ומיד אחר כו'. כך פסק המ"אא. ואף שהחק יעקבב חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א על קודם ל' יוםג וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאיד, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג"כ כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש"ע סעיף ב') שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער ואם בדעתו לחזורה אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכםו מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה' אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמראז, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שםח, או מטעם שכתב הט"זט, או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"קי, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א"צ לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"גיא אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ"ש החק יעקביב כיון דזמן הבדיקהיג כו', זו מנין לו, דרש"ייד פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירשטו דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"גטז, הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב ע"ש. ובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב' אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שםיז דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד טוביח כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"איט, ועיין במה שכתבתי לקמןכ: