בס"ד. שיחת יום ה' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ד.

בלתי מוגה

א. המנהג הוא שביום ה"יאָרצייט" עורכים "סיום".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ערך "סיום" על מסכת סוכה – "בילגה לעולם חולקת בדרום .. מעשה במרים בת בילגה כו' .. אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו", וביאר, שבהשייכות הנעשית ע"י שכנות יש ב' אופנים: שייכות פנימית ושייכות חיצונית, והביא דוגמאות לזה מחלק ההלכה שבתורה – דינא דבר מצרא וענין ההוספה מחול על הקודש.

ה"סיום" הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 55 ואילך1 ואח"כ אמר:]

איתא בזהר2 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".

ולכאורה – טוענים אלו שלא זכו לראות ולהכיר את הצדיק – הרי עתה, לאחר ההסתלקות, אי-אפשר לראותו ולשמוע את דבריו, ואם-כן – מה אפשר לקבל ממנו עתה ("וואָס קאָן מען איצטער האָבן"), ובמה מתבטא זה ש"אשתכח יתיר"?!

ועל כך התשובה היא – "אשרי לצדיק אשרי לשכינו"3:

גם כשנמצאים במדריגת "שכינו", שייכות חיצונית בלבד, שאי-אפשר לראות ולשמוע כו' – הרי שייכות חיצונית זו ("שכינו") פועלת ומרוממת את האדם גם בפנימיות, וכמארז"ל4 "קרב לגבי דהינא ואידהן", ועד שנעשה כפי שיהודי צריך להיות – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"5.

ב. [בהקדמה להבאת הדוגמא מחלק ההלכה שבתורה לחלק האגדה – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

ויש לבאר תחילה הקשר והשייכות שבין חלקי התורה, הלכה ואגדה, שזהו מצד אחדות התורה, הקשורה עם אחדות הוי'.

ובהקדמה שכדי להבין הענין דאחדות הוי' לאמיתתו, יש צורך ביגיעה, דהיינו להעמיק ולהתבונן בענין זה, ורק באופן זה אפשר להגיע להבנת הענין לאמיתתו.

דהנה, בהבנת הענין דאחדות הוי' – ישנם כו"כ דרגות:

בשעה שלומדים עם ילד קטן את הפסוק6 "שמע ישראל גו' הוי' אחד" – מבארים לו, שהקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים", דהיינו שישנם "מלכים", ישנם "מלכי המלכים", והקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים", שאין עוד כדוגמתו. ומכיון שמדובר בילד קטן – הרי די לו בהסברה זו בהענין דאחדות הוי'.

לאחר שהילד נעשה גדול יותר – לא מספיקה הידיעה שהיתה לו קודם לכן, ואז מבארים לו את הענין דאחדות הוי' באופן נעלה יותר – שאין שום שליטה בעולם מלבד שליטתו של הקב"ה.

והיינו, שלא זו בלבד שהקב"ה הוא "מלך מלכי המלכים" (דהיינו ששליטתו היא למעלה משליטתם של ה"מלכים"), אלא שהוא השליט היחיד, וכל שאר הענינים אינם אלא "כגרזן ביד החוצב"7, שאין להגרזן בחירה ורצון כלל. ולאמיתו של דבר ה"ז עוד יותר מאשר בהמשל דגרזן – שהרי בהנמשל גם עצם מציאותו של הגרזן גופא היא מצד זה שהקב"ה מחי' ומהווה אותו.

ולאח"ז, כשנעשה גדול עוד יותר – מבארים לו, שלא זו בלבד שאין שום שליטה בעולם מלבד שליטתו של הקב"ה, אלא יתירה מזו – שאין שום מציאות מבלעדיו. והיינו, שלא זו בלבד ש"הוי' אחד", אלא גם ש"אין עוד מלבדו"8.

וכדי להבין ענין זה לאמיתתו – יש צורך ביגיעה, כנ"ל.

אמנם, אלו שחסרה אצלם הבנה זו בהענין דאחדות הוי' – חסרה אצלם גם ההבנה באחדות התורה (שהרי כשם ש"הוי' אחד" כך תורתו היא "תורה אחת"), ולכן הם מחלקים בין חלק אחד בתורה לחבירו.

