בס"ד. שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים קטן, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. ביום הש"ק זה יש ב' ענינים: (א) אחד מימי חודש אדר ראשון. (ב) ענין הקשור עם פורים – שושן-פורים קטן. ואף שזהו רק שושן-פורים קטן, הרי זה עדיין אותו ענין, אלא שהוא באופן של קטנות.

ובהקדמה – שלכאורה לא שייך לחלק בענין הפורים (ושושן פורים) בין קטן לגדול:

בפורים ישנו החיוב "לבסומי .. עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"1.

וזהו החילוק שבין שמחת פורים לשמחת יו"ט: גם שמחת יו"ט קשורה עם שתיית יין – כמו בפורים שהחיוב "לבסומי" הוא "ביין" (כפירוש רש"י2) – כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע3 ש"עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה (ביו"ט) אלא ביין" (ולכן צריך לשתות רביעית יין ביו"ט4), אבל אעפ"כ, אין זה דומה לחיוב דשתיית יין בפורים, שהרי בנוגע ליו"ט פוסק רבינו הזקן בשו"ע5 ש"חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים .. יזהירו .. ולא ימשכו ביין כו'", בכדי להבטיח שלא יבואו לענין בלתי רצוי (שזהו"ע ד"ארור המן"); ואילו בפורים – החיוב "לבסומי" הוא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ומובן, שכאשר נמצאים במעמד ומצב "דלא ידע", אזי לא שייך לחלק בין פורים קטן לפורים גדול (באדר שני), ומכ"ש לפורים סתם (בשנה פשוטה).

והגע עצמך: אם אדם נמצא במעמד ומצב שאינו יודע להבחין "בין ארור המן לברוך מרדכי", למרות היותם חלוקים זה מזה לא רק בכמות אלא גם באיכות, ועד שהם הפכיים זה מזה ומנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד – הרי בודאי שלא שייך שיהי' אצלו חילוק בין "קטן" ל"גדול" (או "סתם"), שאינו אלא בכמות בלבד.

ועפ"ז דרוש ביאור מהו ענינו של "פורים קטן", ובמה חלוק הוא מפורים סתם או פורים גדול – דאף שבנוגע להימים עצמם יש חילוק ביניהם, מ"מ, בנוגע לאדם, כיון שנמצא במעמד ומצב "דלא ידע", לא שייך לכאורה שיהי' אצלו חילוק בין פורים קטן לפורים גדול.

ובנוגע לעניננו: באיזה אופן שיתבאר ענינו של פורים קטן, והחילוק בינו לפורים סתם או פורים גדול – הרי ברור הדבר שגם פורים קטן הוא מענין הפורים, אלא שהוא באופן של קטנות.

וע"פ האמור לעיל בנוגע לב' הענינים שביום הש"ק זה – יש לבארם על הסדר: תחילה – ענינו של אדר ראשון, ואח"כ ענינו של (שושן) פורים קטן.

ב. המשך השיחה – הביאור בפירוש רש"י בדברי הגמרא6 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח"7, שמעלת חודש אדר היא מצד לידת משה רבינו, וכתוצאה מזה הוכפלו בו הנסים: פורים – כדברי הגמרא8 "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה9, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר .. נולד"; ופסח – שהרי משה הי' "מושיען של ישראל" שהוציאם ממצרים, ומזה מובן שהענין ד"מרבין בשמחה" הוא גם באדר ראשון10, כי, לידת משה (כמו מיתתו) היתה בז' אדר ראשון – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס11 בלקו"ש חט"ז ע' 344 ואילך.

וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ומה גם שענין השמחה צריך להיות גם בכל ימות השנה, שהרי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, כמ"ש12 "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", וכיון שעבודת ה' צריכה להיות באופן ד"בכל דרכיך דעהו"13, בכל עניני האדם, באכילתו ובשתיתו וכו', וגם בשינתו (כמ"ש הרמב"ם בהל' דעות14), בכל כ"ד שעות המעת-לעת, נמצא, שצריכים להיות בשמחה תמיד, בכל רגע ורגע, ומזה גופא מוכח שיכולים להיות תמיד בשמחה (ואף שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו כו' – יכול לפעול על עצמו שלא יפריע הדבר לענין השמחה, ע"י העצות שנתבארו בתניא15).

