בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. בהתחלת הפרשה (שהיא גם התחלת ספר רביעי), מעתיק רש"י את התיבות: "וידבר (ומדלג התיבות "ה' אל משה") במדבר סיני (ומדלג התיבות "באוהל מועד") באחד לחודש", ומפרש: "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם", והיינו, שהמנין שבפרשה זו, "באחד לחודש השני", אחד באייר, הי' בקשר להשראת השכינה ע"י המשכן (עליו נאמר1 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), שהוקם זה עתה – באחד בניסן.
וצריך להבין:
א) כיון שרש"י בא לבאר טעם מנין בנ"י בפרשתנו, הי' לו להעתיק רק התיבות "וידבר וגו'" שבהתחלת הפרשה, ולמה מעתיק גם את התיבות "במדבר סיני באחד לחודש"? – ובפרט שמדלג התיבות שבינתיים (כנ"ל), שבזה מודגש יותר הדיוק שבהעתקת תיבות אלו דוקא.
ב) מ"ש רש"י בנוגע למנין כשנפלו בעגל, שטעם המנין הוא "לידע מנין הנותרים", הרי זה בסתירה לכאורה למ"ש בתחלת פירושו, שהמנין הוא "מתוך חבתן". וממה-נפשך: אם יש צורך בטעם נוסף מלבד "מתוך חבתן" – הי' צריך רש"י לפרש טעם המנין "כשיצאו ממצרים"; ואם בנוגע למנין "כשיצאו ממצרים" מספיק הטעם ד"מתוך חבתן" – למה בנוגע למנין "כשנפלו בעגל" צריך להוסיף שטעם המנין הוא "לידע מנין הנותרים"?
ג) קלאָץ-קשיא: מנא לי' לרש"י שהמנין הנ"ל (אודותיו מסופר בפ' תשא2) הי' "לידע מנין הנותרים" – הרי מנין זה הי' לאחר יום הכיפורים3, ואילו מה שנפלו בעגל הי' בי"ז בתמוז, ואם נאמר שהמנין הוא "לידע מנין הנותרים", הי' צריך למנותם מיד, ולא לאחרי שמונים יום – ב"פ ארבעים יום! ובפשטות אפשר לומר שהמנין שלאחר יוהכ"פ לא הי' קשור עם חטא העגל, אלא עם התחלת נדבת המשכן – "שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל .. ומהם נעשו האדנים"4. ומהו הכרחו של רש"י לפרש שמנין זה קשור עם חטא העגל – "לידע מנין הנותרים"?
[ומ"ש בירושלמי5 בפירוש הכתוב6 "כל העובר על הפקודים", שהי' זה כפרה על חטא העגל – הרי זה ע"ד הדרוש, ואינו שייך לפשוטו של מקרא, ומה גם שלפירוש הירושלמי שזהו"ע של כפרה, אין זה שייך לטעם המנין "מתוך חיבתן"].
ד) מהו דיוק הלשון "כשנפלו בעגל", ולא "כשחטאו בעגל", "אחר מעשה העגל"3, וכיו"ב?
ה) מהו דיוק הלשון "לידע מנין הנותרים" – לשון שמורה על היותו דבר טפל, כמו בקרבן, שה"נותר" הוא החלק הטפל שנשאר לאחרי הקרבת הקרבן ואכילתו, ואילו בנדו"ד, הרי הנופלים בעגל היו "כשלשת אלפי איש"7, ומלבדם היו שש מאות אלף מישראל, כך, שבכמות הי' מספרם הרבה יותר מאלו שנפלו בעגל, וגם באיכות, הרי אלו שלא חטאו ולא מתו, היו במדריגה נעלית יותר מאלו שנפלו בעגל. וא"כ, איך אפשר לקרותם בשם "הנותרים"?!
ו) מהי אריכות הלשון בפירוש רש"י, שלאחרי שמפרש סיבת המנין שבפרשתנו, "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם", מוסיף כמו ענין חדש: "באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (ולא כחלק מהפיסקא הקודמת, כמו: כשבא להשרות שכינתו במשכן שהוקם באחד בניסן, מנאם באחד באייר, וכיו"ב), וכמדובר כמ"פ אודות גודל הדיוק בפירוש רש"י בכל תיבה, ומודגש ביותר בנדו"ד, שמוסיף פיסקא שלימה כמו ענין חדש.