ג. ובעשיית חילוקים בין חלקי התורה – ישנם כמה סוגים:

באופן גס ביותר ("אין אַ גראָבן אופן") – כמארז"ל9 "האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה": הוא אמנם מודה שגם שמועה זו נאמרה למשה מסיני – דאל"כ הרי אין זה בגדר "שמועה" כלל, ומכיון שגם הוא קוראה בשם "שמועה", נמצא שהוא מאמין שנאמרה בסיני – אלא שהוא טוען שעבורו שמועה זו "אינה נאה", כלומר שהוא, מצד מצבו, אינו זקוק לשמועה זו, והיא "אינה נאה" בשבילו.

ובאופן דק יותר: הוא אמנם מודה שיש ללמוד את כל חלקי התורה, וגם הוא צריך ללמוד את כל חלקי התורה, אלא שהוא מניח חלק מסויים לאחר זמן – "לכשאפנה אשנה"10. ענינים חשובים ביותר – לדעתו – ילמד כבר עתה, ולאחר ש"ימלא כרסו" בהם – ילמד גם את שאר החלקים.

ואף שיודע הוא את דברי המשנה10 "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" – מ"מ, לא איכפת לו, ואין הוא חושש ("עס באַדערט אים ניט") לכך שהוא יהי' במקום אחד וחלק מסויים בתורה יהי' במקום אחר, כיון שהוא מחלק ועושה "שניות" ח"ו בתורה.

ובאופן דק עוד יותר: אמנם אין הוא דוחה שום חלק בתורה לאחר זמן, ולומד את כל החלקים כבר עתה; אלא שישנו חלק מסויים בתורה שהוא עבורו "מקום שלבו חפץ"11, ואותו לומד הוא ברצון ובחשק, וישנו חלק בתורה שהוא לומד בקבלת-עול בלבד – ללא תענוג ("אָן אַ געשמאַק") וללא עיון.

ומצד זה הרי הוא מחלק גם בין חלק ההלכה שבתורה לבין חלק האגדה שבתורה. והיינו, שלומד הלכה בעיון ובחשק, ואילו אגדה לומד הוא בקבלת-עול בלבד.

ולא עוד, אלא שמסתייע מהכלל שאין למדין הלכה מאגדה12 – דמכיון שענין של הלכה, שהוא ענין של פועל, שזהו תכלית כל האדם, אינו יכול ללמוד מאגדה, א"כ, לימוד האגדה אינו ענינו, ואין לו תענוג וחשק בזה.

ד. אך לאמיתו של דבר – אין לטענה זו מקום כלל13:

לבד זאת שיש דעות שלמדין הלכה מאגדה14 – הרי במקום שאין סתירה מההלכה לאגדה, הסכמת רוב הדעות היא שלמדין הלכה מאגדה15.

ונוסף לזה – ישנם כו"כ ענינים הנלמדים מחלק האגדה שבתורה דוקא, ואי-אפשר ללמדם מחלק ההלכה שבתורה, וכידוע מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק16 על אגדה שבתורה "שרוב סודות התורה גנוזין בה". וכן ישנם באגדה שבתורה ענינים של מדות טובות כו' שאינם נמצאים בחלק ההלכה שבתורה,

וכיון שגם ענינים אלו נוגעים לפועל, כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה17 "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה .. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו כו' ואלו העוונות קשים מאותם שיש בהם מעשה כו'".

נמצא, שישנם ענינים של פועל, הלכות חובות המוח וחובות הלבבות, שהם ענינים של פועל השייכים למוח ולב, שנלמדים דוקא מחלק האגדה שבתורה.

ומזה גופא שישנם "הלכות" מסויימות הנלמדות דוקא מחלק האגדה שבתורה – בהכרח לומר, שישנו יחס כללי בין הלכה ואגדה, כך שגם בשאר ההלכות אפשר למצוא להם דוגמאות על ענינים שבחלק האגדה שבתורה, כיון ש"הוי' אחד" ותורתו אחת.

ובעניננו: הסיום הנ"ל דמסכת סוכה ("אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו") – הוא בחלק האגדה שבתורה, אבל ישנם דוגמאות לזה גם מחלק ההלכה שבתורה.

