בס"ד. שיחת יום א' פ' קרח, כ"ו סיון, ה'תשל"ד

– לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה",

ולמדריכות דמחנות "אמונה" ו"פרדס חנה" תחיינה –

בלתי מוגה

א. כהמנהג בשנים האחרונות – נתחיל עם סיפור מהפרשה שהתחילו לקרוא וללמוד היום.

וכיון שזוהי פרשה בתורה – הרי התורה היא הוראת דרך לבנ"י בכל הדורות, בכל הזמנים ובכל המקומות, בכלל, ובפרט בנוגע למאורעות שקורים בזמן שבו מתחילים ללמוד פרשה חדשה וענין חדש בתורה, כפתגם רבינו הזקן1 שצריך "לחיות עם הזמן" – עם התורה שלומדים בזמן זה, ולהפיק מה שיכולים ללמוד מזה בזמנים ובמקומות אלו.

ובמיוחד בקשר לפגישה אתכן – עם אלו שסיימו את ההכנה להיות אח"כ מדריכות או מורות, שתפקידן להורות אופן ההנהגה בחיי היום-יום, אשר, סיום ההכנה לזה הוא כדי להגיע למצב נעלה יותר ותוצאות טובות יותר במילוי השליחות.

ב. ובהקדמה – שכל הענינים שבתושב"כ ניתנו בקיצור, בלשון ואופן קצר, ומתבארים בפרטיות יותר בתושבע"פ. וכן הוא בנוגע לפרשה שהתחילו לקרוא וללמוד – פרשת קרח, החל מהחלק הראשון משבעת החלקים שבהם נחלקת כל פרשה, מהתחלת הפרשה עד שני, שיש לו שייכות מיוחדת עם יום ראשון בשבוע, כמבואר בריבוי מקומות בנוגע לחלוקת הפרשה לשבעה חלקים בהתאם לשבעת ימי השבוע, שנוסף על השייכות של הפרשה כולה לכל ימי השבוע, יש שייכות מיוחדת לחלק הראשון של הפרשה עם יום ראשון בשבוע, לחלק השני של הפרשה – עם יום שני בשבוע, ועד לחלק השביעי – עם יום השביעי שבשבוע, שהוא יום השבת.

בחלק הראשון של הפרשה (מהתחלת הפרשה עד שני) מסופר, שקרח ניהל מחלוקת עם משה רבינו,

ומסופר גם אודות היחוס של קרח – שהי' משבט לוי, שהוא השבט שנבחר מכל י"ב השבטים ללמד ולהורות לשאר השבטים דרך התורה בכל פרטי חיי היום-יום, כפי שמשה רבינו אמר אח"כ בברכתו2 : "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ובשבט לוי גופא הי' מראשי המנהיגים – כמסופר בהתחלת הפרשה (עוד לפני הסיפור אודות המחלוקת) גודל מעלת יחוסו, שמזה מובן גם מעלת החינוך שקיבל כו'.

ומזה מובן, שהמחלוקת לא היתה סתם עבור מטרות גשמיות, בגלל רדיפה אחר כבוד, ממון וכיו"ב, אלא היתה זו מחלוקת במובן הרוחני – כיצד צריכה להיות גישת התורה לענינים שונים, ומזה באה גם המחלוקת בנוגע לפרט המסופר בתושב"כ, שקרח טען "כי כל העדה כולם קדושים"3,

– כפי שנאמר במ"ת4 : "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", היינו, שהחל ממ"ת נעשו כל בנ"י לכל הדורות עם קדוש, ובפרט שבט לוי – שנבחרו ללמד ולהורות קדושה לשאר השבטים, הרי הם בודאי קדושים –

ולכן שאל: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"3, מהו הצורך שבשבט לוי גופא יובדלו משה ואהרן למעלה משאר הלוים להנהיג אותם.

