וידבר גו' זאת חוקת , ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה אשר צוה הוי' וגו'1. וידוע הדיוק בזה2, מהו אומרו ב"פ הוי' (וידבר הוי' גו' אשר צוה הוי'), דלכאורה, לאחרי שאומר וידבר הוי' גו', הול"ל זאת חוקת התורה אשר אני מצוה, או זאת חוקת התורה סתם, ומהו אומרו עוה"פ אשר צוה הוי'. גם צריך להבין3 בענין קריאת פרשת פרה (זאת חוקת התורה גו' ויקחו אליך פרה גו') קודם הפסח, דאיתא במדרש רבה פ' בא4 על הפסוק5 זאת חוקת הפסח, זש"ה6 יהי לבי תמים בחקיך, זה חוקת הפסח וחוקת הפרה, למה ששניהן דומין זל"ז, בזה נאמר זאת חוקת הפסח, ובזה נאמר זאת חוקת התורה. ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו. משל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי'. כך בפסח נאמר בו חוקה, ובפרה נאמר בה חוקה, ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר7 ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. וצריך להבין, דלכאורה, כיון שחוקת הפסח וחוקת הפרה דומין זל"ז, מה מקום לשאלה איזו חוקה גדולה מזו. גם צריך להבין בתוכן השאלה איזו חוקה גדולה מזו3, דלכאורה, הרי כתיב8 אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע, ואמרו חז"ל9 אל תהי יושב ושוקל מצוותי' של תורה, דקלות וחמורות שניהם שוין, ואילו כאן, לא זו בלבד שיושב ושוקל איזו חוקה גדולה מזו, אלא עוד זאת, שמסיים ומסיק (ע"פ המשל לב' מטרונות) שהפרה גדולה כו'.

ב) והענין הוא10, דזה ששניהן דומין היינו לפי שהם מצוות דחוקים. דהנה, מצוות בכלל הם רצון העליון, שזהו בחי' סוכ"ע, ובפרט חוקים, שלהיותם למעלה מטעם ודעת הרי הם בחי' סוכ"ע. וידוע שבחי' סוכ"ע היא למעלה מהתחלקות, שזהו החילוק בין ממכ"ע לסוכ"ע11, שממכ"ע הוא באופן של התחלקות, כי, בחי' ממכ"ע הוא כמארז"ל12 מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, וכשם שהחיות המתלבש בגוף הוא באופן של התחלקות לרמ"ח אברים כו', כך גם החיות שממלא את העולם, בחי' ממכ"ע, הוא באופן של התחלקות, משא"כ בחי' סוכ"ע היא למעלה מהתחלקות. וזהו ששניהן דומין, להיותם מצוות דחוקים, שהם מבחי' סוכ"ע שלמעלה מהתחלקות.

אמנם באמת יש חילוקי מדריגות גם בבחי' סוכ"ע, וכמו שיש מקיפים כלליים ומקיפים פרטיים, דמקיף הכללי הוא בחי' עצם האור, ומקיפים פרטיים הם בחי' התפשטות כו'. וכמו כן ידוע שיש ע"ס דעיגולים, עיגול הכתר, עיגול החכמה, עיגול הבינה כו' עד עיגול המלכות. ויתירה מזה, שעיקר התחלקות המדריגות הוא בבחי' סוכ"ע דוקא, כידוע שבסוכ"ע הוא בחי' ספירות אין קץ13, והוא מצד פשיטות האור, דמפני שהאור פשוט בעצם, לכן הוא בבחי' ספירות אין קץ. וכידוע14 בפי' המאמר אנת הוא חד ולא בחושבן15, דלהיותו חד בעצם, לכן כשבא באצילות ה"ה בבחי' ולא בחושבן. אבל אעפ"כ, בבחי' סוכ"ע כל המדריגות הם בבחי' א"ס ממש, וכמ"ש באדר"ז16 כהאי בוצינא דאתפשט לכל סטר ועיבר וכד תרצה למינדע לון לא תמצא אלא בוצינא בלחודוהי כו', והיינו, שיש בזה מדריגות עד אין שיעור, אלא שכל המדריגות הם בבחי' א"ס ממש14. ואינו דומה לבחי' ממכ"ע, שההתחלקות היא במדריגת האלקות גופא.