* * *

ה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בביאור הענין ד"אוי לרשע אוי לשכינו טוב לצדיק טוב לשכינו" בעבודת האדם, ושייכותו לחודש אלול ומנחם-אב – נדפס בלקו"ש שם ע' 64 ואילך. ובסיום הענין אמר:]

ההוראה מכל האמור בנוגע לעבודה בפועל:

כשאדם עושה שליחותו של הקב"ה – ש"שלוחו של אדם [דקאי (גם) על אדם העליון18 שעל הכסא19] כמותו"20 – אזי נעשה, כביכול, בבחינת "כל יכול", דהיינו שהוא "בעל-הבית" על כל הענינים השייכים לעבודתו,

ולכן, כל עניני עבודתו, בב' הקוין, הן בעבודת השליחות ד"סור מרע" והן בעבודת השליחות ד"ועשה טוב", צריך לעשותם בשמחה, כי מזה גופא שהוא שלוחו של הקב"ה עליו להיות בשמחה, מבלי הבט על הענינים שעליו לעסוק בהם, אם הם עניני רע או עניני טוב.

ואזי נעשה "מנחם אב" – שמהפך את הדינים גופא לטוב21,

ומזה באים לחודש אלול – חודש הרחמים, שהוא הכנה לכתיבה וחתימה טובה למשך כל השנה, שתהי' שנה טובה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאביו ז"ל, ואח"כ "צמאה לך נפשי"].

* * *

ו. נתבאר לעיל22 בשייכות הענין ד"אוי לרשע אוי לשכנו" לחודש אלול, שהענין ד"אוי לרשע" (שבירת הרע ע"י עבודת התשובה) שבחודש אלול פועל גם על "שכינו" – חודש מנחם-אב שלפניו.

והנה, כשם שבהעבודה ד"סור מרע" ישנו הענין ד"אוי לרשע אוי לשכנו", דהיינו שהעבודה ד"סור מרע" מתחילה עוד קודם הזמן המיוחד לה (בחודש מנחם-אב, שלפני חודש אלול) – כן הוא גם בהעבודה ד"ועשה טוב", שכאשר ישנו ענין טוב, יש להתחיל בהעבודה הקשורה בזה עוד קודם הזמן ("טוב לצדיק טוב לשכינו").

ואדרבה: בעניני טוב וקדושה מצינו להדיא שזמן דקדושה משפיע על הזמן שלפניו – ענין ההוספה מחול על הקודש (כנ"ל23), שביום- הכפורים הוא מדאורייתא24, ובשבת ויו"ט – לדעה א' הוא מדאורייתא, ולדעה ב' – מדרבנן25.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר כתב פעם בשם אדמו"ר מהר"ש26, בנוגע לענין כבוד חמיו שהוא מדרבנן: "אַ דרבנן וואלגערט זיִך אויך ניִט"...

ז. ומזה מובן גם בנוגע לעניני העבודה בשייכות להזמן דנישואין.

ובהקדמה: בענין הזמן ישנם כמה סוגים: זמן (מוגבל), נצחיות (בלי-גבול בזמן גופא), ועד להענין דאין-סוף שלמעלה גם מענין הנצחיות, כיון שהוא למעלה מהגבלות הזמן לגמרי.

וענין זה – אין-סוף שלמעלה מהשתלשלות – נמשך בנישואין שלכן נמשך עי"ז "בנין עדי עד"27 ב"דור ישרים יבורך"28, ענין הנצחיות29.

וזהו א' מהטעמים למארז"ל30 שחתן ביום חופתו מוחלין לו כל עוונותיו, כיון שענין הנישואין מגיע עד אין-סוף שלמעלה מהשתלשלות, ששם אין מקום לכל הענין של עוונות ופגמים כו'.

וממילא מובן, שאם כל זמן משפיע על הזמן הסמוך לו, הרי בודאי שבבוא זמן שבו נמשך אין-סוף שלמעלה מהשתלשלות, אזי "אשרי לצדיק אשרי לשכינו" ("אשרי" דייקא3, שמורה על ענין התענוג והנצחיות, למעלה מהשתלשלות), דהיינו שעוד משך זמן קודם הנישואין נמשך כבר מעין המשכה זו, בפנימיות או במקיף עכ"פ.