ב. ויובן בהקדם הביאור בדברי רש"י "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה" – כמדובר פעם8 שלכאורה אינו מובן: לאחרי ג' מנינים הנ"ל – לא נימנו בנ"י עד שנת הארבעים (בפ' פינחס9), ובמשך כל הדורות נימנו בנ"י ט' פעמים בלבד10 (כדאיתא במדרש11), ומהו הפירוש ש"מונה אותם כל שעה"?
ועכצ"ל, ש"חבתן לפניו" היא אמנם ענין תמידי, אבל המנין בפועל הוא "כל שעה" מיוחדת שבה נעשה שינוי עיקרי בהדגשת "חבתן" של בנ"י.
וזהו שמוסיף רש"י ומפרט הזמנים המיוחדים שבהם נימנו בנ"י – לא בתור ספר דברי הימים (שאין זה ענינו של פירוש רש"י), אלא כדי להדגיש את השינוי העיקרי שנעשה אז אצל בנ"י:
"כשיצאו ממצרים מנאן" – כיון שביצי"מ נעשה שינוי עיקרי אצל בנ"י, שהרי קודם יצי"מ היו בנ"י עבדי פרעה, וע"י יצי"מ נעשו עבדי ה' – במתן-תורה [שזהו הגמר והתכלית דיצי"מ, כמ"ש12 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ומזה מובן גם לאידך גיסא, שיצי"מ היתה התחלת הענין דמ"ת, וכמובן גם מדברי הגמרא במסכת יבמות13, שהגירות של בנ"י התחילה ע"י המילה כשיצאו ממצרים, ונסתיימה בהזאה וטבילה בהר סיני], כמ"ש14 "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".
ועד"ז "כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" – שגם אז נעשה שינוי עיקרי אצל בנ"י, כמבואר בארוכה במאמר ההילולא15 בפירוש מארז"ל16 "באתי לגני .. לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י חטא עה"ד נסתלקה השכינה וכו'", ומאז לא היתה שכינה בתחתונים אלא באופן של חיצוניות ומקיף, ורק ע"י הקמת המשכן נעשה הענין ד"ושכנתי בתוכם"1.
ג. ובנוגע להמנין שבפ' תשא:
אין לומר שגם מנין זה קשור עם המשכן, לפי שאז היתה התחלת נדבת המשכן (כנ"ל ס"א) – דכיון שהמנין שבפרשתנו קשור עם המשכן, היינו, שמנין זה הוא בגלל השינוי העיקרי שנעשה אצל בנ"י ע"י הקמת המשכן, אין מקום לומר שגם המנין שלפנ"ז קשור עם המשכן17.
ומה גם שמסתבר לומר שמנין שבא בגלל שינוי עיקרי אצל בנ"י צ"ל לאחרי השינוי, כמו ביצי"מ, שבתחילה יצאו ממצרים, ככל פרטי המאורעות החל מ"ויהי בחצי הלילה וגו'"18, באופן של חפזון כו', ורק לאח"ז נזכר המנין – "כשש מאות אלף רגלי הגברים"19. ולכן, לא מסתבר לומר שהמנין שבפ' תשא שהי' לאחר יוהכ"פ קשור עם התחלת נדבת המשכן לצורך הקמתו באחד בניסן.
ועכצ"ל, שהמנין דפ' תשא קשור עם היותו "אחר מעשה העגל"; אך אינו מובן: איזה שינוי עיקרי למעליותא (כמו "כשיצאו ממצרים") נעשה אצל בנ"י "אחר מעשה העגל", שבגלל זה יהי' צורך למנותם "מתוך חבתן" – דלכאורה אדרבה, מעשה העגל הוא היפך חבתן?!
ד. ועל זה מבאר רש"י, ש"מנאן לידע מנין הנותרים":
ובהקדם פירוש רש"י על הפסוק20 "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים" – דלכאורה אינו מובן: למה נקראים אלעזר ואיתמר בשם "נותרים", שמורה על דבר טפל (כנ"ל), הרי מצד הכמות, שוים הם לנדב ואביהוא, ומצד האיכות, יש מקום לומר שיש בהם מעלה יתירה מנדב ואביהוא שהקריבו אש זרה כו' – "הנותרים, מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר21 ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים .. ותפלתו של משה בטלה מחצה כו'", והיינו, שנקראים בשם "נותרים" בגלל "שאף עליהם נקנסה מיתה", ומה שנשארו בחיים הרי זה דבר פלא.
ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון רש"י "מנאן לידע מנין הנותרים" – הנותרים מן המיתה, כי, בגלל חטא העגל נגזרה גזירה על כל בנ"י, כמ"ש22 "ויחר אפי בהם ואכלם" (ורק על משה לבדו נאמר "ואעשה אותך לגוי גדול"22), ומה שנשארו בחיים הרי זה דבר פלא, ולכן נקראים בשם "נותרים".
ומזה מובן השינוי העיקרי למעליותא שנעשה אצל "הנותרים", שלכן מנאן "מתוך חבתן":
איתא בגמרא במסכת מגילה23 בנוגע לנס פורים: "ומה מעבדות לחירות (ביציאת מצרים) .. ממיתה לחיים לא כל שכן".
ועד"ז בנדו"ד: אם "כשיצאו ממצרים מנאן" בגלל השינוי העיקרי שנעשה בהם בצאתם מעבדות לחירות (אף שמצב העבדות במצרים הי' ע"פ תורה, כמ"ש24 "ועבדום גו'") – עאכו"כ ש"מנאן לידע מנין הנותרים" (מן המיתה), בגלל השינוי הכי עיקרי שנעשה בהם, שלמרות שנגזרה עליהם גזירה, נשארו בחיים.
וזהו גם הדיוק בלשון רש"י "כשנפלו בעגל מנאן כו'", ולא כשחטאו בעגל וכיו"ב:
הזכרת ענין העגל היא (לא כדי להודיע באיזה פרק זמן הי' המנין, אלא) כדי להדגיש את הצורך בהמנין בגלל השינוי העיקרי למעליותא שנעשה אצל בנ"י.
ולכן כותב רש"י (לא "כשחטאו בעגל", אלא) "כשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים" – דכיון שהי' ענין של מיתה, "נפלו בעגל", כמ"ש7 "ויפול מן העם גו' כשלשת אלפי איש", והיינו, שכבר התחילה בפועל הגזירה שנגזרה על בנ"י,
– ובפרט ע"פ הידוע שהתחלת הפעולה בגשמיות פועלת תוקף בכללות הענין, כמבואר בדרשות הר"ן25 בנוגע לענין הנבואה, שלכן נצטווה הנביא לעשות איזו פעולה גשמית בשייכות להנבואה כו' –
הרי מובן גודל החידוש והשינוי אצל כל בנ"י, שלמרות שגם עליהם נגזרה הגזירה, אעפ"כ נשארו בחיים, ולכן "מנאן לידע מנין הנותרים".
אמנם, אימתי נתברר שהם "נותרים" מן המיתה (שלא ימותו כמו אלו שנפלו בעגל) – ביום הכיפורים, לאחרי ארבעים יום האחרונים שהיו "כימים הראשונים"26, "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"27, שאז "נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדברך"28. ולכן לא נימנו מיד לאחרי שנפלו בעגל, אלא רק לאחר יוהכ"פ29.
ה. ובהקדמה לפירושו שסיבת המנין שבפרשתנו היא "מתוך חבתן לפניו .. כשבא להשרות שכינתו עליהם" – מוסיף רש"י ומעתיק גם את התיבות "במדבר סיני באחד לחודש":
לכאורה הי' אפשר לומר שסיבת המנין היא בגלל שינוי המקום והזמן כו'. וענין זה בא רש"י לשלול עי"ז שמעתיק את התיבות "במדבר סיני באחד לחודש":
יודע אני – אומר רש"י – שבפסוק נאמר "במדבר סיני", שמורה על שינוי המקום, שמקודם לכן היו בהר סיני, ועתה היו במדבר סיני, וכן נאמר "באחד לחודש", שמורה על שינוי הזמן,
[ולכן לא הוצרך רש"י להעתיק גם תיבת "השני" ("באחד לחודש השני"), כי, התיבות "באחד לחודש" כשלעצמן, עוד לפני שיודעים באיזה חודש המדובר, מורים כבר על שינוי הזמן],
ואעפ"כ, סבורני, שטעם המנין אינו בגלל שינוי המקום והזמן, כיון שאין זה שינוי עיקרי אצל בני ישראל (כמו השינוי דיצי"מ) שבגללו יש צורך במנין חדש, אלא טעם המנין הוא בגלל ש"בא להשרות שכינתו עליהם".
