שיחת ש"פ כי תבוא, ח"י אלול, ה'תשכ"ג

בס"ד. שיחת ש"פ כי תבוא, ח"י אלול, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. בנוגע לח"י אלול – הנה ברוב השיחות1 מתחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר באמירת "גוט יום טוב", ומצינו גם פעם אחת2 שמתחיל בברכת "מזל טוב, לנו ולכלל ישראל".

וצריך להבין: הרי "גוט יום טוב" ו"מזל טוב" הם שני ענינים נפרדים, ויתירה מזה, שבנוגע לענין העבודה הם ענינים הפכיים – כי:

הענין ד"גוט יום טוב" הוא באופן ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"3, היינו, שזהו ענין שנעשה ע"י עבודה;

ואילו "מזל טוב" הו"ע שבא מלמעלה ואינו תלוי בעבודה, כמובן מלשון חז"ל4 "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", ש"מזלא" הוא בניגוד ל"זכותא", להיותו ענין שבא מלמעלה ואינו תלוי בעבודת האדם.

ב. אך הענין הוא – שיש בח"י אלול הן ענין של עבודה ("גוט יום טוב"), והן ענין שלמעלה מעבודה ("מזל טוב").

ולכן, ברוב המקומות נזכר הענין ד"גוט יום טוב", כיון שזה נוגע לעבודה שצריכה להיות תמיד (וע"ד "הוכח תוכיח"5, שעל זה דרשו רז"ל6 "אפילו מאה פעמים"); ואילו הענין ד"מזל טוב" שלמעלה מעבודה, נזכר רק פעם אחת.

וע"ד הענין ד"בכל מאדך"7, בלי גבול8, שנזכר רק פעם אחת, ולא כמו "בכל לבבך" שנזכר כמ"פ9, כיון שצריך להיות תמיד, וכמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"10 (כפי שהובא ונתבאר בהתחלת צוואת הריב"ש11).

ג. אמנם, עפ"ז אינו מובן: מדוע מספרים לנו אודות הענין ד"מזל טוב", מאחר שאין זה נוגע לעבודה?

ועכצ"ל, שגם הענין ד"מזל טוב" שבא מלמעלה נוגע לעבודה, וכידוע מאמר הבעש"ט12 שבכל דבר צריך להיות לימוד הוראה בעבודה.

והענין בזה – שאף שזהו ענין שבא מלמעלה בתורת מתנה, אין זה באופן שהאדם הוא רק מקבל, ותו לא מידי, אלא גם בענין זה צריכה להיות עבודה, וע"ד מ"ש13 "עבודת מתנה", והעבודה היא – להמשיך זאת בפנימיות.

וכל זה מודגש יותר לאחרי שהענין דאמירת "מזל טוב" נקבע בדפוס, וכידוע פתגם הצ"צ14 שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות, ולכן, הרי זה ג"כ ענין שצריך להיות בתמידות.

וע"ד שגם בעבודה ד"בכל לבבך" צריך להיות נמשך הבלי גבול ד"בכל מאדך", שהיא עבודה קשה יותר מהעבודה ד"בכל לבבך", והיא עיקר העבודה15, שלכן נזכרה בפרשה ראשונה דק"ש שהיא העיקר, ואילו פרשה שני' אינה מעכבת16.

ד. והענין בזה:

ח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, אשר, גדלה מעלתם גם בנגלה דתורה, כפי שרואים מסיפורי הרב המגיד אודות הפלאת הגאונות של הבעש"ט17, ועד"ז בנוגע לאדמו"ר הזקן שגדלותו בנגלה רואים מחיבור השולחן-ערוך, אבל, עיקר החידוש שלהם הוא בהתגלות תורת החסידות.

