דַארְף אוֹיסְקוּמֶען, אַז עֶס אִיז אוֹיךְ דָא אַ נַפְקָא-מִינָּהּ לַהֲלָכָה צְווִישְׁן דִי צְווֵיי טַעֲמִים, וּבְהַקְדִּים:

אֵיינֶער פוּן דִי חִילּוּקִים צְווִישְׁן אֱמוּנָה אוּן בִּטָּחוֹן אִיז:

אֱמוּנָה אִיז אַן עִנְיָן תְּמִידִי – סְ’אִיז דִי אָפְּגֶעלֵייגְטְקַיְיט אוּן גֶעווִיסְקַיְיט בַּיְים מַאֲמִין, אַז דִי זַאךְ אִיז אַזוֹי (ווִי עֶר גְלוֹיבְּט), וּבְמֵילָא אִיז עֶס דָא בַּיי אִים שְׁטֶענְדִיק, אוֹיךְ ווֶען דִי אֱמוּנָה אִיז נִיט נוֹגֵעַ לְפּוֹעֵל86. לְדוּגְמָא, בְּנִדּוֹן דִּידָן: דִי אֱמוּנָה אַז “כָּל מְזוֹנוֹתָיו בָּאִין לוֹ בְּהַשְׁגָּחָה” – אִיז דָאךְ נִיט מַתְאִים צוּ זָאגְן, אַז עֶר גְלוֹיבְּט דֶערִין נָאר בְּעֵת עֶר אִיז זִיךְ עוֹסֵק בְּפַרְנָסָתוֹ – נָאר דִי אֱמוּנָה אִיז תָּמִיד בְּנַפְשׁוֹ.

With regard to bitachon, by contrast, a person’s certainty and reliance on G‑d with regard to his livelihood is a feeling that is aroused when he is in need.18 When he is involved in working to earn his livelihood, he places his trust in G‑d, confident in the promise that “G‑d your L‑rd will bless you in all that you do,”19and therefore He will most surely bless his efforts so that they will bring him sustenance.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּטָּחוֹן, דִי זִיכֶערְקַיְיט אוּן פַארְלָאזְן זִיךְ אוֹיף דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן בְּפַרְנָסָתוֹ, אִיז אַ הֶרְגֵּשׁ ווָאס ווֶערְט נִתְעוֹרֵר בַּיְים אָדָם בְּעֵת הַצּוֹרֶךְ87: בְּשַׁעַת דֶער אָדָם אִיז זִיךְ עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ צוּ פַארְדִינֶען פַּרְנָסָתוֹ, אִיז עֶר בּוֹטֵחַ בַּה’ אַז “וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה”88 – דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט זִיכֶער בֶּענְטשְׁן זַיְין עֲשִׂיָּה (עֵסֶק) אִין אַן אוֹפֶן אַז עֶס ווֶעט אִים בְּרֶענְגֶען פַּרְנָסָה;

To cite another example: When a person finds himself, G‑d forbid, in a distressing situation and does not see any possibility of being saved by natural means, he does not despair and wonder,20 “From where will my help come?” Rather, by virtue of his bitachon, he trusts with certainty that G‑d – Who is the Master of nature and can alter it [as He desires21] – will assuredly help him. He knows that “My help comes from G‑d, Maker of heaven and earth.”22 Moreover, his bitachon itself serves as the medium that draws down deliverance from G‑d, satisfies his needs.

אָדֶער ווֶען אֵיינֶער גֶעפִינְט זִיךְ רַחֲמָנָא לִצְלָן אִין אַן עֵת צָרָה אוּן עֶר זֶעט נִיט קֵיין אוֹיסְזִיכְט אִין טֶבַע ווִי אַזוֹי עֶר ווֶעט דֶערְפוּן נִיצָּל ווֶערְן – פַאלְט עֶר נִיט אַרַיְין חַס וְשָׁלוֹם אִין יִאוּשׁ “מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי”89, נָאר עֶר אִיז זִיכֶער (בּוֹטֵחַ בַּה’, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער, ווֶעלְכֶער אִיז בַּעַל-הַבַּיִת אוֹיף טֶבַע וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע90, ווֶעט אִים זִיכֶער הֶעלְפְן) – אַז “עֶזְרִי מֵעִם ה’ עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ”91.

נָאךְ מֶער: דֶער בִּטָּחוֹן גּוּפָא אִיז (דִי “כְּלִי” ווָאס אִיז) מַמְשִׁיךְ דִי יְשׁוּעָה פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן וּמִילּוּי צְרָכָיו.

This highlights one of the fundamental dimensions of the attribute of bitachon. On the surface, there is a point requiring explanation: Bitachon means23 that a person relies on G‑d to bring him the kind of good that is manifestly recognizable as good.24 Not only does G‑d know in a manner transcending human understanding that what the person is undergoing is for his good, but the person himself should be able to perceive that it is good for him.

[דָאס אִיז אֵיינֶער פוּן דִי בִּיאוּרִים אִין דֶעם עִנְיָן פוּן מִדַּת הַבִּטָּחוֹן. ווָארוּם לִכְאוֹרָה אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק:

בִּטָּחוֹן מֵיינְט דָאךְ92, אַז אַ אִיד אִיז בּוֹטֵחַ אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אִים מֵטִיב זַיְין בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה דַּוְקָא. דָאס הֵייסְט נוֹסָף עַל זֶה אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֵייס אַז דָאס אִיז גוּט פַארְן מֶענְטשְׁן, אִיז עֶס בְּאוֹפֶן אַז אוֹיךְ דֶער מֶענְטשׁ ווֶעט זֶען אַז עֶס אִיז גוּט פַאר עֶם.

