וימנה אותו כו'. כך פסק המ"אא, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרוניםב לא משמע הכי, שהריג מה שהש"ע פסק בסי' תל"דד דיכול לבטל ע"י שליח היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ןה דבגילוי דעתא סגי ע"ש, וא"כ כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום, שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו. ואף שכאן בטלו בני ביתו אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו*. וזהו כוונת המ"א בסוף סי' תל"דו שכתב שאין מועיל כו', דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ"ש המ"א בסי' זה ס"ק י"ד דשני הדיניםז ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא ג"כ בפרי חדשח ולכן כתבתי בפניםט טוב כו' ודו"ק.
[*ולא קיי"ל כמ"ש הט"זי והחק יעקביא סימן תל"ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו', דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו' שהרי שלו הוא כמ"ש הט"ז שם, ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שםיב שאחריו נמשכו שאר האחרונים, וכן כתב החק יעקביג עצמו שם בשם שיבולי לקטיד ע"ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ"ש בסימן תמ"א ותמ"ח, ולא דמי לקדושיןטו שהמעות בידו הן ומיד שמחלה לו זכה בהן דמחילה אין צריך קניןטז.]
אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"ייז, ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מה' ברכותיח ע"ש. וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין, שהרי בעה"ב נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובויט, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד מחוייבת כו' ע"ש:
Start a Discussion