ובזה גופא – לא כמו שבדורות שלפנינו שהגילוי דפנימיות התורה הי' רק ליחידי סגולה18, אלא באופן שלימוד החסידות שייך לכל אחד אשר בשם יעקב או ישראל יכונה, אפילו אם חטא ופגם ועבר את הדרך כו', שכן, ע"י לימוד החסידות נמשך תוספת חיות ממקור החיות (ע"ד מ"ש19 "כי עמך מקור חיים (ובדרך ממילא) באורך נראה אור", כמבואר בדרושי חסידות20), כמו ע"י סמי רפואה שפועלים גם במעמד ומצב שאי אפשר להמשיך החיות ע"י אכילה ושתי' (וע"ד החילוק בין ענין שנעשה ע"י עבודת האדם לענין שנמשך מלמעלה).

ובענין זה, הנה נוסף על מה שנמשך ע"י עבודה, יש גם מה שנמשך באופן של מתנה מלמעלה, שיכול להיות לפעמים באופן שהאור שמאיר מלמעלה לא יומשך בהשגת האדם, אף שנרגש אצלו כו'.

[ולהעיר, שענין זה יכול להיות אפילו בעניני נגלה דתורה, ועאכו"כ בתורת החסידות].

ועל זה היא ההוראה מהענין ד"מזל טוב" שבח"י אלול – שגם ענין שבא מלמעלה בתורת מתנה, צריך להיות באופן של "עבודת מתנה", להמשיכו בפנימיות, שיבוא בהשגה כו'.

ה. וכל זה נעשה ע"י הקדמת עבודת התפלה:

בנוגע לענין התפלה מבואר בלקו"ת21 ד"ה לא הביט און ביעקב גו', ש"היא בחי' כוונה ופנימית להמצוות, והוא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע, והיא כמשל חוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים כו'".

וגם בענין התפלה ישנם ב' ענינים הנ"ל:

א) עבודת האדם – החל מההכנות לתפלה, כמבואר בלקו"ת פרשתנו22 ד"ה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו', ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפלה, א' מקוה .. הב' צדקה .. והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזהר .. חכמת אמת כו'", וכן בעבודת התפלה עצמה, ע"י ענין ההתבוננות כו'.

ב) מתנה מלמעלה – שזהו ענין תפלת שמונה-עשרה, שבה עומד האדם "כעבדא קמי מרי'"23.

וההוראה היא – כאמור – שגם בענין שנמשך מלמעלה בתורת מתנה, צ"ל אח"כ ענין של עבודה, "עבודת מתנה".

ומענין התפלה ממשיכים בלימוד החסידות, ומלימוד החסידות ללימוד הנגלה, ומלימוד הנגלה למעשה המצוות, ש"המעשה הוא העיקר"24, ובאופן שהמעשה בפועל חדור בחיות הרוחנית שנמשכת ע"י התפלה, לימוד החסידות והנגלה.

* * *

ו. ברוב השיחות אודות ח"י אלול, נתבאר שענינו הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן (כנ"ל ס"ד); אבל בא' השיחות – שיחת ח"י אלול תש"ג, לפני עשרים שנה – מוסיף עוד ענין:

בשיחה הנ"ל25 מסופר אודות ח"י אלול תקפ"ט, שחל ביום הרביעי בשבוע, שהצמח-צדק נכנס לבנו, ואמר לו: "מזל טוב", באמרו, שח"י אלול הוא יו"ט משולש: (א) יום הולדת הבעש"ט, (ב) יום הולדת אדמו"ר הזקן, (ג) והתחלת העבודה דשנה הבאה.

וזהו דבר חידוש בשיחה זו לגבי שאר השיחות שבהם נזכר רק ע"ד יום הולדת שני המאורות הגדולים – שמוסיף גם הענין דהתחלת העבודה דשנה הבאה.

ז. ובהקדמה:

אף שענין זה אמר הצ"צ לבנו דוקא – אין זה ענין ששייך רק לנשיאים, שהרי מבואר להדיא בא' השיחות26 אודות י"ב הימים מח"י אלול עד ר"ה שהם כנגד י"ב חדשי השנה, שבהם נעשה התיקון די"ב חדשי השנה שעברה, וההכנה לי"ב חדשי השנה הבאה, וא"כ, הרי זה ענין ששייך לכל, ולא רק לנשיאים.