ויה"ר שתהי' השמחה באופן שתחדור בכל עניני האדם, לא רק בעניניו הרוחניים, אלא גם בעניניו הגשמיים – שבזה מתבטאת המעלה של פורים לגבי חנוכה, ששמחת פורים צריכה להיות גם בענינים הגשמיים (כמ"ש הט"ז16, וכפי שנתבאר בחסידות17).

ויתן השי"ת שיהי' מעמד ומצב כזה שהן מצד עניני הנפש והן מצד עניני הגוף יוכלו להיות בשמחה.

ו"מיסמך גאולה לגאולה"18 – ששמחת חודש אדר הקשורה עם הגאולה דפורים תהי' הקדמה והכנה ל"שמחת עולם על ראשם"19, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה, שתבוא ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שהתלמידים הנוסעים לאוסטרליא20 צריכים להיות ראשונים לכל דבר שבקדושה, והם יהיו הראשונים לומר "לחיים" על כוס גדול מלא (והוסיף, שבשביל מילוי שליחותם צריכים לעמוד על רגלי עצמם, כך, שלא יהי' צורך לעורר אותם על כל ענין). ואח"כ צוה גם לכמה מהמסובים לומר "לחיים" על כוס גדול מלא.

אח"כ ניגנו ניגון שמחה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד בשמחה רבה].

* * *

ג. נתבאר הטעם שדיני י"ד וט"ו אדר ראשון באו בסיום השו"ע, לאחרי דיני פורים, דלא כסדר הזמנים (נוסף על הטעם הפשוט: לפי שדיני י"ד וט"ו אד"ר הם רק בשנה מעוברת21, ועוד זאת, שסיבתם היא דיני הפורים), כי, הנתינת כח22 לענין השמחה באופן ד"טוב לב משתה תמיד"23, הוא מפורים קטן דוקא24 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס25 בלקו"ש חכ"ו ע' 209 ואילך.

*

ד. בפירוש הפסוק "טוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא במסכת סנהדרין26: "זה שדעתו רחבה", ומפרש רש"י27: "אינו משים ללבו דאגה כל כך".

ויש לבאר השייכות של "דעת רחבה" להעדר הדאגה – ע"פ ביאור רבינו הזקן28 במאמר רז"ל29 "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה" (דלכאורה: מהי השייכות דריבוי הצרכים לקוצר הדעת), "שכשהדעת מתקצר .. אזי נעשו צרכי עמך מרובים כו'". ומזה מובן, ש"זה שדעתו רחבה", "אינו משים ללבו דאגה כ"כ", כי, סיבת הדאגה היא בגלל הרגש החסרון בצרכיו, ואילו זה שדעתו רחבה, מרגיש שלא חסר לו מאומה, ולכן אין אצלו מקום לדאגה.

אך עדיין צריך להבין בנוסח הפיוט (בתפלת נעילה) "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שבו מסיימים בתפלה ובקשה להקב"ה שימלא את צרכיהם של בנ"י – דלכאורה, מה שנוגע לבקשה הוא רק הענין ש"מרובים צרכי עמך", אבל מה נוגע לבקשה ההקדמה ש"דעתם קצרה"?

ה. והביאור בזה:

תוכנה של הקדמה זו הוא – שמבקשים מהקב"ה, שלמרות שהסיבה לכך ש"מרובים צרכי עמך" היא בגלל ש"דעתם קצרה", הנה מבלי הבט על כך, ימלא את כל צרכיהם של בנ"י, וישפיע להם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"30.

וטעם הדבר – כי, כל אחד מישראל הוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן, כאשר המלך רואה שבנו מתייסר וסובל יסורים, אין נפק"מ אצלו מי אשם בכך – אם זוהי אשמתו של מישהו אחר, או האשמה שלו; המלך אינו יכול לראות איך שבנו סובל יסורים, ולכן מוותר לו כו', כדי שלא יסבול.

ויתירה מזה: אפילו כאשר היסורים הם לטובתו של הבן, "יסורין ממרקין"31 – הנה כאשר המלך רואה את הכאב של הבן, אזי נוטל ממנו את היסורים.

וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר32 בנוגע להמבואר באגה"ק33 בענין היסורים, שזהו כמשל האב המכה את בנו – שבהמשך האגרת כותב רבינו הזקן התוארים "הרחמן והצדיק וחסיד", אבל כשכותב אודות ענין ההכאה, אזי משמיט התואר "חסיד"; הוא כותב התוארים "רחמן .. וצדיק", ומוסיף גם התואר "חכם", אבל לקרוא להקב"ה בשם "חסיד" בשעה שמביא יסורים – זאת לא!...

וטעם הדבר – כי, אע"פ שהיסורים הם בשביל המירוק, מ"מ, מצד מדת החסידות של האב, אינו יכול לסבול את יסורי בנו, אפילו כשהם לטובתו.

אלא מאי – יש צורך בענין המירוק, הרי בידו של הקב"ה הברירה לפעול את ענין המירוק בדרך אחרת, וכהנוסח: "אבל לא ע"י יסורים כו'". הקב"ה אינו צריך להתחשב עם ב"ד של מטה או ב"ד של מעלה, ויכול לפעול ענין המירוק רק ע"י השפעת רוב טוב.

וזהו גם תוכן הבקשה בפיוט "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה": למרות שהסיבה לכך ש"מרובים צרכי עמך" היא בגלל ש"דעתם קצרה", הנה מצד י"ג מדות הרחמים (שמזכירים בתפלת נעילה) ש"אינן חוזרות ריקם" (כמ"ש בפירוש רש"י בפרשתנו34), להיותן למעלה מסדר השתלשלות, כך, שלא מתחשבים בב"ד של מטה ובב"ד של מעלה, הרי בכל מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י, ממלא הקב"ה "מחסורם ומשאלותם", "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".

ו. ועוד ביאור בטעם ההקדמה לבקשה – "דעתם קצרה":

הבקשה מהקב"ה היא לא רק על "צרכי עמך", למלא את ריבוי הצרכים, אלא גם על זה ש"דעתם קצרה" – שהקב"ה יסיר את קוצר הדעת, ויתן "דעת רחבה".

ואע"פ שבנוגע לדעת רחבה לא שייך לכאורה ענין התפלה, כיון שזהו ענין שתלוי ביגיעת האדם, וע"ד מאמר רז"ל35 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – הרי גם בנוגע ליראת שמים מבאר רבינו הזקן בלקו"ת36 בפירוש הכתוב37 "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי", ש"בידי שמים דוקא אין תלוי יראת שמים .. אבל אם הי' רצון לפניו ב"ה להאיר ממנו איזו הארה בבחי' פנימיות, עי"ז ודאי יומשך היראה בבחי' פנימיות .. ועז"נ מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, מי יתן דוקא הוא בחי' סתימו דכל סתימין, ששם יש כח זה להמשיך בהם היראה, אע"פ שבידי שמים אין בחינה זו".

– אחד השדרי"ם שהיו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, כשמסרו לו "פדיונות" עבור הרבי אודות ענינים שונים, הנה הפדיונות שבהם היו בקשות אודות ענינים דרופא חולים, מתיר אסורים, מברך השנים וכו' – הי' לוקח אותם, ואילו הפדיונות שבהם היו בקשות אודות ענינים רוחניים, כמו: בקשה לסיוע בעבודת ה', שלא יהיו מחשבות המבלבלות, או הצלחה בלימוד התורה וכיו"ב – לא הי' לוקח אותם38.

וכששאלו אותו: ממה-נפשך – אם אתה מאמין שביכלתו של הרבי לעזור בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי, זרעא חייא וקיימא, חיים ארוכים ופרנסה בהרחבה – למה לא תאמין שביכלתו לעזור גם בענינים רוחניים? – השיב: בענינים גשמיים שבהם יכול הקב"ה לעזור, הנה כיון ש"צדיקים דומין לבוראם"39, יכול גם הרבי לעזור; אבל בענינים רוחניים – גם הקב"ה לא יכול לעזור, שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". וסיים: גם אם היו מוסרים על ידי "פדיון" בנוגע לענינים רוחניים עבור הקב"ה בעצמו – לא הייתי לוקח!...