ו. אמנם, ע"פ האמור שכוונת רש"י בהעתקת התיבות "באחד לחודש" היא לשלול את הקס"ד שטעם המנין הוא בגלל שינוי הזמן – הי' לו להעתיק גם את התיבות "בשנה השנית", שבהם מודגש שינוי הזמן עוד יותר, לא רק חודש אחר, אלא גם שנה אחרת?
והביאור בזה – ע"פ פירוש רש"י בפ' תשא (וכאן רואים איך שפירושי רש"י קשורים ושייכים זל"ז):
בנוגע לשני המנינים, המנין שבפ' תשא, והמנין שבפרשתנו – שואל רש"י3: "וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים, ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ' .. והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשני' נעשו בני כ'. תשובה לדבר, אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יצי"מ היו שתי שנים, לפי שליצי"מ מונין מניסן .. ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשני', שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין הראשון הי' בתשרי, לאחר יום הכפורים .. והשני באחד באייר".
וכיון ששינוי הזמן ד"שנה השנית" (לפי המנין מניסן, "לצאתם מארץ מצרים") אינו פועל שינוי במנין בנ"י (למנין שנות עולם המתחילין מתשרי), שזוהי עדיין שנה אחת – לכן לא העתיק רש"י את התיבות "בשנה השנית", כיון שאין בהם כדי להדגיש שינוי בזמן שבגללו יהי' צורך במנין נוסף.
ז. אך עדיין צריך להבין:
כיון שטעם המנין שבפרשתנו הוא "מתוך חבתן .. כשבא להשרות שכינתו עליהם" – למה לא הי' המנין מיד לאחרי הקמת המשכן בר"ח ניסן (עכ"פ למחרתו, אם לא היתה אפשרות שיהי' בו ביום30)?
ועל זה מוסיף רש"י, "באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם"31:
בנוגע להקמת המשכן באחד בניסן, פירש רש"י (בפסוק32 "ויהי ביום השמיני") ש"נטל עשר עטרות", והרי א' מהם הוא – היותו "באחד לחודש"33.
וכיון שהמנין שבפרשתנו קשור עם הקמת המשכן ("כשבא להשרות שכינתו עליהם") – רצה הקב"ה שגם הוא יהי' "באחד לחודש", שהוא יום זכאי (כמארז"ל34 "מגלגלין זכות ליום זכאי"), ולכן מנאם "באחד לחודש השני" (כיון שלא היתה אפשרות למנותם ביום הקמת המשכן30) – דוגמא קצת עכ"פ ליום הקמת המשכן.
* * *
ח. ויש להוסיף ולבאר ההוראה מכללות ענין המנין:
בענין המנין נכללו כל בנ"י, כולל גם אלו שהענין דיצי"מ ("כשיצאו ממצרים מנאן") לא הי' בשלימות אצלם, ולדוגמא: אלו שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם"35, וכן המוכר עצמו, כמובא בפירוש רש"י בפ' משפטים36: "אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים .. דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו כו'".
וטעם הדבר – לפי שענין המנין קשור עם עצם הנשמה, שהיא בשוה אצל כל בנ"י, מבלי הבט על מעמדם ומצבם בפועל ובגלוי37.
ט. ומזה יכול כל אחד מישראל ללמוד הוראה בנוגע לעבודתו – ולדוגמא:
בנוגע לעבודת התפלה, שצריכה לפעול שינוי כו' – ישנו מי שטוען שאינו מרגיש שום שינוי בין קודם התפלה ולאחר התפלה, וא"כ, מה רוצים ממנו?!...