אלא, שזהו ע"ד כללות היו"ט דח"י אלול, שלכתחילה הי' יו"ט נסתר, ועד שמצינו27 שהצ"צ הזהיר שלא לגלות ענין זה, ואח"כ הגיע הזמן שנתגלה הדבר לכל. ועד"ז בנוגע לענין שח"י אלול הוא התחלת העבודה דשנה הבאה, שתחילה נתגלה לנשיאים, ואח"כ נתגלה לכל.

ח. ועיקר החידוש בשיחה הנ"ל הוא – שיש בח"י אלול ג' ענינים (יום הולדת הבעש"ט, יום הולדת אדמו"ר הזקן, והתחלת העבודה דשנה הבאה), ולכן ח"י אלול הוא יו"ט משולש:

החילוק בין ב' לג' הוא לא רק בכך שניתוסף עוד א', אלא עוד זאת, שעי"ז נעשה ענין חדש לגמרי – "חזקה" ("בתלת זימני הוי חזקה"28), שיש בו תוקף מיוחד, וגם בנוגע לענינים שנוגעים לעצם הנפש, כמובן מזה ש"סוקלין על החזקות"29.

ולהעיר, שענין החזקה הוא לא רק בענין אחד (או במשפחה אחת) דוקא, אלא גם כאשר מצטרפים כמה ענינים שונים (כבנדו"ד: יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז, והתחלת העבודה דשנה הבאה) – כפי שמצינו בנוגע ליום שבו "הוכפלו צרות"30, שעם היותם בענינים שונים, הרי כפל הענינים פועל חיזוק כו', ועאכו"כ בנוגע למדה טובה שמרובה על מדת פורעניות31, הרי בודאי שצירוף של כמה ענינים פועל חיזוק ותוקף בכל הענינים, גם בענינים שהיו כבר לפנ"ז.

ט. והענין בזה:

ב' הענינים הראשונים, יום הולדת הבעש"ט ויום הולדת אדמו"ר הזקן – הם ענינים שבאים בדרך ממילא, וכללותם הו"ע של המשכה מלמעלה, ובאופן ששייך (לא רק לבעש"ט ואדה"ז בעצמם, אלא) גם לכל בנ"י, שהרי השליחות שלהם בירידת נשמותיהם למטה היא בשביל ישראל – ע"ד מארז"ל בנוגע למשה רבינו: "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל"32 – שילמדו תורתם וילכו בדרכיהם.

ואילו הענין השלישי, התחלת העבודה דשנה הבאה, שזהו ע"י עבודת התשובה כו' – הרי זה ענין של עבודה, שצריכה להיות אצל כל אחד מישראל – אם באופן של תשובה על חטא ועון, או רק על חטא מלשון חסרון, שעז"נ33 "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", או על ענין שהוא בבחי' "מחוי במחוג קמי מלכא"34.

ונוסף לזה, ישנו גם התוקף וחוזק שנעשה מצד צירוף ג' הענינים יחדיו, שפועלים ומשפיעים זה על זה, ובכללות – שגם הענינים שבאים באופן של המשכה מלמעלה, חודרים ונמשכים בפנימיות ע"י עבודת האדם (כנ"ל ס"ג), וגם הענינים שנעשים ע"י עבודת האדם יש בהם תוקף וחוזק שנעשה מצד ההמשכה מלמעלה.

וכמשנת"ל שגם בעניני העבודה ד"בכל לבבך" נמשך הבלי-גבול ד"בכל מאדך", שאז העבודה היא באופן של חוזק ותוקף, העדר השינוי:

העבודה ד"בכל לבבך" מצד עצמה – יש בה שינויים כו'; ואילו החוזק והתוקף באופן של העדר השינוי הוא רק כאשר העבודה היא באופן ד"בכל מאדך", שעם היותה "בכל מאדך", "מאד שלך", הרי זה קשור עם אמיתית ענין הבלי-גבול שלמעלה35.

