בס"ד. שיחת ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם-אב, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. בהתחלת פרשתנו מעתיק רש"י תיבת "ואתחנן", ומפרש: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון1, אמר לו בלשון ואתחנן. ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, כדאיתא בספרי".
וצריך להבין:
א) מדוע כותב רש"י "אין חנון בכל מקום אלא כו'" – הרי ענינו של רש"י לפרש פירוש הכתוב על אתר, ולא לקבוע כללים בנוגע לשאר המקומות, וא"כ, הול"ל ש"ואתחנן" פירושו "מתנת חנם"?
ומה גם שמקורו של רש"י הוא בספרי, כפי שרש"י מסיים: "כדאיתא בספרי", ושם נתפרש שזוהי בקשה "שיתן .. חנם", ולא נזכר "כלל" בנוגע ל"כל מקום".
ב) מהו דיוק הלשון ש"מבקשים .. מתנת חנם" – דלכאורה מספיק לומר שמבקשים חנם, כלשון הספרי: "לא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם"?
ולהעיר, שבמדרש2 נזכר אמנם הלשון "מתנת חנם", אבל, מקורו של רש"י הוא בספרי, ושם הלשון הוא "חנם" (ולא "מתנת חנם").
ג) מהו הטעם שרש"י אינו מסתפק בפירוש "אין חנון .. אלא לשון מתנת חנם", אלא מביא פירוש נוסף, "ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה"; ולאידך גיסא, לא די בפירוש השני כשלעצמו (דא"כ, הי' רש"י מביא רק פירוש זה), אלא יש צורך גם בפירוש הקודם, ואדרבה, זהו הפירוש הראשון והעיקרי, ורק בגלל שיש בו איזה קושי, יש צורך גם בפירוש השני.
ד) לשם מה מסיים רש"י "כדאיתא בספרי", ולא כדרכו בריבוי מקומות שמביא מדברי רז"ל ללא ציון המקור?
יש מפרשים, שכיון שרש"י אומר שישנם "עשרה לשונות שנקראת תפלה", ואינו מפרט אותם, לכן מסיים "כדאיתא בספרי", שמי שרוצה יוכל לעיין בספרי ששם נתפרטו כל העשרה לשונות. אבל דוחק גדול לפרש כן, כיון שבפשוטו של מקרא – שזהו ענינו של פירוש רש"י – לא נוגע מה הם עשרה הלשונות של תפלה, ובמילא אין צורך לציין היכן נתפרטו. ועכצ"ל, שהסיום "כדאיתא בספרי" נוגע לפירוש רש"י עצמו.
וכמדובר כמ"פ, שכל ענינים אלו צריכים להיות מובנים בפשטות הכתובים.
כאשר הבן חמש למקרא לומד תיבת "ואתחנן", הנה כיון שזוהי הפעם הראשונה והיחידה בכל התורה שנאמרה תיבה זו, צריך רש"י לפרש שזהו "לשון מתנת חנם".
ומוסיף רש"י "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"4 – שכיון שזהו הפירוש "בכל מקום", בהכרח לפרש שגם כאן ביקש משה "מתנת5 חנם", כדרך הצדיקים, ש"אע"פ שיש להם .. לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם", כי, לולי זאת, מסתבר יותר לומר שבנוגע לבקשה על הכניסה לארץ שהיתה נוגעת למשה ביותר, לא הי' סומך על בקשת מתנת חנם, שאי אפשר לתבוע6, כמו שכר שמגיע לו.
וכיון שבקשת מתנת חנם הו"ע של חידוש, שהרי ע"פ תורה הסדר הוא ש"ונתתי גשמיכם גו'" תלוי ב"אם בחוקותי תלכו גו'"7 – הוצרך רש"י להביא הוכחה שדרכו של הקב"ה ליתן מתנת חנם: "לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון8, אמר לו בלשון ואתחנן".
ג. אבל, לפי פירוש זה אינו מובן: אם זוהי דרך הצדיקים ש"אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם" – למה נאמר "ואתחנן" רק כאן, ולא בכל התפלות שנזכרו בתורה?!
ודוחק לומר שממ"ש כאן "ואתחנן", שהוא "לשון מתנת חנם", למדים בנוגע לכל התפלות ש"אין מבקשים .. אלא מתנת חנם", כי, לימוד זה יכול להיות רק בנוגע מכאן ולהבא, ולא בנוגע למ"ש לפנ"ז, וא"כ, הול"ל הלשון "ואתחנן" בפעם הראשונה שנזכרה תפלה גבי משה.
