בס"ד. שיחת ש"פ בהר, כ"ף אייר, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. נתבאר פירוש רש"י ריש פרשתנו: "בהר סיני", "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כך שנוי' בתורת כהנים. ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותי' ופרטותי' כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה, שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב" – שהקושי בכתוב הוא בתיבות "בהר סיני", שהרי מ"שהוקם המשכן לא נדבר עמו עוד אלא מאוהל מועד"1, ולכן מפרש רש"י ש"בהר סיני" כולל גם אוהל מועד שהי' בחניית מדבר סיני נגד ההר.

וכך מפרש רש"י את דברי התו"כ, שמכאן למדים שכל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני, כי, התיבות "בהר סיני" מיותרות, "לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב", ובמילא ידעינן שנאמרה מסיני – מהר סיני או מאוהל מועד, ועכצ"ל ש"בא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה", במשנה תורה*, "שמסיני היו כולם": לדעת ר"ע – גם הפרטות נאמרו בהר סיני, ולדעת ר"י – פרטות באוהל מועד2. ואף שע"ד ההלכה "כולהו אליבא דר"ע"3, הנה בפשוטו של מקרא קאי גם לשיטת ר"י.

*) וזהו ביאור יתור לשון רש"י "כל דבור שנדבר למשה" – כי בזה מדגיש שהחידוש הוא רק במצות שנאמרו במשנה תורה, שפרטותיהן נאמרו בסיני, שרק הן נאמרו למשה ולא לבנ"י ישר, כי לבנ"י "מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ב).

ואין להקשות הרי בלאה"כ יודעים שלשון רש"י "כל דבור" קאי רק על מצות שנאמרו במשנה תורה (שעליהם הוא הלימוד שגם הם מסיני היו, אלא שחזרו ונשנו בערבות מואב) – ומדוע הוצרך רש"י להוסיף "שנדבר למשה"? – כי, באם רש"י לא הי' כותב "שנדבר למשה", הי' אפ"ל שכוונתו ב"כל דבור" היא לכל המצוות, ויש בזה שני חידושים: 1) חידוש בנוגע לאלו דערבות מואב – שגם פרטותיהן מסיני. 2) חידוש בנוגע לשאר המצוות – שנשנו בערבות מואב. וע"י הוספה זו מדגיש רש"י, שכל הלימוד הוא רק בנוגע לאותן דערבות מואב, משא"כ המצוות שנאמרו בסיני, ס"ל לרש"י שלא נשנו בערבות מואב (ראה לקו"ש שבפנים ע' 282).

ובפנימיות הענינים: אוהל מועד – מורה על עבודה בסדר והדרגה, ומדבר סיני – מורה על עבודה שלמעלה מסדר והדרגה, מס"נ. ובזה פליגי ר"י ור"ע: לדעת ר"י, עבודת הצדיקים, רק כללות ויסוד המצוה צ"ל באופן של מס"נ, אבל הקיום בפועל ובפרטיות צ"ל בעבודה מסודרה; ולדעת ר"ע, עבודת התשובה, גם הפרטים צ"ל חדורים בענין המס"נ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 276 ואילך.

* * *

ב. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'", "נאמן לשלם שכר"4 – שהחידוש כאן לגבי מש"נ בפ' קדושים5 הוא ההמשך ללפנ"ז6 "לא תעשו לכם אלילים גו' את שבתותי תשמרו", "כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות .. עובד כוכבים .. מחלל שבת*, אף אני כמותו",

*) הסדר בפרש"י: גילוי עריות, ע"ז וחילול שבת (ובפרט שזהו שינוי לגבי תו"כ) – י"ל בפשטות, מפני ש"רבו" הי' שטוף ביותר בעריות (ערות הארץ), פחות מזה – בע"ז, פחות יותר – בחילול שבת, כמובן (ובתו"כ – הלכה – מקדים החמור ביותר: ע"ז, אח"כ ג"ע וכו').