ג) ויובן זה ממ"ש בע"ח17 דכללות ההשתלשלות נכלל בה' מדריגות, שרש נשמות גופים לבושים והיכלות, שישנם הן בכללות העולמות, והן בכל עולם בפרט. והענין בזה, שבכללות העולמות הנה שרש הוא בחי' א"ק, נשמות הם בחי' אצילות, גופים הם בחי' בריאה, לבושים הם בחי' יצירה, והיכלות הם בחי' עשי'. ובכל עולם בפרט הנה שרש הוא בחי' כתר, נשמה בחי' חכמה, גופא בחי' בינה, ולבושים והיכלות הם בחי' ז"א ומלכות. והנה, גופים ונשמות הם מדריגות מובדלות זמ"ז, שגופים הם בחי' כלים ונשמות הם בחי' אורות. ועד"ז בכל עולם בפרט, שבינה (גופא) עיקרה בחי' כלים, וחכמה (נשמה) עיקרה בחי' אור, כידוע18 שבינה נקראת בית גופני לגבי חכמה, ונקראת גרמוהי לגבה, ועד"ז בנוגע ללבושים והיכלות כו'. והיינו, שהם מחולקים בעצם מדריגתם, דעם היות שכללות עולם האצילות (עולם האחדות) הוא בחי' אלקות ממש, מ"מ, זה בחי' אלקות דאור, וזה בחי' אלקות דכלים, או בחי' לבושים והיכלות. וכל זה הוא בבחי' ממכ"ע, שההתחלקות היא בעצם מדריגתם, שזה מהות אחר כו'. משא"כ בבחי' סוכ"ע, אף שישנם פרטי המדריגות דכתר כו' ומלכות, ועד לספירות אין קץ, מ"מ, הכל הוא בחי' א"ס ממש. והדוגמא לזה הוא החילוק שבין חכמה לרצון, שבחכמה (שהוא דוגמא לבחי' ממכ"ע) אינו דומה חכמה עיונית לחכמת המעשה, אף ששניהם ענינם חכמה ושכל, משא"כ ברצון (שהוא דוגמא לבחי' סוכ"ע), הרי גם בעשי' יכול להיות תוקף הרצון כמו בחכמה. ועד"ז בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, שבבחי' ממכ"ע אינה דומה בחי' האלקות שבכלים לבחי' האלקות שבאור, משא"כ בבחי' סוכ"ע יכול להיות בחי' אוא"ס במדריגה התחתונה כמו במדריגה העליונה ממש.

וזהו שאמרו חז"ל אל תהי יושב ושוקל מצוותי' של תורה, דקלות וחמורות שניהם שוין, כי, החילוק דקלות וחמורות הוא בבחי' הטעם דחכמה, אבל מצד עצם הרצון דמצוות כולם שוין. וזהו שחוקת הפסח וחוקת הפרה שתיהן דומין, מפני שמצוות בכלל וחוקים בפרט הם בחי' סוכ"ע, ששם כל המדריגות הם בשוה. ומ"מ שייך לשאול איזו חוקה גדולה מזו, כיון שגם בבחי' סוכ"ע שכל המדריגות הם בשוה, ישנם כמה מדריגות, ועד לספירות אין קץ.

ד) ומעתה יש לבאר מ"ש במדרש ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו, היינו, שחוקת הפסח וחוקת הפרה יש בכל אחת מעלה מיוחדת שבגלל זה יש מקום לומר שהיא גדולה מחברתה. ולזה צריך להמשל לב' מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי', שמזה למדים שגדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה.

ונקודת הענין בזה, שחוקת הפסח וחוקת הפרה הם כללות ענין עבודת בנ"י שבאה מצד המטה בהוספה על ההמשכה שבאה מלמעלה מצד עצמה. דהנה, תחלת הבריאה כפי שהיא מצד למעלה היא באופן דאלה תולדות השמים והארץ בהבראם19, תולדות מלא כתיב20, דעולם על מילואו נברא21. ולאח"ז ניתוסף עוד יותר ע"י החידוש דמתן תורה, שאז התחילה עבודתם של ישראל. ובהחידוש דמ"ת גופא ישנם ב' הענינים דלוחות ראשונות ולוחות שניות, שכנגדם הם ב' אופני העבודה דצדיקים ובעלי תשובה22. וזהו ענין חוקת הפסח וחוקת הפרה, חוקת הפסח, שקשורה עם יצי"מ שאז היתה לידת עם ישראל23, מורה על עבודת הצדיקים24, וחוקת הפרה, שנאמרה למשה רבינו במענה לשאלתו בנוגע לטמא מת במה תהא טהרתו25, מורה על עבודת בעלי תשובה.