וענין זה נמשך מלמעלה דוקא, שהרי האדם אינו יכול להגבי' את עצמו, אא"כ סומך את עצמו על איזה דבר, ועד"ז בנדו"ד, שהאדם מצד עצמו אינו יכול לצאת מההגבלות שלו36; ואילו הכח לעבודה ד"בכל מאדך", בלי גבול, הרי זה ענין שבא מלמעלה – מצד נשמתו, שלהיותה "חלק אלקה ממעל ממש"37, הנה על ידה נעשית התפיסא בהעצם, כידוע38 שהעצם כשאתה תופס במקצתו או בחלקו אתה תופס בכולו.

* * *

י. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בשמע"צ תרצ"ז39, שבח"י אלול שנת תרנ"ב, שמע אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ז' תורות שאמר מורנו הבעש"ט בגן עדן40.

הקביעות דח"י אלול היתה אז ביום הש"ק פ' תבוא, ואחר קבלת שבת אמר הבעש"ט תורה על הפסוק41 "והי' כי תבוא אל הארץ"42:

"ארץ" – הוא מלשון מרוצה, כי בתיבת "ארץ" יש ב' פירושים43: (א) מלשון רצון, כדאיתא במדרש44 "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", (ב) מלשון מרוצה.

וזהו "והי' כי תבוא אל הארץ", שכאשר יהודי מגיע ובא אל הרצון והמרוצה, שזהו ענין "אשר הוי' אלקיך נותן לך", מתנה מלמעלה בירושה לכל אחד מישראל, אזי צריכה להיות העבודה בזה – "וישבת בה", שענין זה יהי' בהתיישבות,

"ולקחת גו' ושמת בטנא" – להלביש את האורות בכלים,

"והלכת אל המקום" – הו"ע השגחה פרטית, "אשר יבחר ה' אלקיך" – שבכל מקום שיהודי הולך, אין זה באופן שהולך מעצמו, אלא שההשגחה העליונה מוליכה אותו, ובבואו למקום מסויים, הנה הכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם" – לפרסם אלקות בעולם.

ולאחרי תפלת ערבית אמר הבעש"ט עוד הפעם התורה הקודמת, והוסיף:

"והי' כי תבוא" – בכדי להגיע אל הרצון שישנו במתנה בכל אחד מישראל – הוא ע"י "לשכן שמו שם" – למסור נפשו לפרסם אלקותו בעולם. והמס"נ בזה היא – ע"י ברכה ופסוק תהלים.

ואמר על זה כ"ק אדנ"ע: בעלמא דין ההפלאה היא בהשכלה, אבל שם (למעלה) – ההפלאה היא בחומש ותהלים.

ב' תורות אלו נאמרו בהקהל, במעמד תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם והחסידים שלהם, וגם נשים,

ומוסיף: כמבואר במאמר להבין ענין זיווג הנשמות בג"ע45 – המאמר הוא מאדמו"ר האמצעי, ומסודר מאדמו"ר הצ"צ – ששם מדבר בענין נשמות דעלמא דדכורא ודעלמא דנוקבא, ומבואר בהגהה, שנשמות דעלמא דנוקבא מניחים להם לשמוע תורה בג"ע.

יא. ויש לומר בביאור הצורך בהוספה זו:

בהלכות תלמוד תורה46 כותב רבינו הזקן: "אשה אינה במצות תלמוד תורה, שנאמר47 ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם", אלא שאעפ"כ "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיו"ב וכל מ"ע שאין הזמן גרמא וכל מל"ת .. שהן מוזהרות בהן כאנשים".

ועפ"ז, כיון שבג"ע לא שייך החיוב דקיום המצוות ("במתים חפשי גו'"48, "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות"49), ובמילא, לא שייך גם החיוב דלימוד ההלכות הצריכות, כי אם, תלמוד תורה כשלעצמו50 – אין זה שייך (לכאורה) לנשים שאינן במצות תלמוד תורה.