אבל האמת אינה כן, וכנ"ל, שמצד בחי' "מי" נותנים גם הענין דיראת שמים, וזהו מה שאמר הקב"ה למשה, רוען של ישראל, "מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי", שניתן למשה – ולאתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא40 – הכח מבחי' "מי", שיוכלו להמשיך לבנ"י גם ענינים רוחניים.

ז. וכאשר מבקשים מהקב"ה שישפיע השפעה מרובה הן בגשמיות והן ברוחניות, למלא צרכי עמו המרובים, וליתן להם דעת רחבה, והקב"ה ממלא את הבקשה – אזי יהי' המעמד ומצב ד"טוב לב משתה תמיד", שיהי' במה לשמוח.

וכאמור לעיל, שהנתינת כח לענין ד"טוב לב משתה תמיד" היא מפורים ושושן-פורים קטן, ומהם באים לפורים גדול, וממנו לפסח, כדברי הגמרא18: "מיסמך גאולה לגאולה" (פורים לפסח41), וכיון שעל הגאולה דפסח נאמר42 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", הרי מגאולת פסח באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וקבל היהודים גו'.

* * *

ט. כיון שביקשו ממני להודיע מראש על איזה פירוש רש"י ידובר43 – הנה למרות שבפרשתנו ישנם כו"כ פירושי רש"י הדורשים ביאור, נתעכב עתה, בלי נדר, על פירוש רש"י בפסוק44 "ויצר אותו בחרט" – לאחרי ההפסק, כדי שבינתיים יוכלו לעיין בפירוש רש"י זה.

י. הפסוק "ויצר אותו בחרט" הוא באמצע הסיפור ע"ד עשיית העגל, שהתחלתו היא45: "ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב וגו'", עד "ויעשהו עגל מסכה גו'"44.

ובפירוש רש"י ישנם כו"כ ענינם שאינם מובנים (כפי שהעירו מפרשי רש"י על כמה מהם):

א) רש"י מפרש תחילה מ"ש "באזני נשיכם", ואח"כ מפרש תיבת "פרקו" – שלא כסדר הכתוב: "פרקו גו' באזני נשיכם"?

ב) רש"י מעתיק את התיבות "באזני נשיכם", ובגוף הפירוש מתייחס ל"הנשים והילדים".

וע"פ המדובר כמ"פ שגם התיבות שרש"י מעתיק ב"דיבור המתחיל" הם בדיוק – צריך להבין: כיון שתיבת "הילדים" בפירוש רש"י קאי על מ"ש בפסוק "בניכם ובנותיכם", הי' רש"י צריך להעתיק מהפסוק גם תיבות אלו?

[ולהעיר, שעד עתה נזדמן לשאול רק למה רש"י מעתיק מהפסוק תיבות מסויימות שלכאורה הם מיותרות, ואילו כאן השאלה היא שרש"י הי' צריך להעתיק תיבות נוספות].

ולאידך גיסא אינו מובן: למה מעתיק רש"י תיבת "באזני", מאחר שאינו מפרש אותה?

ג) רש"י מפרש תיבת "ויתפרקו"46 – "לשון פריקת משא כו'". אמנם, בפסוק שלפנ"ז נאמרה כבר תיבת "פרקו", ורש"י מפרש רק שזהו "לשון ציווי", אבל אינו מפרש התיבה עצמה. ולכאורה: אם יש צורך לפרש תיבה זו – הי' צריך לפרשה בפעם הראשונה, ומזה שאינו מפרשה, מוכח, שפירושה מובן מעצמו, וא"כ, מדוע צריך לפרשה בפסוק שלאח"ז?

ד) בפסוק "ויצר אותו בחרט", מפרש רש"י: "יש לתרגמו בשני פנים וכו'". וכמדובר כמ"פ שכאשר רש"י מביא ב' פירושים, הרי זה לפי שיש קושי בכל פירוש, שמתיישב ע"פ הפירוש השני, ולכן אי אפשר להסתפק בפירוש אחד, אלא יש צורך בשני הפירושים, אלא, שבדרך כלל מקדים רש"י את הפירוש היותר קרוב לפשוטו של מקרא, מלבד כששניהם שקולים, שאז מקדים רש"י לשון שכולל ומשוה את שניהם, כבנדו"ד, "יש לתרגמו בשני פנים"47. ויש לבאר כהנ"ל בנוגע לשני הפירושים שבפסוק זה.

ה) על "עגל מסכה" – מפרש רש"י: "מכשפי ערב רב .. עשאוהו בכשפים", ומוסיף, "ויש אומרים מיכה הי' שם וכו'". וגם כאן צריך להבין, מהו הצורך בשני פירושים כו'.

ו) בתיבת "מסכה" מפרש רש"י: "לשון מתכת", ואח"כ מוסיף, "ד"א קכ"ה קנטרין זהב היו בו כגימטריא של מסכה". וגם כאן צריך להבין, מהו הצורך להוסיף "ד"א", ובפרט שכאן ישנו חידוש בלתי רגיל – שרש"י מביא בפירושו לא רק ענין של דרוש, אלא גם ענין של גימטריא, ולכאורה: מהו ההכרח לזה בדרך הפשט?

אבל, עתה נתעכב רק על פירוש רש"י בפסוק "ויצר אותו בחרט", כנ"ל, ושאר הענינים – בהזדמנות אחרת, בלי נדר.

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויצר אותו בחרט", "יש לתרגמו בשני פנים, האחד ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו והמטפחות והחריטים48, ויצר ככרים כסף בשני חריטים49. והב' ויצר לשון צורה, בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב .. אותיות ושקדים50 כו'":

בפי' הא': רש"י אינו יכול להביא ראי' ממש"נ "צרור כספו"51 או "משארותם צרורות"52, בשני רישי"ן, כי כאן נאמר "ויצר" ברי"ש א'. ותחילה מביא ראי' מ"המטפחות והחריטים", ש"חריטים" הם כמו מטפחות (סודר) ששייך בהם קשירה. אבל עדיין אין זו הוכחה שגם "חרט" (לא "חריט") הוא לשון סודר, שעפ"ז יתפרש ויצר לשון קשירה. ולכן מביא ראי' מ"ויצר .. חריטים", ש"ויצר" הוא לשון קשירה, ומזה מוכח שגם "בחרט" הוא לשון סודר ששייך בו קשירה.

אמנם, לפי' הא', נמצא, שאהרן רק הניח את הזהב בסודר וקשרו, אבל לא עשה את העגל, ועכצ"ל, שהמשך הכתוב "ויעשהו עגל מסכה" קאי על מישהו אחר. ולכן מוסיף פי' הב', שעפ"ז קאי "ויעשהו עגל מסכה" על אהרן. אך על זה קשה ממ"ש בהמשך הכתובים "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה"53. וכיון שבשני הפירושים יש קושי מצד המשך הכתובים, לכן מקדים רש"י "יש לתרגמו בשני פנים", שהם שקולים.

והביאור לפי' הב', ע"ד ההלכה, שאהרן לא עבר איסור של ע"ז – כיון שדייק לומר "פרקו נזמי הזהב והביאו אלי", ולא שיתנו לו, שלא רצה לקנות את הזהב, ונשאר בבעלותם של בנ"י, ולכן לא נאסר הזהב ע"י המעשה של אהרן, כי "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו"54; ובנוגע לאיסור ד"לפני עור"55 – י"ל שנצטוו על זה לאחרי כן.

ובפנימיות הענינים: המקור בקדושה לחטא ע"ז (פירוד מאחדות ה') הוא מענין ההתחלקות שבתורה56 (ע"ד מארז"ל57 על הפסוק58 "נעשה אדם", בלשון של ריבוי, "כתוב והרוצה לטעות יטעה"59) – "שתי פנים", ומזה נעשה אח"כ "יש אומרים" (כלשון רש"י בפיסקא הב'), שנרגש ל"יש" האומר, ועד שנעשה "דבר אחר" (בפיסקא הג'). ועד"ז בב' הפירושים שברש"י – שמקשירת הזהב בסודר60, בא אח"כ61 לצור צורת העגל62. וכל זה בא מצד החסרון בקבלת עול מלכות שמים, שזהו פירוש "ויתפרקו", "לשון פריקת משא", שפורקים העול כיון שמחשיבים תומ"צ ל"משא" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס63 בלקו"ש חי"א ע' 139 ואילך.