ה) וביאור הענין26, דהנה, כללות החידוש דיצי"מ (חוקת הפסח) לגבי בריאת העולם הו"ע גילוי שם הוי', כמ"ש בתחלת סיפור גאולת מצרים וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם27, וגלות מצרים היא כדי להיות גילוי שם הוי', כמ"ש בהמשך הכתוב28 לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי וגו', היינו, שהגאולה היא משם הוי'. והענין בזה, דהנה, בבריאת העולם כתיב29 בראשית ברא אלקים, היינו, שבריאת והתהוות העולמות היא משם אלקים, שהוא מדת הצמצום וההעלם. וזהו גם ענין שם שדי, כמארז"ל30 שהי' הרקיע מתמתח והולך עד שגער בו הקב"ה ואמר לו די, שזהו שם שדי, שאמר לעולמו די, שהו"ע הצמצום וההגבלה כו'. ובכללות הוא בחי' ממכ"ע שיש בו התחלקות במדריגת האלקות (כנ"ל ס"ב), ועד שגם הדרגא העליונה שבו אינה אלא מהמשכת קו דק וקצר לאחרי הצמצום הראשון שהי' באוא"ס להיות התעלמות והפסק האור כו'. אמנם, מ"ש וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי (שגילוי זה הי' ע"י המילה, כמ"ש31 אני א-ל שדי התהלך לפני והי' תמים), הרי זה למעלה מגילוי שם שדי שבתחילת הבריאה. והענין בזה, דהנה, נוסף על הפירוש בשם שדי ע"ש שאמר לעולמו די (כנ"ל), יש גם הפירוש שדי באלקותו לכל ברי'32. והיינו, שבתיבת די יש ב' פירושים33. פי' הא', לשון הגבלה ממש, שזהו"ע שאמר לעולמו די, דהיינו עד פה תבוא ולא יותר. ופי' הב', כמו די מחסורו שנאמר גבי צדקה34, וכמ"ש35 והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די36, שהו"ע ריבוי ההשפעה עד שהכל יאמרו שההשפעה היא די והותר, וכמו במלאכת המשכן שנאמר37 והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. וזהו ההפרש בין שם שדי דבריאת העולם לשם שדי שנתגלה לאברהם אבינו ע"י המילה, ששם שדי דברה"ע פירושו שאמר לעולמו די, שהו"ע ההגבלה דעד פה תבוא כו', להיות העלם והסתר האור, אבל שם שדי שנתגלה לאברהם אבינו ע"י המילה פירושו שדי באלקותו לכל ברי', שענינו הוא להיות גילוי אלקות בעולם. והנה, גם גילוי אלקות שנתגלה לאברהם ע"י המילה אינו אלא שם שדי, שהוא במדידה והגבלה, היינו, דרגת האלקות ששייכת לעולם בלבד, בחי' ממכ"ע. וזהו ע"ד מ"ש די מחסורו אשר יחסר לו, אבל אעפ"כ, אין זה ענין של עשירות, אי אתה מחוייב לעשרו38. ועז"נ וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי בלבד, אבל שמי הוי' לא נודעתי להם. ואף שמצינו שגם אצל האבות נזכר שם הוי', כמ"ש39 וירא אליו הוי' [ויתירה מזה, שגם בבריאת העולם נזכר שם הוי', כמ"ש19 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים], הרי ידוע שבשם הוי' גופא יש ב' בחי', הוי' דלתתא והוי' דלעילא, ומה שנתגלה להאבות אינו אלא שם הוי' דלתתא, שאינו אמיתית שם הוי', שהוא הוי' דלעילא דוקא40. וכדי שיהי' גילוי אמיתית שם הוי' (הוי' דלעילא), בחי' סוכ"ע, בלי גבול, צריך להיות הענין דיציאת מצרים, לצאת מהמיצרים וגבולים דמציאות העולמות, שנחלקים בכללות לד' עולמות, וכנגדם הם ד' לשונות של גאולה41, שעל ידם היא היציאה מהמיצרים וגבולים דד' העולמות. וזהו"ע חוקת הפסח, דפסח הוא לשון דילוג42, שהוא הדילוג מבחי' גבול לבחי' בלי גבול, מבחי' ממכ"ע לבחי' סוכ"ע, משם שדי לשם הוי'.

ו) והנה גם חוקת הפרה הו"ע בחי' סוכ"ע, כמשנת"ל (ס"ב) שכללות ענין המצוות שהם רצון העליון ובפרט חוקים שהם למעלה מטו"ד הם בחי' סוכ"ע. והחילוק ביניהם, שחוקת הפסח הוא מה שנמשך ע"י עבודת הצדיקים, וחוקת הפרה הוא מה שנמשך ע"י עבודת הבעלי תשובה. וזהו מ"ש במדרש איזה חוקה גדולה מזו, דהנה, כתיב43 גדול הוי' גו', וכיון שע"י כללות ענין החוקה (הן חוקת הפסח והן חוקת הפרה) נמשך בחי' סוכ"ע, שם הוי', נמצא, שבשניהם יש ענין הגדולה כו'. ומדייק במדרש אי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, כיון שיש מעלה בזה ויש מעלה בזה. והיינו, שיש מעלה בעבודת הצדיקים (חוקת הפסח), כמ"ש44 עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו חז"ל45 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. ויש מעלה בעבודת הבעלי תשובה, כמארז"ל46 מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם. וממשיך במדרש, משל לב' מטרונות דומות כו', מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי', כך בפסח ובפרה, מי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה. והענין בזה47, שבתחילת הבריאה, שלא הי' עדיין מציאות רע בעולם, לא הי' צורך בעבודת התשובה, ואז היתה המעלה דעבודת הצדיקים, שבהם נמלך כו', וכן לעתיד לבוא כאשר יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ48, ובמילא לא יהי' צורך במי חטאת כו', אבל עכשיו, אוכלי הפסח צריכים לפרה בכדי לטהר את הטמאים שיוכלו לעשות הפסח. וזהו גם סדר הקריאה דפרשיות אלה, שמקדימים פרשת פרה לפרשת הפסח. אמנם, בפסח מצרים לא הי' צורך בפרה, כיון שביצי"מ היו בנ"י מציאות חדשה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי49, כמו בהתחלת הבריאה שאז היתה המעלה דעבודת הצדיקים דוקא, וכמו לעתיד לבוא, כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ50.