[כי, ע"פ תורה משועבד לרבו7, ועד שמצינו בזהר בפרשתנו8 שעבדים פטורים מ"עול מלכותא דלעילא" ופטורים מן המצוות, ולכן יכול להיות קס"ד שמותר לו לעבור על ג' ענינים אלו המותרים לרבו:

גילוי עריות (שרבו מותר בהן*) – כיון שצריך לעבדו גם בלילה, וכפי שמצינו9 בעבד הנמכר לישראל, שרבו מוסר לו שפחה כנענית**; ע"ז (באופן של שיתוף שם שמים ודבר אחר) – כיון שצריך לעבוד בתור עבד (ולא אומן וכיו"ב), מפני שהוא טפל וקנינו דרבו, ורבו (שעובד ומקריב לשמש בשביל שיצמחו פירותיו) מחשיב עצמו טפל וקנינו של אלקי מצרים, וא"כ, גם הוא משועבד לע"ז, וכמו שיש בכלל מאתיים מנה10, ובדוגמת שעבודא דר"נ11; וחילול שבת (שלא זו בלבד שמותר לרבו, אלא חייב לעבוד בשבת) – כיון שצריך לעבדו גם בשבת],

*) משא"כ עריות האסורות לרבו (היינו לכולי עלמא, כולל גם עבדי רבו, ואין מקום אפילו לקס"ד דהיתר. ועוד) אין מקום שרבו ידרוש זה ממנו.

**) ע"ד ההלכה יש מקום לשקו"ט בנמכר לנכרי אם מותר בשפחה כנענית (ראה לקו"ש שבפנים הערות 19-2112), אבל, המדובר הוא (1) בלימוד ע"ד הפשט, (2) לדעת רש"י13 שהוא פרשן ולא פוסק14, אפילו בפירושו על הש"ס, ועאכו"כ בפירושו על התורה.

"לכך נאמרו מקראות הללו"15, שע"ד הפשט הם מיותרים לגמרי (שהרי כבר נאמרו בפ' קדושים) – ללמד שגם "הנמכר לנכרי" חייב בהם***.

***) ועד"ז יל"פ בפשטות בנוגע ל"מקדשי תיראו"16 – שאפילו ישלחו רבו לבנות ביהמ"ק, ג"כ אסור (וכפירש"י בפסוק שלפנ"ז17). וכמו שגם בנוגע לע"ז מפרט: "אלילים ופסל גו'".

ומסיים: "אני ה'", "נאמן לשלם שכר"18 – שגם "הנמכר לנכרי" שמצבו בגילוי הוא "כמותו", שמקבל השפעה דרכו (ולא משם הוי' שלמעלה מהטבע), יזכה לקבל תשלום השכר, כי, מצד העצמות, "אני הוי'", אין הגבלות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס19 בלקו"ש ח"ז ע' 175 ואילך.

ג. וההוראה מכל הנ"ל בעבודתינו:

כללות המעמד ומצב של בנ"י בזמן הגלות הוא בבחינת "לעבדים ולשפחות נמכרנו"20. ובהדגשה יתירה – אצל אלו מבנ"י שרוב היום אינם נמצאים בד' אמות של תורה, אלא בבית-המסחר או בית-הפקידות וכיו"ב.

וכיון שכן, טוען יהודי: כיצד תובעים ממנו לקבל עליו "עול תורה" ו"עול מלכות שמים", בשעה שמטילים עליו "עול דרך ארץ"?! – אם הקב"ה רוצה שיקבל עליו "עול תורה" ו"עול מלכות שמים", עליו ליטול ממנו "עול דרך ארץ"21, ואי אפשר – טוען הוא – שיהיו ב' ענינים אלו יחד, להיותם בסתירה זל"ז.

כאשר יש ליהודי "עול מלכותא דלעילא", ומרגיש ש"ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב כו'"22 – אין מקום שיהי' עליו עול ומורא של בשר ודם; ואם יש עליו עול ומורא של בשר ודם, הרי זה בסתירה לעול מלכות שמים.

וכפי שמצינו שכאשר אורי' החתי קרא ליואב בתואר של כבוד בפני דוד המלך, נתחייב מיתה, בגלל שזוהי מרידה במלכות דוד23. ועאכו"כ כשמדובר בנשיאת עול תמידי של בשר ודם.

ועל זה אומרים לו, שהקב"ה כבר הבהיר זאת: עוד לפני שבנ"י גלו מארצם ובאו למעמד ומצב ש"לעבדים ולשפחות נמכרנו" – כבר צוה הקב"ה "אל תפנו אל האלילים גו'", "את שבתותי תשמרו וגו'", גם למי שנמצא במעמד ומצב ש"נמכר לנכרי". וכאשר מבהירים זאת מלכתחילה, הרי זה מועיל גם בנוגע לזמן הגלות, שגם אז יוכלו בנ"י לקבל על עצמם "עול מלכותא דלעילא".

ד. ובפרטיות יותר:

עיקר הענין ד"לעבדים ולשפחות נמכרנו" בחיי היום-יום הוא – לא בהתחלת היום, בעת התפלה וקביעת עתים לתורה, אלא לאחרי כן, בהמשך היום, כאשר יוצאים לעסוק בעניני העולם – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"24. ובכדי שבמשך היום, כשיש עליו עול דרך ארץ, יהי' עליו עול מלכות שמים – יש צורך להבטיח זאת מיד בהתחלת היום.

וזהו גם הביאור במ"ש בתניא25 ש"צוה משה רבינו ע"ה .. לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש כו'" – דלכאורה אינו מובן26:

מזה שרבינו הזקן מדגיש בעצמו שציווי זה הי' "לדור שנכנסו לארץ", מובן, שזהו ציווי שקשור עם הכניסה לארץ דוקא, שכן, בהיותם במדבר, במעמד ומצב שאין להם עסק עם עניני עוה"ז, אין צורך באזהרה מיוחדת ("אַ ספּעציעלע באַוואָרעניש") בנוגע לקבלת עול מלכות שמים; ורק בכניסתם לארץ, שאז מתחילים לעסוק בענינים ארציים, החורש והזורע וכו', שאז ישנו "עול דרך ארץ" – אזי יש צורך להזהיר ולהבטיח הענין דקבלת עול מלכות שמים.

וא"כ, למה הוצרך להיות הציווי ע"י משה רבינו, ובהיותם במדבר – ולא ע"י יהושע, ובשעת כניסתם לארץ, כמו שאר הציוויים הקשורים עם הכניסה לארץ?

והביאור בזה – שהענינים הקשורים עם הכניסה לארץ עצמה, היו אמנם ע"י יהושע; אבל הציווי שעל ידו תהי' הכניסה לארץ כדבעי, צריך להאמר לפני הכניסה לארץ. בשעה שעוסקים כבר בענינים ארציים – אזי כבר מאוחר; יש צורך לצוות על זה כשנמצאים עדיין במדבר, שאז הראש עדיין פנוי כו'.

ועד"ז בנוגע לעבודה שבכל יום – שתיכף בהתחלת היום, קודם שיש עליו "עול דרך ארץ", צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים במסירת נפש, על משך כל היום כולו. ואז, הנה גם במשך היום, גם בשעה שיש עליו "עול דרך ארץ", יהי' עליו עול מלכות שמים. ולמרות שע"פ שכל תהי' אצלו קושיא: איך יכולים להיות שניהם יחד – אין זה מפריע לעבודה בפועל ממש.

ה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כיון שהגיעו ונמצאים כאן תלמידים שלומדים עתה בישיבה27, ומחנכים אותם באופן שגם לאחרי צאתם מבין כתלי הישיבה לא יתפעלו מ"עול דרך ארץ", מהטענה שכיון שנמצאים באמריקא, הרי אמריקא היא שונה ("אַמעריקע איז אַנדערש"...), וצריכים לוותר על פרט זה וענין זה כו' – יאמרו לחיים, וינגנו ניגון שמח28.

* * *

ו. בהמשך להמדובר לעיל בנוגע לפירוש רש"י על הפסוק "את שבתותי תשמרו גו' אני ה'" שבפרשתנו, ולא על פסוק זה שנאמר בפ' קדושים – הנה גם המאמר ד"ה את שבתותי גו' שבלקו"ת הוא (לא בפ' קדושים, אלא) בפרשתנו דוקא29.

ובנוגע להלקו"ת, הנה אלו שסיימו את לימוד הלקו"ת דפרשה זו, וכן אלו שיסיימו את הלימוד קודם הבדלה (ומסתמא ישנם כאלו שהתעוררות זו תסייע להם לסיים את לימוד הלקו"ת...) – יאמרו "לחיים"30.

ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה את שבתותי תשמרו וגו'.

______ l ______