אומרים לו שקודם התפלה אסור לו לאכול שום דבר, להיותו במעמד ומצב ד"נשמה באפו"38, ורק לאחרי התפלה יוכל לאכול (ועד שאפשר שתהי' מצוה באכילתו) ולברר את המאכל כו'; וכן אסור לעסוק במסחר קודם התפלה, משא"כ לאחרי התפלה – הרי אדרבה: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (כדברי ר' ישמעאל, אשר "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן")39, ובאופן ש"בכל דרכיך דעהו"40. אבל, הוא טוען שאינו מרגיש שום שינוי בין קודם התפלה ולאחר התפלה!
ומוסיף לטעון:
נוסח התפלה הוא בכל יום בשוה (כולל גם שבתות וימים טובים) – ג' ראשונות וג' אחרונות כו'; בנוסח זה התפלל גם אביו וזקנו ואבי זקנו כו', ועד שקרוב לשלשת אלפים שנה – מאז שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפלה – מתפללים בכל יום באותו נוסח.
וא"כ, איך יתכן – טוען הוא – שיורגש אצלו שינוי ע"י התפלה, בה בשעה שזהו ענין התלוי בעיקר ברגש הלב, והרי רגש הלב אינו בכל יום בשוה. – היום הוא רוצה להשתפך ("אויסגיסן זיך") בתפלה מעומק לבו, ולבטא זאת בנוסח שלו... ומה גם שמן התורה יכולים לצאת י"ח מצות התפלה באיזה נוסח שיהי', אפילו בתיבה אחת, ובלבד שיהי' זה מעומק הלב ("עבודה שבלב")41.
בשלמא בימות החול – ממשיך לטעון – יכול להתפלל תפלת נדבה, שאז צריך לחדש איזה דבר בתפלתו42; משא"כ בשבת, "שבת להוי'"43 – שדוקא אז עסוק הוא בעבודת ה' במשך כל היום (עד שאין לו זמן להוסיף משלו) – שאז אין מתפללין תפלת נדבה42, אינו יכול לעשות זאת!
והמענה על זה – שכל מה שטוען אודות מה שנרגש ומתקבל ("ווי עס לייגט זיך") אצלו, הרי זה רק בנוגע לענינים של הבנה והשגה כו', משא"כ כאשר מדובר אודות ענין הקשור עם עצם הנשמה, כמו ענין התפלה, הרי זה באופן שלמעלה מהזמן ולמעלה משינויים כו'44.
י. והוראה נוספת – בנוגע לאורחים שהגיעו לכאן:
אמרו רז"ל45 שהדרך גורמת לשלשה דברים כו' ממעטת את השם, שזהו"ע הביטול.
אבל ישנו מי שטוען, שלמרות שהי' בדרך כו', אינו מרגיש את ענין הביטול; ואדרבה: הוא יושב בכותל המזרחי, ומכבדים אותו לעלות לתורה ל"ששי", ובודאי שלא נרגש אצלו ענין הביטול באופן שלא יהי' איכפת לו שכיבדו את חבירו בעלי' חשובה, שלישי או ששי, ועאכו"כ מפטיר46, ואילו אותו לא כיבדו בכך!...
– האמת היא, שכיון שה"דרך" פועלת ביטול, כדברי רז"ל, הי' צריך להרגיש את עצמו שפל מכל אדם, ובמילא, אף אם חבירו ראוי לכבוד מחמת עבודתו, אולי הוא אינו ראוי לכך; ואם לדעתו גם חבירו אינו ראוי לכבוד, מחמת מעשיו הלא-טובים, הרי כל-שכן שהוא אינו ראוי לכך. וא"כ, מה איכפת לו שאין מכבדים אותו?!... –
ועל זה אומרים לו, שלמרות שאינו מרגיש את ענין הביטול – "זאָל ער זיך אַריינוואַרפן" בהמנין של כל בנ"י, וילך לקבל את התורה עם כולם ביחד.
יא. ולהעיר, שאף שנתבאר לעיל (ס"ג) שהמנין בא דוקא לאחרי גמר הענין שבגללו הוא המנין (ובנדו"ד: הענין דמ"ת) – הרי אין זמן להמתין...
ובפרט ע"פ המבואר בתורה אור47 על הפסוק48 "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה" (ר"ח), ש"בצאת ישראל ממצרים התחילו לספור ספירת העומר .. הכנה להיות קבלת התורה בשבועות .. ובשבוע הז' ביום ג' בו (ר"ח סיון) הוא כאילו כבר נכנסה כל השבוע, ונעשו אז ישראל מוכנים כו'".