ח. והנה, כשם שבנוגע ליום הנישואין ("אשרי לצדיק"), אף שנמשכת המשכה שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ יש צורך בקצת הכנה לזה, באופן של אתערותא דלתתא דוקא, ד"באתערותא דלתתא תליא מילתא"31 [שזהו הטעם ש"נהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן"32, "דהוי סליחה דידהו שנמחלין עוונותיהן ויום כפור דידהו"33] – כן הוא גם בנוגע לזמן שלפני הנישואין שבו נמשך מעין המשכה הנ"ל ("אשרי לשכינו"), שכבר אז צריך להתחיל בעניני ההכנה.

ומצד הק"ו ד"מדה טובה מרובה" (כבפירוש רש"י שהובא לעיל34 בענין "טוב לצדיק טוב לשכינו") – הרי מהזמן שבו מתחילים הבלבולים ("טומלען זיך") בהענינים החיצוניים של החתונה, צריכה להתחיל גם ההכנה לחתונה ברוחניות, ע"י עבודת התשובה והעבודה בהקו ד"ועשה טוב".

כלומר: בזמן שבו מתחילים הבלבולים בעניני ממון הקשורים עם החתונה; בסידור מקומות הישיבה בסעודת החתונה באופן שלא תהי' "קנאה35 במעשה בראשית"... שלא למעט ב"ישותו" של אף אחד,

– ולהעיר, שכל ענין הישות אין לו מקום לפי האמת, שהרי "אמת אמר אל יברא"36 –

ועד"ז בנוגע לפרחים, ובנוגע לתמונות ("פּיקטשערס"), ובפרט לאחרונה, שלא מסתפקים בתמונות ב"שחור-לבן", אלא צריכים תמונות צבעוניות ("קאָלירטע פּיקטשערס"), "רחמנא ליצלן"... –

הנה מהזמן שבו מתחילים "טומלען זיך" – הרי מוטב "טומלען זיך" ב"עשה טוב"; לערוך חשבון על כל העוונות שעבר במשך כל ימיו ולעשות תשובה עליהם, ללמוד תורה, לקיים מצוות בהידור ולעסוק בעבודת התפלה.

– כאשר37 הציעו לפני אדמו"ר האמצעי מספר שידוכים, העדיף את השידוך שיוכל לבוא לידי פועל מוקדם ככל האפשר, כיון שלא היתה לו סבלנות להמתין להמאמרים שישמע לרגל החתונה!...

מהחתנים שבימינו, אי-אפשר לתבוע שכל ענין החתונה יהי' נוגע להם רק כדי להרבות אור החסידות בעולם... אבל לכל-הפחות תובעים מהם שלא ישכחו אודות דין מפורש – שמובא לא רק בתורת החסידות, אלא גם בנגלה דתורה, ונפסק להלכה33 – שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו שעבר במשך כל ימיו, כולל גם על החטא החמור דח"נ, שהוא גורם את הגלות ומעכב את הגאולה38. ובזמן שכזה – מה לו לחשוב ו"טומלען זיך" בכל הענינים החיצוניים הנ"ל, או אפילו בענינים של בית דירה, שזהו"ע שנוגע להאדם עוד יותר מאשר מזון ולבושים39; בזמן זה מוטב להרבות בתשובה, כדי שימחלו לו על כל עוונותיו!

ומה שחושב שעליו להיות טרוד בענינים אלו, כדי שחתונתו תהי' כמו אצל שאר בני-אדם... – הרי רואים אנו כבר בחתונה הראשונה, חתונתו של אדם הראשון, שלא זו בלבד שלא היו תמונות צבעוניות, אלא אפילו תמונות ב"שחור-לבן" לא היו... אלא הי' כולו טהור, ואעפ"כ היתה החתונה בהצלחה!...

ט. כל המדובר לעיל – אינו בבחינת "בדיחה" ("דזשאָק") ואינו "דרשה", אלא הכוונה היא כפשוטו, בנוגע לפועל ממש:

כיון שנוכחים כאן כמה וכמה חתנים, וכן כמה שיהיו חתנים בתוך מספר שבועות – עליהם לדעת שאין להם לבלבל את עצמם בכל הענינים הנ"ל; כל המלאכה בענינים הנ"ל צריכה להיות נעשית ע"י אחרים, ואילו החתן והכלה עצמם צריכים לעסוק לא בהטפל, אלא בהעיקר.

והרי העיקר הוא – שהחתונה תהי' בשעה טובה ומוצלחת, ושיהי' "בנין עדי עד", והבטחת דבר זה אינה יכולה להיות ע"י "תמונות" וכדומה... אלא ע"י לימוד תורה, קיום מצוות בהידור, התעסקות בעבודת התפלה ותשובה, ותשובה באמת,

– ישנו פתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הרשב"ץ40: "הוא כבר מחל לעצמו" ("ער האָט זיך שוין מוחל געווען")... הוא עושה "חשבון" שברגע אחד יכול הוא להפוך מרשע גמור לצדיק גמור41, ובמילא הרי הוא כבר "מוחל לעצמו"!... אלא התשובה צריכה להיות באופן שהקב"ה ימחל לו, תשובה אמיתית –

ודוקא עי"ז אפשר להבטיח שהחתונה תהי' בשעה טובה ומוצלחת, ו"בנין עדי עד".

כאשר מברכים את הברכה ד"בנין עדי עד", אזי נעשה "בנין עדי עד" בפועל – ע"ד המבואר42 בנוגע לברכת השיבנו וסלח לנו, שכיון שמברכים על זה, בודאי שנעשית הסליחה והמחילה מיד; וכל מה שתובעים ממנו הוא – שיניח את כל הבלי העולם, ואזי תהי' החתונה בשעטומ"צ, ו"בנין עדי עד", כרצונו של הקב"ה.

י. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' המנהג, שגם הורי החתן והכלה היו מתענים ביום החופה43. וכיון שגם אצל הורי החתן והכלה ישנו ענין התענית – הרי גם אצלם צריך להיות ענין ההכנה.

אמנם אי אפשר לדרוש מ"אביו של חתן ואמה של כלה"44 שיישבו במשך כל הזמן וילמדו "דרך חיים" או "צאינה וראינה", שהרי סוף-סוף עליהם להכין את צרכי החתונה;

אבל זאת תובעים מהם: א) שההכנות יהיו לא רק בהענינים שישנם גם אצל אינם-יהודים, להבדיל, אלא גם ובעיקר בהענינים ד"ונפלינו אני ועמך"45, ב) גם בנוגע לשאר הענינים דצרכי החתונה – אפשר לעשותם ללא "הידורים", וכאשר יעסקו בענינים אלו בקרירות ("קאַלטערהייט"), יהי' זה טוב יותר ("געזינטער") עבורם ועבור המסובים.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לההורים; אבל מהחתן והכלה עצמם – תובעים שלא יהיו שקועים כלל ("זיי זאָלן אינגאַנצן ניט ליגן") בהענינים הטפלים, כיון שענינים אלו יכולים להיעשות על-ידי אחרים.

– כאשר יש צורך למדוד בגדים – בהכרח, אמנם, למדדם על החתן... אבל גם אז אין לו להיות שקוע בכך (ובפרט שבלאו הכי אין הוא יכול לראות בעצמו כיצד הבגד נראה עליו...), אף שהמדידה בפועל צריכה להיות על גופו; אבל בענינים אחרים, ובפרט להיות שקוע בהם – ודאי שאין לזה מקום, אלא צריך שיהי' לו בטחון בהקב"ה שכל הענינים יהיו כדבעי.

והוא עצמו יחשוב, כאמור, רק על העיקר, והרי הדין הוא ש"כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך – ברכה מלשון המשכה (כמבואר בחסידות46) – על העיקר ופוטר את הטפלה"47, היינו, שעי"ז שיפעל וימשיך את העיקר, יומשך בדרך ממילא גם הטפל.

יא. כאמור לעיל, שהדיבורים אינם לשם דרשה, אלא הכוונה היא לפועל.

וזוהי ההוראה בנוגע לפועל:

נוסף על הדינים שצריכים ללמוד – שאין צורך להזהיר ("באַוואָרענען") על זה, שהרי מדובר בבני-ישראל כשרים ובבנות-ישראל כשרות, ובוודאי ילמדו את הדינים במדה הדרושה ובזמן הנכון ("וויפל מען דאַרף און ווען מען דאַרף"), ולא ידחו זאת לאחר זמן – הנה נוסף לזה, יש לעסוק בכלל בלימוד התורה, קיום המצוות בהידור, עבודת התפלה, ותשובה באמת, ועי"ז נעשה שמוחלין לו כל עוונותיו, והחתונה תהי' בשעה טובה ומוצלחת, ו"בנין עדי עד".

ומכיון שבר"ח אלול מתחילה ההכנה ליום-הכפורים48, שהוא "יום חתונתו"49 – הרי ע"י שיביאו לידי פועל את ענין ההכנה ל"חתונתו" הפרטית, יהי' זה הכנה, סיוע וחלק גם בהענין ד"יום חתונתו" (הכללי), עד לקירוב הגאולה, שאז יהי' ענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י50.

* * *

יב. בנגלה דתורה ישנם ענינים שהסדר מעכב בהם, וענינים שהסדר אינו מעכב בהם. וכיון ש"זאת התורה אדם"51 – ישנם ב' אופנים אלו גם בחיי האדם, היינו, שישנם ענינים שצריכים להיות בסדר דוקא, וישנם ענינים שבהם הסדר אינו נוגע כ"כ, והעיקר הוא לעשותם מתוך אמת ("מיט אַן אמת"), וכאשר עושים מתוך אמת – אזי "רצון יראיו יעשה"52.

והנה, בנוגע לב' אופנים אלו בתורה, הרי בכלל – בעניני חולין הסדר אינו מעכב, ובעניני קדשים מעכב53; ובקדשים גופא – ב"דברים הנעשים בפנים" נוגע הסדר יותר מאשר ב"דברים הנעשים בחוץ"54. ומזה מובן שכן הוא גם בב' האופנים בחיי האדם – שככל שהענין הוא פנימי יותר, נוגע בו יותר הסדר.

אמנם, יוצא מכלל זה הוא ענין התשובה, שעם היותו ענין פנימי (ולכאורה הי' צ"ל נוגע בו יותר ענין הסדר), הרי הוא למעלה מסדר והדרגה, להיותו למעלה מבחי' השתלשלות שבנפש [וזהו שעבודת התשובה היא למעלה מעבודת הצדיקים שהיא באופן של "תמידין כסדרם"], ולכן גם למעלה מגעת התשובה בדרגא שלמעלה מהשתלשלות55.

יג. וכן הוא בהנוגע להמדובר לעיל בענין עבודת התשובה קודם הנישואין:

בכלל, הסדר הוא, כאמור, שהתשובה צ"ל קודם הנישואין, דהיינו, במשך הזמן שבין ה"תנאים" להחתונה. אמנם, מכיון שבענין התשובה אין הסדר נוגע כ"כ (כנ"ל), הרי אלו שלא עשו זאת קודם הנישואין, יכולים לעשות זאת גם לאחרי הנישואין.

אלו שעומדים עדיין לפני ה"תנאים", והם "צריכים לאותו דבר" – עליהם לעשות תשובה באמת, ועי"ז יומשך להם הענין הדרוש להם למטה מעשרה טפחים, כיון שההעלמות וההסתרים שהיו להם עד עתה בענין זה, הם בגלל שלא היתה התשובה כדבעי, וממילא ע"י ענין התשובה באמת יסירו את ההעלמות וההסתרים.

ועד"ז לאידך גיסא: ישנם כמה – הלואי ולא היו כפי שישנם בפועל ("הלואי וואָלט ניט זיין ווי עס איז פאַראַן")... – שעומדים כבר לאחרי הנישואין, ועדיין לא עשו תשובה כדבעי, ולכן יכולים וצריכים הם להשלים זאת עתה, כהפתגם והלימוד הידוע56 מהענין ד"פסח שני": "עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן" (אין דבר "אבוד"), וכל שלא הי' הדבר במזיד ו"להכעיס" – אף פעם לא מאוחר להשלים ולתקן.