ובפרט בתפלתו על מרים, ששם מוכרח לכאורה למתנה, כיון שצריך לבטל מה שלקתה על עסקי דבה כו'9; משא"כ בתפלת משה "אעברה נא ואראה את הארץ גו'"10 – הרי כיון שהסיבה לכך ש"נגזרה גזירה"11 אינה בגלל משה עצמו, אלא כמ"ש לפנ"ז12 "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שמה", וכמ"ש בהמשך פרשתנו13 "ויתעבר ה' בי למענכם", ופירש רש"י: "בשבילכם, אתם גרמתם לי, וכן הוא אומר14 ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם", והיינו, שהחטא דמי מריבה לא הי' באשמתו של משה, אלא בגלל שבנ"י הקציפו, לכן נפלט מפיו כו' ("ער האָט זיך אַרויסגערעדט מיט אַ וואָרט") – לא הי' משה זקוק לבקש מתנת חנם, אלא הי' יכול לתלות במעשיו הטובים.
ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף: "ד"א זה אחד מעשרה לשונות (של ענין אחד) שנקראת תפלה", ולפעמים משתמשים בלשון זה, ולפעמים בלשון אחר.
אך גם לפירוש זה קשה: למה דוקא כאן היתה תפלת משה בלשון "ואתחנן", לשון של תחנונים (משא"כ "ויצעק"15 וכיו"ב), ולכן צריך גם לפירוש הראשון.
ד. ורש"י מסיים "כדאיתא בספרי":
המשך הביאור – שכוונת רש"י לשלול פירוש המדרש, שב' הענינים דמתנת חנם וא' הלשונות שנקראת תפלה הם בפירוש אחד, והיינו, ש"ואתחנן" הוא לשון של תפלה, שהיא מצד זכויות ומע"ט של המתפלל, אלא שהיא בלשון תחנונים ("תחנונים ידבר רש"16), שמבקש שיתנו לו בתור מתנת חנם, אלא "כדאיתא בספרי", ששם הובאו ב' פירושים17, ולפי' הא', "ואתחנן" אינו לשון של תפלה, מצד זכויות ומע"ט, אלא בקשת מתנת חנם ממש18.
[ובהתאם לכך הם ב' הפירושים (וסדרם) במענה הקב"ה למשה, "רב לך"13: לפי הפירוש שביקש מתנת חנם ממש – שיפסיק לבקש, "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן", דכיון שמבקש בתור מתנת חנם, אין הגבלה כמה יוכל לבקש19; ולפי הפירוש שזהו לשון של תפלה, מצד זכויותיו – "הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון לך"20].
וביאור הפלוגתא – ובהקדם, שגם לאחרי ש"דמיתי שמא הותר הנדר"21 בנוגע לשבועתו של הקב"ה שלא יכנס לארץ (דכיון שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, בטלה השבועה22), עדיין יש צורך לבטל מה ש"נגזרה גזירה"23: לדעת המדרש – ע"י תפלה, שמועילה גם לאחרי גזר דין, ולדעת הספרי – אין תפלה מועילה לאחרי גזר דין, ולכן הוצרך לבקש מתנת חנם (ואעפ"כ, כיון שהגזירה על משה נחשבת לגזירת הציבור, שבה מהני תפלה24 גם לאחר גזר דין, הי' לו לתלות כו'25, אלא שמצד ענוותנותו החשיב משה את זכותו וכחו – כשל יחיד26).
וביאור פלוגתת הבבלי והירושלמי בענין "שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא", שלדעת הירושלמי27 מועילה תפלה לשנות מנקבה לזכר ("אף היושבת על המשבר"), כשהיא דרך מתנת חנם שאין בה הגבלות, ולדעת הבבלי28, מיד לאחרי ארבעים יום שכבר נקבע צורת הולד, אזי התפלה (שלפי גדרי והגבלות המתפלל) היא "תפלת שוא" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ד ע' 28 ואילך.
* * *
ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואתחנן אל הוי' גו'.
לאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שבודאי סיימו כבר את לימוד הלקו"ת השייך לפרשת השבוע (ואלו שעדיין לא סיימו – יסיימו קודם הבדלה), ולכן יאמרו "לחיים" וכו'29.
* * *
ו. עומדים אנו בשבת נחמו, התחלת השבעה דנחמתא, שבהם נעשה התיקון דתלתא דפורענותא – תיקון כללות ענין החורבן והגלות, בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
וענין זה קשור עם התגלות תורת החסידות, כמ"ש באגרת הבעש"ט30 אודות המענה של משיח על השאלה "אימת אתי מר": "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", שזהו"ע התגלות תורת הבעש"ט, שבה יסד דרך חדשה בעבודת ה', כולל גם ההמשך ע"י ממלא מקומו הרב המגיד, ולאחריו רבינו הזקן, שיסד דרך חדשה בתורת החסידות גופא, ולכן הוצרך להיות נשמה חדשה כו' (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכמה שיחות ומכתבים31).