ולכן, כשמספר אודות אמירת תורות בג"ע גם בפני נשים, צריך להביא ראי' בנוגע לשייכות דלימוד התורה בג"ע גם לנשים, ולכן מביא מהמבואר במאמר הנ"ל בהגהה שגם נשמות דעלמא דנוקבא מניחים להם לשמוע תורה בג"ע.

יב. והנה, בנוגע לב' תורות הנ"ל, יש לכאורה סתירה ביניהם:

בתורה הראשונה נאמר שענין הרצון כו' הוא באופן "אשר ה' אלקיך נותן לך", מתנה מלמעלה בירושה לכל אחד מישראל – שזהו ענין שבא ללא עבודה, הן במתנה, שאין זה נתינת שכר על ענין של עבודה, כי אם ענין שבא מצד הנותן, אלא ש"אי לאו דעביד נייחא לנפשא לא הוה יהיב לי' מתנתא"51, והן – ועאכו"כ – בירושה, שאפילו תינוק בן יומו יורש הכל52, ועומד במקום המוריש53, ללא צורך בפעולה כלל, אפילו לא באופן ש"עביד נייחא לנפשא".

ואילו בתורה השני' נאמר שכדי לבוא לענין הרצון כו', יש צורך בענין המס"נ לפרסם אלקותו בעולם, והיינו, שבשביל זה יש צורך בענין של עבודה דוקא?

אך הענין הוא, שגם בענין שבא מלמעלה בדרך מתנה וירושה, צריך להיות ענין של עבודה54 – לא רק (כמבואר בתורה הראשונה) שלאחרי שישנו ענין הרצון כו' במתנה וירושה מלמעלה, צריך להיות גם ענין של עבודה, לפעול שיהי' בהתיישבות, ובאופן של התלבשות אורות בכלים, אלא גם כדי להגיע להענין שנותנים מלמעלה – כי, מה שניתן מלמעלה הוא בדרך מקיף, וכדי להגיע לזה שיהי' באופן פנימי, יש צורך בעבודה בכח עצמו.

יג. וכללות העבודה בזה היא – כמבואר בתורה השני' – למסור נפשו לפרסם אלקותו בעולם, "לשכן שמו שם".

והדיוק בזה: "לשכן שמו שם" – דתיבת "שם" מורה על ריחוק מקום, ועד כדי כך, ש"שם" קאי על מקום ומשכן הקליפות55, כמ"ש56 "קראו שם פרעה", וזהו החידוש שצריך "לשכן שמו שם", שצריך לפעול גם בריחוק מקום, ועד למקום הכי ירוד כו' – שגם בחי' "שם פרעה" דלעו"ז יתהפך לפרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"57.

ויש להוסיף, שכיון שענין זה נאמר גם במעמד הנשים (כנ"ל), מובן, שעבודה זו שייכת גם לנשמות דעלמא דנוקבא – הן אלו שכאשר יורדים למטה להתלבש בגוף דדכר, עבודתם אינה באופן של דכר, "איש (ש)דרכו לכבוש"58, והן בנוגע לנשים בפשטות [ולהעיר, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת בשמע"צ תרצ"ז, הי' זה גם במעמד נשים בפשטות], היינו, שגם הם צריכים לעסוק בעבודה ד"לשכן שמו שם", ע"י ברכה ופסוק תהלים.

יד. וכיון שאין זו רק תורה שנאמרה בגן עדן, אלא תורה שנמשכה ונתגלתה בעולם למטה ע"י נשיא בישראל – הרי מובן, שהכוונה בכל זה היא בנוגע לעבודה בפועל, בכללות הענין דהפצת המעיינות חוצה.