– בענין חיובי הבעל לאשתו ישנה חקירה57 האם החיוב נעשה רק פעם אחת, בשעת הנישואין, אלא שתוקפו הוא למשך כל זמן הנישואין, או שבכל רגע ורגע נעשה חיוב חדש. ונפקא-מינה במי שיש לו שתי נשים, האם יש דין קדימה לאשתו הראשונה: להאופן הא' – יש לה דין קדימה, כיון שחיובו אלי' קדם; ולהאופן הב' אין לה דין קדימה, דמכיון שהחיוב נעשה בכל רגע מחדש, שתיהן שוות בו.

ובנוגע לעניננו: אלו שבעת הנישואין לא עשו תשובה כדבעי, צריכים להשלים זאת עתה, ועי"ז יפעלו גם על העבר, כיון שבכח התשובה לתקן את כל החסרונות, ע"ד ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"58.

ועי"ז תהי' תועלת גם בנוגע להחסרונות בגשמיות, כמו בענין העדר שלום בית וכדומה, שהם מצד העדר התשובה כדבעי – שכל החסרונות יתמלאו, ועד שישתכחו לגמרי כלא היו, וע"ד מ"ש59 "אודך הוי' כי אנפת בי", שאע"פ ש"אנפת בי", מ"מ "אודך", כיון שהענין ד"אנפת" כלל אינו נרגש עתה, וניכרת הטובה בלבד.

* * *

יד. הענין דלקמן – לא מצאתיו להדיא, אבל יש לו יסוד.

בכלל, ההכנה לכל ענין היא במשך ארבעים יום, וכמו הענין ד"ארבעים יום קודם יצירת הולד כו'"60, ועד"ז ארבעים ימי המבול, שענינם הי' בבחינת הכנה, "לטהר את הארץ", ומזה נמשך ג"כ ענין הטהרה ע"י ארבעים סאה61.

ויום זה – כ"ף מנחם-אב – הוא ארבעים יום קודם ראש-השנה.

ותוכן הענין62:

תכליתה של הכתיבה וחתימה דר"ה היא – שתהי' כתיבה וחתימה טובה דוקא. וכפתגם ר' לוי יצחק מבארדיטשוב63, שמכיון שהכתיבה אסורה בר"ה וביוהכ"פ, הרי אם הכתיבה היא לטובה – הרי זהו פיקוח נפש והכתיבה מותרת, אבל אם לאו – הרי הכתיבה אסורה, וממילא בהכרח שתהי' כתיבה וחתימה טובה.

וההכנה לכתיבה וחתימה טובה זו – מתחילה ביום זה.

וע"י ההכנה, באתערותא דלתתא, במשך ארבעים יום אלו – ממשיכים אתערותא דלעילא, שתהי' כתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים לאלתר לחיים טובים64.

טו. איתא בספרים ש"חמשה עשר באב" הוא בגימטריא "לשנה טובה תכתב ותחתם".

– לא חישבתי זאת בעצמי, אלא כך ראיתי בספר, ובמילא, אינני אחראי על חשבון הגימטריא הנ"ל65, ויתכן שצריך להוסיף את ה"כולל", שנים או שלושה...

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) מעשה בא' ששתה משקה, וקינח בחתיכת "לעקאַח", באמרו, ש"לעקאַח" בגימטריא "משקה". אלא מאי, חסר בחשבון? – נטל עוד חתיכת "לעקאַח". ועדיין חסר – נטל שוב חתיכה נוספת. וכיון שעתה חסר כבר בחשבון המשקה – לקח לו עוד מעט משקה. וכך שתה משקה וקינח ב"לעקאַח" במשך כל הלילה... –

וממילא, יכולים אתם לצרף מימין ומשמאל ("זייט מצרף פון רעכטס, פון לינקס"), ובלבד שתצרפו באופן שיהי' "לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

*

טז. איתא באחרונים66 שמי שלא הלך על קברי אבותיו עשר שנים67 – ובמק"א איתא: שבע שנים – שוב אל ילך.

ודחו דבריהם68 מגמרא מפורשת במסכת סוטה69, שכלב "הלך ונשתטח על קברי אבות" [ולהעיר, שזוהי הפעם הראשונה שמצינו ענין ההשתטחות על קברי אבות], אף שעברו כבר הרבה יותר מעשר שנים.

ויש שחילקו68 בין אונס לרצון – שאם אי-הליכתו על קברי אבות היתה ברצון, שוב אל ילך, אבל אם הי' זה באונס – יכול לילך. ומטעם זה יכול הי' כלב לילך ולהשתטח על קברי אבות, כיון שזה שבנ"י לא הלכו להשתטח על קברי אבות כל אותו הזמן הי' באונס: בתחילה – "וירד (יעקב) מצרימה70 אנוס על-פי הדיבור"71; וגם לאחר צאתם ממצרים, כשהיו במדבר – הרי היו אנוסים מלהכנס לארץ ישראל, והראי', שאלו שניסו להכנס לא"י על דעת עצמם, לא הצליחו בכך72.

דרך אגב: עפ"ז יובן הטעם שרבותינו נשיאינו לא תמכו בהענין ד"יעלו73 בחומה"74 – כי, הגאולה העתידה תהי' באופן ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"75, וכשם שביציאת מצרים היתה הגאולה קשורה עם משה רבינו, מתן-תורה וזמן הקץ דוקא, כך תהי' הגאולה העתידה קשורה עם אדם כמו משה רבינו ("מיט אַ משה רבינו"), עם מ"ת דפנימיות התורה ועם זמן הקץ, וכמפורט סדר הדברים ברמב"ם הלכות מלכים76, וכפי שהראו רבותינו נשיאינו בספרים (למי שהי' רק מוכן לראות...)77. והטעם לזה – כיון שהסדר ד"בעל כרחך" (דהיינו להכריח את בוא הגאולה קודם זמנה) אינו פועל אצל הקב"ה.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שיקויים הענין ד"י-ה יושיעך"78, ויתרה מזה – שיקויים הענין ד"הקיצו ורננו שוכני עפר"79, ואזי יהי' ה"אונס" שימנע מאתנו ללכת על קברי אבות – שהאבות עצמם יבואו אלינו!

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

יז. עומדים אנו עתה בלילה שלאחר יום חמישי בשבוע, השייך כבר למחרתו – יום הששי, ערב שבת, ובזה גופא – לאחר חצות הלילה. והרי זה בדוגמת מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר80 שעומדים אנו כבר בערב שבת לאחר חצות, שכוונתו בזה, שעומדים אנו בזמן ההכנה להגאולה, כמארז"ל81 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

והנה, מצינו בספרים82 שענין השבת קשור עם ענין השלום, ולכן נוהגים הספרדים להתברך בברכת "שבת שלום"83.

ויה"ר שאכן יהי' "שבת שלום", ונצא מפרשת "עקב" – "עקבתא דמשיחא"84, לפרשת "ראה", שבה נאמר85 "והרבך כאשר נשבע לאבותיך", ויתרה מזו – "והרבך מ.אבותיך"86.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר התברך87 שיקויים בנו "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו"88; אמנם, בגאולה העתידה הסדר הוא "והרבך מ.אבותיך" (למעלה מאבותיך), וכפי שמצינו בנוגע למשיח, שנאמר בו89 "ירום ונשא וגבה מאד" – אפילו מאדם הראשון וממשה רבינו90, ועד"ז יהיו אז גם כל בני ישראל.

אלא שאעפ"כ, גם מעלה זו גופא (שלעת"ל יהיו בנ"י למעלה מהאבות) – היא עצמה באה מהאבות. וכידוע91 ב' הפירושים בהענין ד"יפה כח הבן מכח האב"92, שהפירוש הפשוט הוא – שכח הבן יפה יותר מכח האב, אלא שענין זה גופא בא מכח האב כפירוש הב'.

והיינו, שע"י העבודה בהזמן ד"עקב", "עקבתא דמשיחא", ובאופן ד"עקב", קבלת-עול ומסירות-נפש על כל צעד ועל כל שעל – נבוא להענין ד"והרבך מאבותיך", במהרה בימינו.