ועל זה בא הביאור בתושבע"פ – להבין בעומק יותר במה התבטאה המחלוקת והשיטה של קרח, אשר, מזה גופא שמסופר היחוס שלו, ויתירה מזה, שהי' יכול למשוך עמו ראשי סנהדראות שילכו בשיטתו5, מובן, שזוהי שיטה שיש לה מקום בשכל, ואפילו בתורה.

ובכן: נוסף לכך שבפשטות דרוש הבנה והסברה מהו הצורך להבדיל ולרומם יהודי אחד ממשנהו, בה בשעה ששניהם שייכים לאותו עם, שכל העם נקרא "גוי קדוש", ובאותו עם שייכים שניהם לאותו שבט – לוי, שנבחר להנהיג ולהורות לשאר השבטים את הדרך בחיים, וא"כ, למה צריכה להיות חלוקה בשבט זה גופא – ניתוסף הסברה במדרש, בסיפור עוד פרטים אודות השקו"ט בין קרח למשה, שקרח הביא תחילה כמה דוגמאות, ואח"כ בא הסיום והמסקנא (כמסופר בתושב"כ), שטען "כי כל העדה כולם קדושים .. ומדוע תתנשאו".

ובזה גופא יש מדרשים שונים לבאר מה היו הטענות שקדמו למסקנא, ובכל מדרש יש ביאור ושיטה בפ"ע בענין שבו הי' קרח מחולק עם משה. ומזה גופא מובן, שכאשר במדרש אחד הובאו כמה טענות של קרח, שייכות הטענות זל"ז – שמבטאות את תוכן המחלוקת לפי שיטה זו.

ג. במדרש תנחומא6 מצינו שהטענות של קרח באו בהקדמת דוגמא, והובאה גם ראי' לזה מתושב"כ – מההמשך של פרשה זו לפרשה שלפני' ("מה כתיב למעלה מן הענין וכו'").

ובהקדמה – שתושב"כ היא הוראה בכל פרטי', כולל גם הוראה בנוגע להמשך הענינים, שכאשר מתחילים לספר ענין בתורה, הרי זה שייך לפרשיות שלפניו ולפרשיות שלאחריו.

ובנדו"ד, שפרשת "ויקח קרח" באה לאחרי פרשת ציצית – מבאר במדרש, שזוהי ההקדמה למחלוקת קרח, שהביא דוגמא מציצית: "קפץ קרח ואמר למשה, אתה אומר ונתנו על ציצית וגו'7, טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן ציצית וכו'".

והענין בזה:

בנוגע לטעם שצריך לעשות חוטי ציצית בבגד של ארבע כנפות – נאמר8 "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", ומבואר בזה בגמרא ומדרשים9, שחוט הציצית [כפי שהי' בשנים כתיקונם, שהכל הי' כפי שצריך להיות, שלא הי' עדיין עומק הגלות] הי' צריך להיות בצבע שנקרא בשם "תכלת"7, "מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע10, ורקיע לכסא הכבוד", ו"מתוך שהוא רואה אותו זוכר את קונו", ולכן, ראיית הציצית מזכירה ליהודי על הקב"ה שצוה על מצות ציצית ועל כל המצוות.

וזו היתה שאלת קרח: כיון שכל ענין הציצית הוא כדי שיהי' ליהודי זכרון על כל מצוותיו של הקב"ה ע"י ה"פתיל תכלת" – הנה כשיש לו לבוש שכולו צבוע בתכלת, אינו זקוק ל"פתיל תכלת", חוט אחד שיזכיר לו צבע התכלת, בשעה שהבגד כולו הוא בצבע תכלת.

ומובנת ההסברה והשייכות לטענה "כי כל העדה כולם קדושים .. ומדוע תתנשאו" – ש"כל העדה" הם כמו הטלית שכולה תכלת, וא"כ, "למה תתנשאו", מהו הצורך ב"פתיל תכלת" בפני עצמו שיזכיר יותר מאשר הטלית עצמה.