Seemingly, the fact that the person was placed in that distressing situation may well be because his conduct was deficient and he was deserving of being punished. If so, what basis can there be for his bitachon25 that G‑d will certainly not punish him – even though the punishment is also ultimately for his own good – but instead grant him revealed and recognizable good? Moreover, how can his bitachon be absolute and genuine, without any doubt, to the extent that his mind is completely at ease?26How can he be certain that he will not be punished (even though that, too, would be for his good), but rather will be granted revealed and recognizable good?

וְלִכְאוֹרָה: דָאס גּוּפָא ווָאס דֶער מֶענְטשׁ גֶעפִינְט זִיךְ רַחֲמָנָא לִצְלָן אִין אַ צָרָה קֶען דָאךְ זַיְין ווַיְיל זַיְין הַנְהָגָה אִיז נִיט כִּדְבָעֵי אוּן דֶערְפַאר קוּמְט אִים דֶער עוֹנֶשׁ. אִיז ווָאס אִיז דֶער יְסוֹד פוּן זַיְין בִּטָּחוֹן93 – וּבְבִטָּחוֹן גָּמוּר וַאֲמִיתִּי ווָאס מֵיינְט אַז בַּיי אִים אִיז אִין דֶעם גָאר קֵיין סָפֵק נִיטָא בִּיז אַז עֶר אִיז אִינְגַאנְצְן רוּאִיק94 – אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אִים זִיכֶער (נִיט מַעֲנִישׁ זַיְין, כָאטשׁ אַז אוֹיךְ דָאס אִיז פַאר אִים אַ טוֹבָה, נָאר) מֵטִיב זַיְין בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה דַּוְקָא?

The above question can be resolved as follows: When a person displays utter bitachon in G‑d and – regardless of the outlook predicted by the workings of nature – has simple and absolute trust that G‑d will provide him with overtly manifest good, his bitachon itself elicits beneficence from Above. G‑d responds to him “measure for measure,” for as the Torah tradition declares and rules, responding “measure for measure”27 is G‑d’s characteristic mode of response. G‑d grants one who trusts in Him overtly manifest good,28 without considering or calculating at all whether he is worthy of it.29

וְיֵשׁ לוֹמַר דִי הַסְבָּרָה בְּזֶה: בְּשַׁעַת אַ אִיד ווַיְיזְט אַרוֹיס זַיְין בִּטָּחוֹן גָּמוּר אִין אוֹיבֶּערְשְׁטְן אוּן בַּיי אִים אִיז בִּפְשִׁיטוּת אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אִים מֵטִיב זַיְין בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, טְרָאץ דֶעם ווָאס עֶס אִיז נִיט מַתְאִים צוּ דִי טֶבַע'דִיקֶע חֶשְׁבּוֹנוֹת אוּן אוֹיסְזִיכְטְן – אִיז דָאס גּוּפָא מַמְשִׁיךְ מִלְמַעְלָה, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל זִיךְ מִיט אִים פִירְן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, ווָאס תּוֹרָה אִיז מוֹדִיעָה אוּן פַּסְקֶ'ענְט אַז דָאס אִיז מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא95 אוּן הַשֵּׁם אִיז אִים מֵטִיב בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה96, נִיט קוּקְנְדִיק כְּלַל אוֹיף דִי חֶשְׁבּוֹנוֹת צִי עֶר אִיז דָאס ווֶערְט97].

When Should the Passage Describing the Manna Be Recited?

3

From the above, it is clear that the attribute of bitachon, i.e., one’s actual arousal of bitachon, involves asking for what one needs. When a person is busy seeking to provide for his necessities, he trusts in G‑d, confident that G‑d will supply what he needs.

ג

מֵהַנַּ”ל אִיז מוּבָן, אַז דֶער עִנְיָן פוּן מִדַּת הַבִּטָּחוֹן – דָאס הֵייסְט דִי הִתְעוֹרְרוּת הַמִּדָּה בְּפּוֹעֵל – אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט בַּקָּשַׁת צְרָכָיו: ווֶען דֶער מֶענְטשׁ אִיז פַארְנוּמֶען מִיט בַּאקוּמֶען דִי זַאכְן אִין ווֶעלְכֶע עֶר נוֹיטִיקְט זִיךְ, אִיז עֶר בּוֹטֵחַ בַּה’, אַז עֶר בָּרוּךְ הוּא ווֶעט זֵיי מְמַלֵּא זַיְין.

Consequently, according to the rationale that the recitation of the passage of the manna was instituted to arouse a person to trust G‑d, it is possible to say that:30

וְעַל פִּי זֶה, לוֹיטְן טַעַם אַז אֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן אִיז כְּדֵי דוּרְכְדֶעם זָאל דֶער אָדָם נִתְעוֹרֵר ווֶערְן “לִבְטֹחַ בַּה’ ” – אִיז יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר98, אַז דִי פַּרְשַׁת הַמָּן זָאל גֶעזָאגְט ווֶערְן –

a) This passage should be recited only on weekdays, but not on Shabbos31 when we are not to make such requests.32 A parallel can be drawn to the manna itself, which did not descend on Shabbos33although it provided man with his daily sustenance.