ובקשר לזה, הנה בערב ש"ק, חמשה עשר באב, הגיעו לכאן כמה ביכלאַך חסידות, וביניהם נמצא מאמר קצר (שורות אחדות בלבד) של אדמו"ר הזקן, שנמצא כבר בכמה ספרים, אבל החידוש בביכל זה – שבו מופיע בכותרת זמן אמירת המאמר: ערב ט' באב בסעודה!
וז"ל המאמר32:
מורי זלה"ה הי' נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו הי' אומרה בפה, אף שלא יבינו השומעים כ"כ, שהי' מדברה רק כמו בפ"ע כו'. והטעם לזה הוא בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו, בזה העולם, בבחי' יציאת הדיבור כשמדברה בפיו עי"ז שמדברה בצירופי אותיות הדיבור ממשיכה לעוה"ז, ואזי כשימשיכנה לעוה"ז יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה ע"י יגיעתו בתורה ועבודה, שיוכל ליפול במוחו זו ההשגה, מאחר שישנה בעוה"ז ע"י שהמשיכה בדברו אותה ביציאות הדיבור כנ"ל, לכך יכולה ליפול במוח אחר ע"י יגיעתו כנ"ל. אבל אם לא הי' ממשיכה לעוה"ז ע"י הדיבור כו', אף שייגע אחר הרבה, לא ישיגנה במוחו, שאינה נמצאת בזה העולם, שהיא בשמים כו', וד"ל. וזה הי' כוונתו שהי' מדברה בפ"ע שלא לצורך השומעים, רק בכדי שימשיכנה לעוה"ז כו', ויוכל ליפול במוח אחר כשייגע בתורה ותפלה כנ"ל וד"ל.
ז. והנה, אף שלא נתברר אם אמירת המאמר היתה בסעודה המפסקת או בסעודה שלפנ"ז, מ"מ, כיון שצויין בכותרת שזוהי סעודת ערב תשעה באב, משמע, שיש לזה קשר ושייכות עם הענין דתשעה באב.
והענין בזה:
ענינו של תשעה באב הוא – היפך הגילוי, כמ"ש33 "נאלמתי דומי'", אבל תכלית הכוונה בזה היא שעי"ז יהי' ענין הגילוי, והיינו, שההעלם הוא הכנה אל הגילוי.
וע"ד מארז"ל34 "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", והרי ענין הדאגה הוא היפך הגילוי, אלא, שזוהי הכנה לגילוי רזי תורה, ומה גם שהדאגה גופא היא מפני הרזי תורה.
וזהו גם תוכן הענין שנתבאר במאמר הנ"ל (שנאמר בסעודת ערב תשעה באב) אודות אמירת דבר תורה בפה אף שלא יבינו השומעים כ"כ, כדי להמשיך הענין בעולם, שעי"ז יהי' אפשר להשיגו לאח"ז – שאע"פ שבשעת מעשה אין השומעים מבינים את הענין, כך, שעדיין אין זה גילוי, הרי זה הכנה להגילוי.
וזהו גם כללות הענין דהתגלות תורת החסידות, שזוהי ההכנה לשלימות הגילוי דפנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא.
והיינו, שאף שעיקר הענין דגילוי פנימיות התורה שייך לזמן דלעתיד לבוא, ולא לזמן הזה, וע"ד מ"ש בסיום פרשתנו: "היום לעשותם", ומפרש רש"י: "למחר לעולם הבא ליטול שכרם", מ"מ, ישנו הענין ד"עולמך תראה בחייך"35, וזוהי ההכנה לעיקר ושלימות הגילוי לעתיד לבוא.
*
ח. הביאור בפירוש רש"י בסוף פרשתנו, "היום לעשותם", "ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם" – שאין כוונת רש"י לומר שאין שכר לצדיקים36 בעוה"ז (בניגוד למ"ש לפנ"ז "ומשלם לשונאיו גו'", "בחייו משלם לו גמולו הטוב"), שהרי ע"פ פשש"מ משלם הקב"ה לצדיקים גמולם הטוב בעוה"ז, אלא שבעוה"ז ("היום") יש רק קבלת השכר שהקב"ה נותן, אבל אין לבנ"י כח ליטול מעצמם, ולכן, יכולים להתערב סיבות צדדיות שיגרמו שהשכר לא יומשך בפועל (כסיפור הגמרא37 אודות קיום מצות כיבוד אב ושילוח הקן, בהיותו מהרהר בע"ז, שב"ד של מעלה מקטרג ומעכב נתינת השכר), ואילו "למחר" תהי' לבנ"י הבעלות "ליטול שכרם" בעצמם, ללא עיכובים38 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ט ע' 41 ואילך.
______ l ______
Start a Discussion