ולא כמו אלו שחושבים שלא מהם תובעים ענינים אלו, ולא מדובר אודותם... ולכן נשארים לישב בד' אמות שלהם;

אדרבה: יהודי צריך לפעול בכל הסביבה כולה שתהי' כמו ד' אמות שלו, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר59, ע"פ מארז"ל60 בנוגע לשמואל שנאמר בו61 "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", "שכל מקום שהלך שם ביתו עמו".

* * *

טו. מאמר ד"ה לדוד הוי' אורי וישעי.

* * *

טז. כאן המקום להזכיר אודות החידוש בהפצת המעיינות שניתוסף בימים אלו – שהרי מזמן לזמן ניתוסף בהפצת המעיינות, ולא רק בכמות, אלא גם באיכות – באמצעות מרכבה המתגלגלת על ד' רגלים... שעל ידה יפיצו המעיינות חוצה62.

ולהעיר, שכללות ענין החידוש שייך ומתאים לר"ה, כמבואר באגה"ק63 שבכל ר"ה "יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש .. עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ואור חדש זה – שעל ידו ניתוסף הפרטים, בחי' "אור העולה על כולנה"64 – נמשך ומתגלה בכל ימי השנה.

ואלו שמתעסקים בזה – יאמרו "לחיים", ויה"ר שמהם יראו וכן יעשו.

* * *

יז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ח) אודות ענין ה"חזקה" שהוא באופן של העדר השינוי,

– ששייך גם לפרשת נצבים שמתכוננים לקרוא בתפלת מנחה: "אתם נצבים היום כולכם וגו'", שהו"ע של עמידה בתוקף ללא שינוי –

נשאלת השאלה בנוגע לענינו של ח"י אלול יום הולדת שני המאורות הגדולים: איך יתכן שיהי' בזה שינוי באופן הפכי מיום הולדת?!

ואף שענינם של שני המאורות הגדולים נמשך גם לאחרי כן, ע"י ממלאי מקומם, החל מאדמו"ר האמצעי – הרי בנוגע לגשמיות הענינים ישנו ענין של שינוי כו'.

יח. ויובן ממה שמצינו דוגמתו בנגלה דתורה – בנוגע לארון שגנזו יאשיהו65, שכיון שגנזו בביהמ"ק, ולא במקום אחר, נשארה השראת השכינה בכל התוקף.

ועד"ז בנדו"ד:

ענינו של (הבעש"ט ו)אדמו"ר הזקן הוא – גילוי פנימיות התורה, שזהו אמיתית הבלי-גבול שבתורה, ובדוגמת הלוחות שבארון, אותיות החקיקה, כידוע66 גודל מעלתם לגבי אותיות הכתיבה.

וכיון שכן, הרי גם לאחרי ההסתלקות, שהיא בדוגמת גניזת הארון, ישנו ענינו של אדמו"ר הזקן בכל התוקף – ע"י תורתו, שבה הכניס את עצמותו, כשם שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה, כמרומז בר"ת ד"אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית"67,

וכפי שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע קודם הסתלקותו68: "איך גיי אין הימל, און די כתבים לאָז איך אייך דאָ" (הנני עולה השמימה, ואת הכתבים הנני משאיר לכם כאן), והיינו, שכיון שאת ה"כתבים" השאיר כאן בעוה"ז (כשם שהארון נגנז בביהמ"ק, ולא במקום אחר), לוקחים כאן את עצמותו כפי שנמצא בשמים!

וע"ד המבואר בלקו"ת69 בביאור ע"פ שוש אשיש, ש"נמצא גם למטה בחי' אצילות", שהרי אצל משה רבינו הי' מאיר אצילות בגילוי למטה, גם בהיותו בארץ מצרים שהיתה מלאה גילולים70, ובשעה שדיבר עם פרעה, שמציאותו היתה מג' קליפות הטמאות, ו"מוכרח להיות שבמציאות יש אור אצילות למטה ג"כ".

יט. ובעמדנו ביום ח"י אלול, ג' חדשים לפני י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות71 – הנה יה"ר שתהי' שנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות.