בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. מהענינים העיקריים שבפרשת עקב הוא – ענין ה"מן": "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'"1.

וענין זה מודגש בפרשה החסידית בלקוטי תורה – מאמרי רבינו הזקן שנבחרו ע"י הצמח-צדק מתוך אלפיים מאמרים2, ונקבעו לפי סדר הפרשיות3 – שהמאמר הראשון שבפרשת עקב הוא ד"ה ויאכילך את המן גו' למען הודיעך וגו'.

ובהקדמה – שענין המן נתבאר בארוכה בתורה בג' מקומות: לכל לראש – בפרשת בשלח4. ולהעיר, שגם בספר הזהר, פנימיות התורה, הנה בפרשת בשלח יש כותרת מיוחדת בשם: "פרשת המן"5. וכן מסופר אודות ה"מן" בפרשת בהעלותך6, וכן בפרשת עקב – בפסוק הנ"ל, שתוכנו הוא בנוגע לפעולת המן אצל בנ"י.

ב. התחלת פרשת המן, שנאמרה לראשונה בפ' בשלח, היא:

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' דבר יום ביומו גו' והי' ביום הששי גו' והי' משנה גו'"7, ובהמשך הפרשה נאמר: "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהי' בו"8, "ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'"9.

ומזה מובן, שענין המן קשור עם ענין השבת.

וכדאיתא במדרש10 על הפסוק11 "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", "ברכו במן וקדשו במן".

ויש לבאר הקשר והשייכות שבין ענין המן וענין השבת12.

ג. ובהקדם הביאור במארז"ל "ברכו במן" – דלכאורה אינו מובן: מהו הפירוש ש"ברכו במן", בה בשעה שדוקא בשבת לא ירד?

בסגנון אחר: מה שהמן לא ירד בשבת – הרי זה שייך ל"קדשו במן", שכן, ענין הקדושה הוא מלשון הבדלה כו'; אבל אין זה שייך ל"ברכו במן" – ענין הברכה, מלשון המשכה13, כמו "המבריך את הגפן"14 – שצריך להתבטא בענין חיובי דוקא.

והביאור בזה15 – ע"פ המבואר בזהר16 על הפסוק17 "ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בוקר", "א"ר יהודה בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'", שמזה מובן, שעיקר המשכת המן למעלה היתה ביום השבת, אע"פ שירידתו למטה היתה בימות החול דוקא.

ואע"פ שגם כל שאר ההשפעות (לא רק ענין המן) נמשכים מיום השבת, כמובן מזה שכל ששת ימי החול מתברכים מיום השבת, מ"מ, יש חילוק ביניהם, שבכל שאר ההשפעות לא ניכר שהמשכתם היא מיום השבת, ואילו בהשפעת המן ניכר שעיקר המשכתו היא מיום השבת.

וכמו הענין ד"קדשו במן", שהי' ניכר בגילוי, שבשבת לא ירד מן, משא"כ שאר ההשפעות, שנמשכים גם ביום השבת, וכדאיתא במדרש18 ש"שאל מין א' מרבי עקיבא, אם כדברך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישיב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב"; ומזה מובן שגם הענין ד"ברכו במן" – שעיקר המשכת המן למעלה היתה בשבת – הו"ע שהי' ניכר בגלוי.

וענין זה מתבטא בכך שירידת המן היתה באופן ד"דבר יום ביומו", "צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר"19 – שזהו גם תוכן הציווי "איש אל יותר ממנו עד בוקר", כמשנ"ת בזהר שטעם הדבר הוא לפי ש"בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה וכו'" – שבכל יום באה למטה הברכה שנמשכה ליום זה ביום השבת, ובלשון הזהר: "כל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דילי'".

ונקודת הענין – שכל ההשפעות שבעולם הם באופן שמצד הבריאה לא ניכר בהם ענין הקדושה, ויש צורך בעבודת האדם לעשותם מחול קודש, ואילו השפעת המן היא באופן שגם מצד עצמו, ללא עבודת האדם, ניכר בו ענין הקדושה, להיותו "לחם מן השמים", ובאופן שגם בירידתו למטה הי' מהות שפע התענוג דלמעלה20, שלכן לא הי' בו פסולת21, אפילו אצל רשעים22.