(א) נָאר בִּימוֹת הַחוֹל, אָבֶּער נִיט בְּיוֹם הַשַּׁבָּת99 ווֶען עֶס דַארְף נִיט זַיְין דֶער עִנְיָן פוּן בַּקָּשַׁת צְרָכָיו100 [וְעַל דֶּרֶךְ ווִי דֶער מָן עַצְמוֹ, ווָאס אִיז נִיט אַרָאפְּגֶעקוּמֶען בְּיוֹם הַשַּׁבָּת101, אַף עַל פִּי אַז עֶר אִיז גֶעווֶען “דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ”].

b) Even during the week, the passage concerning the manna should not be recited at the beginning of one’s prayers. To cite a parallel: With regard to requests for what one needs, our Sages teach,34 “A person should [always first] set forth the praise of the Holy One, blessed be He, and then pray (i.e., request what he needs).” Similarly, in several Siddurim35 the passage concerning manna is positioned after the prayer service (and recited together with a prayer and a request for one’s livelihood).

(ב) אוֹיךְ בִּימֵי הַחוֹל, דַארְף מֶען עֶס נִיט זָאגְן בִּתְחִלַּת הַתְּפִלָּה. וְעַל דֶּרֶךְ ווִי בַּקָּשַׁת צְרָכָיו, ווָאס עֶס דַארְף זַיְין “יְסַדֵּר אָדָם שְׁבָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל”102 (בַּקָּשַׁת צְרָכָיו). אוּן ווִי מֶען גֶעפִינְט טַאקֶע אִין כַּמָּה סִידּוּרִים103, אַז מְ’הָאט גֶעשְׁטֶעלְט פַּרְשַׁת הַמָּן לְאַחֲרֵי הַתְּפִלָּה (אוּן – צוּזַאמֶען מִיט אַ תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה אוֹיף פַּרְנָסָה).

By contrast, according to the rationale that the recitation of this passage was ordained “to fortify [one’s] faith...,” it is also appropriate to recite this passage on Shabbos and also before the prayer service (“sets forth G‑d’s praise”), since36 faith in G‑d (also, with regard to one’s sustenance) must be a constant matter.37

מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוֹיטְן טַעַם “כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין כו’ ”, קֶען מֶען דָאס זָאגְן אֲפִילוּ בְּשַׁבָּתכו, אוּן אוֹיךְ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה (אִין ווֶעלְכֶער סְ’אִיז – סִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל מָקוֹם) – ווַיְיל104 דִי אֱמוּנָה אִין אוֹיבֶּערְשְׁטְן (אוֹיךְ – בְּשַׁיְיכוּת צוּ מְזוֹנוֹתָיו) אִיז אַן עִנְיָן ווָאס דַארְף זַיְין שְׁטֶענְדִיק.

This distinction, however, requires clarification, because even in the revised edition (which states the rationale, [“to spur] one’s trust in G‑d”), the Alter Rebbe writes explicitly, “It is proper to recite every day... the passage concerning the manna.” The wording, “every day,” seemingly includes Shabbos.38

אָבֶּער צָרִיךְ עִיּוּן בְּזֶה, ווַיְיל אוֹיךְ אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא (וואוּ עֶס שְׁטֵייט דֶער טַעַם פוּן “לִבְטֹחַ בַּה’ כו’ ”) שְׁרַיְיבְּט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי בְּפֵירוּשׁ “טוֹב לוֹמַר בְּכָל יוֹם . . וּפָרָשַׁת הַמָּן”, ווָאס פוּן דֶעם לָשׁוֹן אִיז מַשְׁמַע אַז דָאס מֵיינְט “בְּכָל יוֹם”, כּוֹלֵל שַׁבָּת105.

Similarly, with regard to the point in prayer where this passage should be recited: The wording of the revised editionappears to indicate that the only difference between it and the ruling in the first edition is with regard to the rationale for reciting the passage. However, it is not that the difference in the rationale brings about a difference and a limitation regarding when the passage may be recited. This is also indicated by the fact that, even in the revised edition, the Alter Rebbe includes the law regarding the recitation of the passage concerning the manna with the law regarding the recitation of the passages concerning the Akeidah, the binding of Yitzchak,the Aseres HaDibros, the Ten Commandments, and the Korbanos, the sacrificial offerings,39 all of which are recited before prayer.40

אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ דֶעם פְּרַט פוּן מְקוֹם אֲמִירָתָהּ בִּימוֹת הַחוֹל, אִיז פוּן סְתִימַת הַלָּשׁוֹן אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא מַשְׁמַע אַז דֶער אֵיינְצִיקֶער חִילּוּק (לְגַבֵּי זַיְין פְּסַק אִין מַהֲדוּרָא קַמָּא) אִיז בַּנּוֹגֵעַ דֶעם טַעַם הָאֲמִירָה, אָבֶּער נִיט אַז מִצַּד דֶעם ווֶערְט אַ שִׁינּוּי – הַגְבָּלָה ווֶען מֶען קֶען דָאס זָאגְן. וּבִפְרַט אַז אוֹיךְ אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא אִיז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי כּוֹלֵל דֶעם דִּין פוּן אֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן מִיט אֲמִירַת פַּרְשַׁת הָעֲקֵדָה (וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת) אוּן אוֹיךְ מִיט פַּרְשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת106 (ווֶעלְכֶע מֶען זָאגְט קוֹדֶם הַתְּפִלָּה107).

The question thus remains: What is the reason for stating a rationale in the revised edition that differs from the first edition and Beis Yosef?

– בְּלַיְיבְּט דִי שַׁאֲלָה (הַנַּ"ל): ווָאס אִיז דֶער טַעַם הַשִּׁינּוּי אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא לְגַבֵּי מַהֲדוּרָא קַמָּא (וְהַבֵּית יוֹסֵף כו')?

A Meal from the King’s Hand

4

To resolve the above question, we should first add a further point, analyzing the approach to trust reflected in the conduct of Rabbi Yeisa the Elder41 (as described in the Zohar of this week’s Torah reading42 in connection with the manna). Every day, Rabbi Yeisa would prepare his meal only after requesting his sustenance from G‑d. As he would explain, “A meal should not be prepared until it has been given by the King.”

ד

ווֶעט מֶען דָאס פַארְשְׁטֵיין בְּהַקְדִּים הַבִּיאוּר אִין הַנְהָגַת רַבִּי יֵיסָא108 סָבָא (ווָאס ווֶערְט דֶערְצֵיילְט אִין זֹהַר פוּן הַיְינְטִיקֶער סֶדְרָה109, בְּהֶמְשֵׁךְ צוּם עִנְיַן הַמָּן) –

אַז עֶר פְלֶעגְט צוּגְרֵייטְן זַיְין סְעוּדָה בְּכָל יוֹם נָאר נָאכְדֶעם ווִי עֶר הָאט פְרִיעֶר גֶעבֶּעטְן מְזוֹנֵיהּ בַּיְים אוֹיבֶּערְשְׁטְן, זָאגְנְדִיק: לֹא נַתְקִין סְעוּדְתָא עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא (עֶר ווֶעט נִיט צוּגְרֵייטְן זַיְין סְעוּדָה בִּיז דָאס ווֶעט אִים גֶעגֶעבְּן ווֶערְן פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן).

This calls for an explanation: The food for the meal was already in his possession and only needed to be prepared, as the Zohar states, “He had his food for that day.”43 What then is the meaning of his request that G‑d grant him this food?44

אִיז צָרִיךְ הַסְבָּרָה: ווִיבַּאלְד אַז דֶער אוֹכֶל (פוּן ווֶעלְכְן עֶר הָאט צוּגֶעגְרֵייט זַיְין סְעוּדָה) אִיז שׁוֹין גֶעווֶען בִּרְשׁוּתוֹ אוּן עֶס הָאט גֶעפֶעלְט נָאר דֶער תִּיקּוּן הַמַּאֲכָל לִסְעוּדָה (“הֲוָה לֵיהּ מִיכְלָא דְּהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכַל”110) – ווָאס אִיז דֶער פֵּירוּשׁ111 אַז עֶר בֶּעט בַּיְים אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַז עֶר זָאל אִים גֶעבְּן דֶעם אוֹכֶל?

It is possible to offer the following explanation: Our Sages teach45 that Yosef was punished for having requested of the chief butler, “Mention me to Pharaoh.”46On this teaching, Rabbeinu Bachya comments,47 “Heaven forbid that Yosef the Righteous should place his trust in the chief butler; [he trusted] in G‑d alone. He [only] felt that G‑d had engineered his encounter with the chief butler so that He could perform a miracle through him.”

Why then was Yosef punished? “Because in the chief butler he sought an instrument, a causal factor48 (through which G‑d would send him his salvation)… and it is not fitting that tzaddikim of his stature should seek a causal factor. He was punished because he should have trusted that the Holy One, blessed be He – the Cause of all causes – alone would provide him with the appropriate causal factor, without his seeking it.”

וְיֵשׁ לוֹמר דֶעם בִּיאוּר אִין דֶעם:

עֶס אִיז יָדוּעַ דֶער בִּיאוּר פוּן בְּחַיֵי112 אוֹיפְן מַאֲמַר חַזַ”ל113 אַז יוֹסֵף אִיז נֶעֱנַשׁ גֶעווָארְן דֶערְפַאר ווָאס עֶר הָאט גֶעבֶּעטְן בַּיְים שַׂר הַמַּשְׁקִים “וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה”114 – אַז “חַס וְשָׁלוֹם שֶׁיִּתְלֶה יוֹסֵף הַצַּדִּיק בִּטְחוֹנוֹ בְּשַׂר הַמַּשְׁקִים רַק בה’ לְבַדּוֹ, אֲבָל הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְעַלֶּה הִזְמִין אֵלָיו שַׂר הַמַּשְׁקִים זֶה כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ נֵס עַל יָדוֹ”; אוּן דָאס ווָאס יוֹסֵף אִיז דֶערוֹיף נֶעֱנַשׁ גֶעווָארְן, אִיז עֶס “לְפִי שֶׁבִּקֵּשׁ סִבָּה בְּשַׂר הַמַּשְׁקִים (דוּרְךְ ווֶעלְכֶער דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל שִׁיקְן זַיְין הַצָּלָה) . . וְאֵין רָאוּי לְצַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ לְבַקֵּשׁ סִבָּה, לְכָךְ נֶעֱנַשׁ בְּזֶה כִּי הָיָה לוֹ לִבְטוֹחַ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ שֶׁהוּא בַּעַל הַסִּבּוֹת כֻּלָּן שֶׁהוּא יַזְמִין אֵלָיו הַסִּבָּה מִבִּלְתִּי שֶׁיְּבַקֵּשׁ הוּא אוֹתָהּ”.

This comment has been questioned:49 With regard to bitachon (trust), it is stated in Chovos HaLevavos that there is an obligation to seek causal factors through which G‑d’s beneficence will flow; and this thesis is supported by several proofs.50 Why, then, was Yosef punished for seeking an instrument through which Divine assistance would be expressed?

פְרֶעגְט מֶען אוֹיף דֶעם115: עֶס אִיז דָאךְ מְבוּאָר (אִין חוֹבַת הַלְּבָבוֹת116) בַּנּוֹגֵעַ צוּ בִּטָּחוֹן, אַז עֶס אִיז אַ חִיּוּב לַעֲסוֹק בְּסִבּוֹת (אוּן עֶר בְּרֶענְגְט אוֹיף דֶעם כַּמָּה רַאְיוֹת) – אִיז פַארְווָאס אִיז יוֹסֵף נֶעֱנַשׁ גֶעווָארְן “לְפִי שֶׁבִּקֵּשׁ סִבָּה”?

This has been answered by explaining51 that there are two levels of trust:

אוּן מְ’אִיז מְבַאֵר117, אַז עֶס זַיְינֶען פַארַאן צְווֵיי אוֹפַנִּים (מַדְרֵיגוֹת) אִין בִּטָּחוֹן:

a) The Natural Mode: There are times when the manner in which Divine beneficence is elicited and proceeds to descend follows ordinary norms, conforming to the natural pattern.52 As expressed in the language of Chassidus, this mode characterizes the descent and flow of Divine energy that is called memale kol almin, the Divine light which invests itself in the worlds. On this level, it is necessary to seek “an instrument” and to find conduits within nature, for this form of Divine influence is conveyed specifically through the conduits of the natural order.

א) בְּשַׁעַת דִי הַנְהָגָה מִלְמַעְלָה אִיז אִין אַן אוֹפֶן אַז “נִמְשָׁכִין הַדְּבָרִים שֶׁהוֹלְכִין כְּסִדְרָן שֶׁעַל פִּי הַטֶּבַע”118 (בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת: ווִי דָאס אִיז מִצַּד מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין) אִיז דֶעמָאלְט דַארְף מֶען זוּכְן אַ סִבָּה אוּן מַאכְן אַ כְּלִי אִין טֶבַע, ווַיְיל דִי הַשְׁפָּעָה מִלְמַעְלָה קוּמְט דוּרְךְ דִי לְבוּשֵׁי הַטֶּבַע דַּוְקָא.

b) A Supernatural Mode: There are times when it is obvious that G‑d is relating to a person or the Jewish people as a whole in a way that beneficence is elicited and drawn down in a manner that does not accord with the pattern of nature.47 As expressed in the language of Chassidus, this mode characterizes the flow of Divine energy that is called sovev kol almin, Divinity that transcends all the worlds. When G‑d relates to a person in such a way, a higher level of trust is required of him. He is expected to rely “solely on48 G‑d’s control of existence, taking no steps whatsoever, rather trusting that G‑d will certainly help him by arranging an appropriate conduit for His blessings.”53

ב) בְּשַׁעַת מְ’זֶעט אַז דִי הַנְהָגָה מִלְמַעְלָה אִיז אִין אַן אוֹפֶן ווָאס “נִמְשָׁכִים הַדְּבָרִים . . שֶׁלֹּא עַל פִּי הַטֶּבַע”מה (בִּלְשׁוֹן הַחֲסִידוּת: מִצַּד סוֹבֵב כָּל עָלְמִין), פָאדֶערְט זִיךְ אַ הֶעכֶערֶער אוֹפֶן אִין מִדַּת הַבִּטָּחוֹן – פַארְלָאזְן זִיךְ אִינְגַאנְצְן “עַלמה הַנְהָגַת ה’ לְבַדּוֹ וְשֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר כִּי אִם לִבְטוֹחַ בַּה’ שֶׁבֶּטַח יַעֲזוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּדֶרֶךְ סִבָּה”119.

Yosef the Righteous – who was always connected with a level of G‑dliness that transcends nature54– should have conducted himself in a manner that reflected the loftier level of bitachon. He was punished because he failed to live up to this standard.

[אוּן יוֹסֵף הַצַּדִּיק, ווֶעלְכֶער אִיז (שְׁטֶענְדִיק) גֶעווֶען פַארְבּוּנְדְן בַּעֲבוֹדָתוֹ מִיט דֶער מַדְרֵיגָה ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן טֶבַע120, הָאט גֶעדַארְפְט פִירְן זִיךְ, הַאלְטְן בַּיי דֶעם הֶעכֶערְן אוֹפֶן אִין בִּטָּחוֹן].

Working Within Nature and Stepping Above It

5

The difference between these two levels of bitachon applies even when one does fashion a conduit for G‑d’s beneficence.55 A person following the first approach is required to make a conduit because G‑d relates to him in such a way that [“Divine beneficence] is elicited… according to the pattern of nature.”47 Accordingly, nature and natural processes acquire a certain standing. As a result, he must seek a conduit and an instrument through which G‑d’s blessings will be conveyed to him.

ה

דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן דִי צְווֵיי אוֹפַנִּים אִין בִּטָּחוֹן אִיז דָא אוֹיךְ בְּשַׁעַת מֶען מַאכְט יָא אַ “כְּלִי”121:

דָאס ווָאס עֶס פָאדֶערְט זִיךְ (בְּאוֹפֶן הָא’) אַז דֶער אָדָם זָאל מַאכְן אַ כְּלִי, אִיז עֶס ווַיְיל מִצַּד דֶער הַנְהָגָה מִלְמַעְלָה, ווֶען “נִמְשָׁכִים הַדְּבָרִים . . עַל פִּי הַטֶּבַע”מה – הָאט דֶער טֶבַע אוּן דִי דַּרְכֵי הַטֶּבַע אַ תְּפִיסַת מָקוֹם, אוּן דֶערִיבֶּער דַארְף דֶער אָדָם זוּכְן אַ כְּלִי וְסִבָּה דוּרְךְ ווֶעלְכֶער עֶס ווֶעט צוּ אִים נִמְשָׁךְ ווֶערְן דִי בִּרְכַּת ה’.

This is not the case with a person who trusts at a loftier level – who needs “to take no steps whatsoever, only to trust in G‑d.” The processes of nature are of absolutely no import in his eyes. (This is why he need not seek out a conduit or instrument.) Hence, even when a natural conduit or instrument for his livelihood exists, he does not consider his livelihood to be any closer to him because of it than it would be if that conduit did not exist. Since neither the conduit nor the instrument in its own right is of any importance in his eyes, his sole perception of the situation is that he receives everything directly from G‑d. Indeed, he views even the conduit or the instrument as created for him56 by G‑d, together with his livelihood.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן דֶער ווָאס הַאלְט בַּיי דֶעם הֶעכֶערְן אוֹפֶן אִין בִּטָּחוֹן, ווָאס עֶר דַארְף נִיט טָאן “שׁוּם דָּבָר כִּי אִם לִבְטוֹחַ בַּה’ ”, הָאבְּן דִי דַּרְכֵי הַטֶּבַע בַּיי אִים כְּלַל נִיט קֵיין תְּפִיסַת מָקוֹם (ווָאס דֶערְפַאר דַארְף עֶר נִיט זוּכְן אַ סִבָּה וּכְלִי). אוּן דֶערִיבֶּער, אֲפִילוּ ווֶען עֶס אִיז דָא אַ סִבָּה וּכְלִי אִין טֶבַע אוֹיף פַּרְנָסָתוֹ, אִיז זַיְין פַּרְנָסָה דוּרְכְדֶעם נִיט “נֶעעֶנְטֶער” גֶעווָארְן צוּ אִים לְגַבֵּי ווִי עֶר ווָאלְט נִיט גֶעהַאט אַ סִבָּה וּכְלִי. ווַיְיל דִי סִבָּה וּכְלִי אִיז בַּיי אִים נִיט תּוֹפֵס מָקוֹם אַלְס אַ זַאךְ פַאר זִיךְ, עֶר זֶעט נָאר ווִי עֶר בַּאקוּמְט אַלְץ גְלַיְיךְ פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן; אִיז אוֹיךְ דִי סִבָּה וּכְלִי אַ זַאךְ ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער מַאכְט פַאר אִים122 צוּזַאמֶען מִיט זַיְין פַּרְנָסָה.

This also explains why Rabbi Yeisa the Elder57 would say, “We will not prepare the meal until it is given by the King,” even though “he had his food for that day.”

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דִי הַסְבָּרָה אִין הַנְהָגַת רַבִּי יֵיסָא סָבָא123 ווָאס עֶר הָאט גֶעזָאגְט “לֹא נַתְקִין סְעוּדְתָא עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא” (כָאטשׁ אַז “הֲוָה לֵיהּ מִיכְלָא דְּהַהוּא יוֹמָא”):

Rabbi Yeisa’s approach to bitachon was such that he perceived every single activity not as his own doing, but as made possible by G‑d.58 Hence, even when the food was already in his home and needed only to be prepared, he felt that it was not his food that he was taking and preparing, but that it was being “given by the King.” At that very moment, G‑d was giving it to him. Therefore, he felt it necessary to request this food of G‑d, just as he would ask G‑d for his food when it was not in his possession.

בַּיי רַבִּי יֵיסָא סָבָא אִיז גֶעווֶען דֶער אוֹפֶן פוּן בִּטָּחוֹן אַז עֶר הָאט גֶעזֶען אִין יֶעדֶער עֲשִׂיָּה (בִּפְנֵי עַצְמָהּ) אַז דָאס אִיז (נִיט זַיְינֶע אַן עֲשִׂיָּה, נָאר) אַ נְתִינָה מֵה'124. וּבְמֵילָא, אֲפִילוּ ווֶען עֶר הָאט דֶעם אוֹכֶל בַּיי זִיךְ אִין שְׁטוּבּ אוּן דַארְף עֶס נָאר נֶעמֶען אוּן צוּגְרֵייטְן, פִילְט עֶר אַז דָאס אִיז נִיט זַיְין אוֹכֶל ווָאס עֶר נֶעמְט (מִשֶּׁלּוֹ) אוּן גְרֵייט אִים צוּ, נָאר אַז – "תִּתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא": דָאס גִיט אִים אִיצְט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער. וּבְמֵילָא דַארְף עֶר אוֹיךְ אוֹיף דֶעם שׁוֹאֵל זַיְין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (פּוּנְקְט ווִי עֶר בֶּעט פַאר זַיְינֶע מְזוֹנוֹת ווֶען עֶר הָאט נָאךְ נִיט אוֹכֶל אִין שְׁטוּבּ).

Longing for His Kindness

6

This explanation enables us to clarify another aspect of the conduct of Rabbi Yeisa the Elder. From the wording of the Zohar, “Rabbi Yeisa would not prepare his meal until he requested his sustenance from G‑d,” it appears that Rabbi Yeisa conducted himself in this manner even on Shabbos.59This presents a difficulty. Shabbos is not a day when we request that our material needs be satisfied. How then would Rabbi Yeisa pray for his daily sustenance even on Shabbos?

ו

דֶערְמִיט קֶען מֶען אוֹיךְ פַארְעֶנְטְפֶערְן נָאךְ אַן עִנְיָן אִין הַנְהָגַת רַבִּי יֵיסָא סָבָא הַנַּ”ל:

פוּן סְתִימַת לְשׁוֹן הַזֹּהַר – “לֹא אַתְקִין סְעוּדְתָא בְּכָל יוֹמָא עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ כו’ ” – אִיז מַשְׁמַע, אַז עֶר הָאט זִיךְ אַזוֹי גֶעפִירְט אוֹיךְ אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת125. אִיז נִיט גְלַאטִיק: שַׁבָּת אִיז דָאךְ נִיט אַ זְמַן פוּן בַּקָּשַׁת צְרָכָיו, אִיז ווִי קוּמְט עֶס אַז רַבִּי יֵיסָא “בָּעָא בָּעוּתֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ” (אֲפִילוּ) בְּשַׁבָּת?

In the light of the concept discussed above – that Rav Yeisa saw “his food as being granted to Him by G‑d at every moment – we can gain a new understanding of what it means to trust G‑d and rely on Him. Praying for the satisfaction of one’s material needs on Shabbos is out of place only when the individual is focusing on himself, i.e., when he is requesting that his needs and wants be fulfilled. The prayer of Rabbi Yeisa the Elder was of an entirely different nature. What impelled his prayer was the very fact that he was utterly devoid of self-concern – to the extent that, at every single step, he felt that everything depended on G‑d, in the spirit of the verse, “G‑d desires those who long for His kindness.”60 The Zohar61interprets that phrase as referring to those who “yearn and wait every single day to ask the Holy One, blessed be He, for their provisions.” In other words, their prayer is solely an expression of their “longing for His kindness.”62Their prayer expresses their feeling that everything comes only as an act of G‑d’s lovingkindness.

וְעַל פִּי הַנַּ”ל אִיז דָאס פַארְשְׁטַאנְדִיק: דִי בַּקָּשַׁת צְרָכָיו ווָאס דַארְף נִיט זַיְין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אִיז דַּוְקָא ווֶען דֶער אָדָם אִיז אוֹיסְן דֶערְבַּיי זִיךְ, זַיְין מְצִיאוּת, אַז אִים זָאל נִתְמַלֵּא ווֶערְן צְרָכָיו וְחֶסְרוֹנוֹ.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן רַבִּי יֵיסָא סָבָא, אִיז זַיְין תְּפִלָּה גֶעקוּמֶען דַּוְקָא דֶערְפַאר ווָאס זַיְין מְצִיאוּת הָאט בַּיי אִים אִינְגַאנְצְן נִיט תּוֹפֵס מָקוֹם גֶעווֶען, בִּיז אַז עֶר הָאט גֶעפִילְט אוֹיף יֶעדְן טְרָאט אוּן שְׁרִיט אַז אַלְץ אִיז אָפְּהֶענְגִיק פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן. אוּן ווִי דֶער זֹהַר אִיז דָארְטְן126 מְבַאֵר, אַז אוֹיף אַזַא הַנְהָגָה שְׁטֵייט127 “אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ” – “דִּמְצַפָּאָן וּמְחַכָּאָן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא לְמִבְעֵי מְזוֹנַיְהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא”. דָאס הֵייסְט אַז דֶער תּוֹכֶן הַתְּפִלָּה אִיז בְּלוֹיז צוּ אוֹיסְדְרִיקְן דֶעם “הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ”128, ווָאס זֵיי פִילְן ווִי אַלְץ אִיז נָאר חַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

And praying for one’s sustenance in this manner is befitting even on Shabbos.63

– אוּן אַזַא אוֹפֶן אִין תְּפִלָּה (אוֹיף מְזוֹנֵי) קֶען זַיְין אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת.

Not Only for the Select Few

7

True, the conduct of Rabbi Yeisa the Elder is not – in its entirety – something that every person can emulate. Nevertheless, in microcosm,64 his approach is relevant to everyone,65 at the very least, at certain times.

ז

אַף עַל פִּי אַז אָט דִי הַנְהָגָה פוּן רַבִּי יֵיסָא סָבָא אִיז נִיט אַ דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ, אַף עַל פִּי כֵן אִיז “אֶפֶס קָצֵהוּ וְשֶׁמֶץ מֶנְהוּ”129 שַׁיָּיךְ צוּ יֶעדן אֵיינֶעם130, וְעַל כָּל פָּנִים – אִין עִתִּים מְזוּמָּנִים.

Herein, it can be suggested, lies the difference between weekdays and Shabbos.

During the six weekdays, when a Jew goes about his affairs as set out in the Shulchan Aruch,66 doing his business honestly, preoccupied with his livelihood, he trusts in G‑d at the level at which he seeks a natural conduit and instrument.67 In that setting, he cannot be expected to utterly transcend nature and to manifest the lofty level of trust described above.68 Shabbos, by contrast, is not a day of ordinary activity;69 at that time a Jew is elevated above everyday work. On that day he must attain at least some semblance of the superior level of trust, the trust of “those who long for His kindness.”

וְיֵשׁ לוֹמַר, אַז דָאס אִיז דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן יְמוֹת הַחוֹל אוּן יוֹם הַשַּׁבָּת: בְּמֶשֶׁךְ דִי שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל ווֶען אַ אִיד אִיז כְּפִי וּבְאוֹפֶן הַמְבוּאָר בְּשׁוּלְחָן עָרוּךְ131 – יֵלֵךְ לַעֲסָקָיו כו’ וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה פַארְנוּמֶען בְּעִנְיָנֵי פַּרְנָסָה, אִיז בַּיי אִים דֶער בִּטָּחוֹן אִין אַן אוֹפֶן אַז עֶר זוּכְט אַ סִבָּה וּכְלִי, ווַיְיל מֶען קֶען פוּן אִים נִיט מָאנֶען אַז עֶר זָאל זִיךְ דֶעמָאלְט אוֹיפְהוֹיבְּן אִינְגַאנְצְן הֶעכֶער פוּן טֶבַע אוּן הַאלְטְן בַּיי דֶעם הֶעכֶערְן אוֹפֶן הַנַּ”ל אִין בִּטָּחוֹן; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, ווֶעלְכֶער אִיז נִיט אַ יוֹם הַמַּעֲשֶׂה132, ווֶען אַ אִיד אִיז הֶעכֶער פוּן מְלָאכָה – דַארְף בַּיי אִים זַיְין (עַל כָּל פָּנִים אַ מֵעֵין) פוּן דֶעם הֶעכֶערְן אוֹפֶן אִין בִּטָּחוֹן, “הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ”.

On this basis, it is possible to explain the difference between the Alter Rebbe’s wording in the first editionof his Shulchan Aruch and the wording that he employs in the revised editionregarding the recitation of the passage concerning the manna. The Alter Rebbe composed the first editionof his Shulchan Aruch according to the rulings of the Talmud and the halachic authorities.70 On an apparent level (i.e., according to nigleh, the revealed dimension of Torah), bitachon requires making a conduit for G‑d’s blessings, so that one’s trust in G‑d goes hand in hand with his own work and effort.

Accordingly, were the passage concerning the manna to be recited in order “[to spur] one’s trust in G‑d,” it would be appropriate only during the week and only after prayer (as noted in sec. 3).

וְעַל פִּי זֶה יֵשׁ לוֹמַר, אַז דָאס אִיז הַהַסְבָּרָה פוּן דֶעם חִילּוּק צְווִישְׁן דֶער מַהֲדוּרָא קַמָּא אוּן מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא פוּן אַלְטְן רֶבִּי’נְס שׁוּלְחָן עָרוּךְ בַּנּוֹגֵעַ לַאֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן:

דִי מַהֲדוּרָא קַמָּא הָאט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי גֶעשְׁרִיבְּן לוֹיט דֶער הַכְרָעָה פוּן “גְמָרָא” אוּן “פּוֹסְקִים”133. אוּן ווִיבַּאלְד אַז דֶער עִנְיַן הַבִּטָּחוֹן ווִי עֶר אִיז בְּפַשְׁטוּת (בְּנִגְלֶה) אִיז אִין אַן אוֹפֶן אַז מְ’מוּז מַאכְן אַ כְּלִי, אִיז אוֹיבּ מֶען זָאל בְּרֶענְגֶען אַלְס טַעַם לַאֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן “לִבְטֹחַ בַּה’ כו’ ”, ווָאלְט אֲמִירָתָהּ גֶעווֶען נָאר בִּימוֹת הַחוֹל אוּן דַּוְקָא לְאַחֲרֵי הַתְּפִלָּה (כַּנַּ”ל סְעִיף ג).

Therefore, in his first edition,71the Alter Rebbe states that the rationale for one’s daily recitation of the passage concerning the manna every day is “to fortify his faith that all his provisions are granted to him by Divine providence,” for, as stated in sec. 2, this faith is constant, relevant daily, at all times and in all places.

דֶערְפַאר זָאגְט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי בְּמַהֲדוּרָא קַמָּא שֶׁלּוֹ134, אַז דֶער טַעַם פוּן אֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן (בְּכָל יוֹם) אִיז “כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁכָּל מְזוֹנוֹתָיו בָּאִין לוֹ בְּהַשְׁגָּחָה”.

In his revised edition,when there is a difference of opinion between the halachic authorities and the Kabbalists, the Alter Rebbe rules according to the Kabbalists.72 Accordingly, he also includes a course of conduct that reflects loftier levels of Divine service. And therefore,73 he mentions the rationale, “[to spur] one’s trust in G‑d Who provides every man with his food for that day.” In keeping with the lofty level of bitachon displayed by “those who long for His kindness,” it is appropriate to recite the passage concerning the manna every day – even on Shabbos and even before prayer.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִין מַהֲדוּרָא תִּנְיָנָא הָאט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי מַכְרִיעַ גֶעווֶען “כְּהַמְּקוּבָּלִים”135, וּבְמֵילָא אִיז דָאס כּוֹלֵל אוֹיךְ הַנְהָגוֹת ווֶעלְכֶע זַיְינֶען פַארְבּוּנְדָן מִיט הֶעכֶערֶע מַדְרֵיגוֹת אִין עֲבוֹדַת ה’.

אוּן דֶערְפַאר136 זָאגְט עֶר דֶעם טַעַם פוּן "לִבְטֹחַ בַּה' נוֹתֵן לֶחֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ", ווַיְיל מִצַּד דֶעם הֶעכֶערְן אוֹפֶן אִין בִּטָּחוֹן – "הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" – קֶען זַיְין אֲמִירַת פַּרְשַׁת הַמָּן "בְּכָל יוֹם", אוֹיךְ בְּשַׁבָּת (אוּן – לִפְנֵי הַתְּפִלָּה).

Likkutei Sichos, Vol. 26, P. 95ff. Adapted from a sichah delivered on Shabbos Parshas Beshalach, 5723 [1963]

(משיחת ש"פ בשלח תשכ״ג)