וכפי שמבאר רבינו הזקן בשו"ע49 ש"מיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", וכיון שמשה התעסק עמהם, בודאי פעל עליהם כו'.
ובפרט שנמצאים כבר לאחרי "שלישי בשבת (ש)אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", ולאחרי "רביעי (ש)אמר להם מצות הגבלה השמרו לכם עלות בהר וגו'", ולאחרי "חמישי (ש)אמר להם מצות פרישה כו'", וכבר עומדים עתה בערב חג השבועות, שאז אמרו "נעשה ונשמע"50,
– וכיון שמסתמא היתה אמירת נעשה ונשמע קודם חצות היום (ככל עניני משה שהיו בהשכמה51), הרי עומדים כבר לאחרי הזמן דאמירת נעשה ונשמע; וגם אם אמירת נעשה ונשמע היתה לאחר חצות היום, עומדים אנו בעיצומה של המעת-לעת דאמירת נעשה ונשמע –
הרי בודאי שזמן זה שייך כבר למ"ת, ובמילא יכולים "אַריינוואַרפן זיך" בענין המנין כו'52.
ומה גם שבודאי למדו ה"לקוטי תורה" דפרשת במדבר, שבה ישנם דרושי חג השבועות.
* * *
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שהאורחים יאמרו "לחיים", וכן כל אלו שסיימו את לימוד פרשת השבוע בלקוטי תורה, יאמרו "לחיים"54].
* * *
יג. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש", "לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית, ובלוע שלו הוא כסויו" – שאין לפרש "כבלע את הקודש" מלשון פירוק, שהרי זה בסתירה למש"נ "ולא יבואו לראות", שגם לאחרי הפירוק אסור להם לראות. ועכצ"ל ש"בלוע שלו הוא כסויו", היינו, שלאחרי שהכניסו כל כלי לתוך נרתק שלו, "ופרשו עליו בגד פלוני", שתפור לפי מדתו ("כליין"), היו צריכים להמתין עד שגם "כסו אותו במכסה פלונית" [מלבד כלי המזבח החיצון, שכיון שקדושתו פחותה מקדושת המזבח, הי' מספיק להם כיסוי אחד. ושאני כלי שרת של מזבח הזהב שהי' להם ב' כיסויים – כיון ש"ישרתו בם בקודש", (לא רק במזבח הפנימי, אלא) גם "בתוך המשכן שהוא קודש"55], שהי' יכול לשמש ככיסוי לכל הכלים ("אינו כליין"), וכיסוי זה (אינו מתבטל אל הכלי, אלא אדרבה) בולע את הכלי.
אלא, שגם ההכנסה בנרתק היא (לא רק גורם, אלא) חלק מהבליעה ("כבלע, לתוך נרתק שלו"), שלכן, גם הארון נקרא בלוע, אף שהכלי החיצוני הוא "בגד" (כליין), כיון שהבליעה נעשית גם ע"י הכלי הפנימי. וזהו מקור הדין ב"כלי בתוך כלי", ש"ל"ש בין עליון כליין ותחתון אינו כליין כו'"56 (מהענינים המופלאים ע"ד ההלכה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 8 ואילך.
יד. ויש להוסיף גם בנוגע לענינים המופלאים בפרש"י זה – בפנימיות התורה:
כאשר המלאכים טענו "תנה הודך על השמים"57 – לא הסתפקו במענה שאין להם גוף גשמי, "אב ואם יש לכם", אלא הוסיפו וענו להם: "למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם"58.
והענין בזה:
החידוש שבמצרים ויצה"ר לגבי הגוף הוא (לא רק שישנו כיסוי נוסף, כלי בתוך כלי, אלא גם) – שהכיסוי של הגוף הוא מיוחד לנשמה, כמבואר בארוכה בהמשך תער"ב59 שמזג הגוף הוא לפי אופן הנשמה, וגם בעבודה, הנה עבודת הנשמה היא לפי אופן הגוף, כמבואר בקונטרס ומעין60 בענין "לפום גמלא שיחנא"61; משא"כ מצרים ויצה"ר – הרי הם היפך ענין הנשמה, כי, מצרים הוא מלשון מיצרים וגבולים, ואילו ענינו של יהודי (נשמה) הוא בלי גבול, "ופרצת"62; וכן יצה"ר ענינו רע, ואילו יהודי כולו טוב.