ועל זה אמר לו משה, שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית.

ומסופר במדרש תנחומא, שקרח לא הסתפק בשאלה בנוגע לטלית שכולה תכלת, ולאחרי ששמע דברי משה שציווי ה' הוא שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, הוסיף ושאל: "בית מלא ספרים (ספרי קודש, ספרי תורה), מהו שתהא פטורה מן המזוזה" (שבה נכתבו רק שתי פרשיות מהתורה, שמע והי' אם שמוע).

ומובן גם השייכות של המשל השני עם הענין ש"כל העדה כולם קדושים" – שעם ישראל הוא כמו "בית מלא ספרים", כיון שכל אחד מישראל הוא ס"ת קדוש, וא"כ, מהו הצורך שבנוסף לכך תהי' מזוזה – "מדוע תתנשאו".

וגם על זה השיב משה רבינו אותו מענה, שגם כאשר הבית מלא ספרים חייבים לקבוע על דלתו מזוזה, אע"פ שבה נכתבו רק שתי פרשיות מספר התורה.

וכאשר קרח שמע ב' המענות הנ"ל, אמר, שאין הדבר מתקבל בשכל, וכיון שאין זה מתקבל בשכל, הרי זה סימן שאין זה ציווי הקב"ה, שנתן כל הענינים בחכמה, הבנה והשגה, שיתקבלו בשכל, ולכן טען למשה רבינו: "דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם" ח"ו.

עד כאן תוכן דברי המדרש.

ד. אך עדיין צריך להבין11 : מהו החילוק בין שני הדוגמאות-משלים, ולמה לא הי' די לקרח בדוגמא אחת, והוצרך להביא דוגמא נוספת?

ויובן – בקיצור עכ"פ – מהחילוק ביניהם בפשטות:

בנוגע למשל הראשון, "טלית שכולה תכלת" – הרי בטלית אין ענין של קדושה. – כאשר הקב"ה מצוה על מצות ציצית, הרי זה נעשה דבר קדוש מצד ציווי הקב"ה; אבל הקב"ה לא צוה שהטלית כולה תהי' צבועה בתכלת.

ועפ"ז, מצד ענין הזכרון עי"ז שרואה בעיני בשר דבר הדומה לים ורקיע שמורה על רוחניות וקדושה – הנה ע"פ השכל הפשוט, די בכך, אפילו שאין זה ענין של מצוה.

ואילו במשל השני, "בית מלא ספרים" – הרי כל ספר, כל ספר-תורה, הנה לא רק ע"פ שכל אנושי, אלא גם ע"פ התורה הקדושה, יש בו ענין הקדושה כמו מזוזה, ויתירה מזה: דין השו"ע12 הוא שס"ת קדוש יותר ממזוזה, וכמובן גם בפשטות, שהרי בס"ת יש מאתיים שבעים וחמש פרשיות (כמ"ש במדרש13 ), ואילו במזוזה יש רק שתי פרשיות.

ומזה מובן, שבמשל השני מודגש באופן חריף ובולט יותר שאלת קרח, כיון שהענין ד"כל העדה כולם קדושים" מובן מהדוגמא ד"בית מלא ספרים" יותר מאשר מהדוגמא ד"טלית שכולה תכלת", שהזכרון הוא רק מצד הצבע שנראה לעיני בשר, אבל מצד הנשמה לא נרגש בזה ענין של קדושה, כיון שזוהי "טלית שכולה תכלת", ולא "ציצית" שיש בה "פתיל תכלת".

ה. ובנוגע למענה של משה רבינו – הנה כיון ש"משה אמת ותורתו אמת" (כדברי הגמרא14 ), ועד שאפילו בני קרח, לאחרי שעשו תשובה15, הודו בכך, הרי מובן שזהו ענין שיש לו הסברה בשכל, אפילו מצד הגישה של קרח והחינוך שחינך את בניו, שגם הם יכולים להבין את המענה של משה רבינו, שטלית שכולה תכלת חייבת בציצית, ובית מלא ספרים חייב במזוזה:

והביאור בזה – בקצרה:

כאשר צריך לפעול על אדם לשנות את עצמו ולהיות שליח – לקבל על עצמו תפקיד ושליחות מהקב"ה – למלא את רצונו של הקב"ה, בחייו הפרטיים, שיהיו חיים יהודיים ותורניים, וגם באופן השפעתו בעולם – רואים בטבע בני אדם, שכאשר נותנים לו ענין בכללות, הרי זה פועל עליו רושם חזק; הוא שומע לפתע רעיון נעלה ועמוק, טהור וקדוש, עד שמזדעזע ("ער ווערט צוטרייסלט"); אבל לאחרי שעוברים הרגעים הראשונים, הזמן הראשון, משמיעת כללות הרעיון, הגישה והשיטה – יכול לחלוף לגמרי כל הרושם מכללות הרעיון, מבלי שתהי' לו השפעה בחייו היום-יומיים, בפעולות פרטיות במעשיו ודיבוריו ומחשבותיו.

וכדי שהאדם יוכל לשנות את עצמו, שהדבר ישפיע עליו להשתנות בלימודו בתורה או חכמה, במעשה המצוות או סתם מעשים, ואפילו בדיבורו ובמחשבתו – לא די בכך שנותנים לו "טלית שכולה תכלת", דבר שיכול לעטוף את כל כולו בגוון של תכלת, אלא צריך להראות לו חוטים מפורטים: חוט זה הוא מימין וחוט זה הוא משמאל, חוט זה מלפנים וחוט זה מאחור,

– שענינו בנמשל, שדברים אלו צריכים להיות באופן של "עשה טוב", מצד "ימין מקרבת"16, ודברים אלו צריכים לדחותם באופן ד"סור מרע", מצד "שמאל דוחה"16 –

כך, שכל תנועה פרטית, כל מעשה דיבור ומחשבה, צריך להיות צבוע בצבע "תכלת", שיזכיר לו – לכל-הפחות ע"י חוט אחד משמונה חוטים – על הרקיע, וע"י הרקיע – על מי שנמצא ברקיע, על הקב"ה.

וכן הוא אפילו בתורה:

כשאומרים ליהודי שישנו ספר-תורה שלם – שנתן הקב"ה בהר סיני (כפי שחגגנו זה עתה את היום-טוב של "זמן מתן תורתנו") – עם מאתיים שבעים וחמש פרשיות, שכוללים חכמתו ורצונו של הקב"ה, כפי שהקב"ה יורד להתעסק עם כל אחד ואחת מישראל, מתוך רגש של אהבה לכל אחד ואחת מעם ישראל, ולהוליכו בידו בכל פרטי חייו, כפי שנתבאר בפרטיות במאתיים שבעים וחמש הפרשיות שבתורה, ופירושיהם בתושבע"פ – הנה גם כאשר בביתו נמצא ספר-תורה שלם, עם כל הפרשיות, והוא יודע את כל הפירושים, אין וודאות שהידיעה הכללית שיש לו בית עם ספר-תורה, תשנה את הגישה היום-יומית לקדושה, לתורה ומצוות;

יש צורך להוציא פרשה אחת או שתי פרשיות בפ"ע, ששם מדובר אודות ענין פרטי, אודות מאורע פרטי בחיי האדם, באופן שיהי' קבוע על דלת ביתו, כך, שבכניסתו לבית, יהי' זה הדבר הראשון שיראה, ובצאתו מהבית, יהי' זה הדבר האחרון שלוקח עמו בצאתו מהחמימות של בית יהודי, לפני שנכנס לקרירות והקור של הרחוב ורשות-הרבים.

ו. וזהו החילוק באופן הגישה:

קרח הי' סבור, שדי בכך שיפעלו על יהודי התעוררות ("אַ שטורעם") בכללות, שיש "טלית שכולה תכלת", ו"בית מלא ספרים", היינו, שישנו הקב"ה שנתן תורה ומצוות, ובהתאם לכך צריך יהודי להשתנות; ובזה יכולים לצאת י"ח, כיון שיודעים, שאם ירצה, יוכל לשאול, לחקור ולדרוש, ואז יאמרו לו פרטי הדברים כו'.

אבל משה רבינו – שהי' "רועה נאמן", להנהיג כל אחד מישראל, מהקטנים עד הגדולים – יודע כיצד יכולים לשנות את האדם באופן וודאי ותמידי, ושהאדם יעשה זאת בכל החיות והמסירות, ולא רק בתור "עול", אלא בעיקר מתוך אושר שזכה לכך שהקב"ה מנהיג אותו בכל פרט בחייו,

כפי שמשה רבינו שמע מהקב"ה, שיש צורך בחוט פרטי שהוא "פתיל תכלת"; ויש צורך שהבית יהי' לא רק "מלא ספרים", אלא תהי' בו גם מזוזה – מצוה אחת פרטית הקשורה עם שמירת בית יהודי עם כל הענינים שנמצאים בו, כמדובר לעיל17 שהמזוזה פועלת ש"ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"18 (כדאיתא בזהר19 ), שהקב"ה שומר עליו מאז שיוצא מביתו עד בואו לביתו, שימצא שם הכל באופן המתאים לרצונו של הקב"ה, שזהו גם רצונו של כל אחד מישראל.

ובאופן כזה צריכה להיות הגישה ללמד ולהורות ליהודי גם בנוגע לענינים פרטיים – הן בנוגע לעניני העולם שמצד עצמם, לפני שיהודי מתחיל להתעסק עמהם, אין בהם קדושה, בדוגמת "טלית" שמצד עצמה אין בה קדושה; ואפילו בעניני קדושה, שבהם צריך יהודי לפעול תוספת קדושה – שב"בית מלא ספרים" תהי' גם "מזוזה", היינו, הוראה בנוגע לכל מאורע פרטי, בדוגמת המזוזה שהיא מצוה פרטית הקשורה עם דלת של בית יהודי שמשמשת ליציאה וכניסה.

ז. וזהו גם הלימוד עבור אלו שמסיימות את ההכנה להתעלות לדרגא נעלית יותר בחינוך – של עצמן, ובמשך הזמן – גם להדריך ולהנהיג ילדי ישראל, להדריך קבוצות של ילדים, שעליהן ללמוד מהסיפור אודות המחלוקת של קרח עם משה רבינו, מהי האמת של "משה אמת ותורתו אמת":

עליהן לדעת, שיש צורך בספר-תורה – שזהו כללות הרעיון, שצריך להסבירו לעצמן וגם לילדים, הן ילדים בשנים והן ילדים בידיעות (שעדיין לא יודעים זאת), שהקב"ה לא רק ברא את העולם על כל פרטיו, אלא גם לאח"ז אינו מניחו לתעות ולחפש לבד את הדרך, למשש בחושך, מה צריך לעשות ומה אסור לעשות, אלא בנוגע לכל הנהגה פרטית וכל מאורע פרטי בחיים נתן הוראה בתורתו מה צריך לעשות וממה צריך להזהר.

יש צורך בגישה הכללית, שכאשר ילד מתחיל את אורח חייו, וכן בהתחלת כל יום, עליו לדעת שאין זה באופן שיוצא ל"דזשאָנגל", ל"רשות הרבים", לעולם קר, אלא הוא יוצא בקחתו עמו "ספר-תורה" שלם, שמקיף את כללות החיים וחיי כל יום, ומאיר אותם באורו של הקב"ה, חכמתו ורצונו, ע"י נתינת הוראה וודאית וברורה על כל חייו, על כל יום ועל כל מאורע שיהי' בחייו, כפי שהקב"ה בחר עבורו את הדרך הנכונה אשר ילך בה, באופן שיהי' מאושר בגשמיות וברוחניות.

אך יש צורך בשני הענינים – לא רק הוראה וציווי בכללות, שיום זה צריך להיות מואר וקדוש יותר, אלא גם הוראה פרטית וציווי מפורט על כל פרט ביום, הן על הפרטים שקשורים עם "טלית" – ענינים שאינם קדושים, עניני העולם, איך שכל פרט שביום צריך להיות באופן של "תכלת", והן על הפרטים שקשורים עם "ספרים" – עניני קדושה, שצריכים להיות באופן של "מזוזה" – שמורים מענינים בלתי-מבורכים וכוללים רק ענינים מבורכים, ולמצוא גם את ההוראה כיצד לעשותם קדושים יותר, ובאופן שעל ידו תהי' גם ההפצה מסביב.

וכיון שמובן מעצמו שאי אפשר לידע בבת אחת (ובפרט כשנמצאים בהתחלת ההליכה בעולם) כל מה שנאמר בתורה, לכן, מיד לאחרי שאומרים לו (משעה שמתחיל לדבר20 ) "תורה צוה לנו משה"21, שמשה רבינו מסר תורה שלימה, "תורה אור"22, שתאיר את כל חייו – אזי מתחילים ללמדו אותיות אל"ף-בי"ת, שיהיו קשורים עם פרטי חייו היום-יומיים, וממשיכים לגדלו ולחנכו באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד"23, שיהי' בן חכם ובת חכמה, שאז "יחכם עוד", שככל שילמדו עמו יותר, הרי זה יגדיל את הרצון והצמאון לידע עוד יותר, ועד שסוכ"ס יזכה וילמד את כל התורה בכל פרטי'.

ח. ויה"ר מהשי"ת שיברך ויצליח כל אחת מכן, וכל אחד מאתנו, בתוככי כלל ישראל, עם כל נשי ובנות ישראל וכל אנשי וילדי ישראל בכל מקום שהם – ליקח הוראה הנ"ל על כל ימות השנה, החל מימי הקיץ,

ובפרט – לנצל את ימי החופש, שזהו הזמן בשנה שע"פ מנהג המדינה יש יותר זמן פנוי מענינים הקשורים עם לימודי חול,

– וכן אלו שעוסקים במסחר, בעלי משרות (כפי שנקרא כאן: "דזשאַבס") וכו', הנה ע"ד הרגיל יש גם להם "חופש" ("וואַקיישאָן"), או שעות עבודה קצרות יותר, כך, שיש להם זמן פנוי בשבועות וחדשים הבאים –

ולכן, צריכים לידע, שכשם ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"24, כך צריכים להיות הימים והשבועות שלו מלאים בתוכן, וכיון שמשחררים אותו מהתעסקות בלימודי חול או משרות של חול, אין הסדר שבגלל זה ישארו אצלו רגעים, שעות, ימים או שבועות ריקים ח"ו, אלא הכוונה היא, שגם את הזמן שהתפנה ימלא בתוכן שיזכיר לו – כמו "תכלת" – אודות ה"רקיע" וכל הענינים ה"שמיימים" שנמצאים בעולם, החל מתורה ומצוות,

ויזכיר לו גם אודות ענין ה"מזוזה" – שהקב"ה מתעסק בעצמו לשמור כל בית יהודי עם כל מה שנמצא בתוכו, ולא רק בשעה שנמצאים בתוך הבית, אלא גם בשעה שיוצאים מבית כזה נשארים מוגנים מכל ההשפעות שיכולים לקרות ברחוב הקר כו', כיון שבכח המזוזה – "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", על כל השנה ועל כל השנים.

ט. וכיון שכל בנ"י הם "קומה שלימה"25, כגוף אחד, הרי מובן, שכאשר כל אחת מכן ומאתנו יוסיף בעניני אור ד"תורה אור" ו"נר מצוה"22, אזי יתוסף אצל כל אחד מישראל באיזה מקום שיהי',

ובפרט אצל בנ"י שנמצאים במקומות שצריכים שמירה מיוחדת מהקב"ה, ובמיוחד – בנ"י שנמצאים בארץ הקודש, שמוקפים בעמים שלעת-עתה עדיין אינם אוהבי ישראל,

שכאשר יהודי באיזה מקום שהוא יקבע מזוזה או יפעל על יהודי נוסף לקבוע מזוזה (אם ח"ו חסר באחת הדלתות, או שעדיין אין לו מזוזה) – ה"ה מחזק ומוסיף עי"ז בענין ד"ה' ישמר צאתך ובואך" אצל כל אחד מישראל, ובפרט אלו שנמצאים בארץ הקודש26.

וכפי שדובר בשבת27 בארוכה יותר, שהשמירה של הקב"ה היא כפי שנאמר28 "לא אשים עליך" מלכתחילה:

אין הכוונה שמישהו מתנפל, ח"ו, ואז שומרת עליו המזוזה (או נתינת הצדקה, תפילין תורה או הספרים), אלא כמ"ש בזהר29 שקביעת המזוזה מטילה פחד על כל הענינים הבלתי-מבורכים שמלכתחילה מתבטלת כל מציאותם של כל הדברים, האנשים והמחשבות שעלולים לעשות דבר לא טוב ולא מבורך ליהודים בארץ הקודש, בחוץ-לארץ, באיזה מקום שיהי'.

וכמו"כ בפרט בנוגע לצדקה, שיהודי נותן מהכסף שהרויח ע"י יגיעתו, או אפילו כשנוטל כסף שניתן לו במתנה, הרי הי' יכול ליהנות ממנו30, ובמקום זה נותנו לעני, או למוסד שעוסק בחינוך הקדוש, או למוסדות שקשורים עם צדקה וחסד – הרי הוא מובטח מהקב"ה ש"לא אשים עליך", שמלכתחילה לא יארעו בחייו כל הענינים הבלתי-מבורכים, אלא חייו יהיו חיים יהודיים, רגועים, רוחניים וקדושים בכל ימי השנה, ביחד עם כל בני הבית.

י. השי"ת יברך ויצליח אתכן, שיהי' לכן קיץ מוצלח בכל הענינים והפרטים, כאמור לעיל,

וכל אחת מכן תאיר מסביבה ע"י הפצת "נר מצוה ותורה אור", האור והחום והקדושה של היהדות,

ועי"ז יתוסף יותר באור והחום שהקב"ה יתן לכל אחת מכן בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ועד למקסימום ודרגא הכי נעלית שנגיע אלי' בקרוב – שמשיח צדקנו יוציא אותנו מהימים האחרונים של הגלות המר, ויוליך אותנו – את היהודים שנמצאים בחוץ-לארץ ואת היהודים שנמצאים בארץ הקודש (לאחרי שכל אחד מהם יקבל פניו) – אל הגאולה האמיתית והשלימה.

ואז יקויים היעוד31 "והי' לך הוי' לאור עולם", ועד שיראו זאת בבשר הגוף, כמ"ש32 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו", שלא רק הנשמה תראה אלקות, אלא גם הגוף יראה אלקות.

ולכל זה מגיעים ע"י מעשינו ועבודתינו – העשי' שלנו, וההשפעה על יהודי נוסף שגם הוא יעשה כן – במשך זמן הגלות, בימי הגלות האחרונים, וזה ישרוף את ה"שיריים" של כתלי הגלות33, ויפעל הענין ד"ופרצת"34 – הרחבה, כיון שיבטלו כל המדידות והגבלות על יהדות ויהודים, ותהי' חירות אמיתית וגאולה אמיתית, ובקרוב ממש.

שיהי' לכן קיץ בריא ושמח, ובקרוב תזכו ללכת לקראת משיח צדקנו.