ד. ועפ"ז יש לבאר השייכות של ענין המן לענין השבת (שלכן נתברך השבת במן) – כיון שגם ענין השבת הוא השפעה שנמשכת מלמעלה באופן שניכר בה ענין הקדושה בגלוי23:

שבת – "מקדשא וקיימא"24, והיינו, שאין זה כמו ימים טובים, ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"25, אלא קדושת השבת ניתנת מלמעלה בתורת מתנה, כמארז"ל26 "אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל", והרי ענין של מתנה הוא מצד הנותן, ולא מצד עבודתו של המקבל.

ואע"פ שגם במתנה הרי "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"27 – הרי זה כמשל האב שנותן מתנה לבנו, שעצם עובדת היותו בנו היא ה"נייחא לנפשי'" שבגללה נותן לו המתנה. ועד"ז בנוגע לבנ"י, ש"בנים אתם לה' אלקיכם"28, וכמ"ש29 "כי נער ישראל ואוהבהו" [ויש לומר בדיוק הלשון "נער", שגם בהיותם במעמד ומצב של "נער" כפי שפירשו רז"ל במסכת סוטה30 ש"נערים" היינו "מנוערים מן המצוות", מ"מ, להיותו "בן", אין הקב"ה מביט על מעמדו ומצבו, ו"אוהבהו"], ולכן ניתנה להם המתנה דשבת; משא"כ אומות העולם, שאצלם לא שייך ענין השבת, ואדרבה: "עכו"ם ששבת חייב מיתה"31.

וענין קדושת השבת שנמשך מלמעלה, שייך ופועל גם על הגוף של איש ישראל –שהוא גוף קדוש, וכדברי רבינו הזקן בשו"ע32 ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. גם במצות מילה" – כפי שמצינו בירושלמי33 בנוגע להלכה בפועל בדיני מעשרות34, שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת.

כלומר: למרות שמדובר אודות "עם הארץ", שמצד גופו מונח הוא בארציות כו', ועד כדי כך, שגם כאשר אומר שפירותיו מעושרים, אי אפשר לסמוך עליו, כיון שמשקר כו', מ"מ, בבוא יום השבת, פועלת עליו קדושת השבת35 ש"ירא מלשקר" ו"אומר אמת", ולכן סומכים על דבריו שפירותיו מעושרים, ואוכל מהם גם "חבר" שמדריגתו גבוהה ממנו בעילוי שבאין-ערוך.

ה. ולהעיר36:

לשון הירושלמי והמפרשים הוא: "אומר אמת", "ירא מלשקר" וכיו"ב, ולא "אינו יכול לשקר", וכנראה במוחש שלפעמים משקר בשבת. אלא, שזהו מפני שיש לו כח הבחירה, ויכול לבחור גם היפך טבע וחזקה שלו37. אבל מצד טבע כל איש ישראלי, אפילו מצד טבע נפשו הבהמית דעם הארץ, אינו משקר בשבת.

והיינו, שאפילו היצר-הרע בעצמו אינו רוצה לשקר בשבת, אלא, שמצד כח הבחירה יכול האדם לגרות את היצה"ר כו'. וכידוע38 בפירוש "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – דלכאורה, הרי כל החטאים הם ביצה"ר? – שיש ענינים שאפילו היצה"ר מצד עצמו אינו רוצה לעשותם, אלא שהאדם מגרה את היצה"ר. ועד"ז בנדו"ד, שכאשר רואים שישנו מישהו שמשקר בשבת, הרי זה רק מפני שמגרה את היצה"ר כו'.

וכן הוא גם בנוגע למן – דאף שהמזון שלהם אז, מצד טבעם, הי' לחם מן השמים שאין בו פסולת, מ"מ, מצד כח בחירתם היו יכולים לקנות מתגרי אומות העולם מזון שיש בו פסולת21, ולהיות ניזונים ממנו.

ו. וע"פ האמור לעיל שענין השבת וענין המן שייכים זל"ז, שתוכנם הוא המשכת ענין נעלה שגם בהמשכתו למטה נשאר במעלתו העצמית – יש להוסיף בביאור הענין ד"ברכו במן":

לכאורה אינו מובן: הרי ידוע שכל עניני התורה הם נצחיים, וא"כ, במה מתבטא הענין ד"ברכו במן" לאחרי שכבר פסקה ירידת המן?

אך הענין הוא – ש"ברכו במן" היינו בתוכן ענינו של המן, שזהו גם תוכן ענין השבת כשלעצמו, שענינו המשכת הקדושה מלמעלה באופן שניכרת בגלוי גם למטה בכל איש מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, ואופן עבודתו ביום השבת, ואפילו אם אינו יודע אודות קדושת השבת, שלכן אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, שזהו בדוגמת המן, שאפילו אצל רשעים הי' מהות השפע דלמעלה, כנ"ל.

ז. וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין – יכולים וצריכים להמשיך את קדושת השבת על כל ימי השבוע.

וזוהי גם ההוראה בעבודה בפועל – שהנהגת כל אחד מישראל, גם בימות החול, צריכה להיות באופן המתאים לטבעו של איש הישראלי, והיינו, שאינו זקוק לעבודה ויגיעה גדולה כדי להתנהג כדבעי, אלא, אם רק יתנהג כפי הטבע של איש הישראלי, ובלבד שלא יגרה את היצה"ר כו', אזי תהי' הנהגתו כדבעי.

ועד"ז גם בנוגע לבעל-עסק שמתעסק בפרנסה, ויכול לחשוב שצריך להתייגע ולעבוד קשה וכו' – הנה על זה אומרים לו, שמיום השבת נמשכת ברכה מלמעלה בכל המצטרך לפרנסתו בכל ימי השבוע, כמו שהי' בהשפעת המן, וכידוע39 פתגם אדמו"ר מהר"ש, שפרנסתו של יהודי בזמן הזה היא באופן נסי, כמו מן, ורק מצד לבושי הטבע לא ניכר הנס שבדבר.

ויה"ר שהקב"ה יזמין לכל אחד מישראל את פרנסתו באופן שיהי' מזונו ערוך על שולחנו כו'40.

* * *

ח. כבר סופר פעם41, שכאשר אאמו"ר ז"ל – בעל ה"יאָרצייט" – הי' בגולה, לא היו עמו ספרים, ולאחרי משך זמן שלחו לו ספרים אחדים, וביניהם גם ספר הזהר, ועליו רשם אאמו"ר ז"ל את הערותיו על הזהר, בגלל מחסור בנייר,

– וגם דיו לא הי' לו, אך אמי מורתי, תיבדל לחיים טובים וארוכים, למדה לייצר דיו מעשבים כו', וכיון שלא היתה "מומחית" בייצור דיו, לכן הי' צבע הדיו שונה מפעם לפעם, כפי שרואים את שינויי הצבעים בהערות שרשם אאמו"ר ז"ל על גליון הזהר –

ולאחרי כמה גלגולים והרפתקאות – הנה כיון שמתקרבים לגאולה הכללית, שבאה ע"י הקדמת עניני גאולה פרטיים – נגאלו ספרי הזהר הנ"ל מן השבי', והגיעו לכאן.

ובהמשך להמדובר בענין המן, נתעכב עתה על הערת אאמו"ר ז"ל בדברי הזהר בפרשת המן.

ט. הביאור בלקוטי לוי"צ42 על מאמר הזהר43 על הפסוק9 "ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ר' חזקי' פתח שיר44 המעלות ממעמקים כו'", בשייכות לב' הדרגות שבשכל האדם: מוחין השייכים למדות, ומוחין בעצם שלמעלה מהמדות – נכלל במאמר ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך הב'45, שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

י. וההוראה מזה:

אין להסתפק בעבודת המדות בלבד, ואפילו לא בעבודת המוחין השייכים אל המדות, אלא צריכה להיות גם עבודת המוחין עצמם.

וע"ד הסיפור46 אודות א' מחסידי אדמו"ר הזקן, שגם לפני שהתקרב לחסידות הי' בעל מדות טובות, אבל ע"י החסידות הגיע לידי הכרה שמדות אלו הם כמו אצל בהמה שנמצאת ברפת... ואילו עבודת האדם היא – לפעול שגם המדות יהיו ע"פ השכל, ולא מצד הטבע, כמו מדות של בהמה.

וכידוע גם הפתגם בנוגע לענין החסידות – כב' הנוסחאות שבזה – לשנות טבע מדותיו, או מדותיו הטבעיים47.

ובדוגמת זה הוא גם החילוק שבין עבודת המוחין השייכים אל המדות למוחין בעצם – שהרי גם אצל בהמה יש ענין של שכל, כמ"ש48 "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ונפק"מ לדינא, במקרה שבהמה קופצת לתוך האש, שזהו אפילו היפך השכל של הבהמה עצמה49; אלא, שבהמה עיקרה מדות, והשכל הוא רק בשביל המדות, ואילו מעלת האדם היא בענין המוחין כשלעצמם, שענין זה אינו שייך אצל בהמה.

וענינו בלימוד התורה – שהלימוד צריך להיות באופן שלמעלה מהעולם, ע"ד מארז"ל50 "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", והיינו, שאין זה באופן שמצד עצמו מונח הוא בעניני העולם, ונוסף לזה לומד גם תורה, ובנוגע לכל ענין וענין שואל אצל הרב כיצד צריך להתנהג ע"פ התורה,

[שהרי לולי זאת, אינו אפילו בגדר "עם הארץ" – לא רק לפי פירוש הגמרא במסכת סוטה51 "קרא ושנה ולא שימש ת"ח .. הרי זה עם הארץ", אלא גם לא "עם הארץ" כפשוטו, שעוסק בישובו של עולם, כיון שהעסק בישובו של עולם צריך להיות ע"פ תורה דוקא],

אלא צריך להכניס את עצמו ("אַריינלייגן זיך") ולהיות מונח בלימוד התורה כפי שהוא מצד עצמו, למעלה משייכות לעולם, ובאופן שעיקר ענינו הוא לימוד התורה.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל52 "אם פגע בך מנוול זה (יצה"ר) משכהו לבית המדרש", והיינו, שהעצה להנצל מהיצה"ר היא – לא לילך לשאול אצל הרב, אלא להשקיע את עצמו בלימוד התורה כפי שהוא למעלה משייכות לעולם.

וענין זה מודגש בתוכן הפס"ד53 שדעת בעלי-בתים היפך דעת תורה, וכיון שהמדובר שם הוא בנוגע למינוי דיינים, עכצ"ל, שמדובר אודות בעלי-בתים ששייכים ללימוד התורה, ואעפ"כ, כיון שעכשיו אינם מונחים לגמרי בלימוד התורה, אלא הם "בעלי-בתים" שעוסקים ומונחים בעניני העולם, אינם יכולים לפסוק דין-תורה לאמיתתו מבלי להיות משוחדים מעניני העולם. ולכן צריכים להשתדל ביותר שבשעת הלימוד יהיו מונחים לגמרי בתורה, באופן שלמעלה משייכות לעולם. ועד שבאופן כזה צריך להיות הלימוד גם אצל מי שיוצא י"ח לימוד התורה ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" בלבד54, אלא שה"פרק אחד" נמשך ופועל על כל היום כולו, שיהי' חדור בתורה55.

ולאידך גיסא – הנה גם כאשר מדובר אודות לימוד התורה שלמעלה משייכות לעולם ("אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"), הרי זה נמשך וחודר בעולם.

וזהו גם כללות תוכן ביאור אאמו"ר ז"ל במאמר הזהר הנ"ל – ההמשכה מ"מעמקים", שזוהי הדרגא היותר נעלית, עד לבחי' המלכות.

וזהו גם כללות ענין המן – ששרשו ומקורו למעלה בדרגא נעלית ביותר, ונמשך עד למטה בהשפעה גשמית56,

– ועד שנמשך גם בכל העולם, כמ"ש57 "וחם השמש ונמס", ש"הי' פושר והולך ונחלים מושכין ממנו וכו'58

וכמדובר לעיל59 בענין כלי ריקן וכלי מלא, שגם בגשמיות נמשכת השפעה בלתי מוגבלת, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"60.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "שאַמיל"].

* * *

יא. מאמר א' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו'.

* * *

יב. מאמר ב' (כעין שיחה) ד"ה ויענך וירעיבך ויאכילך גו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

יג. נזכר לעיל (במאמר61) אודות דברי המדרש62 בפירוש הפסוק1 "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן גו'", שהמן הי' "מאכל רעבון".

ולהעיר מביאור אדמו"ר האמצעי בסידור63 ש"בלתי הרעבון מלחם אשר מן הארץ לא הי' ביכלתם לקבל אכילת המן", "כי לחם מן הארץ בא מבחי' הבירורים שהוא בחי' יש .. ע"כ וירעיבך, להיות בבחי' הביטול וכו'". אבל במדרש הנ"ל מפרש שמ"ש "וירעיבך" הוא (לא רק ביחס ללחם מן הארץ, אלא גם) בנוגע לאכילת המן, שהמן עצמו הוא "מאכל רעבון".

אמנם, עפ"ז מתעוררת שאלה בנוגע לברכת המזון:

ובהקדמה – שכללות ענין הברכות הוא מדרבנן64 [ולכמה דעות הרי זה מז' המצוות שמדרבנן, שביחד עם תרי"ג מצוות שמן התורה הם תר"ך עמודי אור65], אבל אעפ"כ, יש ברכות שהם מן התורה, כמו ברכת התורה, שלכמה דעות בדברי הראשונים היא מן התורה66, וכן ברכת המזון, שלכל הדעות היא מן התורה, כדאיתא בגמרא67: "מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר68 ואכלת ושבעת וברכת".

והנה, אף שהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" הוא במשנה תורה, שנאמר בשנת הארבעים, בר"ח שבט, ל"ז ימים קודם פטירת משה בז' אדר – הרי החיוב דברכת המזון הי' עוד לפנ"ז, וכדברי הגמרא67: "משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן" (וע"ד שמצינו ביחזקאל: "גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא"69).

ולהעיר גם ממארז"ל70 על הפסוק71 "ישא ה' פניו אליך" שבברכת כהנים: "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". וכיון שהענין דנשיאת כפים הי' כבר בתחלת הארבעים שנה72, וכבר אז אמר הקב"ה ש"הם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה", עכצ"ל, שכבר הי' אז עיקר החיוב של ברכת המזון.

וכיון שבברכת המזון נאמר "ואכלת ושבעת", שלכן אינו חייב לברך אא"כ אכל עד כדי ששבע73 – אינו מובן: איך נתחייבו לברך ברכת המזון על אכילת המן, דכיון שנקרא "מאכל רעבון", עכצ"ל, שלא היו שבעים ממנו, שהרי רעבון ושביעה הם שני הפכים?!

וכמודגש בלשון הגמרא74 – "לשון חכמים מרפא"75 – בהמשך להפירוש במ"ש במן "למען ענותך"76, "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" – "מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין"!

ויש להוסיף, שלא זו בלבד שלכאורה לא נתקיים במן "ושבעת", אלא גם "ואכלת" לא נתקיים בו – שהרי בגמרא74 ילפינן העינוי דיוכ"פ מהעינוי דמן: "נאמר כאן ענוי ("ועניתם את נפשותיכם"77), ונאמר להלן ענוי ("ויענך וירעיבך"), מה להלן ענוי רעבון, אף כאן ענוי רעבון" (כיון ש"דנין ענוי דרבים מענוי דרבים וכו'"), ומזה מובן, שהעינוי דמן הוא לא רק העדר השביעה, אלא גם העדר אכילה, כמו העינוי דיוהכ"פ שאסור באכילה גם כאשר אין בה כדי שביעה.

[ולהעיר, ששיעור האכילה ביוהכ"פ הוא "בככותבת, דבהכי מיתבא דעתי'"78 (בישוב הדעת תליא מילתא, דכתיב79 אשר לא תעונה), ושיעור זה שייך גם לאכילת המן, שהרי אמרו רז"ל80 "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", וכדי ללמוד תורה בהבנה והשגה יש צורך בישוב הדעת דוקא, וישוב הדעת הדרוש ללימוד התורה נעשה ע"י המן – "לחם מן השמים" – יותר מאשר ע"י לחם מן הארץ, אף שלא היתה בו שביעה].

ובכל אופן, בנוגע לענין השביעה – הרי כיון שנקרא "מאכל רעבון", הרי לכאורה לא היתה בו שביעה, וא"כ, איך נתחייבו בברכת המזון על אכילת המן?

יד. ולהעיר:

שאלה הנ"ל היא לכאורה גם בנוגע לסומא81 – דכיון שאוכל ואינו שבע (כנ"ל מדברי הגמרא ש"סומין אוכלין ואין שבעין"), איך יתחייב בברכת המזון?

ואף שלדעת ר' יהודה סומא פטור מן המצוות82, הרי לית הלכתא כוותי'83, וא"כ, גם סומא חייב לברך ברכת המזון, ולא עוד אלא שיכול להוציא גם אחרים ידי חובתן, שהרי בכל המקומות שבהם מדובר אודות מי שאינו יכול להוציא את חבירו בברכת המזון84, לא נזכר סומא. ולכאורה, איך יתחייב בברכת המזון, מאחר שלא שבע?

אמנם, בנוגע לסומא יש לתרץ, שכיון שאצלו לא קיימת אפשרות אחרת, הנה כאשר אוכל די צרכו, ואינו רוצה לאכול עוד, הרי זה נחשב אצלו לשביעה, ולכן חייב לברך ברכת המזון; אבל אי אפשר לתרץ כן בנוגע לאוכלי המן, שהרי מצינו בגמרא21 שהיתה להם אפשרות לקנות מתגרי אומות העולם מזון שיש בו כדי להשביע, וא"כ, כל זמן שאכלו רק "מאכל רעבון", לא היו חייבים בברכת המזון.

ואין לומר שברכו ברכת המזון רק על הדברים שקנו מתגרי אומות העולם, שהרי בנוסח ברכת הזן שתיקן משה נאמר "הזן את העולם כולו בטובו כו'", ולא נזכר כלל אודות לחם מן הארץ.

ולהעיר מדברי הגמרא21 "מה אני מקיים ויתד תהי' לך על אזניך (ויצאת שמה חוץ)85, דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", והיינו, שההוכחה שקנו מזון מתגרי אוה"ע היא ממ"ש "ויתד תהי' לך על אזניך". ולא הובאה הוכחה מהחיוב דברכת המזון – כיון שבודאי בירכו ברכת המזון (לא רק על "דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם", אלא גם – ולכל לראש) על המן.

טו. ויש לומר הביאור בזה:

על הפסוק86 "ואכלתם לחמכם לשובע", דרשו חז"ל87: "אוכל קמעא והוא מתברך במעיו". וכן דרשו חז"ל88 על הפסוק89 "ואכלת ושבעת": "שתהא ברכה מצוי' בפת בתוך המעיים".

ולהעיר גם ממארז"ל90 "אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין", ובנדו"ד, כאשר המאכל הוא בתוך המעיים, הרי הוא "סמוי מן העין", ולכן הברכה מצוי' בו.

ואם באכילת "לחם מן הארץ" נאמרה ברכה זו – עאכו"כ שכן הוא בנוגע לאכילת המן, "לחם מן השמים".

ועפ"ז יש לומר, שאע"פ שהמן הי' "מאכל רעבון", הנה הרעבון (היפך השביעה) הי' רק בנוגע להנאת גרונו, אבל לאחרי שנבלע בתוך המעיים, הי' מתברך (גם) בענין השביעה ("ואכלתם לחמכם לשובע", "ואכלת ושבעת"), ולכן נתחייבו בברכת המזון.

ולהעיר:

באכילת לחם מן הארץ, אי אפשר לומר שיחול חיוב ברכת המזון גם כאשר אוכל קימעא, פחות משיעור שביעה, על סמך שיתברך במעיו – כי, ברכה זו תלוי' במעמדם ומצבם של בנ"י, כמ"ש "אם בחוקותי תלכו וגו'"91, "והי' אם שמוע תשמעו וגו'"92, וכל זמן שיהודי אינו בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו, אינו חייב בברכת המזון, שהרי ספק ברכות להקל93.

ואדרבה: אמרו חז"ל ש"אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם"94, ו"אל תאמין בעצמך כו'"95, אלא צריך תמיד להתייגע בעבודה כו', כך, שאינו יכול להיות בטוח שהוא בדרגא כזו שראוי שיתברך המזון במעיו. ומי שעושה חשבון וחושב שהוא בדרגא כזו – הרי מזה גופא מוכח שלא הגיע לדרגא זו...

– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע למ"ש בסידור שקודם "מים אחרונים" צריך לומר הפסוק96 "זה חלק אדם רשע גו'"97, ואמר לי: אלו ששייכים לזה, אינם אומרים98; ואלו שאינם שייכים, הם אומרים!... –

אבל כאשר מדובר אודות המן, "לחם מן השמים", שלא הי' תלוי במעמדם ומצבם של בנ"י, שהרי גם אצל רשעים ש"טחנו בריחים או דכו במדוכה"99, הי' המן מהות שפע התענוג דלמעלה (כנ"ל ס"ג) – בודאי הי' מתברך במעיים, כך, שהי' בו גם ענין של שביעה, כנ"ל.

טז. אך לכאורה, מה שייך כל האמור לעיל בנוגע אלינו?

ובכן:

לכל לראש – הרי זה נוגע לזמן דלעתיד לבוא, שהרי כתב הרמ"ע מפאנו100, שהסעודה המפורסמת ("די באַרימטע סעודה") שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים מבשרו של הלויתן ושור הבר, יחד עם יין המשומר, תתחיל באכילת המן השמור בצנצנת, שיברכו עליו "המוציא לחם מן השמים". וכיון שלאחרי הסעודה יברכו גם ברכת המזון101, נמצא, שיברכו ברכת המזון על אכילת המן, כיון שבודאי יהי' בו ענין של שביעה.

אלא, שענין זה יהי' בזמן שיקויים היעוד102 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שהרוחניות תהי' באופן של ראי', כך, שלא יפלא שיהי' ענין של שביעה מ"לחם מן השמים".

ומלבד זאת, יש בזה הוראה גם בעבודתנו עתה:

ובהקדם משנת"ל במאמר103 אודות דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר דשנת תרע"ה104, בביאור ענין המן כפי שהוא בתורה, שזהו"ע פנימיות התורה, וזהו שהמן הוא מאכל רעבון, לפי שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו מושג המהות כו', ומבאר שם ש"יש מעלה בגליא של תורה, ששם מושג המהות ממש, וע"כ מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים, כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג, מפני שאינו משיג מהות הדבר, רק ידיעת המציאות לבד כו'".

וצריך להבין:

אמרו רז"ל105 שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב", ועאכו"כ כאשר מדובר אודות "מי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים". וא"כ, היתכן שבמאמר חסידות, פנימיות התורה, שנאמר ע"י נשיא ישראל בפומבי, ידובר בגנותו של יהודי שמורגל בלימוד גמרא ופוסקים – ש"כאשר מפסיקין אותו ללימוד פנימיות התורה, אינו מוצא בזה עונג כו'", והיינו, (א) שמצד עצמו לא הי' לומד פנימיות התורה, אא"כ מתערבים ב"בעל-הבית'שקייט" שלו, ומפסיקין אותו מלימוד הנגלה ואומרים לו שצריך ללמוד גם פנימיות התורה, (ב) וגם כאשר כבר לומד פנימיות התורה, "אינו מוצא בזה עונג"?

אך הענין הוא – שכיון שיכולה להיות מציאות כזו, לכן יש צורך להבהיר ולהורות שלא יפול ברוחו כו', ומסבירים לו, שכיון שלימוד פנימיות התורה הוא באופן שאינו משיג מהות הדבר, אלא רק ידיעת המציאות בלבד, לכן, אין פלא בדבר שבהתחלת הלימוד "אינו מוצא עונג בזה";

אמנם, זהו רק בהתחלת הלימוד, אבל כאשר ימשיך ויוסיף ללמוד כדבעי, ולימודו יהי' באופן של אכילה, לטחון וללעוס כו' ("צוקייען")106, כמ"ש107 "ותורתך בתוך מעי", עד שנעשה דם ובשר כבשרו, והיינו, שמתעצם עם התורה שלומד עד שנעשית "תורתו"108, וכל זה לאחרי שיוצא ממציאותו ע"י הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, ובהקדמת עבודת התפלה – אזי יהי' אצלו כמו באכילת המן (מאכל רעבון), שכאשר הי' נבלע במעיו ונעשה דבר הסמוי מן העין, אזי הי' מתברך במעיו ונעשה שבע, ועד"ז בנדו"ד, שיהי' לו עונג בלימוד פנימיות התורה,

ולא רק שמחה ותענוג מזה שמקיים מצוה (מצות לימוד התורה), אלא גם מצד עצם לימוד התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובפרט פנימיות התורה, שבה הוא עיקר התענוג שבלימוד התורה, כידוע שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק109, וכמבואר בקבלה110, שעיקר הגילוי דפנימיות עתיק יהי' לעתיד לבוא, ומעין זה נמשך ונתגלה בלימוד פנימיות התורה עתה,

ועד שבאים למעמד ומצב דישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד111.

*

יז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכיון שנמצאים כאן חתניו112 של ר' דוד113 – יעשו כמנהג פולין114: "שטעלן תיקון און אויסרופן וכו'". ואח"כ אמר:)

איתא בספרים115 ש"כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום", ה"ה פטור מכל הענינים כו' שאין להזכירם ביום הש"ק, ומיד מתחילים עניני העליות, לימוד התורה בג"ע וכו', ובפרט שכל מציאותו היתה לימוד התורה116 מתוך חיות וגעשמאַק כו', ותמיד הי' מבקש ומתברך שיזכה ללמוד תורה לשמה117, וכיון ש"רצון יראיו יעשה"118, בודאי שעכשיו ממשיך – וביתר שאת כו' – בלימוד התורה לשמה.

וכיון שכללות הזמן שבו נמצאים עתה (סוף אלף הששי) הוא ערב שבת בין השמשות119, אזי נעשים כל הענינים במהירות כו'120, ותיכף ומיד זוכים לתחיית המתים.

*

יח. כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך לדבר אודות ההתעסקות בעבודה ד"העמידו תלמידים הרבה"121, שצריכים להשתדל בזה לא רק הרמי"ם, העסקנים, או אלו שיש להם קרובים שלומדים בישיבה כו', אלא כל מי שיש לו שייכות אל הרבי שמסר ונתן את עצמותו עבור הישיבה, באופן ד"אנא נפשי כתבית יהבית"122.

והוסיף, שציווי זה נוגע גם לנשים, מב' טעמים: (א) בגלל שהם מסייעות לאנשים ללמוד תורה123, (ב) בגלל שחייבות בעצמן ללמוד הלכות הצריכות להן (שלכן גם הנשים חייבות בברכת התורה)124, ועד שמצינו שגדולי ישראל ונשיאי ישראל השתדלו שגם נשים ובנות ילמדו תורה, מלבד לימוד ההלכות הצריכות להן125.

וביאר גם הדיוק ד"העמידו תלמידים הרבה" – שצריכים להעמיד תלמידים שיהיו מונחים בלימוד התורה באופן של ריבוי, היינו, לא רק בשעה שעוסקים בלימוד התורה, אלא במשך כל שעות היום, כך, שגם כאשר יעסקו בעניני העולם, יהיו שקועים בלימוד התורה.

וסיים בברכה, שהעסק בזה יהי' באופן של שלום, ובלשון הכתוב126: "אין פרץ ואין יוצאת גו' אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו", והזכיר גם הפסוק127 "ותרועת מלך בו" (כב' הפירושים שבו128: מלשון שבירה, ומלשון רעות), ששייך לר"ה, שעניניו מתחילים ארבעים יום לפנ"ז – בעשרים באב129, וסיים בברכת שנה טובה.

* * *

יט. דובר130 אודות מ"ש בפרשת השבוע בנוגע לשבחה של ארץ ישראל, "ארץ אשר אבני' ברזל ומהררי' תחצוב נחושת"131 – שבזה מודגש הענין דאתהפכא (בהתאם לכללות הענין דהפיכת ארץ כנען לארץ ישראל):

"ברזל" – ר"ת132 ב.להה רחל ז.לפה ל.אה (כדאיתא בכתבי האריז"ל133), שסדר זה הוא באופן ד"שפחה כי תירש גברתה"134, שזהו היפך הסדר בקדושה, אלא שגם ענין זה יש לו שרש למעלה בקדושה (שהרי "אין דבר רע יורד מלמעלה"135), ויכולים להפכו לקדושה136, שאז יש בזה מעלה יותר, ע"ד מעלת בעלי-תשובה, שב"מקום שבעלי-תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו"137.

ו"נחושת" – ששייך לקליפה138, וזהו הטעם שמשה עשה "נחש נחושת" (מדעת עצמו, אף שלא נצטווה לעשותו מנחושת)139, כדי לבטל את ענין הקליפה, באופן ש"מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא"140; וביחד עם זה מצינו שנחשת ר"ת141 "נ.ובלות ח.כמה שלמעלה תורה"142. והיינו, שצריך להפוך את הענין הבלתי-רצוי שבנחשת, ולעשות ממנו נובלות חכמה כו'.

וזוהי גם הוראה בענין "והעמידו תלמידים הרבה" – שגם כאשר רואים תלמיד שיש לו חיות ולהט בחכמות חיצוניות, והוא בעל-תאוה, אין להתפעל מזה ולהמנע ח"ו מלהתעסק עמו, אלא אדרבה, לפעול עליו לנצל את כח המתאווה והאהבה זרה כו' ולהפכם לקדושה, ללימוד התורה, אהבה ויראה לאלקות וכו'.

* * *

כ. דובר אודות הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן143 המודגש בהתחלת פרשת השבוע: "והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – שגם כאשר נמצאים ב"עקב", שזוהי מדריגה נמוכה, הן בנש"י, נשמות נמוכות, והן בעבודה, "מצוות שאדם דש בעקביו"144, אזי נמשכים הענינים היותר נעלים, "הברית גו' החסד אשר נשבע לאבותיך"145.

[לאחרי תפלת מנחה צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אבינו מלכנו" ו"הושיעה את עמך"].