אמנם, מבלי הבט על ההעלם של מצרים ויצה"ר, הנה דוקא ע"י ההעלם ש"למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם", קיבלו בנ"י את התורה.
טו. וההוראה מזה בעבודתינו:
ישנם הטוענים: הן אמת שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, ויש צורך לעסוק בענינים גשמיים, אבל, בשביל זה מספיקה העובדה שהנשמה נמצאת בגוף גשמי, שלכן יש צורך באכילה ושתי' ולינה, כך, שהבירור של ענינים גשמיים אלו מספיק בשביל לקבל את התורה, ומי יאמר שצריך להתעסק גם עם העולם שמסביבו?! – די לו בהעלם והסתר שמצד גופו ונפשו הבהמית, ולמה לו גם ההעלם דמצרים – מוטב לו לילך למדבר, וכפס"ד הרמב"ם63 שיש מעמד ומצב שצריך לצאת למערות ולחוחים ולמדברות!
והמענה על זה: רצונו של הקב"ה – שיהודי לא יהי' מסוגר בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה, אלא יהי' ב"מצרים", "ערות הארץ"64, באמריקא... ושם יפעל בירור וזיכוך, ודוקא באופן כזה הוא מקבל את התורה.
טז. וזהו גם תוכן הפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו":
הקודש – צריך להיות מכוסה, באופן שלא יוכלו לראותו, והכיסוי הוא לא רק ע"י "בגד", אלא גם ע"י "מכסה", והמכסה צ"ל מעור (שסתם עור הוא עבה, ועוד זאת, שצ"ל עור) תחש דוקא, שמעלים ביותר, ועד שפועל "כבלע את הקודש", כב' הפירושים: מלשון בליעה, וגם מלשון הירוס וחורבן (כמו "בלע ה' ולא חמל"65) רח"ל.
ותכלית הכוונה שבהעלם זה היא – "וחיו ולא ימותו"66: אם תהי' ראיית הקודש ("לראות") – אזי יכול להיות ענין של מיתה ("ומתו"), מצד כלות הנפש, והרי לא זו היא הכוונה, כי אם "וחיו", "על כרחך אתה חי"67, חיים בגוף גשמי, במצרים ויצה"ר כו'.
אמנם, יכול יהודי להתיירא: כיצד יהי' בכחו לברר העלם עבה וגס כזה? – והמענה על זה, שצריך לדעת שכל מציאותו של התחש נבראת בשבילו! והיינו, שההעלם מצד עצמו אינו מציאות, וכל מציאות ההעלם אינה אלא כדי שיתברר ע"י עבודתו של יהודי, ובמילא, אין מה להתיירא מפני ההעלם.
וכאשר מתעסקים עם ההעלם ופועלים בו בירור וזיכוך, אזי זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, על כל השנה כולה.
יז. המשך הביאור ב"יינה של תורה" שבפירש"י, שג' הכיסויים שעל הארון הם כנגד ג' החלוקות שבעשה"ד שבגללם ניתנה התורה למטה: פרוכת המסך, שהיא חלק מקדש הקדשים – מצד הגוף, שעל ידו דוקא נעשה קיום המצוות בגשמיות – "אתם עושים מלאכה .. משא ומתן יש ביניכם .. אב ואם יש לכם"58; בגד תכלת, שהי' מיוחד אל הארון ("כליין"), ולכן אינו בולע – מצד נפש הבהמית, שלכן "קנאה .. יצר הרע יש ביניכם"58, אבל היא בהתאם לנה"א, ולכן לא צריכים להזהירה על ע"ז; וכסוי עור תחש, שאינו כליין, ועל ידו נשלם "כבלע את הקודש" – מצד זה ש"בין עמים אתם שרויין כו'"58. אבל דוקא כאשר הארון מכוסה בכל ג' הכיסויים אזי יכול להיות ענין המסעות, בעילוי אחר עילוי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 17 ואילך.
______ l ______
Start a Discussion